ארכיון יומי: 17 במאי 2017


ג׳נווה – פאריס – קזבלנקה- מבצע מוראל-מקורות שונים

ג׳נווה – פאריס – קזבלנקהמבצע מוראל-תמונה 1

ג׳יזל טסה ללונדון עם דיאנה ב־12 במארס, ואני טסתי לפאריס, שם הודרכתי על״ידי כ. ר. בדירתו המפוארת.

בערב סעדנו אצל גולדנברג – על־פי בחירתו. בלונדון הוטרדה ג׳יזל על־ידי הוריה ואחי, שיעצו לה לעזוב את המשימה, ובטלפון היא הציעה שנשקול את החלטתנו מחדש. אך ככל שזה היה תלוי בי הפור נפל, ולא היתה עוד דרך נסיגה. הייתי אמור לצאת למחרת. ״אני נוסע,״ אמרתי. ״עלייך להחליט בעצמך אם תצטרפי אלי בקזבלנקה או לא.״ מייד וללא היסוס, כמעט כאילו ידעה שלא אוכל עוד לשנות את דעתי, היא ענתה, ״אבוא בשבוע הבא כמתוכנן, שמור על עצמך ואל תשכח אותנו. בהצלחה.״

הגעתי לקזבלנקה בצהרי היום שלמחרת, ה־16 במארס, בטיסת ״אייר־פראנס קאראוול״, ושכרתי חדר במלון הצנוע ״סרני״ (Hotel Cernay). עוד באותו יום אחרי הצהריים, פגשתי את ד״ר ריינהארד ומסרתי לו את מכתב ההמלצה מד״ר שטיינר. ניהלנו שיחה ידידותית והמשכנו אותה למחרת במשרדו. בביקורי השני הוא גילה אהדה רבה והציע את עזרתו, אך ודאי שלא היה לו כל מושג בשלב זה – אף לא במשך שבועות רבים לאחר מכן – על כוונותינו. הוא דיבר אלי בחופשיות כדבר נוצרי אל נוצרי.

הוא היה מעוניין מאוד בשיתוף פעולה של ״אוסאן״ בהעברת ילד מרוקני צעיר שסבל מקמופיליה לשם טיפול מיוחד בצרפת. במכתב ההמלצה של ד״ר שטיינר היתה התייחסות מפורשת לאפשרות זו. הוא הוסיף כי עלולה להתעורר בעיה בנסיעה זו, כיון שהחולה הוא יהודי וההליכים לקבלת דרכון קשים וארוכים, ועבור יהודים כמעט בלתי אפשריים. הוא סיפר לי כי הכיר את מצבם המשפיל של היהודים והוסיף כי כמעט איננו יכול להעסיק יהודים מרוקנים, על אף שבדרך כלל הם היו יעילים יותר מבני ארצם המוסלמים.

הוא היה בדעה כי תוכנית הריפוי בהרים לילדים מרוקנים תצליח מאוד, והיה מוכן שאצטרף אליו ביום שני בביקור ברבאט הבירה, כדי שיוכל להציג אותי בפני פקיד בכיר במשרד הבריאות, שהיה אמור להיפגש עמו. הוא חזר שוב לשאלה היהודית, ויעץ לי מאוד שלא אתייחס לאותן רשויות העלולות לפסול הכללת יהודים באותן רשימות מועמדים.

בהזדמנות אחרת הוא הסביר איך לעיתים קרובות צצו אי־הבנות ומריבות קטנות בין עוזריו ופקידים מרוקנים שונים שעמם היו מגעים בעניין הפליטים מאלג׳יריה (הוא העדיף את מישרתו הקודמת בקונגו). הוא הציע לי שלא אזכיר את שמו בפני אנשים מסוימים הכלולים ברשימה שסיפק לי בחפץ לב.

קשרים במרוקו

מר ריינהארד לקח אותי איתו לראבאט ביום שני, 20 במארס, והציג אותי בפני ד"ר ר. במשרד הבריאות. זה האחרון נראה מעוניין ברעיון לשלוח ילדים לשווייץ לריפוי או הבראה, אך רק אם הדבר לא יעלה למשרדו מאומה: ״אף לא גרוש אחד, מר ליטמן, אף לא גרוש.״ מר ז. מנהל הארגון הממלכתי ״נוער וספורט״ שבראבאט, היה אף הוא מעוניין באותה מידה לשלוח קבוצה של 30 או 40 ילדים לחופשה בת שלושה שבועות – אם העלות תהיה מזערית. מר א. האחראי על ארגון ״הסהר האדום״, שזה עתה הוקם, נשלח על ידי ד״ר ה. ללוות אותי, ובאמצעותו – באותו ביקור, או אולי בביקורי השני בראבאט כעבור יומיים – פגשתי פקידים אחרים, כמו גם את ראש הקהילה הצרפתית ואת ועד הנשים שהיה אחראי לילדים היהודים. הוא אף ביקש לעזור לילד בן עשר, חולה במחלת-עווית מסוימת, והציע כי אפתח את משרד ״אוסאן׳ שלי בבניין הממלכתי של ״הסהר האדום״ בראבאט – הזמנה שנטיתי לקבל לזמן מה.

מתוך האופן הידידותי מאוד בו נתקבלתי בראבאט הודות למכתבי ההמלצה השווייצריים שלי, והודות לעובדה כי הוצגתי לראשונה על־ידי מר ריינהארד, הבנתי במהרה את החשיבות הגדולה – עבור ה״כיסוי״ שלי – של הרחבת קשרי עם כמה שיותר ארגונים ממשלתיים ובלתי ממשלתיים. אך כל זה לא היה מתאפשר אילו שמרתי בקפדנות על התעריף של ״אוסאן״, שהיה 10 פראנק ליום לכל ילד (ובנוסף הוצאות התחבורה). כפי שצוין בהוראות שבידי, נראה לי נבון יותר ״לשאת ולתת״, בהנחה שכל הסכם היה כמעט בלתי אפשרי, כיון שמטרתו של כל ארגון היתה לצמצם ככל האפשר את תרומתו הכספית. כך קרה לאחרונה, נאמר לי, במקרה של קבוצת ילדים שחופשתם סובסדה במלואה על־ידי הממשלה הבלגית. אילו טעיתי בהערכתי, הייתי מוצא עצמי בסבך של בעיה כספית וטכנית בלתי ניתנת לפתרון. כיון שלא רק שצוויתי לא להציע מחיר נמוך יותר (מכתב מג׳נווה, 26 באפריל) אלא גם עשרת הפראנקים עלו אחר כך ל־13 ליום לילד (מכתב מ־7 במאי); מה שגרר אותי לתשובה סארקאסטית שנסתיימה במלים: ״אם ייתקלו מעשי באי הסכמה מוחלטת ממרחק אלפיים קילומטר ובנסיון לקשור את ידי מראש, אבקש ממך, גבירתי היקרה [להמן], לדאוג להחלפתי בעמית מוכשר יותר.״ (מכתב מ-9 במאי). שיקולים כספיים קצרי ראות אלה נשארו עד הסוף בלתי מתאימים לחלוטין למטרה הכללית שביקשנו להגשים.

בשיחותי הראשונות עם נ.ב.א. המלצתי להביא כמה מוסלמים לשווייץ על מנת להפגין את האוניברסליות של פעילות ״אוסאן״. לרוע המזל הצעה זו לא התקבלה יפה על־ידו, או עליידי נציג עליית הנוער במארסיי, מר ר. ר. הם פחדו שמא תהפוך המשימה למחנה נופש למוסלמים, ולא יכלו להעלות על דעתם את האפשרות להקציב לכך כ־1000 דולר (30 ילדים במשך 30 יום במחיר הנחה של דולר ליום – שער הדולר היה 4.30 פראנקים שווייצריים).

29 באוקטובר 1863 – דיווח על משלחת של יהודי טנג׳יר שבאה לשגריר בריטניה

29 באוקטובר 1863 – דיווח על משלחת של יהודי טנג׳יר שבאה לשגריר בריטניהמשה מונטיפיורי ויהודי מרוקו

ב־29 באוקטובר 1863 כתב דרומונד האי לשר החוץ ראסל, ודיווח לו על משלחת של זקני קהילת טנג׳יר, שבאה אליו ב־25 בחודש בהקשר לעוד מעשה אכזרי של המושל כלפי אחיהם בטנג׳יר, לאחר שהסיתו אותו פקידי הקונסוליה של ספרד נגדם. הוא כותב שענה למשלחת שממשלת בריטניה כבר הורתה לקונסול ריד להביע לפני הממשל את דאגת הממשלה נוכח האכזריות כלפי היהודים שנאשמו בהרעלת המוכס הספרדי בסאפי. כן הורתה לו להביע לפני הוזיר בשם ממשלת הוד מלכותה את הסלידה של הממשלה מן המצב. אך אין לצפות שהממשל ישחרר את היהודים שנאסרו לפי דרישת השלטונות של ספרד. האי הבטיח במכתבו שישגר מחאה נוכח חידוש ההתנכלויות וידרוש שלא לענות איש מול ביתו של אזרח בריטי, גם אם דיפלומט זר ידרוש זאת. להערכתו, הדו״ח שמסרו לו היהודים מופרז, וקשה להעלות על הדעת שמעצמה נוצרית תנהג התנהגות כה ברברית.

דרומונד האי צירף למכתבו דו״ח של אזרח בריטי על מה שראה מול ביתו, ודו״ח של ריד על פגישתו עם המושל. האי מספר במכתב שטרם שלח את ריד, אך דיבר עם שגריר צרפת, ודן עמו על המעשה האכזרי כלפי שני יהודים מול ביתו של אזרח בריטי, בהוראת קונסול ספרד. השגריר אמר לו שאין דעתו נוחה מהתערבותו בנושא ומתביעתו לשחרר את היהודים. אבל זו חובתו נוכח מעשים שמעודדים קנאות מוסלמית נגד יהודים אומללים. המעשה של ספרד פגע במאמציהם של דיפלומטים אירופאים בשנים האחרונות לעצור את מעשי האכזריות כלפי היהודים ואת הדיכוי שלהם. בפגישתם אף ביקש דרומונד האי מן השגריר לשתף פעולה אתו. השגריר דיווח לממשלתו על הוצאה להורג מהירה של הנאשמים, אבל לא קיבל תגובה, ולכן אינו יכול לשתף פעולה עם האי. ואולם אמר השגריר שיקרא לקונסול ספרד ויבקש ממנו הסבר לענישת יהודי מול ביתו של אזרח בריטי; וכן הוא ייפגש עם הוזיר ויביע לפניו את שאט נפשו על המעשה ויאמר לו שלא יסבול שיהודי יולקה מול ביתו של אירופאי או כל בן דת אחרת. הוא יגיד לו ששמע שכל אחד מהיהודים קיבל מאה מלקות בשעה שהנציג הספרדי ביקש רק 50 מלקות.

הוא עוד כותב שבאותו היום מחה לפני הוזיר מחמד ברגאש על ההתנהגות כלפי היהודים, ודיווח לו על ההדים השלילייים שעוררה בדעת הקהל בבריטניה. הוא דיווח לו על ההוראה שנתן לריד לדבר עם המושל של סאפי, אבל חשש להיפגש עמו שמא יגיעו דבריו לקונסול ספרד. לדברי האי, המושל פעל לאחר שלחצו על

הסלטאן, השואף ליחסי שלום עם כל האומות, ובלית בררה עליו להיכנע לדרישות של הנציגים הזרים. האי אף מסר לוזיר שפגש את קונסול ספרד וניסה לבקשו שיפעל למנוע הלקאתם של שני היהודים, אבל הוא דחה את הבקשה. הוזיר השיב לו שהוא רואה בחומרה את פרשת שני היהודים, ולא ירשה עוד הלקאה מול ביתו של בריטי. האי מוסיף שלצערו הוא צופה הישנות של מעשים כאלה, בעיקר נוכח חוסר שיתוף פעולה עם הנציגים הדיפלומטיים. לדעתו, המחאה צריכה להיות במדריד ולא במרוקו. הוא אף מסופק אם ממשלת ספרד יודעת כל מה שקורה במרוקו בנוגע לצדק כולל, ולא רק לגבי היהודים. אם לא נפעל עתה, יהיה קשה לקבל פיצוי כאשר נתינים בריטים יהיו מעורבים בתקרית. הוא מוסר שכמה מחבריו בעלי קשרים עם משלחת ספרד הביעו דעה דומה. הוא מצפה להוראתו של שר החוץ בקשר לשחרורם של היהודים האסורים (תעודה מס׳ 39).

שר החוץ מבקש מתומאס ריד לענות במכתב מדוע לא שוחררו שני היהודים שנאסרו

ב־ 31 באוקטובר 1863 אישר שר החוץ לתומאס ריד שקיבל את מכתבו מ־10 באוקטובר בקשר להוצאה להורג של שני יהודים שנאשמו בהריגת אזרח ספרדי בסאפי, ובקשר למאסרם הממושך של שניים אחרים, שהשתתפו באותו הפשע. נראה מן התמצית המצורפת למכתבו של סגן הקונסול קארסטנסן, שאחד היהודים שהוצא להורג הוסגר לממשל. לכן הורה שר החוץ לריד לדווח לו כיצד הדבר קרה ולהשיב לו מדוע לא דאג שהיחס אליו יהיה הוגן טרם הוסגר לממשל. הוא עוד מבקש ממנו שיענה לו במברק מדוע לא שוחררו שני היהודים האחרים, שנגדם לא הייתה עדות מרשיעה (תעודה מס׳ 40).

הפרסומים בעיתונות על גורל היהודים נפגעי העלילה

פרטים על פרשה זו דווחו בעיתונות, כמו שמסרו כתבים, ובחוברות שחוברו כדי לשבח את משה מונטיפיורי ולהתפלל לשלומו לקראת נסיעתו למרוקו, שבשל פרשה זו הוא נוסע לשם. כן פורסמו תגובות של יהודים במרוקו ובאנגליה. אבל יש הבדלים בגרסאות המתארות את הפרשה.

במכתב למערכת J.C מ־27 בספטמבר 1863 כתבו ש׳ בן חיון וחיים לאבוס מטנג׳יר לסניור דון יהודה דה עזר צרפתי על הטרגדיה, שהתרחשה ב־13 בספטמבר ואשר פורסמה ב־16 באוקטובר. במכתב כתוב שבן חיון ולאבוס כתבו לכרמייה שבפריס. לדבריהם, שגריר ספרד בטנג׳יר, מרי קולון, מכיר בחולשתה של מרוקו, שלאחרונה נכנעה לספרד ועליה לשלם לה פיצויים. הוא דרש לאסור את שני היהודים [שהואשמו] בסתירה לכל חוק. הוידוי הוצא מהם בכוח. לדעתם, יש אפשרות שהקונסול מת ממחלה ולא מרעל, שכן לא נערך ניתוח לגופה לאחר המוות בשל התנגדותו של שגריר ספרד לכך, אף על פי שהובאו למקום שני רופאים ממשלתיים; הנער בן ה־14, יעקב בן יהודה, הודה במעשה רק לאחר שקיבל מלקות. הוא מסר שש הצהרות שונות זו מזו. לא נלקח בחשבון גילו של הנער. הנאשם השני הודה רק לאחר שהולקה ותלו אותו כשראשו למטה. הוא הוכנס לארגז צר, והמסמרים שבו דקרו את גופו, ומחוזק כאביו צעק: ׳הרגתיו.׳ הם עוד סיפרו שאחר כך נדון למוות אליאס [אליהו] בן אילת. לאחר שנודע לשגריר ספרד בטנג׳יר, סניור מרי, שהנער נפטר, שאל מדוע הומת כה מהר. מוטב היה להוקיע את הגופה לעיני הציבור לפחות לשעתיים. ההודאה הוצאה מן הנאשמים בדרך שמזכירה את שיטות האינקוויזיציה. לטענת הכותבים, המוסלמים אינם מכירים מערכת משפטית. הם מציעים, כמו שהציע משה פארינטה, להקים בית משפט שיהיו בו נציגים מכל מדינות אירופה. הם מניחים שאילו היה דרומונד האי בטנג׳יר, היה אפשר למנוע את המעשה. הסלטאן שוחר יהודים, אבל הוא חלש אופי. היהודים, ואפילו אלו שבחסות זרה, חיים בפחד מתמיד.

התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות-הרעיון והמעשה-אברהם חיים

מורשת יהדות מרוקו

מקורות ההכנסה של ההתאחדות באו מתרומות של יחידים ומקהילות וממוסדות בארץ ובגולה. ההתאחדות קיבלה פחות מעשירית התקציב שהובטח: לה בוועידת וינה, והרי על־פי התקנות, מחצית התקציב השנתי חייבת לבוא מן הגולה. חלק נכבד מן ההוצאות מימן הנשיא פיג׳וטו מכיסו שלו (לרבות מתן הלוואה מן הקרן שלו באגודת ״אחווה״) ובסיוע בתו מרים נחום, שקיימה מספר נשפים, אשר הכנסותיהם הוקדשו לטובת ההתאחדות. פרט לסיוע הפרטי של פיג׳וטו ולהשתדלותו (בעיקר בקהילת מנצ׳סטר), כל ההכנסות האחרות לא היו קבועות ובטוחות. בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים ירדו ההכנסות מתרומות במידה ניכרת מחמת המשבר הכלכלי העולמי, והתארגנותו של ועד פועל מרכזי לגולה בפריז הזרימה אליו חלק ניכר מכספי הקהילות בגולה. מנגנון המשרד בירושלים צומצם באופן דרסטי. משרת המזכיר הועמדה על מחצית המשרה ואחרי כן אף פוטר (עוזרו, יצחק אלכסנדרוני, מילא את מקומו). הנסיון להטיל מיסי הערכה על מוסדות ויחידים בארץ לא עלה יפה. עם זאת, הצליחה ההתאחדות להקים בשנת 1926 בנק קופת אשראי (שנקרא לימים בנק ״קדם״), שמנהלו היה אלעזר אלישר, ובשנת 1934 פתח סניף בתל־אביב. הבסיס להקמתו היו כאלף ושלוש־מאות לירות מצריות, שגויסו בעיקר ממצרים, והונו היסודי הסתכם בעשרת־אלפים לירות מצריות, שהתחלקו לעשרת־אלפים מניות בנות לירה מצרית כל אחת. הבנק פתח בשלב ראשון מחלקה להלוואות קטנות (עד סכום של עשר לירות מצריות ובריבית של שמונה אחוזים בלבד) ואחרי כן גם מחלקות לניכוי שטרות, לפקדונות לזמנים קצובים ולפקדונות בחשבון עובר־ושב. מקבלי ההלוואות היו בעיקר בעלי־מלאכה, סוחרים זעירים, מורים, פקידים, חנוונים וחקלאים. המניות הופצו בהדרגה, ועד ראשית 1932 הופצו כשלושת־אלפים מניות בלבד, רובן בארץ־ישראל ומיעוטן במצרים, בסוריה,ביוגוסלביה ובברזיל. גם אם היו לבנק רווחים כלשהם, הדי פעולותיו לא התרחבו בגלל חוסר הון מספיק.

לשם ניהול תעמולה לטובת ההתאחדות, פתיחת סניפים חדשים, גיוס חברים, איסוף כספים והפצת מניות הבנק, השתמש הוועד הפועל המרכזי בשתי דרכים אלה:

(א) הסברה בכתב—חוזרים, דינים וחשבונות, הוצאת ביטאון לעיתים מזומנות בשפות שונות ופירסומים בעיתונות הארץ ובעיתונות היהודית בתפוצות;

(ב) הסברה בעל־פה — שיגור משלחות לערי ארץ־ישראל ולקהילות בעולם, שהורכבו מציר אחד או יותר (ראשי ההתאחדות — פיג׳וטו, אלמאליח, אנכונה, לאניאדו, שלוש וגאון, ופעיליה בגולה — הרבנים שבתי ג׳אין ודוד דה־סולה פול. כל אלה לא נעשו ברציפות ובעקביות, והצטמצמו בעיקר מסיבות תקציביות. שליחים קבועים בגולה, כמו שהיו לקרנות הלאומיות, היו מצליחים לגייס כספים רבים; ועוד: שליחי התנועה הציונית הערימו מכשולים בדרכם של שליחי וההתאחדות, ,וכיצד יצאו אלה נגדם, אם ההתאחדות ׳היא חלק בלתי נפרד מההסתדרות הציונית ? כל העבודה, למשל, שעשה הרב: ג׳אין בשליחותו הראשונה לאמריקה הדרומית ״כמעט שהתנדפה כליל״, וכך בא הווידוי המפורש של ראשי ההתאחדות: ״מטרתנו—ליצור תנועה עולמית של היהודים הספרדים לשם תחיתם ושתופם בבנין ארץ־ישראל — היא עדין ממנו והלאה״.

הערת המחבר : יצחק לוי במכתב לוואי ל״שאלון לחובב ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים״, חנוכה תרפ״ט (13 דצמי 1928) — אוע״ס/א״ס 5. המכתב והשאלון פורסמו ב־דאר היום (ירושלים), ו׳ טבת תרפ״ט (19 דצמ׳ 1928). ראד. תגובה עליו— חיים בן־ קיקי, ״הת.[אחדות] הספרדים בעבר ובעתיד״, דאר היום (ירושלים), כ״ו שבט תרפ״ט (6 פבר׳ 1929).

 

 

מכאן, השם שראשי ההתאחדות קבעו לה לא שיקף את המציאות: לא רק שלא היתה זו התאחדות עולמית מבחינת היקף חבריה ותומכיה בתפוצות, אלא היא הקימה לה מתנגדים מבין הקהילות הספרדיות עצמן. ראשי קהילת יהודי בולגריה המשיכו את מאבקם השיטתי. בתקופה מסוימת ניכרה אמנם הפוגת מה, ואחד ממנהיגי הקהילה אפילו הצהיר בעת ביקורו בארץ, שיהדות בולגריה תשמח לסייע בכל מקרה של קיפוח זכויות מוכח ומבוסם, ואחרי כן הצהיר, שאם תמשיך ההתאחדות בכיוון שהחלה בו, אין ספק שיהודי בולגריה ישנו את דעתם בקונגרס הציוני הבא, יצטרפו להתאחדות ויסייעו לה בחומר וברוח, ברם אופטימיות זו נגוזה לאחר שנודע דבר תזכיר ההתאחדות שהוגש לשאול מיזאן, נשיא האגודה היהודית בבולגריה למען חבר הלאומים וחבר משלחת בולגריה למועצה הכללית ולוועדת המיעוטים שעל־יד האגודות למען חבר הלאומים, ההתאחדות ציינה בתזכיר זה, שההנהלה הציונית אחראית בין השאר להמעטת הגירת יהודי המזרח לארץ ישראל, בהעדיפה עולים אשכנזים על אחיהם הספרדים. ראשי יהדות בולגריה חזרו לטיעוניהם הבסיסיים, שאין זכות להתאחדות להיקרא בשם שנטלה לעצמה, מכיוון שהספרדים בבולגריה וקהילות ספרדיות אחרות לא הצטרפו אליה. מאחר ובתוכניתה ובדרכי עבודתה (סניפים ותעמולה למגבית מיוחדת) ראו סימנים לפירוד מסוכן בעם היהודי והערמת מכשולים על פעולות ההסתדרות הציונית והקרנות הלאומיות—לא הכירו יהודי בולגריה בזכות ההתאחדות להתערב בענייני עלייתם לארץ ישראל והתיישבותם בה, או בעניינים הציוניים בבולגריה, הנתונים אך ורק לסמכות ההנהלה הציונית וההסתדרות הציונית בבולגריה. הם ביקשו לראות בהתאחדות מוסד, שיתרכז בפעילות תרבותית בלבד (לא פוליטית), ואם יש הרגשת קיפוח בקרב הספרדים — יוכלו נציגיהם בקונגרסים הציוניים ובמוסדות הלאומיים להתאחד להגנת זכויותיהם, גם ללא קיום ההתאחדות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר