ארכיון יומי: 20 במאי 2017


סיפורי הנביאים – מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

סיפורי הנביאים

בספרות המוסלמית הקלאסית התפתחה סוגת ״סיפורי הנביאים״ – גרסאות מוסלמיות לסיפוריהן של דמויות מרכזיות במסורות היהודית והנוצרית מעורבות במסורות ערביות על נביאים קדומים. עיבודים אלה, שראשיתם כבר בקוראן, נעשו ברוח דת האסלאם מחד גיסא, וברוח האגדה העממית הרווחת בספרויות העמים מאידך גיסא. מחבר הספר שלפניכם, מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי, הוא דמות עלומה שפעלה על פי דעת חלק מן החוקרים במאה האחת עשרה (אחרים סבורים שהמחבר חי בתקופה מוקדמת יותר).

הדוגמה מת׳עלבי עוסקת בנביא יחזקאל (בערבית: חזקיל), שכזכור אין לו זכר בקוראן, אך בספרות הבתר־קוראנית, המרחיבה את רשימת הנביאים, גם הוא מופיע בזו הלשון:

כאשר לקח אלוהים אליו את כלב ואת בנו, שלח אלוהים יתעלה את יחזקאל אל בני ישראל, והוא יחזקאל בן בוזי שכינויו היה: ״בן הזקנה". הוא כונה ״בן הזקנה״ כי אמו ביקשה מאלוהים יתעלה ילד, זאת בשעה שכבר הייתה זקנה, אחרי שבאה בימים והייתה [כל ימיה] עקרה. אז העניק לה אלוהים יתעלה אותו, והוא זה אשר באמצעותו החיה אלוהים יתעלה את העם אשר יצאו ממשכנותיהם באלפיהם מפחד המוות, ואלוהים יתעלה החיה אותם לאחר מותם בזכות תפילתו, כמו שנאמר:

"הלוא ראית את אלה אשר נמלטו באלפיהם ממושבותיהם למען יינצלו ממוות? אלוהים אמר להם: מותו, ואחר כך החיה אותם" .

קטע זה של ת׳עלבי, שאגב נעדר מסיפורי כסאאי אך מובא בשינויים קלים בכמה מקורות אחרים, מורכב מאוד מן הבחינה הרעיונית, למרות קיצורו. אתעכב על שני עניינים בלבד, המייצגים גישה כללית של הספרות הבתר־קוראנית.

העניין הראשון: הפסוק הקוראני החותם את הקטע הוא סתום ואינו מתקשר בקוראן עם שום נביא; אך הפרשנים וחלק ממחברי סיפורי הנביאים, לרבות ת׳עלבי, קושרים אותו עם יחזקאל. כך הם יוצרים גרסה אסלאמית לחזון העצמות היבשות (יחזקאל לד, 14-1). בגרסה זו אין שום דמיון לא לביוגרפיה של יחזקאל המקראי, לא לחזונו המקראי ולא להקשר של החזון במקרא. המכנה המשותף היחיד לאותו חזון הוא הרעיון – החשוב מאוד באסלאם – של תחיית המתים בכוח אלוהים." העניין השני: לפי המסופר כאן יחזקאל חי לאחר בנו של כלב בך יפונה, כלומר: ערב תקופת השופטים. יחזקאל הועתק אפוא אל העבר, לתקופה הקדומה בהרבה מתקופתו ההיסטורית המקראית (אנכרוניזם!), ונקשרו בו רק סיפורי נסים ונפלאות: הולדתו לאישה באה בימים (כמו יצחק לשרה!) ומעורבותו בהחייאת מתים. המסקנה המתבקשת היא, שכמו בקוראן, כך גם בספרות שלאחריו, אף שיש המוסיפים לנביאי הקוראן גם את ״נביאים אחרונים״, משתדלים לשייכם לתקופות קדומות יותר, ובכך להתעלם מאופייה היהודי־לאומי של בשורתם המקורית. בד בבד מודגש בנבואותיהם אופיין המתיישב עם בשורת האסלאם, ובמקרה זה כאמור כוחו של אלוהים להחיות מתים.

אָנַכְרוֹנִיזְם

ל (ז') [מיוונית: ana לאחורchronos + זמן]
1. טָעוּת בִּזְמַן, יִחוּס דָּבָר אוֹ מַעֲשֶׂה אָפְיָנִי לִתְקוּפָה שֶׁאֵינָהּ מַתְאִימָה לָהֶם: הַמְּתָאֵר אֶת אָלֶכְּסַנְדֵּר מוֹקְדּוֹן נוֹאֵם לְצִבְאוֹתָיו בְּמִיקְרוֹפוֹן – נִכְשָׁל בְּאָנַכְרוֹנִיזְם.
2. מִנְהָג אוֹ הַשְׁקָפָה שֶׁנִּתְיַשְּׁנוּ וְשׁוּב אֵינָם מַתְאִימִים לַזְּמַן הֶחָדָשׁ.

 

       הערת המחבר : בקוראן יש פסוקים רבים העוסקים בתחיית המתים ביום הדין, ופסוקים אחדים המדגישים את עצם כוחו של אלוהים להחיות מתים בהזדמנויות שונות, כמו בפסוק שלפנינו; ראו למשל סורה 2, פסוקים 28, 73-72, 259, 260 והערות המתרגם לגביהם. ראו בייחוד הפסוק האחרון, המקביל לסיפור המכונה במקורותינו "הברית בין הבתרים״. בקוראן מטרתו להוכיח את כוחו של אלוהים להחיות מתים, בעוד שבמקרא (בראשית טו, 21-1) מטרתו להבטיח לזרעו של אברהם את ירושת הארץ. וראו גם גייגר, יהדות ואסלאם, עמי 100.

הדוגמה שאביא להלן מכִּסַאאִי לקוחה מסיפורי אדם הראשון, מהפרק העוסק בחזרתו בתשובה אחרי חטאו. מסופר שם כי אחרי שהתקבלה תשובתו התבטא הפיוס בין אלוהים לבינו בכך שניתנה לו הזכות להיות בונה המקום הקדוש ביותר לאסלאם לעתיד לבוא וראשון המקיימים את מצוות העלייה לרגל (ותג׳), בזו הלשון:

ואלוהים יתעלה התגלה אל אדם לאמור: ״הוי אדם, בנה עתה את ביתי אשר את יסודו הנחתי בארץ אלפיים שנה טרם בראי אותך, וכבר ציוויתי על המלאכים כי יסייעו בידך לבנותו. וכאשר תבנהו – הקיפהו, ואותי תהלל, תשבח ותקדש, והרם קולך לייחד אותי ולהאדירני ולהודות לי […] ו[אני] אשית את הבית הזה להיות הקִבְּלָה הגדולה – הקבלה של הנביא מוחמד, עליו התפילה והשלום – שהרי די לך, אדם, במוחמד ככבוד;״ […] אז נפל אדם אפיים ארצה, השתחווה לריבונו ואמר: ״דייני, אלוהיי, במעלותיו של בית זה ובטקסיו אשר גלית את אוזני אליהם״.

ה״בית״ הוא, כמובן, הכַּעְבָּה. כזכור, בקוראן הועתק פולחן הכעבה אל העבר, אל תקופת אברהם. כאן, בספרות שלאחר הקוראן, הועתק הפולחן אל העבר הרחוק עוד יותר, אל תקופת אדם הראשון. כך, באמצעות המוטיבים של האנכרוניזם והאטיולוגיה גם יחד, הוא הפך לפולחן נצחי ששורשיו נעוצים בבריאת העולם והאדם. לכאורה לפנינו סתירה למובא בקוראן, הגורס כי הכעבה נבנתה בידי אברהם וישמעאל; אך מפרשי הקוראן ומחברי סיפורי הנביאים יישבו סתירה זו באמצעות יצירת שלשלת של מאורעות דומים, חוזרים ונשנים, שיסודם באדם – בונה הכעבה הראשון – ואלה עיקריהם: צאצאיו של אדם בדורות שאחריו לא היו כולם צדיקים, ובמרוצת הזמן השחיתו את דרכיהם ועבדו לאלילים, עד שבא נוח והטיף להם לחזור אל דרך הישר. משלא נשמעו לו, הביא אלוהים עליהם את המבול, אשר לא רק השמיד אותם אלא גם החריב את הכּעבה, והיא נותרה חרבה עד דורו של אברהם.

אז הצטווה אברהם לטהר את המקום ולבנות את הבית מחדש, כאמור בקוראן. בהמשך ההיסטוריה חוזרת, כלומר: בדורות שלאחר אברהם חודשה שוב עבודת האלילים עד שהגיע מוחמד. כאן אנו עומדים כבר על קרקע מוצקה יותר של ההיסטוריה: מוחמד טיהר את המקום באמצעות הריסת הפסילים, אסר על עובדי האלילים להתקרב אליו, ואישר שוב את קיום הפולחן במשמעותו המונותאיסטית המקורית.

התמונה המתקבלת מסיפורים אלה – המייצגים את ספרות סיפורי הנביאים בכל הנושאים האסלאמיים, לא רק בהקשר למצוות העלייה לרגל – היא שהעולם נברא מלכתחילה במתכונת אסלאמית, שנביאי ישראל הם חלק ממנה. לפיכך שולבו במתכונת זו, כפי שנראה להלן לכל אורך חיבורו של כּסאאי, הטפות של הנביאים הקדומים לאמונות האסלאם ולקיום מצוותיו, וגם פרטים היסטוריים ופסוודו־היסטוריים, רשמיים ועממיים גם יחד, מתולדות חייו של מוחמד. כך נמצא למשל שכמו מוחמד גם קודמיו החלו להתנבא בגיל ארבעים; כמוהו גם הם קיבלו את השליחות מאלוהים באמצעות המלאך גבריאל; גם הם התברכו באור מיוחד המסמל את הנבואה; גם הם סבלו סבל רב בראשית דרכם מפאת מיעוט תומכיהם (שעמם נמנו בעיקר נשותיהם ומאמינים ספורים, המכונים לעתים בשם אלצחאבה, כלומר: החברים, כמו מקורבי מוחמד), וגם הם נאלצו להיאבק קשות בכופרים או להגר ממולדתם כדי להפיץ את בשורתם.

האלילות שנגדה יצאו הנביאים הקדומים דמתה גם היא לזו שאפיינה את בני דורו של מוחמד ואשר נגדה יצא הנביא: עבודה לפסילים, רדיפת ממון וחומרנות למיניה, שתיית יין, מעשי כישוף, התנבאות לפי מעוף הציפורים והימורים. על כך יש להוסיף שפע רב של מוטיבים עממיים מופלגים, המציינים את ייחודם של הנביאים; למשל: הם חכמים מרגע לידתם, יפי פנים וגוף ובעלי קול רם הנישא מקצה העולם ועד קצהו, שבאמצעותו הם משמיעים את בשורתם. לעומתם מנהיגי הכופרים הם מלכים רודנים, מכוערים למראה, השקועים לא רק באלילות אלא גם בכל הבלי העולם הזה; ומגיעים הדברים לידי כך שכל הנמצא בעולם הזה – חי, צומח ודומם, לרבות הפסילים עצמם – מזדעזע ורוגש לנוכח מעשיהם של הכופרים ומלכיהם.

יש לציין עוד, כי במתכונת האסלאמית של סיפורי הנביאים שהוזכרה לעיל, ניכרו לא רק מגמות כלל־אסלאמיות אלא לעתים גם מגמות כיתתיות, של שתי קבוצות שקמו באסלאם הקדום ושהתקיימו בו לאורך ימים: כת השיעה" ותנועת המיסטיקה – ה״צופיות״.

לעניין השיעה אזכיר למשל את חיבורו הגדול (בן למעלה משישים הכרכים) של מוחמד באקר אלמג׳לסי בן המאה השבע עשרה, יֵמי האורות (בִּחַאר אלאַנְוַאר), אשר ארבעה כרכים ממנו לפחות עוסקים בסיפורי הנביאים אגב הסתמכות על מפרשי הקוראן השיעים הקדומים." דומה שכבר בשמו של החיבור, הרומז לשפע של ״אורות״,

מתגלה טפח מאחד המוטיבים העיקריים בשיעה: אורו הנבואי של מוחמד. המפרשים השיעים העצימו והרחיבו אותו עד כדי כך שהוא עבר מדור לדור לא רק בין הנביאים הקדומים עד שהגיע אל מוחמד, אלא ממנו עבר אל אבי השיעה, עלי בן אבי טאלב – בן דודו וחתנו של הנביא, וממנו עבר אל צאצאיו, האימאמים לדורותיהם, שהפכו לקדושים. מוטיב שיעי נוסף – היעלמות האימאם השנים עשר (גַיְבַּה) ושובו באחרית הימים לגאול את העולם (רִגְ'עַה) – הועתק אל העבר, אל תולדותיהם של הנביאים הקדומים, ועוד רבים המוטיבים בספרות השיעית המעניקים לסיפורי הנביאים מתכונת אסלאמית־שיעית.

מוטיב האור הנבואי המתקשר עם פולחן הקדושים מצוי גם בצופיות, אך כאן מדובר בקדושים אחרים, אלה ההולכים בדרך הרוחנית מרובת השלבים של הצופיות (טַרִיקַה), אשר בשיאה מגיעים יחידי סגולה מביניהם אל אותה הארה שאליה הגיעו הנביאים. עם זאת לא הייתה בהכרח סתירה בין השיעה לבין הצופיות. להפך. כבר במאה התשיעית נחשב אבי השיעה, עלי, בעיני צופים רבים כבעל מעמד מיוחד וכסמל הפרישות והצדיקות, והחל במאה האחת עשרה קמו מסדרים צופיים שראו בו את מייסדם. זאת ועוד, החל במאה השלוש עשרה שולבו רעיונות צופיים במחשבה השיעית, וכך האימאם השיעי והקדוש הצופי נתפסו כשותפים להכרת האמת הדתית הפנימית.

בהקשר זה יש להוסיף כי למן המאה האחת עשרה ואילך הופיעו בעולם המוסלמי חיבורים רבים בפרסית ובתורכית בנושא סיפורי הנביאים, שלוו בציורים אמנותיים המשקפים מגוון פרטים מהמסופר על גיבוריהם. חיבורים אלה נכתבו בעיקר באזורים שבהם שלטו השושלות הפרסית־הצפווית (שהייתה מיסודה שיעית־צופית) והתורכית־העות׳מאנית, ומעט גם באזורי השושלת ההודית־המוגולית, זאת בתמיכת שליטי אותם אזורים. ברבים מן החיבורים הללו הודגשו מוטיבים צופיים, בייחוד כאלה המבוססים על רמזים ועל סמלים שפיתחו אנשי רוח ומשוררים צופים, ובולט ביניהם אותו מוטיב שהזכרתי תחילה: פולחן הקדושים הצופים, ובכללם גם הנביאים.

נמצאנו למדים שמחברי סיפורי הנביאים המוסלמים לדורותיהם מצאו בתרבות האסלאם המתפתחת כר נרחב להעשרת חיבוריהם במוטיבים כלל־אסלאמיים, רשמיים ועממיים, כיתתיים ואמנותיים.

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

תדמורישראל בערב

מדינת הנבטים נחרבה, אבל הדרכים והנתיבות של המסחר הבינלאומי לא נשמו, כי הצורך בסחורות הודו ותימן לא פסק. עתה הגיע זמנה של תדמור, עיר־המדבר הגדולה מצפון לדמשק, שהיתה ידועה עוד מימי תגלת־פלאסר הראשון(במאה הי״ב לפני הספירה), ונזכרת בדברי־הימים ב ח', ד׳ ואצל יוסיפום פלאוויוס. לאחר שממלכת הנבטים חרבה, נבנתה תדמור מחורבנה של נבטיה וירשה את מקומה. בניניה, מקדשיה, שווקיה וארמנותיה היו מפוארים מאוד. האגדה הערבית מספרת, כי את הבנינים הללו בנה שלמה המלך, והמשוררים הערביים מספרים, כי תדמור נבנתה על־ידי הג׳נים בפקודת שלמה. מושלי תדמור ידעו להפיק תועלת מן האיבה ומהמתיחות שבין הקיסרות הרומית וממלכת הפרתים, אף השכילו לשמור על עצמאותם ולנהל את עניניהם בהצלחה רבה, עד ששתי המעצמות היריבות התחילו מחשיבות אותם. תדמור, שירשה את מעמדה של סלע במסחר הבינלאומי, צברה הון עצום הודות לעמדת־המונופולין שלה. בני תדמור עזרו לדכא את מרד בר־כוכבא, ולכן היו שנואים על היהודים, רב כהנא אמר, יום שתיחרב תרמוד (תדמור) יעשוהו יוט־טוב, בגמרא נזכרים סוחריה העשירים. לבסוף הקיץ הקץ גם עליה, כי כוחה ועושרה עוררו את קנאתם של הרומאים. יש אומרים שהרומאים חששו שמא יתחרו בהם באסיה המלך הזריז עוד׳מה (אודינט) ואשתו בת־זבּאי (זֶנוֹבּיה). הקיסר אַבְרֶליַאן עלה על תדמור וכבשה (בשנת 272) .

בימי ממלכת הנבטים וממלכת תדמור התקיימה על יד שפך החידקל מדינה ערבית קטנה — מישן, שהיתה משועבדת לפרתים. כאן שהה בנה של המלבה הילנה מחך!ב קודם שהתגייר יחד עם אמו. בתקופת הסאסאנידים היתד. למחוז פרסי והיא נזכרת בתלמוד 23.

הע׳סאנים

הרומאים החריבו את ירושלים, את פטרה ותדמור, אך לא הצליחו לעצור את שבטי הבדוים, שהיו באים מן המזרח. וכשנתפלגה הקיסרות הרומית, וביזנטיה התחילה שולטת בקדמת־אסיה, ראו שליטיה לאחר זמן־מה צורך להקים מדינה ערבית חדשה, שתהא כוללת את השטחים שהיו שייכים לנבטיה ולתדמור, ותגן על הקיסרות מפני התנפלויות חבדוים ומסעי־השוד שלהם. לאמיתו של דבר לא היתה מדינה זו אלא מחנה נודד של בדוים משבט הע׳סאנים. לא נודע אם היתה לה עיר-בירה קבועה, ואם היה בה ישוב עירוני. יש להדגיש, שבערים דמשק, בצרה ותדמור (הקיסר יוסטיניאן ביצרה מחדש) לא שלטו הע׳סאנים. מדינתם היתה רק מעין חיץ בין הארץ הנושבת ובין הערבה. פרנסתם של הבדוים היתה על הממשלה הביזנטית: ממנה קיבל מלכם תמיכה קבועה . שני תפקידים הטילה ביזנטיה על הע׳סאנים: להגן על הקיסרות מפני בדוים אחרים (״פרא־לחצאין פוקח עיניו על אחיו הפרא למוד־המדבר») ולהתגרות מדי פעם בפעם במדינת הפרסים, כדי לחזק בלב תושביה, הסמוכים לגבול, את רגש אי־הבטחון ולהמרידם. מלכם הראשון היה אלחַראת׳, בן־דורו של הקיסר יוסטיניאַן. הקיסר הזה העניק לראש שבט הע׳סאנים את התואר ״מלך״, ונתכוון — כפי שנראה להלן— לחזק בכך את בני בריתו, שנלחמו בפרסים. מלכי הע׳סאנים היו נוצרים ונודעו כמגיני הכנסיה המונופיסיטית. וכן התנצרו רבים מבני ע׳סאן, עד שכל השבט נחשב לנוצרי, אולם אמונתם היתה שטחית. לדעת המשוררים, למדו הבדוים האלה מהנוצרים בראש וראשונה את הלכות שתית היין. מבחינת התרבות היו ירודים. השטח שהיה נתון להשפעתם השחרע עד גבול חג׳אז, ולכן היו מתנפלים לפעמים גם על ישובי היהודים שבחג׳אז.

מדינת הלח׳ם

בהקימה את מדינת העיסאנים חיקתה ביזנטיה את שיטת הפרסים, שכוננו בסוף המאה השלישית לאורך גבול ממלכתם, על הגדה הימנית של נהר פרת, את מדינת הלח׳ם, שבירתה נקראה חֹירָה. קברו של אִמְרוּ אלְקֵיס, אחד ממלכי חירה הראשונים, שמת בשנת 328 לספה״נ, נמצא בחַוְראן המזרחי. גם חירה היתה בראשונה מחנה, כפי שמעיד שמה, ורק לאחר זמן־מה התפתחה והיתה לעיר בעלת ישוב קבוע ומגוון. גרם לכך במידה מרובה גם מקומה של חירה, שישבה על היובל המערבי של הפרת, הנקרא היום אלהִנְדִי, בחלק הפורה של בבל. יהודי בבל קראו לבדוים האלה טייעי. כלומר: טועים = נודדים. השם הזה אינו אלא אתימולוגיה עממית של שם השבט טיי, שיחד עם שבט תנוח׳ היווה את רוב האוכלוסיה הבדוית במדינת הלח׳ם. לאכרים הערביים קראו ערבאי. בתרגום ירושלמי נקראים הישמעאלים סרקאי על שם אחד השבטים, שחיו בסביבות ארץ־ישראל.

תושבי חירה הנוצריים נקראו ״עִבּאד", והיו ערב־רב של בני שבטים שונים, שבאו מכל פינות ערב; לרוב היו נוצרים־נֶסטוריאנים. גם יהודים גרו בבירת המדינה. אבל הבדוים־הטייעים ובית המלוכה נשארו נאמנים לאמונתם הקדומה. גרמו לכך, מלבד אדישותם הטבעית של הבדוים לגבי ענייני דת. גם סיבות פוליטיות. מלכי פרס, שחשדו את אזרחיהם הנוצריים בנטיה לממלכת־ביזנטיה הנוצרית, לא היו מרוצים אילו התנצרו הבדוים, שתפקידם היה להילחם בממלכה הנוצרית. רק אחד מאחרוני מלכי הלחים, נועמאן השלישי, התנצר. וכמובן קיבל על עצמו את הדת הנוצרית בנוסחה הנסטוריאני. השלטונות הפרסיים לא ראו נוסח זה כמסוכן, הואיל והשנאה בין שלוש הכנסיות הנוצריות שפעלו במזרח— הנסטוריאנים,המונופיסיטים והכנסיה האדוקה הרשמית של ביזנטיה— הלכה וגדלה, הניגודים בין הנסטוריאנים והמונופיסיטים רבו מאוד במרוצת הזמנים. והמדינה הפרסית לא ראתה את הנסטוריאנים, שהיו נרדפים בקיסרות הביזנטינית, כמסכנים קיומה. יתר על כן: הדת הנוצרית־הנסטוריאנית היתה בפרס במשך הזמן כמעט לדת רשמית, והשלטונות תמכו בעדה הנֶסטוריאנית, שראו בה מכשיר מדיני במלחמה נגד ביזנטיה.

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – ותהליך קליטתה בארץ ישראל-יעקב וימן

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימןצפרו עלייה 1921

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

באדיבותו של מר יעקב וימן

הבנת המצב בארץ החל עוד בארצות המוצא ויש המאשימים בכך את ההסתדרות הציונית  העולמית שדאגה רק לאיסוף כספים מארצות אלו….ההסתדרות הציונית מזניחה את עבודת התעמולה והחינוך. ממצב זה סובלים בעיקר היהודים בארצות המזרח. הם חסרי חינוך ציוני ולא מכירים את המצב האמיתי של התנועה הציונית.

" חלוצי המזרח " דורשים שעבודת חינוך ותעמולה רחבה ומיוחדת תעשה על ידי ההסתדרות הציונית בתפוצות קהלות המזרח בלי שפעולה זו תהיה קשורה עם איסוף כספים " .

הן יצחק צבע והן יעקב סודרי ציינו כי שליחים אשר הגיעו לצפרו עסקו בעיקר בגיוס כספים למוסדות תורניים במקומות שונים בארץ.

צבי יהודה קובע אף הוא כי ההסתדרות  הציונית נמנעה מלעודד עליה וכי בגלל שעיקר עיסוקה במרוקו היה איסוף כספים , הוגבלה מראש מסגרת פעולתה רק לשכבות בעלי יכולת.

ישנם גם המאשימים את בני עדות המזרח עצמם בחוסר הבנת המצב ובפלגנות העם. " הספרדי אוהב סדר ורגיל לשאת בעול הציבור. הקהילות הספרדיות מצוינות בבתי חסד, בישיבות, בתלמוד תורה, אבל רובן לא הבינו את ערכו של ארגון האומה כולה ? היודע הוא את עמידתנו בארץ דלים וריקים וכמה אנו צריכים עכשיו – וביחוד עכשיו להיות חזקים ומאוחדים ? הזוכרים אתם את דברי אשת לפידות הנוראים באש קנאתם – אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה כי לא באה לעזרת ה', לעזרת ה' בגיבורים. אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים.

שאלת בחינת הציגו הפעם החיים עצמם לפני אחינו הספרדים אשר לפלגותיהם גדולים חקרי לב. העם יעבור את דרכו הלאה הנתיבות עולם שההיסטוריה התוותה לפניו, וביום פקודה אל נא יאמר כי ידכם לא הייתה אתנו בסידור חיינו הלאומיים, אוי לאלה אשר את שמם לא נעלה בראש שמחתנו…..

ויש גם המאשימים את המוסדות עצמם בהפליית העולים מארצות המזרח כמו למשל יצחק בן צבי….אנשים למאות עולים הנה מתימן, מבבל, מיתר ארצות המזרח – ואינם פוגשים במחלקות העלייה יחס ראוי ודומה ליחס בכללי של הלשכות של העולים….אנחנו ואתם צריכים להודות, כי עד עכשיו לא נעשה דבר להטבת מצב העלייה של יהודי המזרח, כי אין להם אנשים בלשכות העלייה שיכירו את חייהם וצרכיהם ואנחנו מעוניינים בהגברת העלייה של האלמנטים האלו הקרובים יותר לרוח הארץ והתושבים – יצחק בן צבי ואחרים למחלקת העלייה 28.2.23 – הארכיון הציוני.

משיב יוסף שפרינצק…כי לא קיים קיפוח ואין אפליה וזוהי רק הרגשתם העצמית של העולים…עדים אנו בחודשים האחרונים לחזיון חשוב של התגברות העלייה מארצות המזרח השונות…כשתבואו לברר באופן מפורט את מצב העולים האלה, ודאי נוכל לבוא לידי מסקנות כי מצבם ואופני הטיפול בהם מצד מוסדות ציבוריים שונים , כמו כן צרכי סידורם בארץ, עומדים במדרגה אחת עם תנאיהם של כל יתר העולים מכל הארצות.

אולם גם אחרי המסקנה הזאת לא נוכל להעלים עין מהעובדה שהרגשתם העצמית של העולים מארצות המזרח לפעמים די קשה ונותנת מקור לרוגז ותלונה בלתי פוסקת…..

וזאב ליבוביץ כותב גם הוא באותו ענין….אנו נכונים בכל עת להראות במספרים ובעובדות שהעולים של ארצות המזרח עולים לנו לפעמים הרבה מאשר עולים מארצות אחרות, אבל כאמור, אין אנו מבדלים בין עולה לעולה ומה שאפשר לעשות על כל אחד בתור עולה, אנו עושים …..

ובמכתב אחר שוב מתייחס ליבוביץ לעניין האפליה….רצופה בזה רשימה קטנה ממה שעולה הטיפול במספר משפחות של בני המזרח, ונדמה לנו שסכום לא קטן עלתה כל משפחה….עוד לא פגשנו משפחה אשכנזית אחת שתעלה יותר מחמישים לירות . זהו רק בנוגע לה לחלק הכספי. ובנוגע לטיפול ועזרה רוחנית, נוכל לאמר ולאשר, כי בנוגע לאחינו המהגרים בני המזרח הטיפול הרוחני נעשה בהתאמצות הכי אפשרית.

ולביבוביץ מאשים את הפוליטיקאים ביצירת שאלת הספרדים…..לפי דעתנו צריכים להכריז על זה בגלוי ולבאר שזה משמש לאחיזת עיניים עבור אלו הרוצים לעשות פוליטיקה ידועה, וכי לפני כל העובדים בלי יוצא מן הכלל, ישנם אחים שבאו הנה להסתדר ומה שרק אפשר עושים עבור כולם, אם יש להתאונן ולקבול. זהו על המצב החל על כולם…..

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר