נוהג בחכמה-רבי יוסף בן נאיים – מנהגים
ו. מנהג בענין סעודת הבראה בחוה״מ, עיין ישרי לב, חיו״ד, אות ה,
סי׳ ט, שציין לעיין פרי האדמה, ח״ג דף כג, שכ׳ דפה עיה״ק ירושלם תוב״ב לא נהגו להבראת בחוה״מ, ועיי״ש לענין פורים. ועיין ברכ״י, סי׳ תקמז, ומחב״ר, סי׳ תקמז, דמי שבאה לו שמועה בחוה״מ מאב ואם, שהמנהג בירושלים ת״ו שלא לקרוע, עיי״ש. וראיתי בתשבי"ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, הל׳ אבילות, סי׳ תלג, וז״ל: בירושלמי דסוף מועד קטן, ר׳ קרסטני דמר במועדא עבדו ליה הבראה וסברי דמדעת רבנן עבדי, ובדקו ואשבחו דשלא מדעת היה. ותו גרסינן ר׳ פלוני דמך בראש חדש וכו'. מכאן משמע שאין לעשות הבראה לא בחוה״מ ולא בר״ח, עכ״ל. פה מחז״ק פאס יע״א נוהגין להבראת. אני הכותב הייתי מצוי בבית האבילים בחוה״מ של פסח, והיה שם החכם הישיש כמה״ר מימון מאנסאנו זלה״ה, הוא ראש ונשיא ועד הרוחצים של חברת גמ״ח, וכל ימיו בילה לעבוד ולשרת בחברת גמ״ח שהנחילוהו אבותיו. ואמר שמה לאנשי החברה שיביאו סעודת הבראה, ובפני אמר בפה מלא שמנהג מחז״ק להבראת בחוה״מ. וחמותי וראיתי למוהר״י בן וואליד, בס׳ שמו יוסח, סי׳ קפב שעמד ע״ז, וז״ל: מי שמת לו מת ב״מ ביו״ט ונקבר בחוה׳׳מ, דעת מרן בשו״ע ודעימיה דמברין קרוביו של מת, דהיינו מי שחייב להתאבל. ויש פוסקין ס״ל דאין הבראה בחוה״מ, עיין מרן ב׳׳י או״ח סי׳ תקמז. וכן המנהג פה וויהראן דאין מברין בחוה״מ, ואם נקבר ביו״ט דאין בו הבראה, לכו״ע אין מברין בחוה״מ כיון דעבר זמנו. אף להסוברים דיש הבראה בחוה״מ, מ״מ זה שאינו זמנו היום אין מברין. אבל אחר המועד מברין יום א׳ דאבילות, והיינו דכי מרן סי׳ שעח סעי׳ יא, ולפי״ז אין סתירה ממה שכ׳ סי׳ סא וממש״ב באו״ח, סי׳ תקמז. ועיין זכול״א, הל׳ אבל, אות ס, ערר סעודת הבראה, עיי״ש. ופה וויהראן אין נוהגין להבראת אחר המועד כלל, וכס׳ מור״ם ז״ל, עב״ל. ואנו במחז״ק פאס כפי עדות החכם הנ״ל, מברין בחוה״מ.
ז. מנהג שעושים סעודת הבראה בביצים, לפי שהם עגולים לרמוז שגלגל
הוא הסובב וחוזר חלילה, במ״ש בבל בו. ואני עני אומר טעם אחר לדבר, במה שמצאתי בס׳ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ עג, אות יוד, דהטעם דלוקחין ביצה לטהר בו את המת, בידוע כי מחוקי הטבע שהתרנגולת וכן כמה עופות מולידין ביצה בלי זכר כשמתחממין את עצמן בחול חם בקיץ, עיין חולין נח. בדספנא מארעא, וברש״י שם. ויש כמה מיני עופות שמניחין את ביצתם בעפר, ומעצמם יוצאים אח״כ העופות על ידי חום השמש. וכבר מצאנו שהקדמונים דרשו מפסוקי התורה תחיית המתים מדאמר במדרש בראשית, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, מכאן לתחה״מ מן התורה. ומפסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם, מכאן לתה״מ. וחד דרש (סנהדרין צ) מחוקי הטבע, שהחטה שיוצאה בכמה לבושין מכ״ש האדם. וכ״ז דרשו כדי לחזק האמונה, והראו כי הביצה שאפשר שנולדה בלי זכר, או מהביצה נתהוה עוף! בלי אם, רק על ידי העפר והחול אשר בו טמון. ובכן איך יוכל לעלות על דעת האדם, שגבר ימות ויחלש ולא יעמוד לקץ הימים ח״ו. וכפי״ז נוכל לומר שמפני זה מברים בביצים, לרמוז לאבלים שהמת הזה עתיד לחיות. והח״ס, ח׳ יוד״ע, סי׳ שכז, נתן טעם למה נוהגין לזלף ביצים עם יין על ראש המת, עיי״ש.
משה עובדיה ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 )
משה עובדיה
ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו
מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים
לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 )
פעמים 146-147
בשנות השישים של המאה התשע עשרה החל הרדב"ש לשלוח מטעם הכולל שד"רים לקהילות בתפוצות, ומספרם הלך וגדל. מהלך זה ביסס את היפרדות המערביים מהנהגת הספרדים והגביר את עצמאותם. ברנאי ציין שמונה שד"רים שיצאו לשליחות מטעם הכולל בתקופתו של הרדב"ש. הראשון, ר' אברהם חרוש, מדייני בית דין המערביים בראשותו של הרדב"ש, יצא בשנת תרכ"ב )1862 )לשליחות למרוקו. לא ידועים פרטים על השליחות הראשונה והשנייה של השד"ר השני, ר' משה מלכא, אולם ידועים פרטים על שליחותו בשנים תרכ"ה-תרל"ה (1865-1871 )לאירופה ובפרט לתורכיה; הוא היה השד"ר הראשון לארצות שלא בצפון אפריקה, ומטרת שליחותו הייתה איסוף כספים עבור בניית שכונה לבני המערביים; בשנת תרל"ג (1873 )יצא לשליחות למצרים, ובשנת תרל"ד (1874 )לאירופה. השד"ר השלישי, ר' יהודה זרחיה אזולאי, יצא בשנת תרכ"ט (1869 )לשליחות לאלג'יריה. השד"ר הרביעי, ר' שלמה עטיאש, יצא בשנת תר"ל (1870 )לשליחות לצפון אמריקה כדי לגייס כסף עבור בניית בתי מחסה לעניים. השד"ר החמישי, ר' מאיר עובדיה, ששימש דיין לצד הרדב"ש, יצא בשנת תרל"ב (1872 )לשליחות למערב החיצון (אלג'יריה, תוניסיה ולוב), לשם גיוס כספים לתמיכה בעדה. השד"ר השישי, ר' יוסף ארוואץ, יצא בשנת תרל"ג (1873 )לשליחות למערב החיצון ובשנת תרנ"ה (1894 )לגרמניה. השד"ר השביעי, ר' חיים בן ואליד, יצא בשנת תרל"ז (1877 )לשליחות לתוניס ובשנת תרנ"ג (1893 )לשליחות לפורטוגל, למרוקו ולברזיל, שהייתה בה קהילה יהודית מרוקאית (ראו להלן). השד"ר השמיני, ר' יהודה אלבו, יצא בשנת תרל"ז (1877 )לשליחות למרוקו, ומהאיגרת שניתנה לו למדים על גודלה של העדה, שמנתה אז כ–1.000 נפש. מלבד שד"רים אלה הזכיר ברנאי שד"רים שיצאו לשליחות מטעם כולל המערביים בשלהי המאה התשע עשרה. למשל ר' רפאל אהרן בן שמעון נשלח בשנים תרמ"ה (1885 )ותרנ"א (1890 )למרוקו, ובגמר שליחותו התמנה לרב הראשי של הקהילה היהודית בקהיר והיה לדמות מפתח בחיי הקהילות היהודיות במצרים. השד"ר ר' אברהם חלואה, שליח המערביים וקהל הספרדים המקובלים בית–אל, יצא בשנים 1888-1889 ,1896 ו–1900 למספר שליחויות לארצות ערב, פרס, צפון אפריקה, איטליה וארצות הבלקן, ובגמר שליחותו התיישב בליוורנו. והשד"ר ר' שמעון אשריקי יצא בשנים תרנ"ב (1892)תר"ס בנוסף על אלה הזכיר אברהם יערי )1900 )ותרס"ב (1902 )לשליחויות למרוקו. את שליחותו של ר' יעקב בן עטר מטעם ישיבת המקובלים 'בית אל' בירושלים; בשליחות זו פגש בליסבון יהודי מרוקאי שהתיישב בברזיל והתעשר, ובן עטר שכנע אותו לתרום כסף להקמת ישיבה לעדת המערביים, דבר המלמד על התבססות יהודים מרוקאים בברזיל ועל השתדלות מערביים מירושלים לפעול למען מוסדות העדה. בן–יעקב הזכירה את השד"רים ר' אברהם אלראובני ור'. יהושע פרץ, שנשלחו לאסוף כספים למען עדת המערביים.
הערת המחבר : בן־יעקב, עמ' 205-206 .ייתכן שיהושע פרץ הוא השד"ר ישועה פרץ, ששמו מופיע באיגרת שליחות משנת תרע"ד )1914 .)ראו: עובדיה, היהודים, עמ' 90-91 ,244 ,ומן האיגרת למדים על מטרת שליחותו: איסוף כספים כדי לפדות קרקע בבית העלמין בהר הזיתים לקבורה של בני עדת המערביים.
בדו"ח על הכנסות השד"רים של כולל המערביים משנת תרס"ב-תרס"ג ( 1902-1903 )נזכרו אברהם פינטו )שהה בהודו ובמצרים(, אברהם בכר אפרים )בתורכיה), נסים דאנון (באלג'יר ותוניס ובסביבותיהן), משה בן סמחון, מכלוף חזוט ויעקב בן עטר (שלושתם במרוקו). בדו"ח על ההכנסות משנת תרס"ד 1904 ) )נזכרו שוב משה בן סמחון (במרוקו) ונסים דאנון, ונוסף עליהם השד"ר חיים שׂמאנא, שהעביר את הכסף לכולל באמצעות יעקב בן עטר. שמואל זיו (אג'ייני) הזכיר במחקריו על השד"רים המערביים מארבע ארצות הקודש שד"ר נוסף מכולל המערביים, השד"ר שמעון חיים חרוש, שיצא לשליחות למרוקו, ככל הנראה בשנת תרמ"ז (1887 .)מטרת שליחותו הייתה לאסוף תרומות עבור שחרור נכבדי המערביים שנכלאו בבית הכלא העות'מאני בשל אי תשלום מס העַסְּכִַריַה (כופר הגיוס לצבא העות'מאני ששילמו הנתינים הלא–מוסלמים). ועד העדה הספרדית היה אמור לשלם את מס העסכריה של המערביים, אבל בשנת 1885 הפסיק לשלמו, ובעקבות זאת נאסרו נכבדי המערביים. הדבר העיד מחד גיסא על המשך תלות המערביים בספרדים ומאידך גיסא על היפרדותם ההדרגתית. משה בר–אשר הזכיר את השד"ר ר' שלום הלוי, שהיה אמור לצאת לשליחות למרוקו בשנת תרפ"ו (1926 ,) וכותב שורות אלה הזכיר במחקרו עשרים ושמונה שד"רים מערביים וספרדים שפעלו בשירות ועד העדה המערבית מערב מלחמת העולם הראשונה ובתקופת השלטון הבריטי. שד"רים ממוצא מערבי יצאו לשליחויות מטעם כוללים ומוסדות אחרים ובכלל זה עבור הכוללות הספרדית בירושלים.
יהודה גרינקר — שליח תנועת המושבים במרוקו-זעקת יהודי מרוקו
יהודה גרינקר — שליח תנועת המושבים במרוקו
מר יהודה גריגקר, שליח תנועת המושבים מנהלל, שסייר בהרי האטלס בשנת 1954, בעת שעשה בשליחות במרוקו מטעם הסוכנות היהודית ותנועת המושבים, גילה שבט שלם של יהודים עובדי אדמה, שאותם העלה למדינת־ישראל. כך מספר מר יהודה גרינקר:
״יצאתי את הארץ בדרכי למרוקו ביום 9.2.54. הגעתי לקזבלנקה — שם נמצא המשרד הראשי של מחלקת העליה במרוקו. ביום 9.2.54 נכנסתי לעבודה ותוך עשרת הימים הראשונים הצלחתי להניח יסוד 'לשלשה גרעינים מושביים בשלש ערים, האחד — בקזבלנקה גופה, השני — במזגן, והשלישי — בסלה — רבט.
בין המשפחות, שרשמתי בסלה, היו עובדי אדמה מיד הודעתי על כך למשרד העליה בקזבלנקה ושם סוכם לערוד סיור מקיף באזורים הכפריים. לאחר שחזרתי מהסיור שנמשך 23 יום עשיתי בקור חטוף אצל הארגונים שלי. לאחר מכן גיליתי עובדי אדמה בסיור בכפרי היהודים בהרי האטלס והחילותי לרושמם לעליה לישראל. בסך הכל רשמתי לעליה במרוקו: 70 כפרים המונים 2152 משפחות, שהם 11932 נפש, ועוד חמשה אירגונים עירוניים המונים 400 משפחות. אלה האחרונים נמצאים כיום בארץ במושבים ״דבורה״, ״ברק״ (באזור תענך) ובלכיש. ויתרם — כמלואים לכפרים אחרים.
מן הכפרים העליתי 42 כפרים, שהם 800 משפחות: 200 משפחות התיישבו באזור תענך׳ 250 באזור לכיש, 350 בנתיבות (עזתה). יתרם — בהתיישבות חקלאית ומחוצה לה. שאר הכפרים עלו כולם ונמצאים ברובם בהתיישבות החקלאית״.
תושבי הכפרים היהודים הנדחים לא עלו בבת אחת אלא נמשך שלב אחר שלב, אזור אחר אזור ממחצית 1952. הנה שיטת העבודה של מחלקת העליה של הסוכנות היהודית. מאזור האטלס א׳.חוסלו הכפרים היהודים׳ כדלהלן: איט־אדבע (83 נפשות), איסורס (47), איפרע (5), ורקטרין(52), טגמוט (106), איט־רכלט (109), איט־ארבע דהטוגנה (117), טיזל (15), ולד־מנסור (132), חמדנה (114), — ס״ה מאזור האטלס א׳ — 144 משפחות, שהם 780 נפשות,
מאזור אטלס ב׳, אייט בולי כדלהלן: איט אברהים (149, נפשות), טיסינט (175), אסמיר (244), טירסל (117), ס״ה מאזור אטלס ב׳ — 133 משפחות עם 685 נפשות.
. מאזור. אטלס ג׳ תל־וד כדלהלן:. אימונין (49), אירילבין (118), אייטלל־אייטטלן (115), טבוגינט (62), אירריס (96), אנגל'ס (170), כירנידרע (71), טיסגי (58), ס״ה מאזור אטלס ג׳ — 120. משפחות עם 739 נפשות.
מאיט בוגמז, כדלהן : איגי נשניץ (120 נפשות), איטגלה (210), .אבוחרזן .(40), טמזרט (340), ס״ה מאזור איט בוגמז — 135 משפחות עם 71.0 נפשות.
כך טיפין טיפין עלו יהודי האטלס לישראל. עליה זו וזי שבאה לאחר מכן היו מלוות תופעות מאכזבות, ממשלת מרוקו לא נתנה ליהודים לצאת בקלות על אף הבטחותיה, אף באופן: אינדוידואלי. מאות יהודים מהכפרים עזבו את בתיהם ונהרו לערים ולגבולות המדינה ללא תעודות והשאירו את רכושם בידי שכניהם. הם חיו תחת שלטון שליטים מקומיים ופחד שכנים. היו מבקרים שממשלת מרוקו החזירה אותם בכוח על חשבונה אל מקומותיהם והתעלמה מזכותם החופשית של האזרחים להגר כלפי האמנה הבינלאומית.
ב־1956 ,יצאו שיירות תושבי כפרים שבאיזור מראקש בדרום, אנשי פורט ליאוטה וראבט שבצפון מערב, תושבי העיר מאקנאם, שבמרכז. המדינה, ובני אוג׳דה שבגבול מרוקו־אלג׳יר כשפניהם, לעליה לארץ. סבל העולים לא היה מעט. הנה מקרה אחד ששופך אור על יסורים, שפקדו את העולים. אוג׳דה עיר פרועה, שבה שלטו כנופיות מזוינות שלטון בלי.מצרים, שם שרר משטר טרור ואימה. יהודים נחטפו מבתיהם והוחזרו, רק אחרי ששלמו דמי כופר לחוטפיהם.