נוהג בחכמה-מנהגי יהודי מרוקו-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים- משה עמאר
מנהג כבר כתבתי לעיל שהולכין כל קהל בית הכנסת ביום שב״ק עם האכל לביתו, ושם מנחמין אותו.
יז. מנהג כבר כתבתי לעיל שהולכין כל קהל בית הכנסת ביום שב״ק עם האכל לביתו, ושם מנחמין אותו. וגם כל בני העיר באים ביום שב״ק לבכנ״ס שמתפלל שם האבל, ויושבין שם זמן מועט ולומדים עם הקהל מעט תהילים למנוחת הנפטר והולכין להם. וכן אם היו כמה בתי כנסיות שיש בהם אבלים הולכין מזה לזה. וכעת מצאתי במאסף, שנת י״ח, כרך א' סי׳ פו, אות ד, הביא משם פדר״א, כדי שיצאו ישראל י״ח גמילות חסדים של נחום אבלים, עיי״ש דנחום אבלים היא מצות עשה של גמילות חסדים מדבריהם, וכמ״ש הרמב״ם בפ' יד מהל׳ אבל, ה״א, ועיי״ש שהאריך אם הנחום הוא מדאורייתא וכוי, ע״ב. וטעם הנחום בשבת דכל ימי השבוע העם טרודים ואין בידם לקיים הגמילות חסדים. וכבר אמרו רז״ל שבת דף יב ע״ב, דבקושי התירו לנחם אבלים בשבת, עיין בשו״ע או״ח, סי׳ רפז, בלשון דיכולים לנחם. וכו'.
מנהג חברה קדישא, שבשעה שרוצים להוריד המת לקבר אחר שעושים הקפות, עומד איש מבני החבורה ומכריז בספסרות.
יח. מנהג חברה קדישא, שבשעה שרוצים להוריד המת לקבר אחר שעושים הקפות, עומד איש מבני החבורה ומכריז בספסרות, מי שרוצה להוריד המת לקבר בסך כו״כ. והאנשים מוסיפים בדמים, ובפרט אם יהיה ת״ח או איש ירא שמים או איש נכבד, מוסיפים ומעלים בדמים עד שפוסקים המוסיפים, ומברכים האיש הקונה. והקונה אז הוא בעצמו מוריד ומניח המת בקבר, או בוחר ת״ח או אנשים חשובים. והמעות הנקבצים מזה, מניחים אותם בלשכת כיס החברה, ומהם ומהכנות אחרים עושים סגולה, שקוברים מהם אנשים עניים.
מנהג כשרוחצים הידים בחזרתם מן המטה
יט. מנהג כשרוחצים הידים בחזרתם מן המטה, כתב השכנה״ג, דמנהגינו שלא לקנח הידים מאותם המים של רחיצה ומניחים אותם שיתנגבו מעצמם, ולא שמעתי טעם נכון לזה, עכ״ל. וראיתי בכ״י מו׳׳ה רפאל אבן צור זצ״ל, שמצא בכ״י מ״ז מוהר״ר שלמה שמואל אבן צור ז״ל, שנתן טעם נכון, והיא ע״פ מ״ש רבינו בחיי ז״ל, הטעם הרחיצה זו הוא רמז לטל שמחיה בו הקב״ה את המתים. ולכך לא טוב לנגבם דומיא לטל שנבלע באיברים, רק מי רחיצת ידים יניחם עד שיובלעו בתור ידו, וטעמא טעים, עכ״ל. (וידידי מו״ה ידידיה מונסונייגו נ״י, אמר שראה באיזה ספר, דטעם שלא לקנח דקשה לשבחה). עוד ראיתי בס׳ יפה ללב, חיו״ד, טי׳ שעו אות ב, דרחיצה זו אסמכוה אקרא ורחצו את ידיהם סופי תיבות מת, כמ״ש בשכנה״ג, הגה״ט, אות יב, בשם מהרי״ל. והביא שם ההיא דרבינו בחיי, וכתב מדידיה דאפשר שזה כמו הכתוב ביחזקאל לז, יב, הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם, ס״ת מים. ומ״ש עוד בשכנה״ג, שם, באות יד כנז׳ל, דלא שמע טעם נכון, לזה ציין עוד לעיין בם׳ עיקרי הד״ט, חיוד״ע, סי׳ לה, אות ט, שבי משם פחד יצחק, שראה רבותיו מהרי״ב והריב״ק שהיו מקנחים אותם, וכן היה נוהג כמותם, עיי״ש. ויש שנוהגים כן בימות החורף שמזיק לידים, כשאינם נגובים היטב, אבל בימות הקיץ דליכא היזק לידים אם אינם נגובים, מניחים אותם בלי ניגוב, עכ״ל. וציין לעיין בטור ובפרישה, ס׳ שכט ם״א בזה. וראיתי עוד לה׳ הנז׳ בחלק חמישי, ביוד״ע, סי׳ שעו, שציין לעיין בס׳ מנחת יהודה, בדף רז, פ׳ שופטים, בפסוק כפר לעמר ישראל יעוש״ב, עכ״ל. וי׳׳א טעם שאין מנגבין הידים מחשש התדבקות מטומאה [ראה להלן ערר קבורה ב, מ״ע].
מנהג לעשות בימי אבילות תבשיל של עדשים
כ. מנהג לעשות בימי אבילות תבשיל של עדשים. וטעם הפשוט המצוי בפה כל, הוא לרמוז שכמו שהעדשים הם כדוריים ועגולים, כן המות גלגל הסובב וחוזר חלילה. ועיין רש״י ע״ה, בפסוק הלעטיני נא מן האדום שכ׳ טעם זה. ועוד שאין להם פה, כן אבל אין לו פה שאסור לו לדבר, עיי״ש. אבל טעם זה יספיק לעושים אותו בימי האבילות, אבל מה שעושים גם בסעודת המפסקת של ת״ב ובבין המיצרים מה טעם לזה. אבל נראה טעם הדבר, והוא כי הגאון הרב החבי״ף זצ״ל, בס׳ הכתוב לחיים, מז׳ נב, כתב בשם חכמי המחקר, כי תועלת למנוע הדאגה והעצבות מן האדם יאכל דבר אדום כתולעת שני וכדומה, ועי״ז יוסר ממנו הדאגה. ופי׳ בזה דרך צחות בבוא דוא״ג האדומי, התיקון הוא האדומי, עיי״ש. וראיתי לבנו הרה״ג מוהר״י פאלאג׳י, וז״ל: בס׳ נפש היפה, מערכת ד׳ אות דאגה, שהביא דברי אביו, וכתב ומה״ט היה מנהג קדום להאכיל על מתו מאכל עדשים שהוא מין אדום, להפיג צערו ודאגתו ולא יוסיח לדאבה עוד על שום דבר מזכר עד נקבה, עכ״ל. וטעם זה יספיק למה עושים אותו בסעודת ערב תשעה באב להפסקת התענית ובימים שבין המיצרים. ובס׳ נפש היפה, שבידי מצאתי כתוב בכ״י מן הצד, לא ידעתי למי מקדושים כתוב לאמר, וז״ל: כדמצינו גבי עשו שאמר ליעקב הלעיטני נא מן האדום הזה, שאמרו ז״ל תבשיל של עדשים, וק״ל עכ״ל. ועיין רש״י ע״ה בפי׳ עה״ת בפסוק הנז' שכ׳ שבו ביום מת אברהם אבינו ע״ה, ולכן עשו תבשיל עדשים לסעודת הבראה. ואפשר שעל זה כתב רש״י, מן האדום עדשים אדומות, לרמוז הסגולה הנז'.
מנהג אשה שמת בעלה בשנה ראשונה אינה נכנסת לשום בית
כא. מנהג אשה שמת בעלה בשנה ראשונה אינה נכנסת לשום בית, אפי׳ לבקר חולה מקרוביה, אפי׳ לבית אביה ולא לבית בניה. ואומרים דלא מסמינא מילתא ליכנס לבית אחרים תוך השנה שתגרום להם היזק, ומתפחדים מזה ובפרט הנשים. ולא מצאתי שורש למנהג זה, והאמת כי לא נחש ביעקב, שומר פתאים ה'.
קהלות צפרו – מקורות ותעודות ר' דוד עובדיה זצ"ל
תעודה נמספר 10
טעם התעודה : חותם התעודה רבי שאול סירירו, פונה אל הקהל הקדוש בדברי מוסר ותוכחה לקראת הימים הנוראים על כך שגבו מהעניים קנסות שלא במסגרת מס הגולגולת. אין הדבר מקובל עליו ולכן הוא מפציק בהם לתקן את המעוות. יתרה מזו כנראה היה זלזול ברבי שלמה אביטבול, וגם על כך הוא מתרה בהם שלא לזלזל בחכם, דבר שאינו מקובל בעם ישראל..
" לכן אנו מבקשים מכם שתחזרו בתשובה לדרכו של הקדוש ברוך הוא לכבד את התלמידי חכמים ישמרם ה׳ והוו זהירין בגחלתם, ולא תשאר המכשלה הזאת תחת ידכם ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ואני תפלה לאל נורא עלילה יכתבכם לחיים טובים ארוכים בספר מזונות ופרנסה טובה כן יהי רצון נאם החותם פה פאס יכוננה עליון אמן בחודש ושנה הנזכרים בדף הסמוך ואתם שלום ושמכם שלום וכל אשר לכם שלום איש צעיר.
התקמ"ד – 1774
אחינו בית ישראל ראשי עם הקדש יש״צו.
אחד״ש ידרשהו אלוה ממעל אש״וש – אתה שלום ושמך שלום – ואל״ש – וכל אשר לך שלום – אל בני כי לא טובה השמועה הנז״בה להקל על עצמכם ולהכביד על העניים ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם, ומא יוואתיכום עמלו האד לעול מן האד ארהט דדוקא בכסף גלגלתא כי מצות המלך היא לאמו־ תפדדוהא אקרקפתא דגברא דינא דמלכותא לעשות כן אבל בשאר הטלות כא תחדאג׳ו תרפדוהום ע״פ ההערכה העשיר לפי עשרו והעני לפני עניו די כיף נתום נוהגים מקדמת דנא ע״פ התורה שת״ת פחאל לקהלות לכול יש״״צו עליהא נחבכום לתקן עותתכם להוציא גזלה מתחת ידכם ולא תהיה לכם זאת לפוקה ולמכשול בפרט בימים האדירים האלה להכריע לכף חובה, זאת מכלל דאיכא אחריתי שזלזלתם בכבוד החכם ישצי׳ו ולא כפאכום שי כלאם סייאדנא ע״ה עלא לפסוק די קאל ויהיו מלעיבים במלאכי אלודים וכו' כל המבזה ת"ח וכו' ובפרט לוואחד די הווא דיין קבוע ותחבו תתחכמו עליה וידוע שאיין קאלו רבותינו ע״ה ע״פ ויהי בימי שפוט השופטים וכו' וכא נכופו עליכום מן לעונש די יוצל כלפי סנאייכו רח״ל כי אנשים אחים אנחנו הלא אב אחד בראנו אל אחד לכלנו ואשוקא די כא תדררכום כא תוג׳ענא חתא חנא ליין נמשלו ישראל לשה כיף קאל לפסוק שה פזורה ישראל יקאלו חז״ל מה שה לוקה באחד מאבריו כל אבריו מרגישים כך הם ישראל עליהא נהבוכום תרגיעו לטריק הי״ת – השם יתברך – לכבד הת״ח יש׳׳צו והוו זהירין בגחלתם ולא תבקאשי האד למכשלה תחת ידיכם ולשומעים ינעם ועליהם תב״ט – תבוא ברכה טובה – ואני תפלה לנורא עלילה יכתבכם לחיים טובים ארוכים בספר מזונות ופרנסה טובה כי״ר נאם החו״פ פאס יע״א בחדש ושנה הנזב״ה ואתם שלם ושוא״ל שלם איש צעיר
שאול סירירו
סיל״ט
וזו קשה מן הראשונות די מנאיין הזמינו אתכם לעניים לד״ת שת״ת העברתם עליהם את הדרך ורמיתו עליהום הטלה אחרת כלסוהא בפני עצמם ונמצאו העשירים חטאו בכפלים והעניים לקו בכפלים חטאת הצבור והיחיד עליהא נחבוכום להשיב את הגזלה כי קרוב יום הי ונורא מאד ואפי׳ עבירות שבין אדם למקום אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו בדברים שבינו לבינו ושומע לנו ישכון בטח ושלם שנית איש צעיר.
שאול
תרגום תעודה מספר 10
אחינו בית ישראל ראשי עם הקדש ישמרם צורם וגואלם אחרי דרישת שלומם ידרשהו אלוה ממעל אתם שלום ושמכם שלום וכל אשר לכם שלום אל בני כי לא טובה השמועה הנזכרת בדף הסמוך להקל מעצמכם ולהכביד על העניים ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם, ולא מתאים לכם לעשות עול כזה. ורק בכסף גלגלתא (מס הגלגלת) כי מצות המלך היא להטילה אקרקפתא דגברי ודינא דמלכותא דינא. אבל בשאר הטלות אתם צריכים לחלקם ע״פ ההערכה העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו כמו שהייתם נוהגים מקדמת דנא על פי התורה שתתעלה וכמנהג שאר קהלות ישראל ישמרם צורם וגואלם, על כן אני מבקש לתקן את המעוות ולהוציא הגזילה מתחת ידכם ולא תהיה זאת לכם לפוקה ולמכשול. בפרט בימים האדירים הללו (בחודש התשובה) להכריע לכף חובה. זאת מכלל דאיכא אחריתי שזלזלתם בכבוד החכם ישמרהו צורו וגואלו (רבי שלמה אביטבול) ולא נעלם מכם דברי חכמינו עליהם השלום מה שאמרו על פסוק ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וכו' כל המבזה ת״ח וכוי ובפרט לתלמיד חכם שהוא דיין קבוע שברצונכם שיהיה כפוף תחת ידכם וידוע מה שאמרו רבותינו עליהם השלום ע״פ וי־הי בימי שפוט השופטים וכו', ואנחנו מפחדים פן ואולי יגיע העונש על זה לשונאיכם רחמנא ליצלן כי אנשים אחים אנחנו הלא אב אחד בראנו אל אחד לכלנו וקוץ הדוקר אתכם כואב לנו כי ישראל נמשלו לשה כמו שאמר הכתוב שה פזורה ישראל ואמרו חכמים זכרונם לברכה מה שה לוקה באחד מאבריה כל אבריה מרגישים כך הם ישראל לכן אנו מבקשים מכם שתחזרו בתשובה לדרכו של הקדוש ברוך הוא לכבד את התלמידי חכמים ישמרם ה׳ והוו זהירין בגחלתם, ולא תשאר המכשלה הזאת תחת ידכם ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ואני תפלה לאל נורא עלילה יכתבכם לחיים טובים ארוכים בספר מזונות ופרנסה טובה כן יהי רצון נאם החותם פה פאס יכוננה עליון אמן בחודש ושנה הנזכרים בדף הסמוך ואתם שלום ושמכם שלום וכל אשר לכם שלום איש צעיר.
וזו קשה מן הראשונות כי כאשר הזמינו אתכם העניים לדין תורה שתתעלה העברתם עליהם את הדרך והטלתם עליהם הטלה אחרת ששלמו אותה בפני עצמם ונמצאו העשירים חטאו בכפלים והעניים לקו בכפלים חטאת הצבור והיחיד׳ לכן עליכם להשיב את הגזילה כי קרוב יום ה׳ ונורא מאד ואפילו עבירות שבין אדם למקום אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו בדברים שבינו לבינו ושומע לנו ישכון בטח ושלום שנית.
תג'אר אל-סולטאן-מיכאל אביטבול – تاجر السلطان نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب
تاجر السلطان
نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب
אלטייב אבו אל-ימאני מאשר קבלת משלוח של מאה לוחות עץ שיעקב ואברהם רכשו עבורו
25.9.1862
الحمد للاه وحده
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
الطيب بن اليماني
صاحبينا التاجرين ابراهيم قرقوز اخاه يعقوب اما بعد فقد وصلت 100 افراد اللوح التي
אל שני לבירנו הסוחרים אברהם ואחיו יעקב. לעצם העניין הגיעו אלינו מאה הלוחות אשר.
كلفنكم باشثرائها لنا وبينتم ثمنها 5000 وصائرها 50 وها نحن دفعنا 5050 جميع ذلك للتاجر
ביקשנו מכם מלקנות עבורנו. ציינתם שמחירם הוא חמשת אלפים ו(עוד) חמישים דמי הובלה, אנחנו שולחים לכם בזאת את כל הסכום של חמשת אלפים וחמישים [באמצעות]הסוחר
حييم قرقوز هنا فاللك يحييكم ويجزيكم والتمام في متم ربيع الاول عام 1279
חיים קורקוס הנמצא כאן – קרוב משפחה של יעקב ואברהם קורקוס שמקום מושבו היה במראכש – יאריך אלוהים את חייכם ויגמול לכם. סוף. סוף רביע אל אוול שנת 1279
פיוט לכבוד שבועות מאת רבי יוסף משאש זצוק"ל-אוצר המכתבים חלק א' סימן שך
שך
לא. אייר. להנ"ל. לעיר מוגאדור יע"א
מכתב כבודו, בדורו והודו, הגיעני במועדו, בריש חדש האביב, וכלו מסביב, מלא כטל ורביב אמרות טהורות, ותודות כבירות, בחרוזות נהדרות, ועוד שאלת, ובקשת, והפצרת, להשביע יצוריך השוקקת, לשירי ותשובתי אשר בעיני כבודו מזוקקות כזהב ומבריקות, ואף כי לעשות רצונו חפצתי, מפני טרדתי, נתאחרה עד כה תשובתי. ועתה הרי לך עוד ידידי, ארבעה שירים, וזה יצא ראשונה, להג השבועות, נועם ״על רמי קומה ועל העבים אצוה״, וגם לנועם ״שפתי הנה יביעון יגידון רצון״, למו״ד הרה״ג כמוהר״ר שלום משאש זיע׳׳א, אשר כבר דברת לי עליו במכתבך הקודם, כי מאד ישר בעיני כבודך. בא סי׳
יוסף משאש חזק.
יום גדול ונורא הוא יום מעמד סיני, בו הוד והדר אלהיט נגלה לעיני, אחד הוא ואין זולתו, משחק עם כל מרכבתו, לתת תורתו, לעם צאן מרעיתו.
וכל יושבי תבל גם צבאות שחקים, בשמעם עז קולות חזקים עם ברקים, רעשו מעז הדרתו, זעו מקדושתו, ורוב אימתו, ועוצם תפארתו.
סגולה היא מעמים ממלכת כהנים, וגוי קדוש קרא לו אל שוכן מעונים, הראה לו רוב אהבתו, טהרו וקדש אותו, בכלי חמדתו, צרופה אמרתו.
פה וכל לשון ילאו מספר שבחה, וכל חפצים לא יערכו אל טוב ליקחה, אשרי שם מחשבתו, בה בכל ימי היותו, חי על אדמתו, לשמור את משמרתו.
משאון תבל וכל המיית הבליו, ינצל כל הוגה בה לא יקרבו אליו, בשמחה את ארוחתו, יאכל בתוך מעונתו, כל עת בעתו, וערבה שנתו.
שלום מהרים מכל סביביו יהיה, בשובה ודוב נחת בכל ימיו יחיה, ממרחק טרף לביתו, תמיד לא תחסר מנתו, ימי חייתו, וגם את שמלתו.
אם העמק תעמיק בכל פקודיה, תמצא כי כל חכמה ינקה מדדיה, כל דבר טוב היא הורתו, ילדתו גדלתו, גם מסרתו, לאיש כשקידתו.
שעשועי היא בהקיצי בחלומי, אם אצמא היא מימי גם אם ארעב היא לחמי, בה לבי יריק אנחתו, בעניו זאת נחמתו, היא ארוכתו, וגם אילותו.
חי זך קרנה בכל כבוד גדל ורומם, בבנותך נוה קדשו חרב ושמם, השב עמך לקדמותו, אז יכיר ערך תורתו, שומרת אותו, באורך גלותו.