ארכיון יומי: 10 במאי 2017


הרמב״ם שב אל בית אביו ואל עירו חכם גדול-מחזור סיפורים על הרמב"ם ממצרים – יצחק אבישור

  1. הרמב״ם שב אל בית אביו ואל עירו חכם גדולשבחי הרמב"ם

באחד הימים ביקש הרמב״ם לילך לעירו. הביאו לו ספינה מלאה כל טוב אלוהים ויצא לדרכו. כאשר הגיע לעיר יצא מן הספינה ולבש מה שהיה רגיל ללבוש ולקח אלה על כתפו והלך לביתו.

כשראתה אותו אמו נעצבה אל לבה, ובאה ושאלה לשלומו. הודיעו לאביו ואמרו לו בניו: אבינו, קום ראה את אחינו שבא מן המסע. עליך לתת לו כסף ולהסיעו מכאן, כי כל עוד הוא במסעו אנחנו במנוחה. קם אביו, הלך ושאל לשלומו. אמר לו: בני, אם אתה רוצה לקחת כסף ולשים פניך לדרך, טוב הדבר יותר מישיבתך פה. אמר לו: אבי, אין דבר, מחר ניפגש, אבל רוצה אני ללכת עמך לבית המדרש לראות את אחיי ולשאול לשלומם. אמר לו: אין צורך, בני, ללכת לבית המדרש, ובעניין אחיך הרי הם חיים בטוב. קם אביו והלך לבית המדרש והרב משה בעקבותיו, עד אשר נכנס לבית המדרש.

נכנס הרב משה אחריו, ואמרו הנערים לאביהם: מדוע הבאת אותו עמך? הביט האב, ראה אותו ואמר להם: אין דבר בניי, אולי שב בתשובה ממעשיו. קם הרב משה ונשק ידי אחיו ושאל לשלומם. וגם הם שאלו לשלומו, ואמרו לו: אם ירצה השם יעשה עמך טובה, ומחר תיסע. אמר להם: כן. ישבו ללמוד, וישב הוא למרגלותם על הארץ. נתעכבו אחיו בעניין בינם לבין עצמם. אמר להם: מה מעכב אתכם? אמרו לו אחיו: שתוק, אינך יודע דבר בזה. אמר להם: ספרו ליי כעסו עליו וגערו בו. אמרו לאביהם: למה הבאת אותו עמך להבטילנו מהלימוד? אמר להם: מה עשה לכם? אמרו לו: אדונינו, ביקש מאתנו להגיד לו מהי השאלה שבה אנו מתעכבים. אמר אביהם: אין דבר. קרא לו אביו ואמר לו: בני, אנחנו מתעכבים בשאלה פלונית. אמר הרב משה: רק על זאת אתם מתעכבים? וזה דבר־מה פחות ערך! והשיב להם כך וכך. התפלאו אחיו ואביו על התשובה הזאת ואמרו לו: התשובה הזאת, היא בלא ספק למשה מסיני; וישבו לידו. חזר הרב משה ושאל את אחיו שאלה, ולא ידעו להשיבו דבר. קמו כל אחיו ונשקו את ידו ואמרו לו: סלח לנו. שאלו אביו על מה שקרה לו, וסיפר לאביו כל מה שקרה לו מאז. אמר אביו: הודו לה׳ כי טוב, על חסדו של השם יתברך. הלך עמו לספינה, הביאו את אשתו וטובו, וישב במדרש, גדול מאחיו, ושמחה אמו שמחה גדולה.

פי יום מן דאת אלאייאם טלב אל רמב׳׳ם אנו יתווגה לבלדו. פי וסקו להו מרכב מלייאנה כיראת אללה ואתווגה לבלדו. לחץ מא וצל אלבלד טלע מן אלמרכב ולבס מתל מא כאן מעווד ילבס ואכאד נבות פי כתפו ואראח לל בית. פי למא שאפתו  אומו אנג׳מית פי קלבהא וקאמת סלמית עליה. פי בלג׳ אל כבר לאבוה פי קאלו להו אוולאדו: יא אבונא קום שוף אכונא גה מן אלצפר אייאך תעטי להו פלוס ותספרו לאן טול מא הוא מסאפר ונחן מרתאחין. פי קאם אבוה ואראח סלם עליה וקאל להו יא ולדי אדא כאן תריד תאכוד גאנב דראהם ותתווגה איצה אחסן מן קועדאך הנה. פי קאל להו יא אבי ג׳דה נתווגה לם פי באס. פקט נריד נרוח מעך ללמדרש נשוך אכוואתי ונסלם עליהום פיקאל להו לם ילזם יא ולדי תרוח אלמדרש ומן גיהת אכוואתך טייבין בכיר. פי קאם אבוה ואראה אלמדרש ואלרב משה אתבעו לחין מא דכל אלמדרש. דכל אלרב משה וראהו פי קאלו אלאוולאד לאבוהום ליש גבתו מעאך. פי אלתפת שאפו וקאל להום יא אוולדי לם פי באס אייאך יכון רגע בתשובה מן אלדי כאן פיה. פי קאם אלרב משה ובאס אייאדי אכוואתו וסלם עליהום והום איצה סלמו עליה וקאלו להו אן אשא אללה יהוון עליך וג׳דה תסאפר. פי קאל להום נעם. וקעדו יקרו וקעד הווא פוק אלארץ פי אתווקפו אכוואתו פי כלמה מע בעצהום וקאל להום פי איש מתווקפין פי קאלו להו אכוואתו אסכות לם תערף שי מן דאלך פי קאל אחכו לי. פי אתחמקו עליה ושכטו פיה וקאלו לאבוהום למאדא גבתו מעאך יעטלנא מן אלקראייה. פי קאל להום ליש ז  פעל מעאכום. פיקאלו להו יא סיידי טלב לנא נערפו אלסואל אלדן מתווקפין פיה.

פי קאל אבוהום לם פי באס ונדה להו אבוה וקאל להו יא אבני נחן מתווקפין פאלסואל אלפלאני. פי קאל אלרב משה פקט עלא דאלך מתווקפין והאדא שי פארג׳ וגוואבהו הכדא והכדא. אתעגבו אכוואתו ואבוה עלא האדא אלגוואב וקאלו האדא אלגוואב לם פי שך אנהו למשה מסיני וקעדו גנבו. רגע אלרב משה טלב מן אכוואתו סואל פי לם ערפו יגאוובוה אבדן. פיקאמו גמיע אכוואתו ובאסו ידו וקאלו להו סאמחנא. פי סאלו אבו עלא מא גרא להו פי אחכא לאבוה עלא גמיע ד־  מא גרא להו. פי אלחין קאל אבוה הודו לה׳ כי טוב עלא פצל אלשי״ת ואתווגה מעו ללמרכב גאבו מראתו ואלכיראת וקעת פי אלמדרש כביר עלא אכוואתו. ופרחית אומו פרח אן עטים.

מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה-משה בר אשר-קווי ייחוד הכרוכים בדרך מסירתו של השרח

קווי ייחוד הכרוכים בדרך מסירתו של השרח

מסורת ולשונות

מסורת ולשונות

מה טוב ומה יפה לו היו בידינו כתב־יד או כתבי־יד מנוקדים של השרח העולים ומשתלשלים אחורנית עד לראשית גיבושו! אך המציאות היא, שהשרח בכתב שבידינו הוא חלקי ביותר וחוזר במקרה הטוב ביותר כמאתיים שנה אחורנית (כגון בחיבורו של רבי רפאל בירדוגו לשון לימודים), ובמלואו אין לנו אלא זה הנמסר בעל־פה. מציאות זו צד חסרון יש בה: היא מטילה את המעמסה כולה על זיכרונם של מסרנים, מסרנים שנדרש מהם כוח שינון גדול וזיכרון מופלג. גם העובדה שהטקסט הנמסר לא נכתב הפכה אותו טקסט הפתוח לשינויים מתמידים וליצירתם של רבדים זה על גבי זה. זאת ועוד, כתב־יד שאין בו ניקוד, כלומר שאין בו מידע על ההגייה לדיוקה, מותיר שאלות הרבה בפרטים ובכללים. ברם קיומה של מסורת שבעל־פה מסייע להעמדתם של דברים רבים על דיוקם, ולא אזכיר כאן אלא שתי דוגמות:

המילה שבט, המכוונת לשבט משבטי ישראל, מתורגמת דרך שיטה   sibt ונכתבת בדרך כלל שבט (ולעתים רחוקות גם סבט). מה טיבה של המילה המתרגמת? מי שמצוי אצל תרגום רס״ג יודע שהצורה שבט מתורגמת אצלו סבט (sibt), והיא היא המילה המשמשת בערבית הקלסית העתיקה לציון ״שבט יהודי״. ואף על פי כן אין לראות בתיבה זו בשרח תיבה ערבית אלא מילה עברית שחדרה אליו, או למזער מילה ערבית בלבוש עברי. ברור שהכתיב שבט לבדו אין בו כדי ללמדנו דבר. הרבה מילים ערביות שיש כמותן בעברית נכתבות בכתיב המקרבן לעברית. ואולם הגייתה של התיבה רומזת לצורה העברית, שכן כל צורות פֶעֶל ופֵעֶל של העברית  שנשתקעו בערבית המקומית של תאפילאלת (ואף מחוצה לה בכמה וכמה ניבים) הגויות פִעְל(fiîl); למשל, עֶשֶׂר, פֶרֶק, סֵפֶר נהגות sifr pirk ,fisr. לעומת זאת פַעְל ופִעְל הערביות הגויות פְעְל, כגון ברד (קֹר) וקִסְם (חֵלֶק) נהגות brd (או ksm ,(berd (או ksem). ולפנינו כאמור sibt ולא  sbt (או  sebt או sbet , ומכאן שאין זו תיבה ערבית אלא עברית. ועוד דוגמה: התיבה שַבָּת מתורגמת בדרך כלל sebt  וביידוע s-sebt, החוזרת לערבית sabt  אך בכמה מקומות בשרח מצאנו שתורגמה sebbat, ובתוספת תווית היידוע s-sebbat. הכפלת הבי״ת" רומזת לצורה העברית שבת (> sabbat). ברור אפוא, שהמסירה בעל־פה מרימה תרומה חשובה ביותר להכרתה של לשון השרח.

ג. לדרכי גיבושו ולזמן גיבושו

ברוב הנושאים שסקרתי עד כה כבר הוצע חלק מן המצע לבירור דרכי גיבושו וזמני גיבושו של השרח. אך תחילה מבקש אני לבחון את זיקותיו הספרותיות והלשוניות לשני תרגומים קדמונים, תרגום רס״ג והתרגומים הארמיים ובמיוחד תרגום אונקלוס לתורה, בלי להסיח את הדעת מזיקות למקורות אחרים ומקווים עצמאיים שלו.

זיקתו לתרגום רס״ג

דבר ידוע הוא, שתפסיר רס״ג אינו תרגום מילולי. אין לך כמעט פסוק שאין הדבר הזה ניכר בו. רס׳׳ג מקרב את הפסוק העברי לכללי התחביר הערבי, משנה את הטעון שינוי ומשמיט את הטעון השמטה, ופעמים שהוא עורך עריכה שונה את מבנה הפסוק.

אביא דוגמות אחדות:

ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך (רות א, טי).

תפסיר רס״ג: פקאלת להא, הוד׳י קד רגעת סליפתך, אלי מד׳הב קומהא ואלי מעבודהא, פארגעי אתבעיהא.

  • כנגד ותאמר הוא מתרגם ״פקאלת להא״, בהוספת ״להא״, כלומר הוא מתרגם ותאמר אליה.

ב. שָׁבָה מיתרגמת ״קד רגעת״ = כבר שבה.

»                                                                         

ג. אֶל עַמָּהּ תורגם ״אלי מדהב קומהא״, כלומר אל דת (מנהגי) עמה. הרחיב את המשמעות של עמה.

ד. ״פארגעי אתבעיהא״, היינו שובי לכי בעקבותיה. השמיט את ההיקרות השנייה של יבמתך, ורמז לה בכינוי הדבוק לפועל ״אתבעי״.

כנגד זה השרח מתרגם:

וקאלת האוודא רזעת יבמתך אילא קומהא ואילא אילאההא, רזעי מנורא יבמתך.

זהו תרגום מילולי קפדני בלא כל סטייה, ויש בו אפילו יסוד עברי: יבמתך נתקיימה בעינה.

 ועוד דוגמה:

אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (בראשית ו, ט).

התפסיר: הד׳א שרח תיאליד נוח, וכאן נוח רגלא, צאלחא צחיחא פי אגיאלה פי טאעה׳ אללה סלךּ נוח.

רס״ג הוסיף בין אלה לתולדות את המילה ״שרח״, כדרכו במקומות אלו, שכן תולדות מתבארת לו במשמעות הנולדים. וכיוון שהוסיף ״שרח״ הומרה אֵלֶּה בצורת היחיד ״הד׳א״. כמו כן שינה את מקום הפועל ״כאן״ והביאו, כדרך התחביר הערבי, לפני ההיקרות השנייה של השם נֹחַ. בביטוי אֶת הָאֱלֹהִים הרחיק את ההגשמה ־ ״פי טאעה׳ אללה״. לעומת זאת השרח מתרגם תרגום מילולי כסדר הפסוק העברי:

האדו תוואליד נוח, נוח ראזל עאדל צאפי כאן פי זיאלו, מעא אלאה תמססא נוח.

 

הערת המחבר : אבל רבי רפאל בירדוגו בלשון לימודים מקיים מסורת קרובה לדו של רס״ג בסוף הפסוק: פטאעת אלאה׳ תמסא נח (זוהי גרסת כתב־יד 1303 במכון בן־צבי).

 

דוגמה שלישית:

ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו(שם מ, כג).

רס״ג: פנסי רייס אלסקאה יוסף ולם יד׳כרה.

כלומר, וישכח שר המשקים את יוסף ולא זכרו: רס״ג היפך את סדר הפעלים.

כנגד זה השרח נאמן לדרכו:

ולאייס דכר קאייד סקקאיין יוסף ונתסאה.

עניין זה עסקו בו רבים. וכבר הרחיב את הדברים רבי יששכר בן־סוסאן בהקדמתו, ושבו לעסוק בו גם אחרים.

גם בסוגיה אחרת ניכר ההפרש העצום בין השרח לתפסיר רס״ג. רב סעדיה כמעט לא קנתה לה מילה עברית שביתה בתרגומו. מה שאין כן השרח: משמשות בו מילים כגון שופר, ממזר, שעטנז ועוד, ובכלל זה מילים עבריות הבאות במקום מילים עבריות אחרות, כגון דרום (דארום) וצפון (צאפון) לתרגום של נגב ושמאל.

  1. עם זאת יש לקבוע, שניכרת בו בשרח זיקת מישרין לתרגום רס״ג. אנו מוצאים צורות ומילים הרבה ואף ביטויים שלמים שנשאבו מן התפסיר אל השרח. יש מהן צורות שרס״ג היה להן צינור בין הערבית הספרותית לבין הערבית היהודית, כגון קאילן המתרגמת לֵאמֹר או צאלח כנגד העברית צדיק בחלק ממסורות השרח. ויש מהן מילים ומונחים שרב סעדיה אימץ אותם או טבע אותם בתרגומים של מונחים עבריים, כגון מונחים מתחום עבודת הקודש: עולה (קרבן עולה) מתורגמת בשרח צעידה (או סעידה, (sîida וחטאת מתורגמת דכווא,(dekwa בעקבי רס״ג שקדם ותרגם ״צעידא״ ו״דכווא״. הצירוף אִשֵה רֵיחַ נִיחוֹחַ לה׳ (ויקרא א, ט) בשרח של תאפילאלת ותודגא (ומקומות אחרים) משמש כנגדו הנוסח קורבן מקבול מרצי לאלאה  (llkurban mekbul mardi l-lah) זה הוא נוסח רס״ג לדיוקו, ״קרבאן מקבול מרצ'י ללה״, ולא נבדל ממנו אלא כהגייתו. וכן בשמות: לכּאפי המתרגם שַׁדַּי, טאייק כנגד העברי אֵל, וכן אימאם(ביו״ד!) כנגד כֹּהֵן מצאו דרכם לשרח מתפסיר רב סעדיה. גם בענייני ריאליה, כגון שמות הצמחים, שימש רס״ג מקור חשוב לשרח: למשל אֶשְכֹּל הַכֹּפֶר (שיר השירים א, יג) ניתרגם בתפסיר ״ענקוד אלחנא״, ומשם הוא נחת אל השרח. לפנינו אפוא הלבנים הראשונות במקום גיבושו ובזמן גיבושו של השרח.

תקנות גאונים בביטול מודעה אברהם בארי

תקנות גאונים בביטול מודעההירשברג

אברהם בארי

מוקדש לזכרו הנעלה של פרופ׳ ר׳ חיים זאב הירשברג ז״ל אציל הרוח, חוקר ומורה

 במשך למעלה מארבע־מאות שנה שימשו הגאונים כמנהיגי העולם היהודי, בהיותם סמכות רוחנית עליונה. בפעילותם זאת השאירו אחריהם חומר ספרותי מגוון, הכולל ספרים בתחומים שונים של ההלכה והמחשבה, ותשובות רבות אשר השיבו לשואליהם מכל התפוצות. חומר זה משקף את גדלות הגאונים כמפרשי התלמוד וכמיישמי הלכותיו ועקרונותיו לפתרון בעיות הלכתיות, שהתעוררו על רקע המציאות היום־יומית, המשתנית תדיר עקב שינויים פוליטיים וכלכליים. אך לכאורה נראה, כי דלה היתה תרומתם בתחום התחיקתי של ההלכה, המסור לגדולי חכמי התורה שבכל דור. מספר התקנות המפורשות המיוחסות לגאונים מועט ביותר, בהתחשב באורך התקופה שבה פעלו ובהיקף הרחב של סמכותם.

 בספרו ״תקנות הגאונים״ כינס טיקוצ׳ינסקי תשע־עשרה ״תקנות״ בלבד, שעליהן הוסיף חבצלת עוד ״תקנות״ מספר. הגדיל לעשות אחריהם הרב שציפאנסקי, שליקט מספר רב יחסית של !הלכות שלדעתו יש לראותן כ״תקנות גאונים״, אף כי רבות «״תקנות״ אלו מוזכרות כתקנות במקורות הראשונים .בלבד ולא בכתבי הגאונים. ועם כל זאת עדיין לא מוצתה הרשימה, וקיימות הלכות והוראות נוספות אשר ״זכו״ לכינוי ״תקנה״ בידי הגאונים עצמם.

אולם קביעת הלכת גאונים כ״תקנת גאונים״ דורשת זהירות מרובה. כינוי ההלכה במונח ״תקנה״ אין בו די. יש לבחון היטב את ההלכה במקורות התלמו­דיים ובמקורות הגאוניים השונים, לבדוק מידת התפשטותה וקבלתה כנוהג מחייב, ובמידה לא פחותה יש לעיין באופיה של הבעיה המיוחדת שלפתרונה מיועדת התקנה. רק אחרי בחינה מדוקדקת אפשר יהיה להסיק מסקנות כיצד לסווג את ההלכה הגאונית.

בדיוננו הבהרנו בתחילה את הרקע ההלכתי שבמקורות התלמודיים כדי לעמוד על החידוש ההלכתי שבהלכה הגאונים לעומת הדין התלמודי המקורי, וכדי להדגיש את היסודות ה״תקנתיים״ שבהלכה, בניתוח המקורות הגאוניים הקדשנו תשומת־לב מיוחדת להשוואת המקורות השונים, ולהעמקה במשא־ומתן והדיון ההלכתי. ועוד, ייחדנו מקום לבחינת הלכות הגאונים בספרות הראשונים, כדי לבדוק את מידת התייחסותם להלכות־תקנות אלו, ועד כמה ראו בהן תקנות או הוראות מחייבות.

עיקר כוונתנו להביא תמונה שלמה יותר מפעולתם התחיקתית של הגאונים בנושא הגט והגירושין, ובד־בבד להאיר הארה נוספת על דרכם התחיקתית של הגאונים בקביעת הלכות מחודשות בעלות אופי תקנתי. בדעתנו לשוב לנושאים אלה במחקרים נוספים כדי להציג את דרכם ההלכתית של הגאונים ביצירת הלכות מחודשות תחיקתיות, שבאו לספק צורך מציאותי, אף אם הלכות אלו לא !הוכרו כ״תקנות״.

תקנת נוסח ביטול מודעה

פעולה משפטית תקפה, בדרך־כלל, אם היא נעשית מרצונו וגמירת דעתו של עושה הפעולה. כאשר עושה הפעולה מודיע מראש בפני עדים, שהוא עתיד לעשות פעולה מתוך אילוץ, יש בכך הוכחה שהפעולה היא באונס ועל־כן אינה תקפה. הודעה זאת היא ה ״ מ ו ד ע ה ״.

  במשנה ערכין ה, ו נאמר: ״… חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמד לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה אומר בגטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני״. ובבבלי ערכין כא ע״ב על הפסקה במשנה ״וכן בגיטי נשים״ מובא: ״אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעה אגיטא מודעיה מודעה פשיטא לא צריכא דעשוה ואירצי מהו דתימא בטולי בטליה קמ״ל דאם כן ליתנו עד שיתן מאי עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעיה״. במקורות תלמודיים אלו מתמקד הדין בגט כפוי, ונקבע שמוסר הגט מבטל מודעה קודם נתינתו.

מדברי הבבלי האלו למדים אנו שתי הלכות עקרוניות:

א.      יש אפשרות הלכתית לבטל את המודעה על־ידי מוסר המודעה עצמו. אמנם הדברים אמורים במודעה על גט, אך לא נראית סיבה שהדין ישתנה במוד­עות על שטרי ממון.

ב.      במקרה שבו כופים גט על־פי דין, יש צורך בביטול מפורש של מודעות לפני נתינת הגט. דין זה של רב ששת מוסב אך ורק במקרים שהגט ניתן בכפייה. במקרה כזה נאמר במשנה: ״כופין אותו עד שיאמר רוצה אני״, ונלמד מדקדוק הלשון — שב״כופין״ נדרש ״עד שיאמר״; על־כן אין להסיק מכך לגבי המקרים שבהם ניתן הגט מרצונו החופשי של המגרש, כשאין כל סיבה לחשוש לקיומה של מודעה  (בעוד בגט כפוי החשש למודעה סביר ביותר).

בביטול מודעה — אשר בתלמוד נזכר רק בפסקה המצוטטת לעיל — נעשה שימוש נרחב בתקופת הגאונים, ולשם הסדרתו הותקנו תקנות מתאימות.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר