ארכיון יומי: 27 במאי 2017


חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882

חנה רםחלוצים בדמעה

אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882

למעשה אחרי שהות של שלושה חודשים בארץ ביצע ויסוצקי את הדברים הבאים:

  • קבע לפתח־תקוה ולגדרה תמיכה למחיה ולפיתוח;
  • מינה משגיח לפתח־תקוה- בפועל עשה את העבודה מויאל;
  • ובמקום ועד פועל מינה את מויאל כראש ועד פועל יחיד, עושה דבר ״מזכרת משה״; פעולה שהיתה לכל הדעות המוצלחת והממשית ביותר משאר פעולותיו. ויסוצקי שינה את חלוקת כספי התמיכה למושבות, בניגוד להחלטת המזכרת, ובני יסוד המעלה נשארו תלויים באויר.

מיד לאחד צאתו מן הארץ, כותב ויסוצקי לפינסקר באותו עניין:

״בווארשה נפגשתי את ה׳ סטאראוואלסקי, אשר על פי מכתב שפ״ר, בא הנה לקחת עימי דברים… מכל דברי עימו נוכחתי לדעת שאיש כזה נחוץ מאז מאוד לכלכל עניו הישוב, ובהיותו נטפל להאדון מויאל ועומד לפקודתו בתור גבר עמיתו ואיש עצתו אין לך ועד פועל טוב מזה… עליו החובה לעמוד על יד ה׳ מויאל… בכל פניות שיפנה… מקום משכנו יהיה בהמעון אשד יתנו לו חובבי ציון בפתח־תקוה… ומשכורתו לשנה 1240 פראנק או 120 פר׳ לחודש…״.

מה ראה לעשות זאת למויאל אחרי כל התשבחות שהרעיף עליו והפצרותיו שיקבל על עצמו את התפקיד י על כך משיב ויסוצקי בעצמו במכתב נוסף לד״ר פינסקר:

״… ועתה אחרי שבקרב הימים יסע האדון סטאראוואלסקי לאה״ק, ויחשוב לי לחובה לשיח עם כבודו על אודות ה׳ מויאל. והנה עלי להגיד לו, אף שהרביתי בשבחו של האדון הזה ותיארתיו בתור האדם המעלה, בכל זאת לא שכחתי מעודי עצת חז״ל: ׳כבדהו וחשדהו׳

כוונתי בזה להגיד, כי אף על פי שהכרתי את ה׳ מויאל לאיש ישר ונכבד, בכל זאת אין לבטוח בו ביטחון גמור בכל העניינים: עלינו לזכור כי ׳ספרדי׳ הוא וכבד לנו לבוא ער תכונותיו. יודע אני היטב כי עשיתי צעד מסוכן בהפקידי את ההנהגה הראשית בידי ה׳ מויאל ואת פי הועד לא שאלתי, אבל אנוכי הוכרחתי לזה מפני הסיבות… שלא נמצא די שום אדם אחר, שאוכל להפקיד בידו את יפו…

מצידי מסופק אני מאוד אם יש לנו גם עתה להשאיר הכל בידי מויאל. ראשית כל מפני הטעם שאמרתי: כי ספרדי הוא ולא מן המדה הוא שיהיה איש ספרדי עומד בראש כל העניינים השייכים לחובבי ציון אשר ברוסיה [ההדגשה : ח״ר]… כי אם יהיה ה׳ סטאראוואלסקי סר למשמעתי, הלא לא יוכל עוד להתנשא עליו ולהיות לעומד על גביו ולחקור משפטו והליכותיו… על כן זאת העצה היעוצה ממני: להשאיר את ההנהגה הראשית בידי מויאל… באופן כזה שיהיה כבוד ה׳ מויאל במקומו מונח… בעוד אשר בפועל יהיה ה׳ סט [סטארובולסקי] העוסק העיקרי בהמושבות ובחשבו­נות ובהמו״ט בכתובים עם הועד המרכזי״ – ומוסיף ויסוצקי: ״ומפני שיכול להיות כי הדבר לא יהיה לרצון לה׳ מויאל ויהיה לו סיבה להתפטר ממשרתו, בעוד שעצותיו נחוצות לנו מאוד מאוד… מובן מאליו שהתעודה שתינתן בידי מויאל צריכה להיות כתובה בסגנון כזה שלא יכיר ה׳ מויאל שום סימן וצל ספק מצידנו בו ובמעשיו."

הערת המחברת : את דעתם של ״חובבי ציון״ על עסקני הישוב בארץ הביע אריה לייב לבאנדה במכתב אל פינסקר, מווילנה, 30 באוגוסט 1885 : ״כל ששומעים ומעמיקים לתוך היער כן גדל הסבך ומתחתיו הזאבים. הזאבים חצי צרה… מה לעשות בשועלים הערומים, והלא אותנו מקיפה להקה שלמה מהם י אם לא נשכיל ונדע כיצד להתנהג עלינו לנתק עימהם כל קשר, עם העסקנים הארץ ישראלים, עם כל אותם פרנסים, רוקחים, מאירוביצ׳ים, בני יהודה, מי ימנה את כולם, ולהגביל עצמנו… רק למר מויאל לפי שעה, ואליו לצרף איזה אדם חכם וישר מרוסיה במעמד של שליח מאיתנו [השווה לעיל עם ויסוצקי], כל זמן שלא נעשה זאת… נהיה שקועים בקנוניות מרובות וגסות, או תרמיות… ויש להפסיק את חלופי המכתבים עם ההבראיסטים הארץ ישראלים ופינס ובן יהודה] שאין להם לא ראש, לא לב, לא רגש כבוד, לא מצפון, אלא רק ידיים, ידיים לכתוב מכתבים נמלצים להושיט ולקחת…״ ראה לסקוב, בתכים ג, סימן 677, עמי 490-489.

מכיוון שפינסקר, אשר עמד מעל לתכנים ולתחבולות שהקיפוהו מכל עבר, הסתייג מכל הטלת דופי ביושרו ובהגינותו של מויאל, עקף אותו ויסוצקי ופנה אל משה לייב ליליינבלום. וזה נתן הוראה לשפ״ר, מזכיר הנהגת המזכרת בווארשה: ״להודיע ב׳המליץ׳ שלא יפנה איש אל ה׳ מויאל בשאלות בדבר הישוב, וכל החפץ לדעת איזה דבר יפנה אליו [אל שפ״ר] או אלי [אל ליליינבלום]׳

אמנם סטארובולסקי לא הגיע לארץ, אך ויסוצקי לא ויתר על הרעיון, ותוך כדי כך המשיך בחשדותיו במויאל בחייו, וגם אחרי מותו(כפי שיתברר בהמשך).

לעומת זאת, מויאל עצמו מתח, מראשית עבודתו, ביקורת על דרך פעולתם של ״חובבי ציון״ וביקש מפינסקר ״לשכוח את המספרים והסכומים״ שנקבעו במושבות בימי היות ויסוצקי בארץ ולהתייחס מחדש לצרכים ההכרחיים ההולכים ומתרבים מיום ליום. וכן להעביר אליו ישירות את הכספים כדי למנוע סיבוכים מיותרים והפסד של זמן יקר.״ לא פחות חריפה היתה ביקורתו של מויאל על העדר מדיניות ברורה בכל הקשור בעבודתם בארץ. עוד מבקש מויאל מפינסקר הסבר לסתירה, שמצד אחד מכנים ״חובבי ציון״ את עבודתם בארץ בשם ״תמיכה״, ומצד שני מונעים מגדרה את התמיכה החודשית ומכנים את פעולות הפיתוח הנעשות בפתח־תקוה בשם ״תמיכה״. דברים אלה ואחרים הנותנים מושג־מה על יחסו אל הביל״ויים ועל דרכי עבודתו וקשייה מעלה מויאל במכתב מיום כ״ח אלול תרמ״ה אל ד״ר פינסקר:

״… כבודו האריך בפינת התמיכה, ובטובו יבאר לי בזה מחשבות אחינו חובבי ציון במקצוע הנז׳[כר]. טוב איפוא אדוני, יכול היות כי לפי מצב קופת חו״צ הצדק איתם. אבל קיום הענין והתפתחותו לא יקבל עליו בשום אופן ההגבלות שהגבילום אחינו בחו״ל. הן בדבר ׳גדרה׳ למרות רצוני העז שרציתי ללחום נגד התמיכה החודשית, נוכחתי לדאבון לבבי לראות, כי באם לא נתן להם דבר מחיתם מדי חודש בחודשו אזי יתמו ח״ו [חס ושלום] לגוע ברעב ואחרית הביל״ויים נכרתה ח״ו, דבר אשר לדעתי יזיק עד מאד לרעיון הישוב בכלל, ונאלצתי לתת להם התמיכה החודשית. והנה בעד חודש אלול גרעתי מעט מכפי שה׳[ו] מקבלים מקדם, אם כי לבבי היכה אותי ע׳׳ז [על זה] בסתר, ביודעי על נכון כי אי אפשר להם לחיות בסכום כזה. אבל תמול באו אלי ודמעתם על לחים – לא דמעות שפלות, כי אם דמע מהול בדם לבבם – וביקשו תמיכתם בעד חודש תשרי… אחרי שאי אפשר להם להסתפק בו בלחם צר. אדוני עטי חדלת כוח הינה לתאר פה את הרגש העז שפעלו דבריהם ומצבם עלי, אשר כמעט עלפה נפשי, ונאלצתי למלאות בקשתם, ואדוני יכול להבין כי גם בפ״ת יש ויש נצרכים כאלה במלוא מובן המילה, ומה נעשה עימהם ? אדוני יסלח לי על אשר אקח לי החופש להעיר אוזנו בפליאתי אשר אתפלא הפלא ופלא, והוא בקוראם לפעולותיהם בפתח תקוה בשם ״תמיכה״. לא אדוני, ׳פתח תקוה׳ דרשה עזרה ממסד ועד הטפחות, ובעת שבא הא׳ היקר וויסאצקע [רצ״ל ויסוצקי] לפה לא מצא בפ״ת כי אם איזה בתי עץ נרקבים וקולוניסטים אשר דמות פניהם כצלמי מגור, ומה היה אז לכל אחד ? ילקוט של יאוש איום ונורא קשור בכתפות כל אחד ואחד מאחינו שם, ועל ה׳ וויסאצקע היה להתחיל בהנחת היסודות של קיום פ״ת, מלבד אשר עתה עלינו לגמור את אשר החל, להמציא לכל אחד את כל האמצעים אשר יועילו לו להעמידו על הקרקע ולעשותו לאיכר, ולא אדע מדוע יקראו חובבי ציון למפעל הזה בשם ׳תמיכה, הלא היא יסוד מושבה גדולה וחדשה״.

Le Mossad – Michel knafo

le-mossad

Il semble que la politique de libéralisation soit entrée dans la routine après que le parti de l'Union des Forces Populaires n'ait pas réussi à la faire annuler. Plus encore, le public marocain s'est habitué à la sortie des juifs en vertu du principe de la liberté de circulation. Mais d'un autre côté, il ne faut pas perdre de vue la campagne anti-sioniste dans la presse, qui servait en fait également de paravent à une attaque contre le régime lui-même, prenant des aspects dangereux. A sa suite nombre de cercles musulmans ont redoublé d'attention, cherchant partout une empreinte de l'influence sioniste subversive, développant de vains soupçons contre les juifs. L'illustration: les articles sur les Protocoles des Sages de Sion et l'attitude hostile de nombre de jeunes Marocains.

Les positions des partis politiques envers les juifs étaient d'une grande importance pour le statut des juifs dans la nation marocaine. Jusqu'en 1959, c'était le parti de l'Istiqlal qui fixait la politique du pays dans tous les domaines, y compris dans le domaine juif.

Le parti avait une position dominante et voulait contrôler tout l'appareil administratif du pays, ce qui provoquait des frictions entre le pouvoir central et la population berbère. Le parti voulait aussi contrôler l'activité dans le secteur juif. Il faut rappeler que peu de temps après l'Indépendance, le parti hésitait encore à accepter dans ses rangs des militants juifs – invités à rejoindre le Wifaq. En plus du Wifaq, il y eut quelques autres tentatives éphémères dans le sens de l'intégration. C'est ainsi, que Jo Ohana devait fonder le "Mouvement National Marocain" et le "Groupe d'études judéo-musulman pour l'unité nationale".

En janvier 1956, le prince héritier Moulay Hassan avait déclaré devant un auditoire juif qu"il est naturel qu'un musulman soit attiré par Le Caire et un juif par Jérusalem, mais cela ne saurait justifier que nous nous séparions". Ce à quoi un porte-parole juif lui a répondu "les juifs marocains doivent s'intégrer au Maroc et non penser à partir vers Israël."

Fin 1956, l'Istiqlal acceptait enfin d'ouvrir ses rangs aux juifs, dans certaines conditions. Dans les réunions communes, les juifs devaient le plus souvent exprimer leurs plaintes contre la discrimination dans la délivrance des passeports et dans l'accès à la fonction publique. De leur coté, les musulmans leur faisaient comprendre que ces problèmes n'étaient pas en tête des soucis prioritaire du pays – source d'un nouveau malentendu. En 1960, la vie politique du pays connut un réveil avec les élections municipales et aux Chambres de Commerce, les partis politiques retrouvant parallèlement un intérêt dans les voix des électeurs juifs. Les dirigeants de la gauche qui avaient fondé en septembre 1959 leur nouveau parti, l'Union Nationale des Forces Populaires, devaient être les premiers à apprécier à sa juste valeur le potentiel des voies juives dans les grandes villes. Depuis le début de 1960 le leader de la gauche, Mehdi Ben-Barka avait commencé à mener une propagande électorale adaptée au secteur juif, promettant un allégement dans la délivrance des passeports.

La propagande dans la rue juive était menée par l'avocat Méir Tolédano par le biais du "Centre d'Etudes Juives" et par David Azoulay, le secrétaire général de la Communauté Israélite de Casablanca.

Les élections municipales se sont déroulées le 29 mai 1960. Dans ces élections les partis étaient comme nous l'avons dit intéressés par les voix juives. L'affrontement le plus serré eut lieu à Casablanca où les juifs étaient majoritaires dans deux des trente circonscriptions.

La campagne électorale fut très animée. Un candidat musulman, Abdelkader Benjelloun, futur ministre du Travail, présenta sa candidature dans une circonscription juive, se prévalant d'avoir été l'avocat des émigrants clandestins arrêtés. En fin de compte furent élus Méir Tolédano et Max Loeb, tous deux candidats de la gauche. Tolédano devait être élu Vice président du conseil municipal. Méir Ovadia, le président de la communauté et candidat de l'Istiqlal ne fut pas élu.

Au total dans tout le pays 17 candidats juifs avaient été élus. Il convient de souligner la discipline des candidats de la gauche: le parti avait menacé d'exclusion David Azoulay s'il se présentait contre Méir Tolédano et il avait renoncé à se présenter. A Rabat, deux juifs furent élus au Conseil Municipal, dont l'un d'eux Albert Chichportich devait émigrer en Israël. A Tanger, l'écrivain Carlos de Nesry avait présenté un plan pour le développement de la ville. Comme militant actif du Parti Démocratique pour l'Indépendance, il avait œuvré pour l'intégration des juifs dans le Maroc nouveau. Cela ne devait pas l'aider à se faire élire, battu seulement de quelques voix.

התחייה הלאומית בשירת ר' דוד לקיים- ד"ר שלמה אלקיים-אוניברסיטת בן גוריון

ג.   היסודות הלאומיים בשירת יהודי מרוקוברית מספר 25

עד שנבוא לעסוק בר' דוד אלקיים ובתחייה הלאומית בשירתו, נאמר דברים אחדים על היסודות הלאומיים שהתקיימו בשירת יהודי מרוקו לפני שקמה התנועה הלאומית – יהודית באירופה. שירת יהודי מרוקו מהווה אמצעי חשוב כדי לבטא את היחס המיוחד המקשר את היהודי לארץ געגועיו. בעזרת שירה זו מבקש המשורר לבטא את התרוממות רוחו, את אהבתו והערצתו ל״ההר חמד אלהים". קשר זה יסודו בנטייה של שירת המאה הט״ז בצפון אפריקה אל הקבלה, שהעמידה את ארץ ישראל כסמל לגאולתה.

השירים מוקדשים בדרך כלל לירושלים ולמקומות הקדושים שבה ובייחוד אל בית המקדש "בניין הדור נאה עין שזפתו תתאוה תשתאה" (מתוך תהלה לדוד לר' דוד חסין, שיר חדש, יח. ע״א); לטבריה ולקברות צדיקים, שעל פי המסורת טמונים בה (שם, אוחיל יום יום אשתאה, יז. ע״ב). המשוררים רואים לנגד עיניהם את ירושלים של מעלה "סגולת כל מדינות / ארץ לא במסכנות / מזונות / לא תחסר כל בה / תמיד טובה יתרה (שם, אערוך שיר וזמרה, יז. ע״א) או"יפה נוף משוש תבל / תמיד אותה הוא דורש / דר ערץ / צבי היא לכל הארצות" (שם, שם). עתים, תוך כדי תפילה ובקשה להשיב את ירושלים לקדמותה, בא המשורר ומונה את שבחיה: "ארמון על משפטו / ושם כהן גדול חגור באבנטו" (ר׳ יעקב אבן צור, עת לכל חפץ, כ. ע״ב); צוארו של עולם / ההיכל משוכלל / גם דביר ואולם / ואפריון מושלם / זהב רפידתו(שם, שם).

לשיא ההתלהבות הגיע ר' דוד אלקיים שרגשות עזים וכיסופים לציון מפעמים בשיריו כאלו שאלם מתוך שירי ציון של ריה״ל.

ד.   רבי דוד אלקיים והתחייה הלאומית בשירתו

ר' דוד אלקיים (להלן רד״א) – נולד במוגאדור במחצית השניה של המאה ה-יט ונפטר בניסן ת״ש ־ נודע לחובבי השירה והפיוט במרוקו בכלל ולמשכימי קום לשירת הבקשות  (3 )  בפרט בזכות הקצידות (4) שפירסם ב״שיר ידידות", קובץ הפיוטים המרכזי של יהודי מרוקו, שהוא עצמו היה בין שלושת עורכיו –  שני העורכים האחרים הם דוד יפלח וחיים אפריאט. משורר זה היה איש אשכולות, בעל כשרונות אמנותיים. עסק בציור, בעיטור כתובות ובגילוף בעץ וכיוצא באלה, וכן הוא שימש סופר עיתונאי לש״ כתבי עת חשובים ־"הצפירה" וי׳היהודי".

3 – כינוי להתכנסויות בלילות שבת שבין סוכות לפסח. התכנסויות אלה הנוהגות עד היום, מוקדשות לשירה ופיוט. שירה זו מכונסת בתוך קובץ הפיוטים ״שיר ידידות״ שהוא גלגול משוכלל ומורחב של קובץ הפיוטים ״רני ושמחי״(וינה תר״נ). רד״א הוא אחד מעורכיו של ״שיר ידידות״ לראשונה נדפס במראכש בשנת תרפ״א. ר׳ חיים שושנה ההדיר אותו והוציאו תחת הכותרת ״אעירה שחר״.

4 – שיר ארוך, בעל תוכן מגמתי ומבנה מורכב. רד״א פירסם ב״שיר ידידות״ 24 קצידות על פרשות השבוע שבין ״בראשית״ ל״כי תשא״ והן מהוות כשליש מכלל שירתו. כל אחת עוסקת בנושא אחד מתוך הפרשה בשילוב דברי חז״ל מן המדרש ולעתים ממאמרי הזוהר והקבלה הלוריאנית. הן נתפרשו ־ פירוש ארוך ופירוש מקוצר – בידי ר׳ חיים שושנה. ראה הערה קודמת.

נושאי שירתו של רד״א המרוכזת ב״שירי דודים" אופייניים, בדרך כלל, לשירת צפון אפריקה: גלות וגאולה, שירי תוכחה ומוסר, שירים בשבח התורה ולומדיה ושירי שבת ומועד. אולם הנושאים שהעסיקו אותו הם נושאי התחייה הלאומית בארץ ישראל. נושאים אלה היו המסד לשירתו וגם הדחף לפעולתו למען הלשון העברית כחלק מן התחייה הלאומית. בחברה היהודית – המרוקאית, כבכל חברה יהודית אחרת, התקיימו יסודות לאומיים שנים רבות לפני שקמה התנועה הלאומית – יהודית באירופה. התקווה לקץ שעבוד מלכויות ולשחרור עם ישראל ביום הגאולה שימשה מרכיב מרכזי באמונותיה של חברה זו. תקוות משיחיות אלה, שכבשו את שירת יהודי מרוקו, ושמשורריה שעבדו להן את מחשבות לבם חוזרות ונשנות כמעט בכל אחד משירי רד״א. אך, הוא קשר אותן לתחייה הלאומית ולרעיון הציוני ששבה את ליבו.

בשירים אחדים מעלה המשורר על נס את מפעלה של התנועה הציונית ומתפלל להצלחתה:

יהּ שוּב שבוּת עם ועבודת הלוי

ותנועת ציון תצעד ותציץ בימי זריחתן

 (מתוך שירי דודים, "פיוט על הגאולה" ועל תאוות ראות המקדש", עמי 157 -159).

וכן:

בּין רוזני ארץ נקוּמה נתעודד

גם דברי פינוּ כנבוּאַת אלדד ומידד

וחכמתנו תנהר כשמש לא בא אָץ

חיש יזרח / וציץ יפרח

חפשי יתנשא / כימי רב מנשה

תנועת ציון תצלח יוצא חלוּצהּ

(שם, איה שוקל, איה סופר עת קץ, עמי 160- 161).

בקצידה לפרשת וארא "אל יושב שמימה" (שם, 74 – 77) מתוארות המכות שהביאו משה ואהרן על פי דבר ה'. בסיומה של קצידה זו מקדיש המשורר מחרוזות אחדות לגאולה, העתידה לבוא חשבון מר עם אומות העולם: "האומרים ערו ערו את כל בתימו"; השפעת "טל חיים ודעת בו רבים יחכמו"; השבתת מלחמות "בין עם ועיים"; ביאת משיח ובנין בית המקדש. הוא חותם קצידה זו בחישוב – הקץ כפי שמובא בזוהר:

קץ פדות נשלמה / חשבון ששים

 עוד ששים ושש / נקוה בו יושלמו

(ומעיר בשוליה: "שיר זה היה בשנת 5660 [1900] וכל העולם היו מצפים לביאת המשיח כנאמר בספר הזוהר… ״ כאמור לעיל(פרק ג) בקיץ של 1900 נוסדה במוגאדור, עירו של המשורר, אגודה ציונית בשם "שערי ציון". הקמתו של ארגון זה זכתה לתיאור מרגש בידי המשורר עצמו בכתבותיו לשבועון העברי ציוני דתי"היהודי". רד״א היה פעיל בארגון זה ואף נבחר לשמש כמזכירו בלשון העברית. כמשורר היטיב לתת ביטוי לאירועים שהתרחשו בעולמה של יהדות העולם. שמחה עזה תוקפת אותו לאחר הצהרת בלפור, שבה הובטחה ארץ ישראל לעם ישראל. הוא מביע אותה בשיר "תודה להשי״ת עם שנתנה ארץ ישראל לבניה על ידי מלך אנגליה ירייה [ירום הודו]"

אזכיר בלשוני נסים ונפלאות / יפצחו ההרים רנהּ

תלאה כל עט לספרן / חולפות יום יום ראו עינינו

הודו לה' כי טוב כי לעולמים חסדו

 ראה בעוני אל חי ויקם מעפר

כי קנוא נתקנא על ארצותיו לטהרן

 ולנקות הר מנו אסרנו

(שם, אזכיר בלשוני עמי 233 – 234)

כמו כן חיבר רד״א פיוט "על התמנות הרב הגדול ראשון לציון כמוהר״ר [כבוד מורנו הרב] יעקב מאיר הי״ו חכם באשי:

ראשון יחיד בשוּם משרה על כתפות הדום לציון

ראשון על עדה וכתרה הוד מלכות הובא לציון

(שם, עמי 136).

אף כי אין פרטים מזהים אודות הרב מאיר בשיר זה, ואפשר שלא ידע הרבה אודותיו, די באירוע כדי להביא את המשורר לידי התפעמות.

הרב מאיר ידוע גם בפעילות באגודה ״שפה ברורה״ להפצת הדיבור העברי. ראה א׳ אלמליח, הראשונים לציון, ירושלים, תש״ל, עמי 350 – 359.

בתוך אווירה ציונית זו תופסת הלשון העברית מקום של כבוד. הוא מתנה בשירים רבים את דבקותו העמוקה בה. הוא מעלה אותה על ראש שאיפות חייו ומתוודה באהבתו אליה:

"בת מלך היא וּבהּ תשוקתי, והיא סגולת נפשי ברגשתה, טרם בּ א עליה הכּורת […] יומם ולילה רוחי ונשמתי, כּהרה ללּת אספר בּמגלּתה, שופך תּחנּה ועתרת […] תמיד בּאַהבתהּ שוֹגה, ותאותהּ בוערת בקרבי בעתתו. / עד אשר משמחתה הרביתי בכיתהּ נתר לבי, נעתק מחרדתו / איכותה ומהותה, ראשיתהּ ותכליתהּ, ייעף ייגע שכל מידיעתו." (עמי 150).

וראה השיר ״שפה יפה כפרח גנה״ (עמי 221).

אולם, הוא מתנחם בכך, שסופה לקום לתחיה, לשוב לימי נעוריה, למלא את ייעודה ולשוב לכבודה כימי ילדותה בעת ששימשה את הנביאים בחזונם:

"עורי שפת אמת, שפה ברורה, שפה בין השפות מה לך נרדמת? שובי לימי נעוריך הדורה, התנוססי, ואל תהי נכלמת. תחת היות בחייתך צרורה, תתנשאי בתוך עמך נעצמת […] ובנות השיר, תוך עלמות בשורה, כבתוכך מעשה רקמה נקסמת. ילדתך בין נביאים נצורה, בך נאמו ואת להם נואמת. קומי אורי פנת יקרת כמנורה, בעזרת נדיבים אל לך נעלמת יש תקוה לאחריתך שמורה, כימי מרדכי ואסתר נחתמת" (עמי 222-221).

 

                             י׳ שטרית הסיק שרד״א ״הכיר היטב את מפעלו של אליעזר בן יהודה דרך העיתונים שראו אור בירושלים והגיעו למוגאדור״. ראה שטרית, מודעות, עמי 148 והערה 138, עמי 166. אף כי הדבר מסתבר, אין על כך עדות בשירתו.

ברם האהבה ללשון אין די בה. עליו לטפחה ולהכשירה לשימוש. בכמה כתובות בשיריו הוא מדגיש את קוצר לשונה של העברית לעומת עושרה של הערבית: "פיוט זה [נמס אולמי, עמי 182 – 183] על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה, ולמשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערביים וגם לבש קנאת לשון הקודש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה". "קוצר שפתנו הקדושה"  לעומת עושרה של הערבית מעורר את קנאתו כמשוררים הערבים, שלשונם מאפשרת להם חופש תמרון וחופש הבעה: "ושפת אום ואומתה מושכים בהרחבתה / מושך בה איש מלה כאותו ושפת עמי קצרתה / נעלמה ארוכתה,  סודה אם ידע איש אותו" (עמי 150). וכן: "ובכן שירי הערב רובם מתיפים ונמתקים מפני שיש להם החטפין והרבה. לכן חטפיהם יבואו מתוקים הרבה וערבים של שיריהם וניגוניהם" (עמי 144 – הערות שוליים).

הלשון העברית מציגה אמנם קשיים, אך החסרון אינו בלשון עצמה אלא באי ידיעתו אותה לאשורה "לבד סודה אם ידע אותה איש" (עמי 150). העברית המקראית לבד אינה מאפשרת לו לתת דרור לעולמו הרוחני: "ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ך לבד , ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאות המשורר להוציא רוח שירתו כאותו" (כותרת לשיר "דורש ממרום חן לשירתי" – עמי 150). הוא זקוק למקורות נוספים שיספקו את דרישותיו: "ולכן תמצא לפעמים מלים עמוקים מן הפשט. ואל תאשים אותי כי כשתעמיק בהבנה תמצא כי כוונתי על דברי חז״ל או מן המדרש או מן הדקדוק […] וצריכים אנו לשים אותיות ומלות נופלות על משקלם כאשר דיברנו לעיל כדי שיהיה השיר כלול ורגיל בפי כל מצד ידיעתו בניגון ערב כי בעו״ה [בעוונותינו הרבים] ניגון ישראל לא נדע ולא נשמע" (פתיחה לדיוואן, עמי 30). בפתיחה זו ניסח למעשה את חשיבותו הלשונית. אם תמצא בלשונו חריגות מן"הפשט" של הכתוב במקרא, חזקה שיש לכך יסוד. כל חידושי הלשון והתצורות מעוגנים היטב בל״ח או על-פי הדקדוק. התנצלותו של המשורר על כך שנאלץ לחרוג מן המקובל נועדה להבטיח את שלמות התבנית והניגון של הקצידה בעלת הצורה והמבנה המורכבים ״.

בסיכומו של דבר רד״א מבקש לראות את הלשון העברית לאורך כל קיומה כזהות אחת. כל רובדי הלשון בתקופותיה השונות מהוות חטיבה אחת. מעתה עליו לנצל לא רק את לשון המקרא ולשון חכמים, כפי שנהגו קודמיו, אלא גם את האוצר הכמוס בשירת הקודש כדי למלא "תאוות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאותו" (עמי 150).

עד כמה השתוקק המשורר לעלות ארצה, להתדפק בעפרה ולשמוח בשמחתה נראה בקטעים הבאים מתוך שירתו:

יצדיקני בעודי חי אנשק אבניו

ועציו אדרוש שלום פרציו

ואחונן עפרו

(אהמה ליפה נוף, עמי 199)

ועת אשתומם אזכור ואהום

כל עמים לה יובלו

חלו ול א יחדּלו

נקהלו ויצהלו

הותץ מגדלי

(שם, עמי 200)

סגנונו של רד״א המפליא בעשירותו, התוודעות לרבדים השונים של הלשון העברית, להיטותו אחרי חומרים שנזנחו על ידי קודמיו, כל אלה הם חלק ממודעותו לשינויים שהתרחשו בקהילות היהודים בעולם. למודעות זו נתן רד״א ביטוי כפי שלא עשה אף משורר מצפון אפריקה בזמנו, לפניו ואחריו.

שוש רוימי – רבי יוסף, פעיל העלייה ממארכש

שוש רוימיברית מספר 27 - מבט על קהילת מראקש

רבי יוסף, פעיל העלייה ממארכש

רבי יוסף יושב ליד שולחן עגול המכוסה בכיסוי קטיפה אדומה שהביא עמו ממרוקו כאשר עלה ארצה בשנת 1963. הוא מסרב להיפרד מן הכיסוי אשר ידע ימים טובים בעת שאשתו ימנה הייתה בין החיים.

הוא עלה ארצה אחרי מותה יחד עם בנו יהודה ולא הסכים להביא אישה אחרת לביתם שמא לא תטפל כראוי בבנו האהוב.

יהודה גדל בירושלים, סיים את לימודיו האקדמאיים והתחיל ללמד בבית-ספר יסודי בעיר. הוא מתמודד עם קשיי הלמידה יחד עם ידידתו למקצוע זוהרה. שניהם מתחבטים בשאלה איך לפתור את בעיית החינוך בכיתות לימוד ובכלל. התלמידים מתקשים להתרכז בשיעור ולא סובלים עונשים לא מצד ההורה ולא מצד המחנך. יהודה וזוהרה ממשקיעים שעות רבות בניסיון לפתור את בעיותיהם. שניהם מספרים שהוריהם היו מחנכים במרוקו.

שרבי יוסף החי בבדידות מאז עלייתו ארצה השלים עם בדידותו ובנה לעצמו חיים שלווים ושקטים.

באותו בוקר, הכין לעצמו תה בנענע. הנענע מפיץ ריח משכר בחדר והוא מתרפק על זיכרונותיו אי-שם במארכש. היו ימים שבהם התרוצץ בסמטאות ה"מלאח". תחילה במשחקים ולאחר מכן כ״פעיל עלייה". ששש… לא מדברים על זה… על מה אני חושב ? אסור בתכלית האיסור להעלות את זה ולו לרגע… בעצם עברו כל כך הרבה שנים… אולי בעצם מותר? מי יודע? מי מכיר אותי כאן ? אני יושב לי כאן בירושלים כסופר סתם. חי חיי רווחה ולא זקוק למאומה – השבח לאל. אחסרה עלה גוק לייאם  (היכן הם אותם ימים!) מעניין היכן יהודה בני כעת? בוודאי סיים ללמד כעת והוא בדרך לביתו. מי ייתן ויבוא לבקרני ולשתות עמי כוס תה? אתאי בנענעו כיד מטאזר בנטאעו (תה עם נענע עדיף על עשיר בעל הון). שומע אני נקישות או רק נדמה לי ?… אני מגיע… אני פותח לך את השער אַבְּנִי… חיים ארוכים יש לך! שתזכה לחיים מאושרים ותבנה לך בית בישראל הקדושה! מה קרה לך? מדוע אתה כה עצוב ועצבני? אתה תאמר לי שוב שהחיים בחינוך בישראל לא נסבלים ? בימיי­

­ "אנא אבא, קוטע את דבריו יהודה הצעיר, אל תתחיל לספר על שיטת הלמידה שלך במרוקו!" אך רבי יוסף אינו מקשיב ומתחיל לספר:

– "בהיותי צעיר, תמיד בדמיוני הפרוע חשבתי שכאשר אתבגר, אהיה לטרזן, הרקולס, עלי בבא ולא ידעתי פחד מהו. סירבתי לבקר בקביעות תחילה בחדר ולאחר מכן בבית-ספר יסודי והתיכון היחיד בעיר. עייפתי מלימודיי ונואשתי מן השגרה. אך בגלל אהבתי לאמי המסכנה ומתוך כבוד אליה בלבד, המשכתי את לימודיי. הפכתי אמנם לילד מפונק מאוד אך הייתי שקדן. מעשי הקונדס שלי גבלו בטיפשות ובחוסר אחריות מוחלטת. נהגתי לדלג מעל גגות הבתים ללא יראה או פחד כמו שראיתי בסרטים. תודה לאל, נשארתי בחיים ותעלוליי לא הסתיימו באסון.

אני זוכר שכאשר אמי אירחה את שכנותיה, היא נהגה לקבל אותן בשמחה מוגזמת לדעתי והתחלתי בדרישותיי המגוחכות והנובעות מפינוק יתר. הייתי נוטל מן העוגיות המיועדות רק לאורחים. היא נהגה להחביאן, השד יודע היכן, ולשלפן בעת הצורך ולא כאשר חפצה נפשי בהן. אהבתי את עוגיות ה"מצאפן" – שקדים טחונים בתבניות בצק אפוי. בזריזות משכתי מן הצלחת אחת אחר השנייה כנקמה וכדי להביכה. הייתי דורש דמי כיס מוגדלים והיא, נבוכה, הייתה מושיטה לי עוד מטבע וסוגרת עליו את אצבעותיי באומרה: "סיר אבני, ללאה איהדיק – לך בני, ישמור אותך הא-ל!" הייתי קורץ לפריחה השכנה המכוערת שלא כל כך אהבתי ־ התרועעתי ברחובות המלאח עם בנה נסים וביחד תכננו מעשי קונדס.

מורי ורבי אשר לימדני בחדר היה רבי חזוט. בחדר התלמידים ישבו על מחצלת, בצפיפות נוראה ובחום הכבד של מארכש. הכיתה לא הייתה מאווררת בכלל ועל כן, אבי ז״ל, ביוזמה אישית, הואיל בטובו להתקין לנו בתקרה מאוורר המונע על ידי תלמיד תורן במהלך כל שעות הלימוד. התלמיד המיוזע החליף צבעים במהלך שעות התורנות. זה היה שעת ספורט ומנוחה מן הלימודים אך הוא לא היה פטור מלהקשיב לשיעור ומידי פעם רבי חזוט היה שואל אותו כדי לבדוק את ערנותו,אם לא ידע להשיב, היה זוכה למנה הגונה של הצלפה על רגליו המורמות מעלה באמצעות כלי הנקרא "פלאקה" – שני מקלות מחוברים בחבל עבה המלופף סביב קרסוליו של התלמיד המסכן שזכה להצלפה מאחד החברים. הרב ידע תמיד לבחור כתלמיד המעניש את זה שיחסיו עם הנענש היו מתוחים. כך שהיה לנו ממה לחשוש בהחלט.

"אבא, קוטע את דבריו יהודה, איך המשכת את לימודיך עד להוראה בתנאים כה מחפירים? איך משרד החינוך, אם היה כזה, התיר לו לכבוד הרב לנהוג בתלמידים כאוות נפשו?"

"אל תפריע לי, בני, אמנם התנאים היו מחפירים אבל העובדה היא שהנני כאן לפניך, סופר סתם – מלמד ומחנך אשר זכה להעלות יהודים לארץ ישראל ועלה אחרון אליה רק כאשר חייו וחיי הוריו היו בסכנה ממשית…"

"על איזו סכנה אתה מדבר? עוד מעט תתחיל לספר לי שהיית סוכן חשאי… ״

"לא… אך… בעצם… אני יכול כבר לספר… חלפו כל כך הרבה שנים מאז… לא יוכלו לעצור אותי על כך… ״

שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק

הרב דוד בן־שמעון-תולדותיו

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

אישיות מרכזית אשר תרמה לשיפור מעמדה הנחות של העדה המערבית בירושלים ולהטבת מצבה החומרי הדל היה הרדב״ש שעמד בראשה כעשרים וחמש שנים. הרב דוד בן־שמעון שנודע אף בכינוי צו״ף דב״ש (ונהג לחתום בשמות-הצר״י מעט דב״ש, הצעיר דב״ש והצב״י [הצעיר באלפי ישראל] מעט דב״ש), נולד בעיר רבאט שבמרוקו בשנת תקפ״ו (1825). בשהותו במרוקו נודע כ״אחד מגדולי הרות ורמי המעלה״.

משום אהבתו את ארץ־ישראל עלה עם בני משפחתו להתיישב בירושלים בשנת תרי״ד או תרט״ו (1855). על כך העיד מאוחר יותר בנו:

… כי נודע שעט״ר [עטרת ראש] מרן אבא זצוק״ל בעלותו מערי המערב לשכון כבוד בעקו״ת ירושלים ת״ו, לרב אהבתו לאה״ק אשר היתה בוערת בלבו לב קדוש, ומלא את חדריו ומשכנותיו, צמצם כל מקצועות למודיו רק בחוג אהבת אה״ק וענייניה, הן בדרשות או בדינין וכיוצא, הכל מוקדש לא״י."

לפי אחד המקורות עלו לארץ בעקבותיו ממרוקו המונים. הדבר מתאשר מנתוני גידול בני העדה שהובאו לעיל.

אישיותו של הרדב״ש הצטיינה בתכונות תרומיות, והוא נודע כ: ״בעל ידיעות רחבות בים התלמוד, גדול בתורה, ירא אלוהים מרבים, בעל נפש רכה ונדיבה, צדיק וישר, עניו ונוח לבריות, ותיק וחסיד בלב, מצטער בצער העניים והאביונים ועוזר להם בחומר וברוח.״ משום כך לא זו בלבד שהיה אהוב ביותר על בני עדתו, אלא שנמנה עם גדולי רבני ירושלים והיה מקובל על כל בני ציון ״״.כספרדים, כאשכנזים, כמערבים״.

בעשרים וחמש השנים בהן שהה בירושלים הקדיש את רוב מרצו לשיפור מצב העדה המערבית, אולם יחד עם־זאת נתפנה אף לפעילות ספרותית ותורנית. הוא נודע בפי בני זמנו כמצוין בבקיאותו בכל ספרות התלמוד והעמיד תלמידים מופלגים ויראי הי." את ספריו הקדיש לענייני ארץ הקודש. חיבורו הראשון, שנדפס בירושלים בשנת 1862, הוא חלקו הראשון של ס פ ר שערי צ ד ק. חלק זה נקרא שער ה ח צ ר ודן במעלות ארץ הקודש, כפי שמודגש כבר מן הפסוקים העוטרים את שער הספר, בהם מודגשת חיבתו לארץ־ישראל ולירושלים.

משלושת חלקי הספר הנותרים נדפסו שניים באופן חלקי ביותר – שער המטרה ושער ה ק ד י ם. את הרביעי שער המפקד הוציא לאור בצירוף תוספות בנו של הרדב״ש, רפאל אהרן בךשמעון, בעת שכיהן כרב ראשי במצרים.

רוב ימי שהותו בירושלים גר בקרב בני עדתו בעיר העתיקה, אולם לקראת סוף שנת 1877 קבע מושבו בשכונתם שמחוץ לעיר ״למען האויר הצח״. בסוף ימיו היה ״ידוע חולי נוראה וכמה שנים אשר מאן להרפא עד לסילוקו…״ הרדב״ש נפטר בי״ח כסלו תר״מ (2.12.1879) בגיל 54 ונקבר בהר הזיתים, כשהוא מותיר אחריו שני בנים ושתי בנות.

 

מפעלי הרדב״ש למען העדה המערבית בירושלים

כזכור הגיע הרדב״ש לירושלים בשנת 1854/5. לאחר תקופה קצרה של התאקלמות מונה לרב המערביים והחל לפעול למען הטבת מצב עדתו. מבדיקה מפורטת של מעשיו בין השנים 1879-1860 מסתבר כי התמקד בארבעה תחומים מרכזיים:

ארגון העדה ככולל עצמאי;

משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה;

נסיונות לפרודוקטיביזציה של בני הקהילה;

מפעלי בנייה (להם נייחד פרק נפרד).

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר