ארכיון יומי: 25 במאי 2017


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת במדבר ומתן תורה. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת במדבר ומתן תורה.Asilah
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
ספר במדבר חומש הפיקודים. –
"שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר א, ג).
"כשבא ה' לצוות לפקוד את בני ישראל, קדם לומר:
שאו לשון נשיאות ורוממות" (רבנו אוה"ח הק'). –
חומש במדבר מכונה בשם "חומש הפיקודים", על שם שני המפקדים המתוארים בו: המפקד בפרשתנו: "שאו את
ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם…" (במ' א, ב), והמפקד השני בפרשת "פנחס" בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ.
מטרת המפקד: ידוע שאסור למנות את בני ישראל, ראה המפקד של דוד המלך שגרם למגפה נוראה.
רש"י הביא את דברי המדרש: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל מנאם
לידע מנין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם, מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם".
רבנו "אור החיים" הק' שואל על דברי רש"י. אם אכן "כשבא להשרות שכינת עליהם מנאם", מדוע לא מנה אותם לפני
חודש ניסן, לפני שהשרה עליהם את שכינתו, וחיכה עד לאחד באייר? על כך עונה רבנו: "כשבא ה' לצוות לפקוד בני
ישראל, קדם לומר שאו לשון נשיאות ורוממות. למצוא לכל אחד ספר איקונין {יחוס}, מה שאין כן באומות העולם". – –
כלומר, בני ישראל הביאו ספרי ייחוס, כדי להראות שאין בהם פסול, וכדברי המדרש המסביר את הביטוי "שאו את ראש" עשו להם הרמת ראש להודיע לכל באי עולם שהם מתייחסים מכל אומה ולשון". (מדרש לקח טוב פרשת במדבר). כלומר, – הייתה סיבה טובה למניין.
כמו כן, במניין הראשון בחודש ניסן בשנה הראשונה היו, "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב, לז). במניין השני אחרי כפרת חטא העגל ע"י הבאת מחצית השקל היו, "שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" (שמותלח, כו). כלומר, תוספת של 3550 . במניין השלישי בפרשתנו נאמר: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" (במדבר א, מו). כלומר, לא נוסף אפילו אחד, וזה קשה לדברי רבנו "אוה"ח הק'.
רבנו משיב שבשני המניינים הקודמים, נימנו גם הלוים, ואילו במניין השלישי בפרשתנו, "והלוים למטה אבותם לא
התפקדו בתוכם" (א, מז). לכן, הקב"ה מנה אותם "באחד לחודש השני בשנה השנית", כי גלוי לפני לפניו יתברך, שביום זה יגיע מספר בני ישראל בלא הלוים, בדיוק לאותו מספר במניין השני. וכדברי קודשו: "ולזה נתחכם הכתוב לומר למשה, לשאת ראש בני ישראל ביום אחד לחודש השני, שכיון שהיה זמן שהגיע המספר למספר הראשון לבד הלוים, להעירך במה שאמר בפסיקתא, שהמספר עצמו הא' היה כמספר הב', ולא מת אחד ונכנס אחר במקומו. והטעם, לצד שהיו עסוקים במלאכת המשכן, על דרך 'ואתם הדבקים בה' חיים כולכם…". כלומר, תאריך המפקד נבחר ליום בו התווספו מבני ישראל שהשלימו את חסרונם של הלויים.
"כל יוצא צבא" (במדבר א, כ מב).
רבנו "אור החיים" הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "כל יוצא צבא" 12 פעמים, כך שכל שבט ושבט זוכה לביטוי "כל יוצא צבא"? על כך דברי קדשו:
"אמר הכתוב כן בכל פרטי המספר. לומר שלא היה אחד מכל הבאים לכלל המספר שלא היה ראוי לצאת – לצבא. אלא כולם גיבורי כוח, והוא אומרו 'כל', פירוש: כל אחד מהם יוצא צבא. וזה נס שאינו באומות, שאי אפשר שלא ימצא בכל המספרים שלהם אחד שאינו ראוי לצאת בצבא". – פועל יוצא מדברי קדשו, שב"י הם גיבורי כח עושה דברו, הזוכים לנצח את אויביהם הרבים מתוך נסים ונפלאות. כל זה, בתנאי שהם הולכים בדרך ה', כפי שנאמר במלחמת מדין: "ולא נפקד ממנו איש" (במדבר לא, מט).
רבנו אוה"ח הק' מסביר שכאשר שרי הצבא הגיעו למשה כשבידיהם תכשיטי נשים כמו "אצעדה, צמיד, טבעת, עגיל
וכומז", משה כעס עליהם שנאמר: "ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה.
ויאמר אליהם משה: מדוע החייתם כל נקבה?" (במדבר לא יד טו). הם הסבירו לו לדעת רבנו: "להסיר מהם חשש מכשול – עון. כמובן ממין הקרבן אשר הקריבו תכשיטי נשים. ומאמר 'ונקרב את קרבן ה'…", הוא טעם הקרבן שהוא לכפר על הרהור עון" כפי שפירש בספרו (חפץ ה' שבת סד ע"ב ד"ה ונקרב), שהקרבן נועד לכפר על הרהורי עבירה בלבד.
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני, באהל מועד, באחד לחודש השני,
בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר" (במדבר א, א).
"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו כמדבר" (רבנו אוה"ח הק'. שמות יט, ב). – פרשת "במדבר סיני" נקראת ברוב השנים, בסמיכות לחג השבועות חג מתן תורה. –על דרך הפשט, ניתן לומר שזה בא להפריד בין הקללות המופיעות בפרשה הקודמת "בחוקתי", לבין חג השבועות.
ברובד הפנימי, ניתן לומר שהביטוי בראש הפרשה "במדבר סיני", בא לרמוז לנו על מידת הענווה אותה מסמל המדבר,
כבסיס לקבלת התורה שניתנה "במדבר" סיני". כלומר, את התורה ניתן לקיים, רק מתוך ענוה.
רבנו "אור החיים" הק' אומר: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו
במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה". (רבנו אוה"ח הק' שמות יט ב).
רבי אלמלך מליזנסק אומר: הביטוי "במדבר סיני באהל מועד" ללמדנו שני דברים: –"במדבר סיני" שנהיה שפלים בעיני עצמנו כהר סיני שהשפיל עצמו מכל ההרים וזכה שתינתן עליו התורה כמו שכתוב – במזמור לחג השבועות: "למה תרצדון הרים גבנונים }הרים עם גיבנת, כסמל לגאווה{ ההר חמד אלוקים לשבתו…." זהו, – הר סיני אותו חמד אלוקים בגלל צניעותו.
ב"באהל מועד": שנכניס עצמנו לאוהלו של מועד = חג, ולא ניפול מרוב הכנעה לעצבות. שאין שכינה שורה על אדם
מישראל אלא מתוך שמחה ורגשות חג ומועד". –
"במדבר" מלשון דיבור. הקב"ה הורה למשה שכל דבריו למשה "במדבר סיני" יהיו רק דברי תורה, כן יהיו דברינו. –
לפני 3328 שנים {תשע"ו}, קבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני, כאשר את המשפט המפורסם "נעשה ונשמע", אמרו 60 ריבוא מעם ישראל, "כאיש אחד ובלב אחד". בעקבות קבלת התורה מתוך "נעשה ונשמע", הקב"ה הוריד לבני ישראל 60 ריבוא מלאכים שהכתירו כל אחד מהם בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה, בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו". (שבת –פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשייה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה', עד "שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן".
התורה ניתנה ב"מדבר סיני", מקום שאין בו מים, גידולים, מרכזי מגורים ועסקים, ובכל זאת בני ישראל ישבו ועסקו
בתורה, כאשר ענני כבוד ריחפו מעליהם כספינת מדבר ממוזגת. הם גם זכו למנה אחת אפיים של מן מידי יום ביומו, בו
טעמו מכל טוב. כל זה בא ללמד אותנו, שהקב"ה זן ומפרנס לכל מתוך חסד ורחמים, ובפרט לעוסקים בתורת חיים כדברי
רבנו אוה"ח הק' בפירושו לפסוק: "בני, תורתי אל תשכח, ומצוותי יצור לבך. כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו
לך" (ראשון לציון, משלי ג, א ב). רבנו מסביר שכאשר אדם מקיים מצוות מתוך אהבה "ומצוותי יצור לבך", הוא זוכה לאורך – – ימים של חיי שלום המשופעים כל טוב. "עוד ירצה לומר, כי אורך ימים על דרך עולם שכולו ארוך (קידושין לט ע"ב). – –
ואומרו ושנות חיים פירוש, כפל החיים, שתהיה חי אפילו אחרי מיתה…" כדברי קודשו. על דרך "צדיקים במיתתם – –
נקראים חיים" (ברכות יח ע"א).
המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה בבחינת הכתוב בתהלים:
"עבדו את ה' בשמחה..", ולהתרחק מכל עבירה באשר היא, כך שכמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב
לאכול, אלא יגעל כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה. שנזכה. – חג השבועות חג מתן תורה, – "הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם, לעליונים ולתחתונים…
תכלית הבריאה ותקוותה" (רבנו אוה"ח הק' שמות יט, ב)
דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה, מאת:
רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחבר הפירוש "אור החיים" הק'. –
פרשת במדבר נקראת ברוב השנים, בסמיכות לחג השבועות חג מתן תורה. אחד ההסברים לכך הוא, להפריד בין –
הקללות המופיעות בפרשה הקודמת "בחוקתי", לבין חג השבועות. ברובד הפנימי, ניתן לומר שהביטוי בראש הפרשה
"במדבר סיני", בא לרמוז לנו שניתן לקבל את התורה רק מתוך ענוה כדברי רבנו "אוה"ח הק': "אין דברי תורה
מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה".
לפני למעלה מ – 3330 שנים, קבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני, וכולנו אמרנו "כאיש אחד ובלב אחד", את
המשפט המפורסם: "נעשה ונשמע", שבעקבותיו ירדו 60 ריבוא של מלאכים והכתירו כל אחד מישראל בשני כתרים:
אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: בשעה שהקדימו
ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה, בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה'
מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם – העשייה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה' עד "שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן".
תפילה אנו, שנזכה "לשמוע בקול דבר ה'", ולקיים הלכה למעשה את דברו דברי אלוקים חיים. – המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה בבחינת הכתוב בתהלים:
"עבדו את ה' בשמחה..", ולהתרחק מכל עבירה באשר היא, כך שכמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב
לאכול, אלא יגעל כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה. – "לך אמור להם, שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז).
לקחת את כלת התורה הביתה – שם מתחיל קיומה הלכה למעשה.
חכם גבריאל החליט לקחת את בנו הקטן נתנאל לחתונה. כדרכם של ילדים השואלים על כל דבר שונה הניצב בדרכם,
הוא מאוד התפעל משמלת הכלה הנוצצת בלובנה ויופיה, כאשר הכלה יושבת על כיסא מלכות.
ילד השעשועים נתנאל, שואל את מו"ר אביו: יש לנו כלה. איך מזהים את החתן, הרי כל הגברים לבושים אותו דבר? האב ענה: בני מי שיקח את הכלה בסוף הערב לביתו זהו החתן. – –
הנמשל: בשבועות קבלנו את כלת התורה. בואו ניקח אותה הביתה ככתוב בסוף מעמד קבלת התורה ב ויתחנן: –
"לך אמור להם שובו לכם לאהליכם" = שובו הביתה לאוהלה של תורה, עם תורת אלוקים חיים אותה קבלתם. –
כמו שביתו של אדם הוא מבצרו, כדברי הפתגם, כך אמורה להיות תורתנו בעינינו.
פירוש נוסף המשלים את הפירוש הקודם:
תחילת קבלת התורה מתחילה בבית עם רעייתו {אהל"}, כאשר בני אדם אחרים לא רואים אותו. כלומר, על האדם –
להתחיל לקיים את מצוות התורה בראש ובראשונה ביחסו לנוות ביתו, ובכל הקשור בביתו כשאנשים בחוץ לא רואים –
אותו, היות והשכינה נמצאת בכל אשר יפנה, לרבות בביתו מבצרו.
"אורות מתן תורה – מתעוררים מחדש בחג השבועות" רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א). הגמרא מספרת על רבי יהודה בר אלעאי שהיה קושר מטפחת לראשו מפסח לשבועות, היות ושתה 4 כוסות יין בליל הסדר. בימים הללו, ימי ההכנות לקבלת התורה, רבי יהודה היה מנסה לחשוב, איך לזכות להיות כלי כיבול נאה לתורה שהיא חמדה גנוזה {ע"פ דברי מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה).
נשתדל ללכת בעקבותיו, היות ובחג השבועות נידון כל אחד מאתנו על רמת התורה אותה ילמד, ובה יחדש בשנה הבאה כדברי השל"ה הק' האומר, שבחג השבועות נידונים על פירות האילן הפירות הרוחניים. – במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים. גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון, וזאת על ידי תיקון המידות על פי הוראות תורתנו הקדושה "שתיבותיה ואותיותיה ספורות מזוקקות, חצובות ממחצב קדוש ונורא, נפלאים המה למכיר בהם – וכו'" כדברי רבנו אוה"ח הק' (במדבר ז, א).
השל"ה הקדוש אומר שבחג השבועות נידונים על פירות האילן הרוחניים, "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם –
נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממחצב
קדוש" (אוה"ח הק' במדבר ז, א ).
"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד).
המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה , בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש
השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". )ראש השנה פרק א, משנה ממרום דרכו מקבל כל אחד מאתנו את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה. כל זאת בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה. כנ"ל לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: מזונות, חכמה, בריאות וכו', כך גם בחג השבועות, אנו נידונים על החלק הרוחני שבנו, הלא היא הנשמה הזכה והטהורה.
ה "שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר , כדכתיב: "זכרתי –
לך חסד נעוריך" נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן –
נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".
כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" )שמות יט, יא( וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" =
התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).
רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א מסבירים את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר).
"נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים מחדש כל האורות שהיו בעבר.
שלושת התנאים לקבלת התורה לדעת רבנו "אור החיים" הק'. "בחודש השלישי לצאת ב"י מארץ מצרים,
ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני, ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א ב).
רבנו"אור החיים" הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים", ורק אח"כ לכתוב "ובחודש
השלישי". שאלה שניה, מדוע הכפילות "באו מדבר סיני". וכן, מדוע התעכב הקב"ה 49 ימים תשובת הרב: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתנו הנעימה". –
א. זריזות.
ב. ענווה.
ג. אחדות.
להלן פירוט הנושאים הנ"ל.
א. זריזות
בלשון קודשו "התגברות והתעצמות בעסק התורה". בלימוד התורה מצווים אנו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים –
עליונים. להפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'".(קוהלת() כמו –
כן, "הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה" כדברי רבי מאיר בפרקי אבות. לראות בה את עיקר ייעודנו בעולם. להתרחק
מעצלות, ולדבוק בזריזות "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר
הכתוב "ויסעו מרפידים" שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו". כלומר, חזרו בתשובה . כדוגמא, נציין חקלאי שאינו
מעבד את שדהו יצמחו עשבים במקום תבואה. ידועים דברי "החפץ חיים" שאמר על הכתוב: "כל ישראל יש להם –
חלק לעולם הבא". חלק מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה כל יהודי צריך לעבד בתבונה רבה כדי לזכות בעולם –
הבא.
רבנו "אור החיים" הקדוש מעיד על עצמו שכתב את פירושו "בתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי ממון ועל
עסקי נפשות ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… והאיר ה' עיני… לעלות… למקום
השכינה" (מתוך הקדמתו לתורה).
בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את
פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף }פרנסה{. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי
ידיו היו עסקניות }בפרנסה "ששת ימים תעבוד"{ ומחשבותיו חכמניות בתורה". –
ב. ענוה.
"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש:
לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". )מדברי רבנו "אוה"ח הק'(. זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" )תענית ז ע"א(. וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר במדבר סיני". )במדבר רבה, פרשה א, ז(. – המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה. כמו כן, בני אדם במדבר, שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן כל אחד עשוי להקשיב טוב יותר לחברו ללא התנשאות, ולקבל את האמת ממי שאמרה כדברי הרמב"ם בבראשית "שמונה פרקים"
הביטוי "כמדבר הפקר", רומז לכך שכמו שהמדבר הוא הפקר ואין לאיש בעלות עליו, כך התורה, "כל הרוצה לקבל
יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו. – מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג),
שזכה לפתח את מידת העווה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה':
"ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".
אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה
גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".
"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי
שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1 . "נצור לשוני מרע / ולמקללי נפשי
תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה" ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך – 2 . "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם,
וקלקל מחשבותם , יהי כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".
מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.
ג. אחדות.
בלשון קודשו. "אמר ויחן שם ישראל, לשון יחיד שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת –
התורה". מורנו הרב מדגיש את האחדות בקרב בני ישראל בכלל, אבל ביתר שאת הוא מדגיש את האחדות בקרב
תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו: "ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב:
"חרב אל הבדים" (ירמיהו ג, לו). אלא יוועדו ויסבירו פנים זה לזה".
מרן החיד"א מציין שהביטוי "במדבר סיני", שווה בגימטריא שלו לביטוי "בשלום" = 378 . כמו שבני ישראל קבלו את התורה מתוך שלום ואחווה, כך עלינו להיות מאוחדים איש עם רעהו כל העת, ובפרט לפני חג מתן תורה.
לצערנו, הפסיפס הדתי מורכב מיותר מידי דגלים, צבעים, מחנות, חצרות, מפלגות, והרשימה ארוכה. עם עלייתם
ארצה של אבותינו הקדושים, הופתעו מהרבגוניות היתרה בארץ קודשנו שאינה מובילה לגאולתנו. מן הראוי שראשי
המחנה ייקחו ברצינות את המשולש הנ"ל: זריזות, ענווה ואחדות אותו הציג רבנו "אור החיים" הק', ויחרטו אותו
"בעט ברזל ובציפורן שמיר" כדברי הנביא, ויגבשו תכנית המקרינה "אחדות אלוקית", תוך שימוש במידת הענווה
ע"י וויתור על השוליים הרחבים שהם בעצם טפלים, אבל מהווים רק תחפושות וכבוד עצמי. –
חג השבועות בדברי תורה ובשירה אצל רבני מרוקו.
יהודי מרוקו חגגו את חגי ישראל בפיוט ובשירה, היות ורבני מרוקו אהבו לכתוב פיוטים אותם הלחינו, ובכך זכו
לעבוד את הקב"ה בשמחה, ועוד יותר בחגים בהם אנו מצווים במצוות שמחת חג. פיוטי משוררי מרוקו ספוגים
אהבת ה' וכמיהה לארץ ישראל. הם שילבו בהם את דיני החג.
להלן דוגמא מהגאון והמשורר רבי יעקב אבן צור זצ"ל, שחי בין השנים 1673 – 1752 בפס שבמרוקו בה שימש
כראש בית הדין.
הוא כתב ספרים רבים כמו, שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", ספר בו מתגלית גאוניותו כפוסק הלכה וכו'.
הוא פרסם ספר שירה בשם "עת לכל חפץ" בו קיבץ 400 פיוטים שבחלקם זכו למהדורות מדעיות על ידי מורי ורבי
פרו' בנימין בר תקוה מאוניברסיטת בר אילן, חוקר שירת משוררי רבני צפון אפריקה. – במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להפיץ ולהדגים חלק משיריו בקרב רמי"ם ואנשי חינוך, כמו השיר "שמע בני מוסר אביך" לכבוד חג הפסח, שאף הולחן והושר.
השיר: "שירו ידידים שירה חדשה".
מאת רבי יעקב אבן צור זצ"ל.
שיר ידידים שירה חדשה /
ברוך שנתן תורה קדושה.
יום בו קולות וגם ברקים / נגלה בסיני שוכן שחקים / הנחיל לעמו אלו החוקים.
ספרי דת המה מנין חמשה.
עמודי שחק כל יושבי תבל, נמוגו, בושו. / עד עת ידידים צורם דרשו.
להם נתנה תורה מורשה
קדוש ישראל זרח משעיר. / לקול אמרתו לי אוזן העיר. / יחזו אויבי וברוח מסעיר.
יכלמו לעד ותכסם בושה.
בני איתנים בתורה דבקו. / בה יתהללו וגם יצדיקו. / ומצוף דבשה תמיד יינקו.
ותהי על לוח לבם חרושה.
חזקו עם הקל חוסים בצילו. / עליכם זרח, נרו והילו. / אמרו: "אשרי העם שככה לו".
דבקים בצור נערץ בקדושה.
"אעשה נפלאות"
למידת הענווה של רבנו יהודה בן עטר ע"ה הראב"ד בפס שבמרוקו. – ורבנו יעקב אבן צור ע"ה שמילא את מקומו כראב"ד ראש אב בית הדין בפס. – סבא דמשפטים הרב הראשי למרוקו וירושלים הרה"ג שלום משאש ע"ה, מספר בספר "נחלת אבות" את המעשה הבא: יום אחד, חוזר רבי יהודה אבן עטר מבית המדרש שבפס, כדי לסעוד את נפשו בביתו. בדרכו הוא עבר ליד חנותו של פחמי. הפחמי ביקש מכבוד הרב שישמור לו על פתח חנותו עד לשובו מארוחת צהרים בביתו, היות ושקי פחם רבים מונחים בשערי החנות, דבר שידרוש ממנו עבודה רבה להכניסם, ולסגור את החנות.
רבי יהודה הסכים ללא היסוס וענה לו: "טוב בני, לך אכול בשמחה לחמך".
רבי יעקב אבן צור עובר גם כן ליד חנות הפחמי, ולהפתעתו הוא רואה את רבי יהודה עומד על משמרתו. לשאלתו,
מה לרב ולפחמי, הוא אמר לו: "בעל החנות הזאת זיכני במצות גמילות חסדים, לעמוד פה לשמור על חנותו…". "מה
עם כבוד התורה ?" נענה היעב"ץ. רבי יהדה ענה לו: הסיפור הזה עוזר לי להבין את הגמרא על רבי יהודה הנשיא
שאמר ברוב ענוותנותו: "כל מה דיימר לי בר נש אנא עבידי" = כל מה שיאמר לי אדם אעשה (ירושלמי כתובות פי"ב
ה"ג). הרי אם עני יבקש צדקה בוודאי שיתן לי היות והוא עשיר. שאלות בעניני הלכה, בוודאי שיענה. מוכרחים לחשוב
שמדובר במעין מקרה בפניו אנו עומדים מפאת ענוותנותו. רבי יהודה הוסף ואמר: "קל וחומר, אם רבם של ישראל
רבי יהודה הנשיא ועורך המשנה עשה זאת, על אחת אני שהנני כעבדו".
היעב"ץ התפעל מדברי גדול הדור דאז מורו ורבו חכם יהודה אבן עטר ע"ה.
רבנו יעקב אבן צור זיע"א הראב"ד בפס שבמרורו המכונה היעב"ץ, נתן הסכמה לרבנו "אור החיים" הקדוש לספרו –
הראשון "חפץ ה'" על מספר מסכתות בגמרא: ברכות, שבת, הוריות, חולין וכו' וכך כתב: "ישמח לבי גם אני בראותי
בחזותי, התמלא הבית אורה… מקור מים חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה מיושבת –
על אופנה, דקב"ה חדי {שמח} בפלפולא ולדרוך דרך סלולה בדעת צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה…".
רבנו יהודה בן עטר זצ"ל ראש בית הדין בפס שבמרוקו, המכונה "רבי יהודה לכביר = הגדול", כתב בהסכמתו –
לרבנו: "ישמח לבי ויגל כבודי, אל מראות אלוקים. ראיתי עולים מן האר"ש = ארשת שפתיים {שילוב של שני פסוקים
"ואראה מראות אלוקים" )יחזקאל א, א(, וכן "אלוקים ראיתי עולים מן הארץ" )שמואל א כח, יג{ ברוב מללו, הלא הוא פלפלתא חריפתא מפיק בשמעתא ואגדתא, ולפום חורפא שבשתא אזלא לה. הלא הוא החכם הוותיק כהה"ר חיים בן עטר סופיה יהא לטב, אשר טרח ויגע בתלמודו… ובכן סמכתי שתי ידיו עליו להדפיסו דחסידא איהו וחסדאין מיליה,
וקבה"ו, חדי בפלפולא דאורייתא".
רבני סאלי עיר בה נולד ופעל רבנו "אוה"ח הק'. גם הם, נתנו לו הסכמה, וכך כתבו: "…אב בחכמה ורך בשנים… –
קולע אל השערה מוציא לאור כל תעלומה בדברי רש"י ותוספות והגמרא, ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא. הוא ניהו –
צבי תפארה. חמדת לבבינו החכם השלם הוותיק פלפלא חריפא… כהה"ר חיים בן עטר ס"ט". –
בהסכמתם לספרו הראשון של רבנו חיים בן עטר זיע"א, כאשר היה בגיל רק 35 , הם צפו עתיד מזהיר, כמו בושם
שריחו מגיע למרחוק. זה מזכיר לי את דברי רבה ששאל את שני תלמידיו אביי ורבא: "למי מברכים?" הם ענו:
"לרחמנא". לשאלה הבאה "ורחמנא היכא יתיב"? }איפה יושב הקב"ה?{. רבא הצביע כלפי התקרה "רבא אחוי לשמי
טללא{. אביי יצא החוצה והצביע כלפי שמיא. רבה אמר להם: "תרוויכו, רבנן הוויתו {שניכם תהיו חכמים}. "כי היינו דאמריאינשי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע" = {טיב הדלעת ניכר בה משעת חניטתה, כשיוצאת משרף האילן}. כלומר, טיבם של אנשים – גדולים, ניכר בהם בראשית דרכם. אכן, הרבנים הגאונים, עמדו על טיבו של רבנו ה"אור החיים" הק' כבר בספרו הראשון, וניבאו לו גדולות ונצורות כפי שאכן קרה וקורה עד לימינו אנו, שריח שמו ותורתו מגיעים למרחוק מתוך ספריו הרבים, ובראשם הפירוש לתורה "אור החיים" שזכה לתהודה ותפוצה רבתי.
שבת שלום ומבורך משה א. שמיר –
לע"נ סבתי עליה בת מרים ע"ה שעלתה לגנזי מרומים ביום חמישי ג' בניסן. –
לע"נ הצדיקים: מו"ר אבי רבי יוסף בר עליה ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה.
סבי הרב הכולל רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.
שכננו שמעון בן מסעודה ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה.

המוסלמים משכתבים את ההיסטוריה של ירושלים-נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – 2012

אסלאם-ירושלים

במסורת המוסלמית היתה ירושלים שלישית במעלה ובחשיבות אחרי מכה ואחרי מדינה, שאליה היגרו מוחמד ואנשיו, ובה קיבלו מקלט מרדיפות שהתנהלו אחריהם במכה. על מכה, מדינה וירושלים נאמר במסורת המוסלמית: "תפילה אחת במכה שקולה כנגד עשרת אלפים תפילות. תפילה במדינה שקולה כנגד אלף תפילות ותפילה בירושלים שקולה כנגד 500 תפילות." העלייה למכה מקנה מעמד מיוחד לחוגגים הזוכים בתואר חאג'. העלייה לרגל לירושלים לעומת זאת נחשבת כזיארה, שמשמעה עלייה לרגל הנחשבת פחות, שהמוסלמים מבצעים לאתרים שאינם הכעבה במכה. למרות זאת יש לירושלים מקום מרכזי בתפיסה המוסלמית של עידן קץ הימים. חוקר הדתות, פרופ' צבי ורבלובסקי העיר לעניין זה: "אין טיסות ישירות ממכה לשמים. אתה חייב לעשות נחיתת ביניים בירושלים." לפי אחת המסורות המוסלמיות עתידה הכעבה, היא האבן השחורה שבמכה, לעבור לירושלים ולהיקבע בה באחרית הימים.

בסוף המאה השביעית, בשנת 691 ,כ-60 שנה לאחר שירושלים נכבשה על ידי הערבים, הקים החליף האומיי עבד אל-מלכ את מבנה כיפת הסלע. עיקר מעשה ההיכל המפואר נועד לדעת רבים, להנציח את ניצחון האסלאם על הדתות הקיימות, להדגיש את רגש השייכות הקושר בין האסלאם לירושלים ולהר הבית; להתחרות במראה החיצוני של הכנסיות הנוצריות המפוארות, אך לא פחות מכך – לפתח בירושלים מרכז פוליטי-דתי, שאם לא יעלה על מכה, לפחות ישווה לה. את מסגד אל-אקצא הקים בשנת 705 החליף האומיי אל-ווליד, בנו של מקים כיפת הסלע, עבד אל-מלכ. מאז ובמשך 1300 שנה ויותר, הפכו שני המבנים לצמד בלתי נפרד. מבנה כיפת הסלע בא לשמר, לפאר ולרומם את הסלע הקדוש שביסודו, ובתוכו של המבנה התפללו המוסלמים תפילות יחיד. לעומת זאת, היה מסגד אל-אקצא מקום תפילה לציבור.

בספרו "המערכה על ירושלים" מציין ד"ר דורי גולד כי "התיאולוגים המוסלמים התווכחו ביניהם אם המסע הלילי והעלייה לשמים המיוחסים למוחמד, היו חלק מחזון – כלומר חוויה רוחנית כלשהי, או אירוע שהתרחש בפועל." הגרסה שרואה במעשה חזון, נתמכה על ידי עאישה 613-678))בתו של אבו בכר ואשתו האהובה של מוחמד, שבשנותיה האחרונות הרבו להיוועץ בה בקשר למנהגיו ואמרותיו של המנהיג. גם החליף מועאווייה, שייסד את השושלת האומאיית בדמשק בשנת 660 , פירש את סיפור המסע הלילי כחזון. הכתובת הערבית מזמן כיפת הסלע המקיפה את האכסדרה המתומנת המרכזית של המבנה מעל הקשתות, מוקדשת כמעט כולה לוויכוח תיאולוגי נוקב עם הנצרות, אך נעדרת התייחסות לחלום מוחמד. פרופ' מנשה הראל מציין בהקשר זה כי "מסגד אל-אקצא בירושלים נבנה 60 שנה אחרי חלום מוחמד ואינו נזכר ב-240 המטרים של פסוקי הקוראן, המעטרים את הקירות הפנימיים של כיפת הסלע," וכי "מסע הלילה של מסגד זה הוזכר לראשונה בכתובת העות'מנית שבכיפת הסלע." לעומת זאת יש כאמור חוקרים הסבורים כי "במקור היתה שכבת מסורות קדומה, שזיהתה את מסגד אל-אקצא בשמים, ואילו שכבת מסורות שנייה, מאוחרת יותר, שנועדה להדגיש את תהילתה של ירושלים מול מכה, זיהתה את אל-אקצא בירושלים." על פי אלה המטרה של עבד אל-מליכ, בונה כיפת הסלע, שבירתו בדמשק, היתה להפחית מחשיבות העלייה לרגל למכה (שהיתה בחסות יריביו, חסידי החליף השיעי עבדאללה אבן אל-זובייר), ולהאדיר את ירושלים. כך או אחרת – הפרשנות שהתקבלה בסופו של דבר היא זו הגורסת כי מוחמד הגיע פיזית לירושלים ואף עלה ממנה השמַימה.

ירושלים הפכה אפוא למקום השלישי בחשיבותו באסלאם, אך בשנים האחרונות מונחים נדבכים חדשים על המסורות הישנות, וההיסטוריה המוסלמית והערבית של ירושלים נכתבת מחדש. מרכז הכובד עומד עתה על הזכות ההיסטורית של הערבים בירושלים ופלסטין, ומרכז הסיפור מבוסס על הטענה כי הערבים שלטו בירושלים אלפי שנים לפני בני ישראל.

אלא שבהבנָיה המחודשת של הטיעון הערבי-מוסלמי אין די, שכן מולו ניצב כבר אלפי שנים 'הסיפור היהודי'. היוצרים המוסלמים פיתחו אפוא במקביל גם את הכחשת ושלילת הנרטיב היהודי-הציוני, ובכלל זה דה-יהודיזציה של הר הבית, הכותל המערבי וירושלים בכלל. השינויים שערכו המוסלמים בהיסטוריה שבה דבקו לאורך מאות בשנים, היסטוריה המתועדת בכתביהם שלהם, נגעו בראש ובראשונה בשאלת גילו ומעמדו של אל-אקצא. במסגרת זו שונה גילו של מסגד אל-אקצא והורחק עד לתקופה הקדם מוסלמית. " היה זה חלק מניסיון "לאסלם" את התקופה שקדמה להופעת בשורת האסלאם של מוחמד ולשערב את ירושלים ואת ארץ ישראל. תהליך האסלום והשערוב הונע על ידי הצורך לטעון לזכות היסטורית ערבית ואסלאמית על האדמה הקדושה, קודם שהיו בה בני ישראל – היהודים הקדמונים והנוצרים." לצורך כך נעשה שימוש במסורות ישנות שמייחסות את בניית אל-אקצא לאברהם, לאדם הראשון או לתקופת בריאת העולם.

השיח' קרדאווי )המנהיג המצרי המוסלמי סוני, שנחשב לאחד מחשובי הפוסקים המוסלמים בדורו(, אישי דת סורים ואחרים מזהים כולם את היבוסים כשבט ערבי קדמון, שנדד מחצי האי ערב עם הכנענים כ-3000 שנה לפני הספירה הנוצרית, ובכך קדם לבני ישראל בארץ.

 הנרטיב המוסלמי החדש קבע, למשל, שמסגד אל-אקצא לא נבנה לפני כ-1300 שנה – כך על פי המחקר המודרני – אלא על ידי אדם הראשון, 40 שנה לאחר שנבנה המסגד במכה. שר הוואקף הירדני עבד אל-סלאם אל- עבאדי טען זאת כבר ב-1995 .גם ההיסטוריון הסעודי מוחמד שראב גרס שאל-אקצא נבנה על ידי אדם הראשון. לדבריו, האל עצמו בחר במקום והועיד אותו להיות מקום פולחן למאמינים באל אחד. המופתי לשעבר של ירושלים ושל הרשות הפלסטינית, שיח' עכרמה סברי, כבר ייחס כמה פעמים את בנייתם של המסגד במכה ושל מתחם אל-אקצא לאדם הראשון, בעוד המלך שלמה הוא שחידש לדבריו את בניית אל-אקצא. על פי סברי, שלמה לא בנה את בית המקדש היהודי, אלא את מתחם אל-אקצא, שהוא מסגד מוסלמי.

דוברים מטעם הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית מדברים בשנים האחרונות על כך שאברהם הוא שבנה את אל-אקצא לפני כ-4000 שנה 40 שנה לאחר שבנה את הכעבה עם בנו ישמעאל. כדי "לאסלם" את התקופה שקדמה להופעת בשורת האסלאם של מוחמד מגויָסות אפוא מסורות מוסלמיות קדומות, שעד כה חשיבותן היתה מבוטלת, וסביב מסגד אל-אקצא נבנים רבדים נוספים עתיקים יותר, מוקדמים פי כמה לשנת בנייתו, ומוקדמים כמובן לנוכחות של בני ישראל בארץ ישראל. בשנים האחרונות הפתיעו אישים מוסלמים כשהגדירו לראשונה את אל-אקצא כשני בקדושתו, ולא כשלישי בקדושתו, משמע: אחרי מכה, אך לפני מדינה. כך למשל נהג השיח' כמאל ריאן, איש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית הישראלית, שאמר כי "באמונה שלנו זה המסגד השני. הוא קדוש יותר מהמסגד במדינה, ואת זה היהודים לא תופסים…"

במקביל להעצמת הקדושה המוסלמית של ירושלים ואל-אקצא, מתנהל כאמור כבר שנים מסע שבמרכזו הכחשת הזיקה היהודית לירושלים ולמקומות המקודשים ליהדות. המופתי לשעבר של ירושלים, שיח' סעד אל-דין אל-עלמי, היה המפורש ביותר בעניין זה, כשאמר כי היהודים מטמאים את מוסלמיותה של ירושלים.

להמחשה של תפיסה זו הייתי עד אישית לפני שנים אחדות, כשהגעתי עם קבוצת סטודנטים לארכיאולוגיה מאוניברסיטת בר אילן למורדות נחל קדרון בירושלים. חברי הקבוצה ביקשו להציל שרידים ארכיאולוגיים מערֵמות העפר שהוואקף חפר בהר הבית ושפונו במשאיות לאפיק הנחל. אחד מאנשי הוואקף שהבחין בסטודנטים פתח לעברם בצעקות רמות. משפט אחד נקלט על ידיהם היטב: "אין לכם מה לחפש כאן, כפי שלצלבנים לא היה מה לחפש כאן. ירושלים היא מוסלמית."

דר' יהודה לנקרי – אליאנס ברנסאנס

דר' יהודה לנקריברית מספר 30

אליאנס ברנסאנס

בספר המופת שחיבר אנדרה שוראקי לציון 100 שנה ל,כל ישראל חברים" (אליאנס), הוא הכתיר את פועלו הנשגב של הארגון כהיסטוריה של תחייה יהודית. אכן, בתולדות העם היהודי בעת החדשה מעטים המוסדות החינוכיים אשר רשמו לזכותם פעולה בת קיימה כה יסודית, מעמיקה ומשמעותית.

מהעיר תיטואן בצפון מערב מרוקו ועד טהראן באיראן, הקימה אליאנס רשת בתי-ספר בארצות המגרב ומרוקו לבדה זכתה בקרוב לתשעים בתי-ספר. תור הזהב של אליאנס השתרע על פני המאה הראשונה לקיומה, שכן התקופה ההיא רכבה על עידן הקולוניאליזם. תקומת מדינת ישראל מאידך גיסא חוללה נהירה רבתי של קהילות יהודיות ממדינות האיסלאם אליה ולעבר מדינות המערב. פועל יוצא משינוי דרמטי זה הינו הצטמקות האימפריה של אליאנס למימדים הנוכחיים.

בשנה שחלפה ציינה אליאנס 150 שנה ולרשותה עדיין, נכסי חינוך מן המובילים בישראל(מקווה ישראל ועוד) בצרפת, במרוקו ובקנדה. תפיסת עולמה החינוכית של אליאנס התבססה מאז היווסדה על המשך טיפוח הזהות היהודית לצד הקניית חינוך מודרני וערכים אוניברסאליים. כאן טון גאונה החינוכי בסוג של תלכיד שעשוי לצמצם את פעריה ופלגיה של מערכת חינוך ישראלית שסועה ומפוצלת.

במרוקו, כמו במדינות רבות בהן פעלה אליאנס, היא היוותה עוגן הצלה לדורות רבים אשר יצאו למרחב הצמיחה המודרני כיהודים המשמרים את זהותם ואת מורשתם היהודית. בקהילות יהודיות קטנות בית הספר של אליאנס היה לעוגן מרכזי בקיום הקהילתי בחסדי יום הלימודים הארוך רווי התכנים הלימודיים המוצקים, ההזנה הבית ספרית, הענקת ספרי ואמצעי לימוד ואפילו פרטי הלבשה והנעלה. בית הספר מילא תפקיד מרכזי בכינון צדק חברתי, בשוויון הזדמנויות חינוכי ובלכידות קהילתית. זוהי בדיוק נמרץ המציאות בה טבלתי וצמחתי בקהילה הזעירה של בוזאד. בזיכרוני מעוגנות הן דמויות המופת של מורות ומורים רבי שיעור וקומה, שליחים אצילי נפש וידע נים דגולים, הן מרכיבי השיקום החומרי, מזון ביגוד והנעלה, (מי ישכח את הסוליות הבלתי נשחקות של הג׳וינט האמריקאי?) הן מקדמי ההבשלה הלימודית-רוחנית: אמצעי וספרי לימוד.

בקזבלנקה, שם התקיימו בתי הספר התיכוניים שוחזרה במשך שנות לימודיי אותה חוויה לימודית- סולידרית. חינוך מתקדם, מורים מעולים, מסגרת חומרית תומכת היו לבסיס בלתי מעורער להבטחת ההישגיות הלימודית.

שני עשורים לאחר מכן מצאתי את עצמי, כראש המועצה המקומית שלומי,נושא עיני אל המחוזות המופלאים של אליאנס, נוכח המצוקה בה הייתה שרויה המערכת החינוכית המקומית. בהקשר זה, עדיין מתקיימת בי האמונה כי לו אליאנס הופקדה על מערכת בישראל עם תקומתה, היו נחסכים כשלים רבים.

בשובי משליחות באו״ם, במרחק של 40 שנה כמעט, נקרתה בדרכי הזדמנות לחדש ימי בשירות אליאנס כנציגה ליחסים בינלאומיים – תואר מרוכך ומזוכך יותר לפעילותי בגיוס כספים למען הארגון ותוכניותיו. במשך שבע שנים בקרוב, פגשתי עשרות רבות של תורמים. באירופה וצפון אמריקה אשר היטיבו עם אליאנס מתוך ההכרה בחשיבות הגדולה של מוסד יחיד במינו שרבים כל כך חבים לו את סגוליות הווייתם.

עלייה לשמים (״מעראג׳״) ומסע הלילה אל הר הבית בירושלים (״אסרא״)

עלייה לשמים (״מעראג׳״)פרקים בתולדות האסלאם

ומסע הלילה אל הר הבית בירושלים (״אסרא״)

בחלק השני של סורה 53, שבה דנו לעיל, כתוב (פסוקים 13—15):

 וגם ראהו (מוחמד את המלאך)

ברדתו שנית אצל השיח הזה (כמו משה בסנה!)

בקצה האחרון ואצלו גינה… (מלה המשמשת בקוראן לתיאור גן עדן)

כלומר, מוחמד מספר לרעיו שהוא הסתלק אל העולמות העליונים, אצל הסנה אשר ליד גן העדן, ושם ראה את מלאך השמים בשנית. מסורה 17, פסוק 1, אנו למדים במפורש, שמוחמד באמת הכריז על חוויה זו של הסתלקות לשמים, שכן סורה זו, הנקראת ״סורת בני ישראל״ או ״סורת אלאסרא״, מתחילה במלים: השבח לאשר הסיע (״אסרא״) את עבדו בלילה

ממסגד הקודש אל המסגד הקיצון (״אלמסג׳ד אלאקצא״) אשר ברכנו סביבתו למען נראהו מאותותינו.

המסורת המוסלמית המאוחרת מסכימה, שפסוק זה נסוב על הסעת מוחמד ממכה למסגד הקדוש בירושלים, שהוא לפי הפירוש המקובל המסגד הקיצוני, ומשם אל השמים. בשמים, לפי מסורות שונות, ראה את אבות העולם, גן העדן והגיהנום. כן ראה את משה והתמקח עמו על מספר התפילות היומיות, שיש להטיל על המוסלמים.

שני הדברים: מסע לילה לירושלים (״אסרא״) ועלייה לשמים (״מעראג׳ ״) — גדורים במסורת המאוחרת זה בזה. לפי המסופר רכב מוחמד על ״אלבֻרָאק״ (מלה ערבית הקשורה כנראה לכינוי הסום, שרוכב עליו המשיח ״סוסיא ברקא״ — סוס צחור. ראה סנהדרין, צ״ח, ע״א) לירושלים ומשם עלה לשמים. אך מוחמד דיבר בפסוק זה בסורה 53 על עלייה לשמים בלבד. רמז לכך יש גם בסורה 17, פסוק 93, כאשר אנשי מכה אומרים למוחמד:

(90) אמרו: לא נאמין לך עד שתבע לנו מן הארץ מעין (כמו משה)…

(93) …או תעלה לשמים

ולא נאמין לעלייתך (לשמים) עד שתוריד לנו ספר כתוב שחור על גבי לבן… (כי מוחמד רק דיבר אליהם ולא הביא ספר בידו).

כבר עמדו חוקרים מודרניים על כך, שבתורת מוחמד עצמו אין זכר למסע לירושלים. הן בירושלים כלל לא היה מקדש ולא היה בנין על הר הבית. מה שאנו קוראים בסורה 17, 1 : ״המסגד האחרון״ — מתאים ל״סנה שבקצה האחרון״ בסורה 53. פסוק 14, כלומר שייך להיכלות העליונים, אלא שלכבודה של ירושלים צרפו גם אותה כשבנו בה בנין. מכל מקום, לעיקר שמעניין אותנו כאן: מוחמד העיד על הסתלקותו למרום ואין כל פלא בדבר, שהרי אידיאה זאת של עלייה להיכלות היתה מקובלת על היהודים, הנוצרים והפרסים (ראה ספר חנוך האפוקריפי, ספר ברוך, עליית ישעיהו ועוד).

נסכם: אפשר לומר שחוויות אלו עליהן מספר מוחמד מתאימות לגמרי למסגרת האידיאות המצויות במסורת, ביחוד המסורתי היהודית והנוצרית, ויש בהן גם מן הפשטות המקורית של חווית־בראשית.

הכותל המערבי נקרא בערבית על שם בהמת רכיבה מופלאה זו של מוחמד, אשר לפי המסורת היה לה ראש של אשה, כנפיים של נשר, וכן זנב של טווס. הכותל קדוש למוסלמים כי בו קשר מוחמד את בהמתו בעת עלייתו לשמיים. חג עלייתו לשמים חל לפי המסורת ב־27 לחודש רג׳ב, הוא החודש השביעי.

״אלמסג׳ד אלאקצא״ הוקם שם רק בתקופת האומיים. ראה גם מאמרו של ש. ד. גויטיין ב״ידיעות החברה לחקירת א״י״, י״ב, תש״ו. שם מביע המחבר את התנגדותו להנחה המקובלת שהאומיים בדו מלבם דברים כדי לתת קדושה לירושלים, וטוען שזו תפסה מאז ומתמיד מקום נכבד במסורת המוסלמית.

הפסקת הדיבר האלוהי

המסורת מסכימה, כי מיד אחרי הודעת הסורה 96 נפסק הדיבר האלוהי. מוחמד התעצב עד מוות ורק הופעת גבריאל מחדש מנעה אותו מלאבד עצמו לדעת. פתאום ניגלה לו המלאך, כשהוא עומד בין השמים והארץ. הוא רץ לאשתו וצעק: עיטפו אותי, כסו אותי! ואחרי שעטפו אותו בשמיכה בא אליו הדיבר האלוהי וקרא את הסורה 74 (אותו סיפור קשור גם בסורה 73).

ראשית סודה 74:

הוי המתעטף

קום ובשר

 ואת ריבונך גדל

ובגדיך טהר

ומן הפשע פרוש

ואל תעשה טובה למען קבל גמול יותר טוב

ואל ריבונך יחל.

מכאן ולהבא תכפו הגילויים זה את זה. גם כאן אנו יכולים לומר, שדברי המסורת מתקבלים על הדעת. שהרי טבעי, כי מן החוויה הראשונה עד ששפע מוחמד כמעיין המתגבר עברה תקופה של הריון רוחני — עד שבאה הלידה המלאה. כשמוחמד מתעטף הוא תופס דרך ראשונים, שהיו מתעטפים כשדיברו במעשי מרכבה. שהתפילה וההטהרות לתפילה היו המצוות הראשונות — גם זה טבעי.

يَا أَيُّهَا الْمُدَّثِّرُ 1

قُمْ فَأَنذِرْ 2

وَرَبَّكَ فَكَبِّرْ 3

وَثِيَابَكَ فَطَهِّرْ 4

وَالرُّجْزَ فَاهْجُرْ 5

وَلَا تَمْنُن تَسْتَكْثِرُ 6

وَلِرَبِّكَ فَاصْبِرْ 7

 

תרגום רובין:

הוי המתכסה

קום והזהר

ואת ריבּונךָ פָּאֵר

ואת בגדיך טהר

ומן הטומאה היעָקר

ואל תחונן בחסדך לשם רווח

ביאור :

המתכסה : מפרשים שהנביא נהג להתעטף בבגדו בעת שהיה מקבל התגלות נבואית. מאידך, ההתכסות נתפסת גם כאות לפחד והסתתרות מפני מטלות הנבואה, כנרמז במסורות המספרות שבעקבות הופעתו הראשונה של המלאך גבריאל, מוחמד נס על נפשו וקרא, : כסו אותי, כסו אותי "

ואת בגדיך טהר : מפרשים שטוהר הבגדים מסמל את טוהר לב האדם.

הטומאה : מפרשים כאן כעבודת אלילים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר