ארכיון יומי: 25 במאי 2017


המוסלמים משכתבים את ההיסטוריה של ירושלים-נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – 2012

אסלאם-ירושלים

במסורת המוסלמית היתה ירושלים שלישית במעלה ובחשיבות אחרי מכה ואחרי מדינה, שאליה היגרו מוחמד ואנשיו, ובה קיבלו מקלט מרדיפות שהתנהלו אחריהם במכה. על מכה, מדינה וירושלים נאמר במסורת המוסלמית: "תפילה אחת במכה שקולה כנגד עשרת אלפים תפילות. תפילה במדינה שקולה כנגד אלף תפילות ותפילה בירושלים שקולה כנגד 500 תפילות." העלייה למכה מקנה מעמד מיוחד לחוגגים הזוכים בתואר חאג'. העלייה לרגל לירושלים לעומת זאת נחשבת כזיארה, שמשמעה עלייה לרגל הנחשבת פחות, שהמוסלמים מבצעים לאתרים שאינם הכעבה במכה. למרות זאת יש לירושלים מקום מרכזי בתפיסה המוסלמית של עידן קץ הימים. חוקר הדתות, פרופ' צבי ורבלובסקי העיר לעניין זה: "אין טיסות ישירות ממכה לשמים. אתה חייב לעשות נחיתת ביניים בירושלים." לפי אחת המסורות המוסלמיות עתידה הכעבה, היא האבן השחורה שבמכה, לעבור לירושלים ולהיקבע בה באחרית הימים.

בסוף המאה השביעית, בשנת 691 ,כ-60 שנה לאחר שירושלים נכבשה על ידי הערבים, הקים החליף האומיי עבד אל-מלכ את מבנה כיפת הסלע. עיקר מעשה ההיכל המפואר נועד לדעת רבים, להנציח את ניצחון האסלאם על הדתות הקיימות, להדגיש את רגש השייכות הקושר בין האסלאם לירושלים ולהר הבית; להתחרות במראה החיצוני של הכנסיות הנוצריות המפוארות, אך לא פחות מכך – לפתח בירושלים מרכז פוליטי-דתי, שאם לא יעלה על מכה, לפחות ישווה לה. את מסגד אל-אקצא הקים בשנת 705 החליף האומיי אל-ווליד, בנו של מקים כיפת הסלע, עבד אל-מלכ. מאז ובמשך 1300 שנה ויותר, הפכו שני המבנים לצמד בלתי נפרד. מבנה כיפת הסלע בא לשמר, לפאר ולרומם את הסלע הקדוש שביסודו, ובתוכו של המבנה התפללו המוסלמים תפילות יחיד. לעומת זאת, היה מסגד אל-אקצא מקום תפילה לציבור.

בספרו "המערכה על ירושלים" מציין ד"ר דורי גולד כי "התיאולוגים המוסלמים התווכחו ביניהם אם המסע הלילי והעלייה לשמים המיוחסים למוחמד, היו חלק מחזון – כלומר חוויה רוחנית כלשהי, או אירוע שהתרחש בפועל." הגרסה שרואה במעשה חזון, נתמכה על ידי עאישה 613-678))בתו של אבו בכר ואשתו האהובה של מוחמד, שבשנותיה האחרונות הרבו להיוועץ בה בקשר למנהגיו ואמרותיו של המנהיג. גם החליף מועאווייה, שייסד את השושלת האומאיית בדמשק בשנת 660 , פירש את סיפור המסע הלילי כחזון. הכתובת הערבית מזמן כיפת הסלע המקיפה את האכסדרה המתומנת המרכזית של המבנה מעל הקשתות, מוקדשת כמעט כולה לוויכוח תיאולוגי נוקב עם הנצרות, אך נעדרת התייחסות לחלום מוחמד. פרופ' מנשה הראל מציין בהקשר זה כי "מסגד אל-אקצא בירושלים נבנה 60 שנה אחרי חלום מוחמד ואינו נזכר ב-240 המטרים של פסוקי הקוראן, המעטרים את הקירות הפנימיים של כיפת הסלע," וכי "מסע הלילה של מסגד זה הוזכר לראשונה בכתובת העות'מנית שבכיפת הסלע." לעומת זאת יש כאמור חוקרים הסבורים כי "במקור היתה שכבת מסורות קדומה, שזיהתה את מסגד אל-אקצא בשמים, ואילו שכבת מסורות שנייה, מאוחרת יותר, שנועדה להדגיש את תהילתה של ירושלים מול מכה, זיהתה את אל-אקצא בירושלים." על פי אלה המטרה של עבד אל-מליכ, בונה כיפת הסלע, שבירתו בדמשק, היתה להפחית מחשיבות העלייה לרגל למכה (שהיתה בחסות יריביו, חסידי החליף השיעי עבדאללה אבן אל-זובייר), ולהאדיר את ירושלים. כך או אחרת – הפרשנות שהתקבלה בסופו של דבר היא זו הגורסת כי מוחמד הגיע פיזית לירושלים ואף עלה ממנה השמַימה.

ירושלים הפכה אפוא למקום השלישי בחשיבותו באסלאם, אך בשנים האחרונות מונחים נדבכים חדשים על המסורות הישנות, וההיסטוריה המוסלמית והערבית של ירושלים נכתבת מחדש. מרכז הכובד עומד עתה על הזכות ההיסטורית של הערבים בירושלים ופלסטין, ומרכז הסיפור מבוסס על הטענה כי הערבים שלטו בירושלים אלפי שנים לפני בני ישראל.

אלא שבהבנָיה המחודשת של הטיעון הערבי-מוסלמי אין די, שכן מולו ניצב כבר אלפי שנים 'הסיפור היהודי'. היוצרים המוסלמים פיתחו אפוא במקביל גם את הכחשת ושלילת הנרטיב היהודי-הציוני, ובכלל זה דה-יהודיזציה של הר הבית, הכותל המערבי וירושלים בכלל. השינויים שערכו המוסלמים בהיסטוריה שבה דבקו לאורך מאות בשנים, היסטוריה המתועדת בכתביהם שלהם, נגעו בראש ובראשונה בשאלת גילו ומעמדו של אל-אקצא. במסגרת זו שונה גילו של מסגד אל-אקצא והורחק עד לתקופה הקדם מוסלמית. " היה זה חלק מניסיון "לאסלם" את התקופה שקדמה להופעת בשורת האסלאם של מוחמד ולשערב את ירושלים ואת ארץ ישראל. תהליך האסלום והשערוב הונע על ידי הצורך לטעון לזכות היסטורית ערבית ואסלאמית על האדמה הקדושה, קודם שהיו בה בני ישראל – היהודים הקדמונים והנוצרים." לצורך כך נעשה שימוש במסורות ישנות שמייחסות את בניית אל-אקצא לאברהם, לאדם הראשון או לתקופת בריאת העולם.

השיח' קרדאווי )המנהיג המצרי המוסלמי סוני, שנחשב לאחד מחשובי הפוסקים המוסלמים בדורו(, אישי דת סורים ואחרים מזהים כולם את היבוסים כשבט ערבי קדמון, שנדד מחצי האי ערב עם הכנענים כ-3000 שנה לפני הספירה הנוצרית, ובכך קדם לבני ישראל בארץ.

 הנרטיב המוסלמי החדש קבע, למשל, שמסגד אל-אקצא לא נבנה לפני כ-1300 שנה – כך על פי המחקר המודרני – אלא על ידי אדם הראשון, 40 שנה לאחר שנבנה המסגד במכה. שר הוואקף הירדני עבד אל-סלאם אל- עבאדי טען זאת כבר ב-1995 .גם ההיסטוריון הסעודי מוחמד שראב גרס שאל-אקצא נבנה על ידי אדם הראשון. לדבריו, האל עצמו בחר במקום והועיד אותו להיות מקום פולחן למאמינים באל אחד. המופתי לשעבר של ירושלים ושל הרשות הפלסטינית, שיח' עכרמה סברי, כבר ייחס כמה פעמים את בנייתם של המסגד במכה ושל מתחם אל-אקצא לאדם הראשון, בעוד המלך שלמה הוא שחידש לדבריו את בניית אל-אקצא. על פי סברי, שלמה לא בנה את בית המקדש היהודי, אלא את מתחם אל-אקצא, שהוא מסגד מוסלמי.

דוברים מטעם הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית מדברים בשנים האחרונות על כך שאברהם הוא שבנה את אל-אקצא לפני כ-4000 שנה 40 שנה לאחר שבנה את הכעבה עם בנו ישמעאל. כדי "לאסלם" את התקופה שקדמה להופעת בשורת האסלאם של מוחמד מגויָסות אפוא מסורות מוסלמיות קדומות, שעד כה חשיבותן היתה מבוטלת, וסביב מסגד אל-אקצא נבנים רבדים נוספים עתיקים יותר, מוקדמים פי כמה לשנת בנייתו, ומוקדמים כמובן לנוכחות של בני ישראל בארץ ישראל. בשנים האחרונות הפתיעו אישים מוסלמים כשהגדירו לראשונה את אל-אקצא כשני בקדושתו, ולא כשלישי בקדושתו, משמע: אחרי מכה, אך לפני מדינה. כך למשל נהג השיח' כמאל ריאן, איש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית הישראלית, שאמר כי "באמונה שלנו זה המסגד השני. הוא קדוש יותר מהמסגד במדינה, ואת זה היהודים לא תופסים…"

במקביל להעצמת הקדושה המוסלמית של ירושלים ואל-אקצא, מתנהל כאמור כבר שנים מסע שבמרכזו הכחשת הזיקה היהודית לירושלים ולמקומות המקודשים ליהדות. המופתי לשעבר של ירושלים, שיח' סעד אל-דין אל-עלמי, היה המפורש ביותר בעניין זה, כשאמר כי היהודים מטמאים את מוסלמיותה של ירושלים.

להמחשה של תפיסה זו הייתי עד אישית לפני שנים אחדות, כשהגעתי עם קבוצת סטודנטים לארכיאולוגיה מאוניברסיטת בר אילן למורדות נחל קדרון בירושלים. חברי הקבוצה ביקשו להציל שרידים ארכיאולוגיים מערֵמות העפר שהוואקף חפר בהר הבית ושפונו במשאיות לאפיק הנחל. אחד מאנשי הוואקף שהבחין בסטודנטים פתח לעברם בצעקות רמות. משפט אחד נקלט על ידיהם היטב: "אין לכם מה לחפש כאן, כפי שלצלבנים לא היה מה לחפש כאן. ירושלים היא מוסלמית."

דר' יהודה לנקרי – אליאנס ברנסאנס

דר' יהודה לנקריברית מספר 30

אליאנס ברנסאנס

בספר המופת שחיבר אנדרה שוראקי לציון 100 שנה ל,כל ישראל חברים" (אליאנס), הוא הכתיר את פועלו הנשגב של הארגון כהיסטוריה של תחייה יהודית. אכן, בתולדות העם היהודי בעת החדשה מעטים המוסדות החינוכיים אשר רשמו לזכותם פעולה בת קיימה כה יסודית, מעמיקה ומשמעותית.

מהעיר תיטואן בצפון מערב מרוקו ועד טהראן באיראן, הקימה אליאנס רשת בתי-ספר בארצות המגרב ומרוקו לבדה זכתה בקרוב לתשעים בתי-ספר. תור הזהב של אליאנס השתרע על פני המאה הראשונה לקיומה, שכן התקופה ההיא רכבה על עידן הקולוניאליזם. תקומת מדינת ישראל מאידך גיסא חוללה נהירה רבתי של קהילות יהודיות ממדינות האיסלאם אליה ולעבר מדינות המערב. פועל יוצא משינוי דרמטי זה הינו הצטמקות האימפריה של אליאנס למימדים הנוכחיים.

בשנה שחלפה ציינה אליאנס 150 שנה ולרשותה עדיין, נכסי חינוך מן המובילים בישראל(מקווה ישראל ועוד) בצרפת, במרוקו ובקנדה. תפיסת עולמה החינוכית של אליאנס התבססה מאז היווסדה על המשך טיפוח הזהות היהודית לצד הקניית חינוך מודרני וערכים אוניברסאליים. כאן טון גאונה החינוכי בסוג של תלכיד שעשוי לצמצם את פעריה ופלגיה של מערכת חינוך ישראלית שסועה ומפוצלת.

במרוקו, כמו במדינות רבות בהן פעלה אליאנס, היא היוותה עוגן הצלה לדורות רבים אשר יצאו למרחב הצמיחה המודרני כיהודים המשמרים את זהותם ואת מורשתם היהודית. בקהילות יהודיות קטנות בית הספר של אליאנס היה לעוגן מרכזי בקיום הקהילתי בחסדי יום הלימודים הארוך רווי התכנים הלימודיים המוצקים, ההזנה הבית ספרית, הענקת ספרי ואמצעי לימוד ואפילו פרטי הלבשה והנעלה. בית הספר מילא תפקיד מרכזי בכינון צדק חברתי, בשוויון הזדמנויות חינוכי ובלכידות קהילתית. זוהי בדיוק נמרץ המציאות בה טבלתי וצמחתי בקהילה הזעירה של בוזאד. בזיכרוני מעוגנות הן דמויות המופת של מורות ומורים רבי שיעור וקומה, שליחים אצילי נפש וידע נים דגולים, הן מרכיבי השיקום החומרי, מזון ביגוד והנעלה, (מי ישכח את הסוליות הבלתי נשחקות של הג׳וינט האמריקאי?) הן מקדמי ההבשלה הלימודית-רוחנית: אמצעי וספרי לימוד.

בקזבלנקה, שם התקיימו בתי הספר התיכוניים שוחזרה במשך שנות לימודיי אותה חוויה לימודית- סולידרית. חינוך מתקדם, מורים מעולים, מסגרת חומרית תומכת היו לבסיס בלתי מעורער להבטחת ההישגיות הלימודית.

שני עשורים לאחר מכן מצאתי את עצמי, כראש המועצה המקומית שלומי,נושא עיני אל המחוזות המופלאים של אליאנס, נוכח המצוקה בה הייתה שרויה המערכת החינוכית המקומית. בהקשר זה, עדיין מתקיימת בי האמונה כי לו אליאנס הופקדה על מערכת בישראל עם תקומתה, היו נחסכים כשלים רבים.

בשובי משליחות באו״ם, במרחק של 40 שנה כמעט, נקרתה בדרכי הזדמנות לחדש ימי בשירות אליאנס כנציגה ליחסים בינלאומיים – תואר מרוכך ומזוכך יותר לפעילותי בגיוס כספים למען הארגון ותוכניותיו. במשך שבע שנים בקרוב, פגשתי עשרות רבות של תורמים. באירופה וצפון אמריקה אשר היטיבו עם אליאנס מתוך ההכרה בחשיבות הגדולה של מוסד יחיד במינו שרבים כל כך חבים לו את סגוליות הווייתם.

עלייה לשמים (״מעראג׳״) ומסע הלילה אל הר הבית בירושלים (״אסרא״)

עלייה לשמים (״מעראג׳״)פרקים בתולדות האסלאם

ומסע הלילה אל הר הבית בירושלים (״אסרא״)

בחלק השני של סורה 53, שבה דנו לעיל, כתוב (פסוקים 13—15):

 וגם ראהו (מוחמד את המלאך)

ברדתו שנית אצל השיח הזה (כמו משה בסנה!)

בקצה האחרון ואצלו גינה… (מלה המשמשת בקוראן לתיאור גן עדן)

כלומר, מוחמד מספר לרעיו שהוא הסתלק אל העולמות העליונים, אצל הסנה אשר ליד גן העדן, ושם ראה את מלאך השמים בשנית. מסורה 17, פסוק 1, אנו למדים במפורש, שמוחמד באמת הכריז על חוויה זו של הסתלקות לשמים, שכן סורה זו, הנקראת ״סורת בני ישראל״ או ״סורת אלאסרא״, מתחילה במלים: השבח לאשר הסיע (״אסרא״) את עבדו בלילה

ממסגד הקודש אל המסגד הקיצון (״אלמסג׳ד אלאקצא״) אשר ברכנו סביבתו למען נראהו מאותותינו.

המסורת המוסלמית המאוחרת מסכימה, שפסוק זה נסוב על הסעת מוחמד ממכה למסגד הקדוש בירושלים, שהוא לפי הפירוש המקובל המסגד הקיצוני, ומשם אל השמים. בשמים, לפי מסורות שונות, ראה את אבות העולם, גן העדן והגיהנום. כן ראה את משה והתמקח עמו על מספר התפילות היומיות, שיש להטיל על המוסלמים.

שני הדברים: מסע לילה לירושלים (״אסרא״) ועלייה לשמים (״מעראג׳ ״) — גדורים במסורת המאוחרת זה בזה. לפי המסופר רכב מוחמד על ״אלבֻרָאק״ (מלה ערבית הקשורה כנראה לכינוי הסום, שרוכב עליו המשיח ״סוסיא ברקא״ — סוס צחור. ראה סנהדרין, צ״ח, ע״א) לירושלים ומשם עלה לשמים. אך מוחמד דיבר בפסוק זה בסורה 53 על עלייה לשמים בלבד. רמז לכך יש גם בסורה 17, פסוק 93, כאשר אנשי מכה אומרים למוחמד:

(90) אמרו: לא נאמין לך עד שתבע לנו מן הארץ מעין (כמו משה)…

(93) …או תעלה לשמים

ולא נאמין לעלייתך (לשמים) עד שתוריד לנו ספר כתוב שחור על גבי לבן… (כי מוחמד רק דיבר אליהם ולא הביא ספר בידו).

כבר עמדו חוקרים מודרניים על כך, שבתורת מוחמד עצמו אין זכר למסע לירושלים. הן בירושלים כלל לא היה מקדש ולא היה בנין על הר הבית. מה שאנו קוראים בסורה 17, 1 : ״המסגד האחרון״ — מתאים ל״סנה שבקצה האחרון״ בסורה 53. פסוק 14, כלומר שייך להיכלות העליונים, אלא שלכבודה של ירושלים צרפו גם אותה כשבנו בה בנין. מכל מקום, לעיקר שמעניין אותנו כאן: מוחמד העיד על הסתלקותו למרום ואין כל פלא בדבר, שהרי אידיאה זאת של עלייה להיכלות היתה מקובלת על היהודים, הנוצרים והפרסים (ראה ספר חנוך האפוקריפי, ספר ברוך, עליית ישעיהו ועוד).

נסכם: אפשר לומר שחוויות אלו עליהן מספר מוחמד מתאימות לגמרי למסגרת האידיאות המצויות במסורת, ביחוד המסורתי היהודית והנוצרית, ויש בהן גם מן הפשטות המקורית של חווית־בראשית.

הכותל המערבי נקרא בערבית על שם בהמת רכיבה מופלאה זו של מוחמד, אשר לפי המסורת היה לה ראש של אשה, כנפיים של נשר, וכן זנב של טווס. הכותל קדוש למוסלמים כי בו קשר מוחמד את בהמתו בעת עלייתו לשמיים. חג עלייתו לשמים חל לפי המסורת ב־27 לחודש רג׳ב, הוא החודש השביעי.

״אלמסג׳ד אלאקצא״ הוקם שם רק בתקופת האומיים. ראה גם מאמרו של ש. ד. גויטיין ב״ידיעות החברה לחקירת א״י״, י״ב, תש״ו. שם מביע המחבר את התנגדותו להנחה המקובלת שהאומיים בדו מלבם דברים כדי לתת קדושה לירושלים, וטוען שזו תפסה מאז ומתמיד מקום נכבד במסורת המוסלמית.

הפסקת הדיבר האלוהי

המסורת מסכימה, כי מיד אחרי הודעת הסורה 96 נפסק הדיבר האלוהי. מוחמד התעצב עד מוות ורק הופעת גבריאל מחדש מנעה אותו מלאבד עצמו לדעת. פתאום ניגלה לו המלאך, כשהוא עומד בין השמים והארץ. הוא רץ לאשתו וצעק: עיטפו אותי, כסו אותי! ואחרי שעטפו אותו בשמיכה בא אליו הדיבר האלוהי וקרא את הסורה 74 (אותו סיפור קשור גם בסורה 73).

ראשית סודה 74:

הוי המתעטף

קום ובשר

 ואת ריבונך גדל

ובגדיך טהר

ומן הפשע פרוש

ואל תעשה טובה למען קבל גמול יותר טוב

ואל ריבונך יחל.

מכאן ולהבא תכפו הגילויים זה את זה. גם כאן אנו יכולים לומר, שדברי המסורת מתקבלים על הדעת. שהרי טבעי, כי מן החוויה הראשונה עד ששפע מוחמד כמעיין המתגבר עברה תקופה של הריון רוחני — עד שבאה הלידה המלאה. כשמוחמד מתעטף הוא תופס דרך ראשונים, שהיו מתעטפים כשדיברו במעשי מרכבה. שהתפילה וההטהרות לתפילה היו המצוות הראשונות — גם זה טבעי.

يَا أَيُّهَا الْمُدَّثِّرُ 1

قُمْ فَأَنذِرْ 2

وَرَبَّكَ فَكَبِّرْ 3

وَثِيَابَكَ فَطَهِّرْ 4

وَالرُّجْزَ فَاهْجُرْ 5

وَلَا تَمْنُن تَسْتَكْثِرُ 6

وَلِرَبِّكَ فَاصْبِرْ 7

 

תרגום רובין:

הוי המתכסה

קום והזהר

ואת ריבּונךָ פָּאֵר

ואת בגדיך טהר

ומן הטומאה היעָקר

ואל תחונן בחסדך לשם רווח

ביאור :

המתכסה : מפרשים שהנביא נהג להתעטף בבגדו בעת שהיה מקבל התגלות נבואית. מאידך, ההתכסות נתפסת גם כאות לפחד והסתתרות מפני מטלות הנבואה, כנרמז במסורות המספרות שבעקבות הופעתו הראשונה של המלאך גבריאל, מוחמד נס על נפשו וקרא, : כסו אותי, כסו אותי "

ואת בגדיך טהר : מפרשים שטוהר הבגדים מסמל את טוהר לב האדם.

הטומאה : מפרשים כאן כעבודת אלילים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר