ארכיון יומי: 18 במאי 2017


פרק ג: חיי הקהילה בתי הכנסת-אליעזר בשן

פרק ג: חיי הקהילהיהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה.

בתי הכנסת

במרכז חיי הקהילה נמצא בית הכנסת, ששימש לא רק לתפילה ולקריאת התורה אלא גם לדרשות, ללימוד תורה למבוגרים ולתינוקות, ומשום כך נקרא ה'חדד' בשם 'צלא'. בית הכנסת גם שימש ישיבה לתלמידי חכמים, מקום לחלוקת צדקה, והיו מקומות שבהם שימש גם כמושב בית הדין, ומקום לסופרי סת״ם שכתבו ספרי תורה תפילין ומזוזות. הוא שימש גם להתכנסויות של נציגי הקהילה לדיונים בנושאים ציבוריים, ושם הוכרזו ההחלטות של הנהגת הקהילה, תקנות, חרמות והודעות שונות. למשל, אם רכושו של יהודי נעלם או נגנב, היה מוכרז ׳חרם סתם׳ על מי שיודע היכן הרכוש או מי גנבו ואינו מודיע (חיים טולידאנו, 1690־1750, ״דוק ומשפטי, סי׳ קיט).

בתי הכנסת היו בדרך כלל בבעלות פרטית ובתוך דירה, לעתים בבעלות שני שותפים, והם נקראו בשמות המשפחה של מייסדיהם. בדרך זו עקפו את האיסור של בניית בתי כנסת חדשים, לפי ׳תנאי עומרי. מ״ח פיצייוטו, שביקר במרוקו ב־1860, כתב, שבתיטואן ישנם 16 בתי כנסת בבעלות פרטית, ואמרו לו שזו השיטה בכל מרוקו ואין אפשרות לשנותה. היו בתי כנסת שהקהילה העניקה לחכמים והם היו בבעלותם, במקום שכר, והנדרים שנגבו בהם סייעו לקיומם. עד עתה נקראים חלק מבתי הכנסת על שם חכמים (ראו פרטים בנספח 1).

לעומת זאת בעיר צפרו ׳מימות עולם לא נהגו לעשות בית כנסת של יחיד רק כל הבתי כנסיות הם של הקהל,. קהילה זאת, שהיתה מושפעת מהמנהגים של שכנתה הגדולה פאס, קיבלה את הסכמת חכמי פאס משנת תע"ה (1715) ׳שאין רשות לשום יחיד להוסיף בית הכנסת אם לא שימסרנה לקהל'. וכך היתה תקנה בקהילת מכנאס ׳שלא להוסיף בית כנסת אם לא שתהיה של הקהל,. הנושא עלה בצפרו בשנת תקנ״ח (1798) בהקשר ליוזמה של אדם לפתוח בית כנסת פרטי, כי לא היה מקום בבתי הכנסת הקיימים. חכמי מכנאס התירו לו לפתוח בית כנסת חדש אבל דרשו שיעשה זאת בתיאום עם הקהל (עובדיה, 'צפרו', מס, 205).

לא בכל בתי הכנסת היתה עזרה לנשים. אם באו נשים הן היו עומדות בפתח בית הכנסת, עונות אמן, ושולחות נשיקות לעבר ספר התורה. בצפרו, בית הכנסת הראשון שבו נבנתה עזרת נשים היה בית הכנסת החדש בכינוי 'צלא אזדידא,.

תפוצת בתי הכנסת במאות ה־19־20: לפי מקור מ־1879 היו 15 בתי כנסת בפאם. לפי אותו מקור היו במכנאס 19 בתי כנסת, ובדבדו 11 בתי כנסת – כולם בתי כנסת פרטיים. לפי עדות מהעשור השני של המאה ה־19 היו במוגדור 12 בתי כנסת. בשנות ה־90 של המאה ה־19 היו שם 15 בתי כנסת במלאה ו־5 בקסבה, שבה גרו היהודים האמידים. ב־1886 היו במראכש 21 בתי כנסת, וב־1902 – 24 בתי כנסת. בסוף המאה ה־19 היו בטנגייר 20 בתי כנסת. בקזבלנקה, לפי מקור מ־1902, בית הכנסת הגדול היה של הגביר מימון עמיאל(יוסף ארוואץ, יהוד יוסף׳, דף כד). מספר בתי הכנסת עלה בתקופת הפרוטקטורט, ולפי נתונים משנות ה־50, לפני עצמאותה של מרוקו, היו בפאס, במראכש ובמוגדור 30 בתי כנסת בכל אחת, במאזאגאן – 20, ברבאט – 17, במכנאס ובדבדו, 15 בכל אחת, בדמנאת ובתארודנת 8 בתי כנסת בכל אחת. באוג'דה היו שלושה בתי כנסת, הגדול נבנה ב־1930, ואחד מהם היה של יוצאי אלגייריה. בכפרים הקטנים לא היו בתי כנסת ולעתים לא היה מניין, ולחגים היו הגברים ונשיהם באים לעיר הסמוכה (משה עטייא, ימעט מים׳, אהע״ז, סי׳ יב, יד).

כיון שלפי הדין מותר למכור בית כנסת פרטי (רמב״ם, הל' תפילה פרק יא, הל' כא), היו בתי כנסת שניתנו במתנה על ידי נשים וגברים, עברו בירושה מדור לדור, והיוו מקור הכנסה. ר' רפאל אהרן מונסונייגו מפאס (1760־1840) דן בחלוקת הרכוש של אדם שנפטר ללא צאצאים, ובכלל נכסיו יש לו מחצית בית הכנסת גוף וקרקע ושררה׳(ימי השלח׳, סי׳ א).

אנשים היו קונים את מקומם בבית הכנסת, ומוכרים אותו כאשר עברו למקום אחר או ירדו מנכסיהם. ניתן היה למשכן את מקומו של אדם בבית הכנסת (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 504).

ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס (1783־1843) דן במעשה שהיה במראכש בשנת תקפ״ה (1825), על 'אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבית הכנסתי, ולאחר מותו היה סכסוך בין היורשים ובין האם (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לד). אם בעל בית כנסת נפטר והיו לו רק בנות הן יורשות את זכויותיו, ויכולות לשכור שליח ציבור כרצונן – אם ירשו את כל בית הכנסת. אבל אם היה להן רק חלק בירושה, אין הבנות זוכות בשררה(שלמה צבאן, ׳מעלות לשלמה׳, חרם, סי׳ י).

היו בתי כנסת שההכנסות מנדרים ונדבות הוקדשו לחכם מסוים. לפי החלטת חכמי צפרו משנת תקנ״ח (1798), שליש ממכירת העליות בבית הכנסת הגדול יינתן לחכם והדיין שלמה בן מימון הנושא בעול כל התפקידים בבית הכנסת ׳ואין לו שום הנאה מן הצבור׳, כלומר אינו מקבל משכורת (עובדיה, ׳צפרו; מסי 69). היו בתי כנסת בהם ניתנו ההכנסות להחזקתם של תלמידי חכמים (שם, מם׳ 8). החכמים לא ראו בעין יפה שהכנסות בית הכנסת משמשות להנאה פרטית, ותבעו שהן יוקדשו למטרות ציבוריות בלבד:

לא תיגע בה יד אדם ליהנות ממנה וקדוש הוא לאלקינו לעשות בו כל תיקוני ספרי תורה וגם לכל אשר יצא על הבית לחזקה, והמותר לקופה של צדקה. (משה טולידאנו (נפטר 1773), ׳השמים החדשים׳, חרם, סי׳ קכו) ר׳ אברהם אנקאווא מסלא (יליד 1810) מתח ביקורת על בעלי בית כנסת שרצו לגרש יהודי מבית הכנסת, לאחר שנאלץ למכור את מקומו בשנת רעב, והמשיך להתפלל שם. היהודי טען שאבותיו התפללו שם, ואם ילך לבית כנסת אחר בוודאי יגרשו אותו. החכם הוכיחם שהוסיפו לצערו ׳עלבון על עלבונו׳(׳כרם חמר׳, ח״א, סי׳ קלג).

למרות שבית כנסת צריך להיות פתוח לכל, כולל מוסלמים ונוצרים שהיו מבקרים בבתי כנסת, נאסר על יהודי עבריין להיכנס לבית כנסת(שם, סי׳ לז).

הקמת בית כנסת חדש היתה מותנית ברשות בית הדין. ידועות תקנות בנידון מכמה קהילות, כמו בפאס בשנת תנ״ב (1692), תס״ח (1708), תק״י (1750) ובתקנ״ח (1798). וכשרצו לפתוח בית כנסת חדש בקהילת צפרו בשנת תק״ס (1800), נוסף לשניים הקיימים, התבססו על התקנות בנידון בפאס (עובדיה, ׳צפרו; מסי 133,11). בדומה להן התקינו תקנות במכנאס בתקנ״ב (1792), ונזכר בהן שכבר בעבר הותקנו תקנות ברוח זו, אבל התעלמו מהן. המטרה היתה להגביל את יוזמתם של בעלי היכולת להקים בתי כנסת חדשים, הפוגעים בהכנסות בעלי בתי הכנסת הוותיקים. ר׳ יצחק אבן ואליד מתיטואן (1778־1870) כתב בשנת תרי״א (1851):

" כלל העולה שבערי המערב שבתי הכנסיות יש להם בעלים שנהנים מהכנסתם אין אדם יכול לחדש דבר מעתה, זולת אם יראה לבית הדין והקהל הקדוש לפי צורך השעה. (׳ויאמר יצחק׳, ח״א, ארח, סי׳ כ) "

 הקמת בית כנסת חדש היתה אקטואלית במיוחד כאשר יהודים גלו מעירם לעיר אחרת ורצו להקים בית כנסת. כך אירע עם יהודי דבדו, שהגיעו לפאס ורצו ליסד בית כנסת שבו יתפללו לפי מנהגיהם. הזכירו להם את התקנה האוסרת זאת, אך הם בכל זאת פתחו בית כנסת משלהם עם מנהגי תפילה שונים מאלה של ותיקי פאס. כאשר ר׳ יעקב אבן צור (1673־1753, להלן: יעב״ץ) הגיע לתיטואן בשנת תצ״ח (1738), התירו לו לפתוח בית כנסת חדש, משום הכבוד שרחשו כלפיו. ר׳ יוסף בירדוגו (1802-1854) כתב, שאם אין מקום בבתי הכנסת הקיימים, מותר לפתוח בית כנסת חדש (׳דברי יוסף׳, יור״ד, סי' סה).

בתי כנסת של מהגרים:

 שמם של בתי הכנסת מעיד לעתים על הגירת יהודים בגלל גירוש, או לחץ מדיני ופיתוי כלכלי – בדרך כלל ממקום קטן לעיר גדולה, שהאפשרויות הכלכליות בה טובות יותר. ב־1898 נוסד בקזבלנקה בית כנסת של יוצאי טנגייר על ידי ר׳ יצחק בן זקן. יוצאי רבאט יסדו שם בית כנסת בשם ׳ארבאטיין׳, שהיה בית הכנסת הגדול בעיר בזמן החדש. באוגידה הקרובה לגבול אלגייריה היה בית כנסת של יהודים אלגייראים.

לדברי ר׳ משה טולידאנו ממכנאס, מותר לציבור לכפות על עשיר שיבנה בית כנסת, אם צר המקום. אבל כל זמן שיש מקום בבתי הכנסת, אין לבנות בית כנסת נוסף כדי לא להזיק לקיימים (׳השמים החדשים׳, חיים, סי׳ קכו).

בתי כנסת קטנים הוקמו במקומות ציבוריים. למשל, ליד בית קברות שכרה חברה קדישא חדר שישמש בית כנסת (דוד הכהן סקלי, ׳קרית חנה דודי, ח״א, סי' לח).

כמו בכל תפקיד, כגון דיינות, שחיטה וכו', גם בבית הכנסת חלה חזקה המכונה 'שררה׳ על תפקידים כגון שליח ציבור, וזו ניתנה לו ולזרעו אחריו במידה והוא ראוי לכך. לדברי יעב״ץ: 'כל הזוכה באיזו שררה מישראל זכה בה לו ולזרעו עד        

סוף כל הדורות׳(מוצב״י, ח״א, סי׳ עב, כח; שלמה אבן דנאן, 'אשר לשלמה׳, סי׳ לג אבל אין האלמנה חולקת את השררה ליורשיה, ואינה מזכה בנות או בן שאינו לכך(בנימין אלכרייף, יגבול בנימין־, סי׳ יב).

היו גברים ונשים שהקדישו כסף לרכישת ספרי תורה ועטרותיהם, אך במצבים של צורך דחוף למימון לשם הצלת נפשות, פדיון שבויים, או כשהמקדישים ירדו מנכסיהם וביקשו לקבל את הקדשתם לעצמם, התעוררה השאלה האם מותר למכור את ההקדשה או להחזירה לרשות המקדיש.

רבי יוסף אלמאליח – דיין סוחר, דיפלומט ואיש ציבור במוגאדור.אליעזר בשן

5 –  רבי יוסף אלמאליח – דיין סוחר, דיפלומט ואיש ציבור במוגאדור.מחקרי אליעזר

מאמר זה מוקדש לתיאור חייו ופעילותו הציבורית של רבי יוסף בן אהרן אלמאליח, אישיות רבת פעלים במוגאדור במאה ה-19, כפי שניתן ללמוד ממקורות יהודיים וזרים, מהן תעודות שטרם ראו אור.

רבי יוסף נולד ברבאט בשנת 1809 ונפטר בלונדון בשנת 1886. בנערותו עבר למוגאדור, למד בישיבה ובגיל 30 נתמנה לדיין ללא שכר. נשא אישה בשם שמחה ממשפחה אמידה שילדה לו שבעה ילדים, מהם הידועים הם ראובן, שכיהן בתור נשיא הקהילה, עמרם שגם הוא היה פעיל בחיי הציבור, ויעקב. אחיו חיים נזכר כמי שקיבל את רבי יעקב בירדוגו, מחבר קול יעקב, לונדון תר"ד, בבואו ממכנאס למוגאדור.

בכמה מקורות זרים הוא מכונה " הרב הראשי של מוגדור " ואין זה נכון. במקור אחר הוא מכונה Honorary Chief Rabbi. הוא היה נשיא כבוד של הקהילה, הודות לפעילותו בתחומי ציבור שונים בעירו ומחוצה לה. הוצע למנותו נשיא כבוד של קהל הפורטוגזים בלונדון, ולפי מידע אחר בתור חכם של קהל הפורטוגזים בלונדון אך הדבר לא בוצע. אי ידיעתו את השפה האנגלית הייתה לו לרועץ. נוסף לעברית ידע ערבית וספרדית. לא ידוע על חיבור תורני שחיבר. כתב הסכמה לספרו של אברהם בן יהודה קוריאט, ברית אבות, דרושים ושו"ת ליוורנו תרכ"ב. עסק במסחר ועשה בו חיל, ניהל קשרי מסחר עם סוחרים אירופיים במוגדור וסוכנו של יהודי בג'יברלטר, וכן היה מ " סוחרי המלך ".

ב – 1868 ביקר אצל הסולטאן מוחמד הרביעי 1859 – 1873 ולאחר שהביא לו מתנות, זכה למגורים בבית הממשל. הוא היה דובר הסוחרים בפני השלטונות. ב – 1869 נתמנה סוכן קונסולרי של אוסטריה בהמלצת חברו ד"ר מכס שמידל שכיהן בתור קונסול כללי של אוסטריה במרוקו. ב – 1873 השתתף בתערוכה בוינה והתקבל לראיון על ידי הקיסר פרנץ יוסף שנתן לו מדליה, וב – 1885 הועלה לדרגת סגן קונסול. הוא היה מבקר לעתים באירופה לשם טיפול רפואי במחלת הסכרת ממנה סבל במשך 15 שנה. ב – 1872 ביקר בג'יברלטר בה היו רופאי הצבא הבריטי. שש שנים לאחר מכן ביקר בלונדון, ב – 1885 בצרפת.

תרומתו לחיי הציבור ראוייה ליתר פירוט. הוא סייע ליהודי מוגדור שסבלו בזמן המלחמה בין מרוקו לצרפת ב – 1844. זו פרצה על רקע התמיכה של הסולטאן עבד ארחמאן השני 1822 – 1859 בעבד אל-קאדר 1808 -1883 שמרד בצרפת לאחר שזו כבשה את אלג'יר ב- 1830. הצי הצרפתי הפציץ את מוגדור ב – 15 באוגוסט 1844, נגרם נזק רב למלאח, ומוסלמים מקומיים ושבטי הסביבה ניצלו את המצב לשוד המללאח והתנפלות על היהודים. בלונדון הקים משה מונטיפיורי 1784 – 1885 נשיא ועד שליחי הקהילות ועד פעולה שייסד קרן בשם Morocco  Relief Foud  לשם סיוע לנצרכים. רבי יוסף נטל חלק בפעולה זו בתיאום עם סגן הקונסול הבריטי בעיר, כפי שניתן ללמוד מהתכתבות בנידון בשנת 1845.ועד זה סייע לנצרכים יהודים ומוסלמים גם בשנים הבאות בעיקר בשנות בצורת כמו ב – 1878. רבי יוסף היה חבר במועצה במוגדור יחד עם ארבעה יהודים, ארבעה מוסלמים וחמישה נוצרים, ס"ה 14 חברים, שתפקידה היה לחלק את הכספים בצורה צודקת. מכספי הקרן הוקצבו גם כספים להחזקת בית הספר במוגדור. לאחר מלחמת ספרד במרוקו ב- 1859 ו – 1860, שבעקבותיה ברחו יהודים מתיטואן ומטנג'יר לג'יברלטר ולאלחזיראס בספרד, נשלח משה חיים פיצ'יוטו על ידי המועצה הנ"ל מלונדון למרוקו כדי לדווח על מצב הפליטים, שחלק מהם חזרו למרוקו. הוא ביקר בערים שונות וביניהן במוגדור במטרה להציע דרכים לעזרתם של יהודי ארץ זו, והתקבל בביתו של רבי יוסף. שם נכחו חשובי הסוחרים וראשי הקהילה. בינואר 1864 ליווה רבי יוסף את מונטיפיורי שעשה דרכו ממוגדור למראכש כדי לפגוש את הסולטאן, למסור לא אגרת בה הבקשה לנהוג בחסד ביהודים.

רבי יוסף, תמך בחינוך מודרני לבנים ולבנות , לאחר יסודה של חברת כל ישראל חברים ב- 1860 ופתיחת בתי ספר על ידה, הראשון בתיטואן ב – 1862, פנה רבי יוסף אליה באגרות כתובות בעברית ספרותית לשם הרחבת הפעילות החינוכית. ב – 1875 כתב לכרמיה בבקשה לתמוך בבית ספר לבנות במוגדור.

מאבקו במיסיון האנגליקני.

אגודה שנוסדה ב – 1809 בשם.

London Society for Promoting Christianity amongst the jews.

החלה לפעול במרוקו ב – 1843. אותה השנה נשלח מומר בשם אלכסנדר לוי לעשות נפשות בקרב היהודים. הוא פגש את הרב יוסף אלמאליח ואת רבי אברהם קורייאט במוגדור. לאחר ויכוח ביניהם ולאחר שהתבררה מטרת שליחותו, הוכרז חרם על כל מי שבא במגע עם המיסיונר. זהו החרם הראשון נגדם במרוקו, שבעקבותיו הוכרזו חרמות בשנים הבאות.

מאבק חריף יותר נוהל על ידו נגד המיסיונר ג'מס ברנט גינצבורג שפתח במוגדור בסיס קבוע למיסיון ב – 1875 בשזרתו של א. זרביב יליד אלג'יר וצוות מומרים אחרים. הרב פנה בינואר 1877 במכתב לסולטאן עליו חתום גם אברהם קורקוס סוכן קונסולרי של ארה"ב במוגדור, ובו מתואר הנזק שגורמים המיסיונרים, ובקשה למנוע פעילותם. הפנייה לא הועילה, ובשנים הבאות ננקטו צעדים שונים ביניהם אלימים, ביוזמתו או בהשתתפותו של הרב יוסף אלמאליח.

דומה שקיים קשר בין יוזמתו להרחבת החינוך של כי"ח גם על הבנות ובין מאבקיו במיסיון, כי בגלל חוסר מסגרת חינוכית יהודית לבנות, נמשכו בנות ישראל לבית הספר של המיסיון, וכדי למנוע זאת, הפתרון היה חינוך יהודי ממוסד.

הוא עמד בקשר עם ג'והן דרומונד האי, קונסול בריטניה במרוקו מ – 1846 ושגריר מ – 1860 עד 1886. ההתכתבות ביניהם דנה בתחום הפעילות המיסיונרית וכן בהקשר לאירועים אחרים מחוץ למוגדור בהם נפגעו יהודים, ונדרשה התערבות דיפלומטית לשם פנייה לסולטאן כדי למצוא את העבריינים ולהענישם. כך היה בעת רציחתו של רוכל יהודי בשם בנישטי ב – 1878.

שנתיים לאחר מכן מאסרם של יהודים בדאר אלבידה. וכן באנטיפה בקרבת מראכש בה המושל העליל על יהודי זקן ואמיד שבא בקשרי מין עם מוסלמית, והוא הולקה עד מוות. ב – 25 ביוני 1880 כתב הרב על הפרשה הנ"ל כפי שנמסר לו ממראכש. לדבריו היהודים באנטיפה וסביבתה חוששים לחייהם עקב אכזריותו של המושל.

בנסיעותיו פעל גם למטרות ציבוריות. האחרונה לפני פטירתו הייתה ללונדון בנובמבר 1885. הוא נפגש עם חברי המועצה של " אגודת חיים " באסיפתם החודשית ומסר דו"ח על מצבם של יהודי מרוקו.

לדבריו, בערי החוף מצבם טוב, לעומת זאת בערים הפנימיות, פאס, מכנאס ומראכש, היהודים נרדפים על ידי ההמונים שמאלצים אותם ללכת יחפים במקומות ציבוריים. למרות רצונו הטוב אין לסולטאן כוח להטיל מרותו על ההמונים. רבי יוסף ביקש מהם סיוע לבית הספר לבנות במוגדור.

הוא נפטר בלונדון במוצאי שבת ד' שבט תרמ"ו – ינואר 1886 – ונקבר בבית הקברות של קהל הפורטוגזים בשם  Nuebo,בעיר זו. בנו ראובן ירש את תפקידו בתור סגן קונסול של אוסטריה במוגדור. אשתו של רבי יוסף נפטרה בנובמבר במוגדור, ובהלוויה השתתף הקורפוס הדיפלומטי במוגדור.

מלכי רבנן – לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

 

מו"ה אלעזר הלוי בן טובו זצ״למלכי רבנן

א' מחכמי ארבאט ושוב נסע לירושלם תוב״ב ומיד בבואו שמה נמנה לדיין קהלת המערבים שנים רבות, ובש׳ תר״מ – 1870 –  אחרי מות הרה״ג מוהר״ר דוד בן שמעון זצ״ל מילא אות מקומו ונמנה לרב הקהלה, ונתבש״מ ביום כ״ב אד״א חרמ״ו, וחיבר ספר פקודרת אלעזר על ד׳ חלקי שו״ע ונדפסו מהם שני חלקים מאו״ח, הרב הנז׳ ידוע ומפו׳ במדותיו היקרים והמעולים אשר עצמו מספר, בילה את ימיו בחסידות ובשקידה רבה לעסוק בתורה יומם ולילה, וכבוד עשו לו במותו לא ישוער זכותו תגן עלינו אמן, ומצאנו שהיה בגי׳בלטאר ששאל למהד״י ן' וואליד ויאמר יצחק י״ד סי׳ ס״ח:

כהה״ר אלעזר סאמון ז״ל

מחכמי פאס הקדמונים ודור תשיעי ממנו מצאנוהו חי בש׳ תקצ״ג והוא אביו של ר׳ שלמה הנז׳ באות ש׳:

כהה״ר אלעזר אסולין ז״ל היה סופר שטרות בפאס וראיתיו חותס בטופס פס״ד א׳ בש׳ ונתנ״ך פ״ק, עוד ראיתיו חו׳ בטופס פס״ד בש' חק״ת עם כמוהר״ר רפאל עובד אבן צור ז״ל :

כהה״ר אלעזר הלוי ה״ן צפת ז״ל בר דוד

מחכמי סאלי מצאתיו חותם עם כהה״ר שלמה הכהן בר אברהם ז״ל בשטר סידור טענות בשנת תפ״ח פ״ק :

מו"ה אלעזר הלוי ז"ל

מרבני מראקם יע״א הוא הרביץ תורה בתלמידים והיה חכם תלמודי וחיבר פי׳ על איזה מסכתות ומקרוב נדפס בירושלם תוב״ב ס׳ עבודת הלוי פי׳ איזה מסכתורת מהדורא קמא ותניינא חלק ראשון, ועדיין בכתובים חידושי שאר מסכתות וס׳ דרושים וחידושי תנ״ך כמ״ש בהסכמות רבני מראקס לס׳ הנז׳, הרב הנז׳ זכה לזקנה ושיבה הוא חי בסוף המאה הששית ובשביעית :

מו״ה אלעזר הכהן זצ״ל

המכונה אלחדאד היה מקובל וחסיד קדוש והוא קבור בכפר הנק׳ תאגמות במחוז מראקס:

כהה״ר אלישע בירתנו ז"ל

במוהר״ר יוסף במוהר״ר יקותיאל זצ״ל א׳ מחכמי מקנאס חי במאה הששית, ובהקדמת ס׳ גלי עמיקתא למוהר״ר יעקב בירדוגו זצ״ל כתב שחיבר ס׳ גלי עמיקתא בחברת חבר טוב אשד כנפשי החכם הותיק כהה"ר אלישע בן בן אחי נר״ו וראיתי פס״ד א׳ זמנו ש׳ התור״ה וחתומים בו הדו״מ מוהר״ר אברהם אביטבול והדו״מ מוהר״ר אלישע הנז׳ והדו״מ מוהר״ר אהרן אלמליח זכר כולם לברכה. ובהקדמת ראש משבי״ר תיאר להרב הנז׳ בזה״ל הצדיק החסיד העניו החה״ש הותיק סיני ועוקר הריבם כמה״ר אלישע זלה״ה :

מו"ה אלישע אשכנזי זצ״ל מא״י והוא אביו של נתן העזתי והוא בא למערב בתור שד״ר ונתיישב בסאלי ואח״ך במקנאס והרביץ תודה ונתבשימ בעיר מקנאס בח׳ ימיט בסיון ש׳ תל״ג, וראה מ״ש באות יו"ד ר׳ יעקב אבן צור זצ״ל, ולפניו ולפני מוהר״ר חייא דיין דל למד מוהר״ר חיים אבן עטר הא׳ זצ״ל כמ״ש בהקדמת ספר אוזן שמואל להרב מוהר״ש דאבילא זצ״ל:

כהה״ר אלישע אטובי ז"ל

מחכמי המערב ואפשר שהוא מפאס וחי במאה הששית ומצאתיו חותם ג״כ בש׳ תר״א:

מו"ה אלישע אפריאט זצ״ל

מו״ץ בצפרו, הרב הנז׳ מימיו לא מש מתוך האהל אהלה של תורה, בילה ימיו בקדושה ובטהרה, וראירתי בידו מכתב תעודה מרבני דורו שתארוהו בתואר קדיש דרבנן ובסוף ימיו עלה לעה״ק ירושלם תובב״א ושם היתה מנוחתו כבוד בט״ז שבט שנת תרפי׳ ט בן פ״ד שנה זיע״א :

מו"ה אפרים הכהן המכו' אלכלאץ

בכה״ר נחמיה ז״ל א׳ מרבני פאס והוא אחד מהרבנים החתומים בתקנה מש׳ ש״י ועל הרוב שהניח ספר שחיבר, שמצאתי בס׳ ליצחק ריח הנדפס מחדש למהרר״י אבן דנאן זצ״ל בח״ב אוח חי״ת מאו״ח בענין טעם שמות החודשים שכתב שמצא כתוב להרב שמואל אבן דנאן ז״ל וז"ל מצאתי בס׳ אחד ישן של החה״ש הר׳ אפרים בה״ר נחמיה הכהן ז״ל פי׳ שמות החודשים וכוי :

כהה״ר אפרים הכהן ז"ל

בר מנשה ראיתיו חותם עם הרה״ג מוהר״ר סעדיה בן מוהר״ר שמואל אבן דנאן ז״ל ולא ידעתי אם הוא חכם או א׳ מאנשי המעמד

 מו״ה אפרים מונסונייגו זצ״ל

בה"ר אברהם נולד בפאס ש׳ ת״ע ובש' תק״י נסמך מהרה״ג מוהר״ר יעב״ץ זצ״ל למו״ץ ושוב בש' תקי״ח נסע לטיטואן ונתבש״מ ש׳ תק״מ וכשבא לטיטואן נמנה לסגן ראב״ד מוהר״ר יעקב מלכא זצ״ל ובשנת תקל״א כשנתבש״מ מוהר״י הנז׳ נמנה הוא לאב"ד ושמש עמו ברבנות מוהר״ר יהודה קורייאט זצ״ל במוהר׳יר אברהבם זצ״ל ומוהר״י הנז׳ קודם פטירתו, הרב הנז' הוא רבו של מוהר״י בן נאיים ז״ל מחבר זרע יעקב כמ״ש בהקדמה הספר הנז', וראה מ״ש בס׳ ויאמר יצחק בענין זה, הרב הנז׳ תארוהו בתואר הרה״ג המקובל האלהי. ומצאתיו חותם בפס״ד עם הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ ז״ל בס׳ משפט וצב״י סימן ל״ו ק״ב קצ״ג ויש כמה פס״ד ממנו עדיין המה בכ״י אשר חתום בהם הוא והרה״ג מוהרי״ט זצ״ל, וחתום בפס״ד אחד המובא בשו״ת עדות ביהוסף סימן נ״ט בש׳ תקי״ח ואחריו חתמו רבני טיטואן:

מו"ה אפרים ן' אלבאז זצ"ל

רמו"ץ במקנאס יע״א חי במאה החמישית נתבש״מ בחדש אייר ש׳ תע״א וחתום בס׳ משפט וצב״י עם מוהריב״ע עייש בסי׳ מ״א. ובית דינו המה מוהר״ר משה טולידאנו ומוהר"ר יוסף בהתית זצ״ל, ובס׳ אוזן שמואל למהר״ש דאבילא ז״ל יש שם דרוש שדרש עליו וכתב שם בזה״ל דרוש זה דרשתי על החה״ש הדו״מ אב״ד כמוהר״ר אפרים בן אלבאז נ״ע ביום שב״ק בשעת המנחה בתוך החדש לפטירת החכם זלה״ה שנת לשם ולתהל״ה ל־יצי׳ בס׳ ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ

מו״ה אפרים גלקון זצ״ל

בן החכם ר׳ שלמה אחד מחכמי פאס שהיו במאה השנית והוא בא במשא ומתן עם מוהר״ש דוראן ז״ל ראה בשו״ת רשב״ש סי׳ תיו ת״י

מו״ה אפרים אלנקאווה

ב״ר ישראל זצ״ל אחד מגולי ספרד בש׳ רנ״ב ובבואו התגורר איזה זמן במראקס כמו שסיפר הוא בספרו שער כבוד ה׳ דף פ״ח ע״ב שדרש ביום שב״ק בהיותו בעיר מראקס ושוב הלך לתלמסאן ושם היתה מנוחתו כבוד וקבור שם ובנוי עליו ציון מפואר למאד. והוא מפורסם וידוע למלומד בנסים ומשתטחים על קברו, ובעיר תלמסאן וסביבותיה לא ישאו את שמו על שפתם כ״א בתואר סי'ד ארא׳ב כלומר אדוננו הרב וראה תולדותיו בהקדמת מוהר״ח בליייח ז״ל בספר שער כבוד ה׳ ושם נמי סיפר ענין האריה שרכב עליו הרב הנז׳ עי״ש :

מהר״ר אפרים הין שמול ז״ל

מחכמי ארבאט מצאתיו חותם בש׳ מבשר פ״ק:

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר