ארכיון יומי: 1 במאי 2017


נוהג בחכמה- מנהגים-ר' יוסף בן נאיים

מנהגים….נוהג בחכמה

אבל

א.   מנהג בבית האבל, מי שיש בידו יכולת בבוא המנחמין לנחם נותנים להם כוס קאוו״י בסוכר לברך ולשתות. ור״ל הכוונה בזה לא לתענוג עושים זה, רק להרבות במצות הברכות למנוחת הנפטר, שתהיה מצות ברכה זו נמשכת על ידו ויגיע לו זכות מזה, כמו שלומדים בבית הנפטר למנוחתו. ועיין להרה״ג מבבל זצ״ל בספרו רב פעלים, ח״ג יו״ד סי׳ לב שכ' על מנהגם שנותנים מין ריח טוב לכל המנחמין לברך,. ונתן טעם לזה להרבות ברכות למנוחת הנפטר.

ב.  מנהג בשבעת ימי אבילות, הולך האבל לבית החיים אחר תפילת: שחרית על קבר המת. והולכין עמו כל קהל בהכנ״ס ששם מתפלל, ועושים שמה ניחום אבלים והשכבה למת. ומי שהשיגה ידו נותן צדקה למנוחת. המת, ועושין פדיון למת ע״י תלמידי חכמים, ומחלקים בכל יום צדקה; כפי יכולתם.

מנהג לעלות לבית החיים הוא מנהג קדום, הביאו הריב׳׳ש ז״ל, סי׳ קנח; עיי״ש. ואדרבא התרעם על מי שאמר שמנהג זה הוא מנהג הישמעאלים. ונתינת הצדקה עבור המת כ׳ בתשב״ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, בדיני אבל סי׳ תפ, בספרי גרסינן כפר לעמר ישראל אלו החיים. אשר פדית אלו המתים. מכאן שהמתים צריכים כפרה. מכאן הביא ראיה; הרב שמריה זצ״ל, שמצוה להניח צדקה עבור המתים. ואפשר כי יסוד המנהג זה נתהווה, שמצאתי בהמאסף, שנה יט, ש׳ תרע״ד, כרר שני, סי׳ נט, אות ב, מהרב משה שמעון פסח, על מי שצוה שלא יקברוהו סמוך למיתתו רק ב׳ ימים אחר פטירתו. דשמא נתעלח וע״י הקבורה אפי׳ שלא: מת, ודאי ימות מכובד העפר, כפי הקבורה שלנו. ולא דמי למנהג קדמונים שהיו קוברים סמור למיתה, דשאני קדמונים שהיו קוברין בכוכין והית יכול לחיות אם לא מת. דמטעם זה היו פוקדים שלשה ימים, שמא עדיין חי הוא. כמו שאירע שהניחו בכיר אדם א׳ בחזקת מת ומצאוהו אח׳׳כ חי וקיים, וחיה עוד כ״ה שנים והוליד בנים אחרים. ודבר זה נכתב במס׳־ שמחות, פ׳ שמיני, שמבקרין על המתים ג׳ ימים משום מעשה הנז׳. והרב יעב״ץ כ׳ דבלי ספק היה נמסר לחז״ל שיעור מיתה, והאי עובדא דמס׳ שמחות היא מקרה בעלמא ממקרים הרחוקים אחד לאלף שנים, עיין בזה בס׳ אוצר דינים ומנהגים, ערר קבורה.

 

ג.  מנהג במחז״ק נתחדש שלא היה לעולמים, לשאת את המת בעגלה והמנהיגים אישי החברה, ובהגיעם לפתח בית הקברות בכתף ישאו. וזה דוקא באנשים שמתו במקומות רחוקים, אבל אנשים שמתו בשכונת היהודים נושאים אותם בכתף. עיין טור יוד״ ע סי׳ שנח, ומנהג ישן הוא לשאת את הארון בכתף, ע״ד שנשאו הכהנים את ארון השם. ולשון הש״ם ברכות יז: נושאי המטה וחילופיהן ות״ח פטורים מק״ש וכו'. וכלשון הזה כ׳ מרן או״ח סי׳ עב, נושאי המטה. ועיין בשו"ת מו״ה צבי חיות, סי׳ ו, שכ׳ שמצד הדין אין לאסור להרכיב את המת בעגלה. ועיין בםס׳ ארץ החיים, סי׳ שסב בשם השו״ג, שכ' דבא״י אין נושאין בארון כ״א במוטות. והביא בשם ספר ויקרא אברהם, דף קכו, דכן נוהגין בעיר צפת ת״ו עפ״י האר״י ז״ל. ויש סמך מפסחים דף נו, שחזקיה גירר עצמות אביו על מטה של חבלים משום כפרה והודו לו חכמים, עיי״ש. ועיין בס׳ מעבר יבק, מאמר שפת רננות, ועיין שו׳׳ת מהר״ם שיק ז״ל, חאו״ח, סי׳ צב, כמה טרח למצוא סעד למנהג זה, ולדעתו טוב לישא את המת בכתף והביא ראיות לזה, עיי״ש. עוד כ׳ הרב הנז׳, בח׳ יור״ד, סי׳ שכ״א, תשו׳ ע״ז, ולבסוף כתב דלכל הפחות יש ליזהר שלא יעשה העגלה המיוחדת לזה, דוגמת העגלה שעושין אוה״ע לענין זה. דבכל דברים שאנו עושים בדי לידמות להם הם אסורים לנו מכמה לאוין, כמ״ש הרמב״ם בהל׳ עכו״ם ובחוקותיהם, לזאת ישכילו לשנות העגלה ההיא מן דרכי העגלות שעושין אוה׳׳ע, עיי״ש.

ד.   מנהג אין אבילות פרהסיא נוהג בפורים, עיין ליקוטי ויאמר יצחק, ח״א, השייכי לאו׳׳ח, הל׳ פורים, אות ג, וציין לכמה פוסקים בזה. ועיין ברכ״י, סי׳ תרצו, הלכה למעשה.

:ה. מנהג במחז״ק פאס יע״א, נוהגים האבלים כפסק מרן ביו"ד, סי׳ שעח, סעי׳ ח—ט, שאוכלין בשר ושותין יין, ויש עיירות במערב שמחמירין על עצמן שאין אוכלים בשר כל ז׳ ימי אבילות, כגון קאזאבלאנקא, מוגאדור, אוזדא, ברכאן וכו'. ואינם אוכלים אפי׳ בשב״ק. .ובאוצר דינים ומנהגים, כתב כי מנהג סיביליא שלא לאכול בשר בימי אבילות. ועיין בשו״ת קרית חנה דוד, ח״א, תשו׳ השייכי ליו״ד, סי׳ לב, .מה שב׳ בזה ומה שציין לזה. ועיין לה׳ החבי״ף, בס׳ רוח חיים, ח׳ יוד״ע, סי׳ שעח, אות ב, כתב דמנהג איזה מקומות שאינם אוכלים דגים משום דהוא דאגה, עיי״ש.

האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקות של חכמי מרוקו -משה עמאר

ממזרח וממערב כרך ח'משה עמאר 1111

תקנה בדבר החזר הוצאות וקנס

חכמי פאס הראשונים חשו בעוול הנגרם להורים שבתום לבבם לא קבעו קנס על הפרת השידוכין, ולכן הנהיגו לחייב את הצד המפר בקנס כספי בסך חמישים אוקיות, ובסכום זה הם כללו פיצוי גם בעבור הנזק הנפשי. סכום זה נקבע מתוך הערכה של ממוצע ההוצאות שנהגו להוציא בשידוכין, כפי שכתב היעב״ץ בשנת תפ׳׳ג(1723):

דע שהקנס אשר גבלו ראשונים דהיינו חמישים אוקיות ממטבע מלכות פאס הראשון הנקרא ליביינו ונקרא אלפאסי, כשנכנס החתן לבית הכלה או מחציתם כשעדין לא נכנס, זהו מספיק בין לבושת בין להוצאות. אכן כאשר מתנים קנס גדול יותר מהנהוג דודאי זה כולל הכל, זהו המנהג. וזה דוקא שההוצאות הן מועטות דהיינו כפי הדרך הנהוג בעיר. אמנם אם הפליא להוציא הוצאות יותר מהנהוג, יעשו מה שהדין נותן.

כלומר הקנס של חמישים אוקיות ישולם אם לא התחייבו הצדדים בקנס כלל או שהתחייבו בסכום נמוך מחמישים אוקיות. סכום זה כולל גם פיצוי על ההוצאות הרגילות. אבל אם הם התחייבו לקנס בסכום גבוה יותר, יש לחייב את הצד המפר בתשלום הקנס. וכן אם היו ההוצאות גבוהות מהרגיל, יתדיינו הצדדים לפי ההלכה.

כלומר, הצד המפר יישא בכל ההוצאות שהתובע יוכיח שהוציא, בניכוי שליש. ודומה שזה חידוש שחידשו, כי לפי ההלכה, אם הפריזו בהוצאות אינם זכאים להחזר העולה על הנהוג.

דומה שהקנס הונהג בראשית המאה הי״ז או סמוך לזה, כי ר׳ רפאל בירדוגו כותב שמצא בספר כתב־יד: ״שכתוב בו הסכימו כל חכמי הדור ובטלו ההוצאות לגמרי ולא יתן כי אם קנס, וחתום מהר׳׳י אב״ד [ר׳ יעקב אבן דנאן]״.

ר׳ יעקב אבן דנאן פעל בראשית המאה הי״ז כסופר בית־הדין בפאס, ואישר חתימות חכמים על תקנות מן הדורות הקודמים, ובמחצית המאה נמנה עם דייני העיר. מהלשון ״הסכימו כל חכמי הדור״ וכן מלשון היעב״ץ ״הקנס אשר גבלו ראשונים״, משמע שמדובר בתקנה שתיקנו, אלא שזו לא השתמרה בקובץ תקנות חכמי פאס הנדפס. אולם מאחר שהיא לא נהגה בכל המקומות שבהם פשטו תקנות פאס, סביר יותר להניח שזה מנהג שהנהיגו, והוא התפשט רק לערים הסמוכות, כמו מכנאס.

לכאורה, יש סתירה בין שני המקורות, כי לדברי ר״י אבן דנאן שאמר ״ובטלו ההוצאות לגמרי״, משמע כל סוגי ההוצאות, גם אם היו גבוהות ומופרזות. כדי ליישב סתירה זו: או נצטרך לומר, ש״הקנס אשר גבלו ראשונים״ שהזכיר היעב״ץ, היינו שאחר־כך הכניסו חכמי פאס שינויים במה ש״הסכימו כל חכמי הדור״ הקודם, וחייבו הוצאות כשאלה היו גבוהות מהרגיל; או נצטרך לומר, שמה שהזכיר היעב״ץ שהיו גובים הוצאות אם הן היו גבוהות — זה היה המנהג הקדום, ודברי ר״י אבן דנאן מאוחרים יותר, ומסיבות שונות הסכימו לשנות את המנהג הקדום ולא לגבות את ההוצאות בשום מקרה. אם נסבור כך, היעב״ץ לא ידע על השינוי, אבל קשה להעלות זאת על הדעת, כי הוא חי ופעל בפאס בשלהי המאה הי״ז ובמחצית הראשונה של המאה הי״ח; בצעירותו שימש את חכמי הדור והיה בקי במנהגים, בתקנות ובפסיקות של חכמי העיר הראשונים; והוא כותב מפורשות ״אם הפליא להוציא הוצאות יותר מהנהוג, יעשו מה שהדין נותן״, ולא הזכיר שום מנהג קדום. אילו היה מנהג כזה, מן הסתם היה מזכירו, כי דרכו שאינו מקמץ בפרטים. לכן מכל האמור נראה, שיש לפרש דברי ר״י אבן דנאן ״ובטלו ההוצאות לגמרי״, היינו בהוצאות רגילות.

[1]

 

המנהג במכנאס

עד למחצית השנייה של המאה הי״ח היתה מכנאס נוהגת על־פי מנהגי פאס. בשלהי המאה הי״ח או בראשית המאה הי״ט הופחת במכנאס הקנס הנהוג והועמד על כארבעים אוקיות, מאחר שעלה ערך המטבע לעומת המטבע הקדום של פאס. ר׳ רפאל בירדוגו, מחכמי מכנאס, פעל בסוף המאה הי״ח וברבע הראשון של המאה הי״ט. הוא לא נהג לגבות הוצאות לכלה כשהחתן חזר בו, גם אם הן היו גבוהות, כי לדעתו, ההלכה מכירה רק בהחזר הוצאות החתן משום שהוא מוכרח בהוצאות מכוח המנהג. לכן אם חזרה בה הכלה, ההלכה מחייבת אותה לפצות את החתן על ההוצאות שהוציא עליה לשווא:

אבל בחזר בו החתן אין מנהג פשוט שיוציא אבי הכלה, כי אם רצה יוכל להספיק במה ששלח לה החתן, שהרי מנהג פשוט שהחתן שולח לכלה פירות ומגדים עם מים שרופים [ = עראק] ואבי הכלה יוכל לספק בזה, אלא שרוצה להרבות סעודה ליודעיו כדרך שאכל אצלם ואין החתן חייב בזה.

כלומר הכלה והוריה לא היו צריכים להוציא הוצאות, לכן אם הוציאו, אינם זכאים להחזר. ונראה כי ר׳ רפאל הבין מדברי ר׳׳י אבן דנאן, שבכל מקרה של הפרת שידוכין משלמים רק את הקנס, ולא משלמים את ההוצאות, גם אם הן גבוהות מהרגיל. וכך הבין גם מדברי ר׳ אליהו הצרפתי שהוא מזכירם בתשובתו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר