ארכיון יומי: 28 במאי 2017


הקשרים בין יהודי צפון-אמריקה לארץ -וישראל במאוה הט"ו והט"ז אברהם דוד

 

הקשרים בין יהודי צפון-אמריקה  לארץ -וישראל במאוה הט"ו והט"ז%d7%9e%d7%97%d7%a7%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%a2%d7%96%d7%a8

אברהם דוד

על יהודי צפון-אפריקה (המגרב) בארץ-ישראל , המכונים מערבים , יש לנו עדות ברורה מאמצע המאה ה – 15 , והעדויות עליהם מתרבות והולכות מהתחלת התקופה העות'מאנית (שנת 1516 ) ואילך . אולם אין פירוש הדבר שישובם בארץ החל בתקופה זו . קשריהם עם ארץ -ישראל בראשית ימי-הביניים הם נושא הזוכה אך לאחרונה להתעניינות מחודשת . לאור מסמכים חדשים מן הגניזה הקאהירית.

עלייה והתיישבות בארץ-ישראל

מסוף המאה ה- 14 מצויים אי-אלה סימנים לזיקתם של יהודי צפון-אפריקה לארץ- ישראל . ביטויים שונים לכך מצויים בתשובות של חכמי ספרד . שהגיעו לאלג'יר לאחר גזירות קנ"א ( 1391 . ) מקורות אלה , שכבר נדונו על-ידי חוקרים אחדים , מצביעים על חכמים ואישים מהמגרב שהתיישבו בארץ -ישראל ועל אחרים שדאגו לסיוע חומרי ליושבים בה . יהודים מאלג'יר לא גילו עניין ממשי בעלייה לארץ-ישראל , לדברי ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ), מחכמי אלג'יר, הכותב במחצית הראשונה של המאה ה- 15' : מיום היותי על האדמה הזאת גרוני ניחר בקראי חכמי יועצי המחוז קומו ונעלה ציון ואין קול ואין קשב' . למרות עדות זו , מצינו ידיעות כלשהן על קשריהם של אנשי ירושלים עם המרכז היהודי באלג'יר, כפי שמלמדות תשובותיו של ר' שלמה )הרשב"ש) בן הרשב"ץ , שנשאל בענייני הלכה על-ידי אנשי ירושלים .

באמצע המאה ה- 15 התגוררה בירושלים קבוצה של יוצאי צפון-אפריקה , אשר כונתה 'מערביים' , ויחסיה עם האשכנזים בעיר זו היו מתוחים . על כך מספר ר' ישראל איסרלין , מחכמי אוסטריה באותה עת, הכותב על חובת העלייה לארץ-ישראל ומציין : 'אמנם שמעתי כמה פעמים שיש לשם בני ברית מערביים נחשבים לרשעים גמורים מוסרים מפורסמים והם טורדים ומבלבלים האשכנזים שהם שומרי תורה' . אפשר שיש בעדות זו כדי להצביע על היות קהילה של מערבים בירושלים כבר במאה ה – 15. במחצית השנייה של המאה ה – 15 התארגנה קבוצת יהודים ממארוקו , בראשות ר' חלפתא בן לוי , לעלייה לארץ -ישראל , אולם נראה כי עיכובים שונים מנעו את יציאתה לדרך . ברבע האחרון של המאה ה- 15 וברבע הראשון של המאה ה- 16 מוצאים אנו את שלמה בכ"ר חלפתא בין חכמי הקהילה בירושלים , וחכם בשם שמואל חלפתא ואחיו של ר' חלפתא , הוא 'יוסף ברכייה ר' לוי . . . בן אלייד' שישב בירושלים בשנת רנ"א , שאולי גם הם היו מאותה משפחה .

ידיעה נוספת על תלאות העלייה מצפון-אפריקה היא על אודות 'ר' יוסף בן רבי משה אבן סוסאן מפאת המערב' בדרכו לארץ , והיא מובאת באיגרת מהמחצית השנייה של המאה ה- 15 , מאת ר' מיכאל באלבו שישב בקאנדיאה .

 במחצית השנייה של המאה ה – 15 ובמאה ה- 16 ישבו בירושלים אחדים מבני משפחת שולאל , שמוצאה מספרד ולאחר גזירות קנ"א הגיעו רבים מבניה לקהילות שונות בצפון-אפריקה וישבו שם . אחד מחשובי בניה , נתן הכהן שולאל , שימש בנגידות במצרים בשנות רמ"ד-רס"ב (1484- 1502) , אך קודם לכן ברח מירושלים , כפי שמספר עליו ר' עובדיה מברטנורא , שנתוודע אליו במצרים בשנת רמ" ח ( 1488: ) ואשר הוא היום נגיד , ישב בירושלים ימים ושנים רבות , וברח מירושלם מפני הזקנים המלשינים והמוסרים אשר היו לשם , ושמו ר' נתן הכהן . והוא עשיר וחכם וחסיד וזקן , והוא מארץ ברבריאה .

בן אחותו וגיסו של ר' נתן שולאל , שמילא את מקומו בנגידות יהודי מצרים בשנות רס"ב -רע"ז (1502- 1517) , היה ר' יצחק הכהן שולאל , שהיה , קרוב לודאי , גם-כן מצפון-אפריקה . הוא בילה את שארית ימיו בירושלים לאחר הכיבוש העות'מאני ונפטר בטבת שנת רפ"ה (סוף 1524 ).

פרטים מרובים יותר הגיעו אלינו על המערבים בארץ-ישראל במאה ה- 16 . צפון- אפריקה שימשה כמקום קליטתם של חלק ניכר ממגורשי ספרד ופורטוגאל , והיו מהם שעלו בשלב מאוחר יותר לארץ-ישראל בדרך היבשתית החוצה את הרי האטלאס . שניים מהם , ר' אברהם זכות ור' יעקב בירב , היו מן הדמויות המרכזיות בעולם היהדות בדורם . ר"א זכות, היסטוריון ואסטרונום נודע , שהה שנים אחדות בצפון-אפריקה ובכלל זה בתוניס , השלים בה את חיבורו 'ספר יוחסין ' בשנת רס"ר ( 1504)ועלה לירושלים בשנת רע "ג (1513  ) ר' יעקב בירב שימש שנים אחדות ברבנות בפאס , ואחר-כך עלה דרך מצרים לירושלים ושימש בה כראש ישיבה בעשור השני של המאה ה- 16. כעבור שנים אחדות התיישב בצפת והיה מגדולי חכמי ארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה ה -16.

פעמים 24

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו – פריחה בת ר' אברהם – יוסף שטרית

תפ׳אכיר צלאת פ׳ריחה

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטריתפריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הדם אלחארה ותעאויד בניאנהא חייר עלינא עדת תפ׳אכיר תאריכייא, אלדי יסתאהל ליקעדו קבאלתנא בציפ'ת תדכאר אדבי, חיתהום יעטיונא צפ׳חא מן תאריכ׳נא, אלדי לא תמחה לטול אדהר.

מע אלהדם ונצבת מג׳לס אלבלדי, דאכ׳ל פ׳יהם עדת אמאכן מקדדסה, מנהם צלאת פ׳ריחה, ואלחכומה דאם עזהא טלבת מן אלקהלה פ׳כרהא פ׳י שאן האד אלמחל אלמקדס יא הל תרא פ׳יה שי בעץ׳ אלתפ׳אכיר אלדי לאג׳להם ילזם רג׳ועהו לעאלם אלוג׳וד.

ואלקהלה ילזמהא תפ׳תתש פ׳י כ׳זנת כתבהא ותוארכ׳הא לתרא הל יוג׳ד דאכרה אלהאתי צלא, ולהעלם אש תכון האד פריחה?.״

ובאלתחקיק, אש תכון האדי פ׳ריחה'… למאדא נראו תלךּ אלנסא ואל״אבנאת״ אלדי יציבהם בעץ׳ אלמצאב דאים יטלבו ג׳אהא ויסתגאתו ביהאי…

נעם, פריחה כאנת רבנית בנת הרה׳׳ג ר׳ אברהם אדיבה זצוק״ל אלדי קדמו לתונס מן וטן אלגרב מהרובין מן אלנפ׳אק אלדי וקע ענדהם ומן אלמוצ׳אהראת אלעדואנייה אלדי תנשרו צ׳ד אלקום אליהודי.

 הם סכנו פ׳י מוצ׳ע אלצלא אלמוג׳ודה אלאן, ולאכן לסו חצ׳הם, האךּ אלזמאן חתא תונס תמססת מן אלג׳זירייה ואלנאס צארת תהרב מן מן [!] ג׳יהה לגיר־הא, ור׳ אברהם הווא וולדהו; ואמא בנתהו פ׳ריחא ליס וג׳דהא באלמררה ולם עלם אש וקע להא. וביהא, ברג׳ועהו לתונס ובעד תפ׳תיש טאיל איים מן חיאתהא, ופ׳י מכאן פ׳רשהא צנע טבילה ופ׳י מוצ׳ע כ׳זנת כתבהא כוון תמא אלהיכל.

חית כמא קלנא, אן האדי אלבנת כאנת רבנית וכ׳ללפת בעדהא כתאיב ואשעאר דו קימה עאליה: ולאכן לסו אלחץ׳, מן כתאיבהא אלכל קדרו וג׳דו בעץ׳ אשעאר, אלדי אליום נעטיו מנהם שער ואחד לישער אכ׳ינא אלקארי בקוות פ׳כר האדי אלרבנית.

 

פעמי הרימה, יה מצילי, / אלכה אל ארצי בטוב טעם.

 רדפני אויב גוי אוילי / ויגער בי בקול רעם.

 חיש הובילני אל הר גלילי / ושלח בם עברה וזעם.

אראה שם אורך, אחבוש כלילי, / אזי אומר: אמותה הפעם.

 

והאדי תרג׳מתהו תקריב באלחרף:

 

עללי כ׳טואתי, יא אילאה מוכ׳ללצי / לנמשי לארצ׳י בחסן אללדדה.

כלט עלייא עדו קומהו ג׳אהל / וג׳הר עלייא בצות אלרעד.

כף, קודני לג׳בל דאירתי/ וארסל פ׳יהם סכ׳טה וגצ׳ב.

נרא תם צ׳ווך, נרבט תאג׳י / והאף אלוקת נקול: נמות אלאן.

 

בדון שךּ, אן אלקהלה יכון ג׳ואבהא אן האד אלמחל ילזם ירג׳ע כמא כאן, ותלךּ אלרכ׳אמה אלמפ׳סוכ׳ה תפ׳צ׳ל תפ׳כרה ואלהיכל פ׳י מכאנהו, יעני מתל מא יעלמוהא אלכל, חית לם יתיססר לנסאמחו פ׳י תפ׳כרה מהתרמה מתל האדי, אלדי תפ׳ככרנא פ׳י ואחדא רבנית אלדי אלקום יסתפ׳כ׳ר בעלמהא ורקקת פ׳כרהא פ׳י אלאומור אלדינייה.

ע׳׳ה [=עבד ה׳] יוסף די אברהם ביג׳אוי ס״ט [=סיפיה טב]

מקורות השירה, מתורה שבכתב ומתורה שבעל־פה-בנימין בר תקוה

א) מקורות השירה, מתורה שבכתב ומתורה שבעל־פהפיוטי רבי יעקב אבן צור

כבן נאמן למורשת השירה בספרד מרבה יעב׳׳ץ בשיבוצים מן המקרא. יעב׳׳ץ פנה בשיבוציו אל פסוקים מן התורה מן ההפטרה ומספר תהלים לאמור, הוא הרבה בשיבוצים השגורים בפיהם של רוב המתפללים. נראה שביקש להלום את רגשות המתפללים, במיוחד בפנותו אל מזמורי תהלים המביעים את המצוקה הקשה של היחיד. ואולם אין זה אלא צד אחד בשירתו, וכפי שנראה הירבה להביא גם מפסוקים שאינם ידועים, וכפי שיצוין להלן בפרק על לשונו של יעב״ץ, נסתייע יעב״ץ רבות במלים יחידאיות במקרא או בצרופי לשון יחידאיים. הסיבה להשפעה כפולת פנים זו קשורה ככל הניראה ברצונו להשיג יתרון כפול: מחד מבקש הפייטן ששירתו תיחרט בזכרונם של המתפללים, ומכאן אשגרת הפסוקים הידועים, שאינה מכבידה על הקליטה. מאידך־גיסא ביקש הפייטן להעשיר את קהלו בשלל פסוקים שאינם ידועים, ואשר על־פי סברתו, מן הראוי היה להחיות מחדש פסוקים ׳רדומים׳ אלו בתודעת המתפללים. ברוב הפיוטים שזורים הפסוקים בטבעיות מרובה. הנה כי כן אמר הפייטן בפיוט ׳אביר יעקב עד אנה תעזב׳(עת לכל חפץ דף עב עמי א) ׳נפעמתי ולא אדבר / לבי מלא יגונות׳, שראשיתו ציטוט כלשונו מתוך תה׳ עז ה, ואילו חלקו השני, הינו עיבוד דברי פסוק אחר מתהלים ׳יגון בלבבי יומם׳, (תהלים יג ד). גם זאת יש לציין ולהדגיש: אף שאין נראה בכל מקום בפיוטי־יעב״ץ, שנסמך בלשונו על המקרא, הנה חזקה על הפייטן שהסווה מקור מקראי ושינה. לשון אחרת, הפייטן לא יאכזבנו, ואף במקומות בהם נראה הפיוט כקולח ולשונו מדוברת ופשוטה, הנה עיון מעמיק ילמדנו כי קולו של פסוק מקראי נסתר מהדהד בפיוט. מובן שהפייטן מתאים את מקורותיו למתואר בפיוטו, לאמור, לא יפלא כי הפיוט ׳ירעפון דשן מעגלים׳(עת לכל חפץ דף קי, עמי ב) שעניינו שאלת גשמים, הריהו רווי בפסוקים מן המקרא, שעניינם תאורי גשם או תאורי פריחה ולבלוב שלאחר המטר.

חיבה יתירה בפיוטי יעב״ץ נודעת כאמור לספר תהלים. עתים שמובאות מתהלים ידועות למתפלל, לפי שהיו נחלת התפלה היום יומית ועתים שנשתגרו בפיו מתוך קריאה יומיומית בפרקי תהלים. בפיוט ׳יום זה השיגנו פרעה׳(עת לכל חפץ, דף מ עמי א) אמר הפייטן ׳ובני נוף שמה נוקשו, המה כשלו ונפלו׳ והנה לשון הסמוכה על ספר תהלים לפנינו שכן מצינו בתהלים כז ב, שנאמר ׳בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי, המה כשלו ונפלו׳, וזו לשון ביטחון בבורא ,שביקש הפייטן ליטע דרכי אמונה בפיוטנו.

כיוצא בזה שעה שהפייטן אמר בפיוט ׳ידידיך אל ילידי איש תם׳(עת לכל חפץ דף לג עמי ב) על גזירת אנטיוכוס: ׳יחד נועצו על עם סגולה לבטל שבת ברית ומילה׳. והנה לשון ׳יחד נועצו׳ מזכירה לנו את הפסוק בתהלים פג ו בו מתוארת התלכדות העמים כנגד עם ישראל: אדום, ישמעאלים, מואב והגרים, גבל, עמון ועמלק, פלשת עם יושבי־צור, אשור ובני לוט כולם ׳נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותר. זכר המצור שבתהלים מעביר אל לבו של המתפלל הקורא בפיוט על גזירות אנטיוכוס את תחושת החנק. כאז במקרא (תהל׳ פג) כן עתה בפיוט ׳ידידיך אל ילידי איש תם׳, הטבעת הלכה ונתהדקה, והמשך קיומו של עם ישראל הועמד בסכנה.

שימוש בלשון זהה לצורך הבלטת הקירבה שבין המצבים המקראיים והמצבים המתוארים בפיוט, דבר שכיח הוא בפיוטי ר׳ יעקב אבן־צור, ומעין הוכחה נוספת לפנינו, כי ׳מעשה אבות סימן לבנים׳. כך אמר הפייטן בפיוט ׳יה שור אום נטושה׳ (עת לכל חפץ דף ג עמי ב): ׳ירדה מטה מטה על בנים רוטשה׳ והנה חלקו הראשון של הכתוב ניטל מתוך התוכחה שבדברים (כח מג), שביקש הפייטן להזכיר את הגלות על כל מוראותיה בדיוקנה של התוכחה האמורה בתורה. חלקו השני של הכתוב מתוך הושע י יד, הוא בא, ועמו זכר החזון הקשה בו נרצחות אמהות על בניהן. בקו זה נקט הפייטן גם בתאורי הגאולה הרבים בפיוטיו. ברבים מהם תאר את הגאולה העתידה, בדיוקנה של הגאולה הראשונה ביום צאת בני ישראל ממצרים. דרך מיוחדת של הפייטן בשיבוץ המקראות, יסודה בשילוב פסוקים על דרך ׳מושך עצמו ואחר עמו׳. כגון בפיוט הנ״ל ׳יה שור׳ שאמר הפייטן: ׳אריה מסובכו ברשתו, במושכו ידו את לוצצים…׳ והוא מלאכת מחשבת של צירופי פסוקים. בראשונה נזכר הפייטן בציור האויב מתוך ספר ירמיהו ד ז, שנאמר ׳עלה אריה מסובכו ומשחית גויים נסע׳ ונזכר המשורר על דרך דימיון הצליל בכתוב ׳יארב במסתר כאריה בסכה׳ (תהל׳ י ט). כיוון שעלה לפניו זכר הפסוק מתהלים הביא מסופו של אותו פסוק ׳במשכו ברשתו׳ וכיוון שהביא את המלה במשכו נזכר בפסוק נוסף מתוך הושע ז ה, שנאמר בו: ימשך ידו את לוצצים׳. נמצאנו למדים שטור הפיוט עשוי מפסוקים שונים המורכבים זה על גבי זה.

דרכים נוספות רבות לפייטן בשזירת פסוקי המקרא. יש שהלך בעקבות השירה הספרדית ואחז בקישוט ׳משנה הוראה׳, כגון שאמר בפיוט שנועד לעליית החתן לספר תורה ׳בשתיים היום תתחתן, לברך צור נותן התורה׳, והוא מתוך ׳ידיד רוץ כעופר בגבורה לקוח את ספר התורה׳(עת לכל חפץ דף סד עמי א). לפנינו משחק במלים: ׳בשתים תתחתן בי׳(על פי שמ׳׳א י״ח כ״א: וראה תרגום יונתן, רש״י ורד״ק שם). הפייטן הסב את הפסוק כמכוון לשתי ברכות התורה שעל החתן לברך לפני קריאת התורה ולאחריה. ועוד רבות הן הדוגמאות היכולות להעיד על בקיאותו הרבה של הפייטן במקרא.

אף ממקורות של תורה שבעל־פה שואבת שירתו של ר׳ יעקב אבן־צור. אף שכאן יובאו דוגמאות ספורות בלבד מיני רבות המצויות בשירת יעב׳׳ץ׳, כגון, שפתח הפייטן באחד מפיוטיו ואמר ׳אני אברך ולי נאה לברך / לאל אשר לפניו תכרע כל ברך׳(עת לכל חפץ דף לב עמי ב). ראשיתו של כתוב זה הריהו ציטוט מן הגמרא פסחים קיט עב, ואלו הדברים שיאמר דוד המלך בסעודה שעתיד הקב״ה לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק. וכן הביא הפייטן הרבה מדברי חז׳׳ל בפיוטיו הדידקטיים, כגון בפיוט ׳בני בזרוע ובגבורה׳(עת לכל חפץ דף מו עמי ב) שאמר בו ׳הוי שקוד ללמוד תורה׳ והוא על פי המשנה באבות ב יד. קשריו של יעב׳ץ עם דיברי המשנה מוצאים ביטוי מיוחד ביחסו למשנה שבמסכת אבות ד ה. שלושה מפיוטיו הקדיש הפייטן לבאר סתומותיה של משנה זו וליתר דיוק מה הם עשרת הנסים שנעשו לאבותינו על הים ומה הן עשר המכות שהביא הקב״ה על המצרים על הים. כמו־כן עיבד בדרך פיוט את דברי המדרש, וזאת בפיוט ׳ילבב איש נבוב׳ (עת לכל חפץ דף עז עמי ב), שהוא מיוסד על דברי ילקוט־שמעוני לישעיה רמז תצד, על שלושת האוהבים שיש לו לאדם כביכול, ואשר אינם עומדים לו ביום פקודתו. ואין צריך לאמור שפיוטי החגים מלאים מדרשות, כגון פיוטי שבועות, המלאים מלוא חופניים ממדרשי מעמד הר־סיני ומתן תורה.

אף מן הספרות ההלכתית הביאה השירה העברית בצפון אפריקה תכנים וכמו־כן לשונות מפורשים. כך הוא למשל בפיוט המתאר את תקנות ליל הסדר ׳שמע בני מוסר אביך׳ המיוסד על דברי השולחן ערוך אורח־חיים סימנים תעג־תעה, וכן הוא בפיוט לסוכות ׳בני אהובי זאת היא העצה׳(עת לכל חפץ דף מט עמי א), הפורט דיני סוכה ולולב. ואכן על קירבתה של שירת מרוקו לדברי השולחךערוך בימי יעב״ץ נוכל ללמוד משירתו של בן משפחתו ובן תקופתו של יעב׳׳ץ, הלא הוא משה אבן־צור אשר כתב פיוט בשם ׳אזהרות משכיל שיר הידידות/ והוא ק׳׳ן סימנים הראשונים שבשולחן ערוך אורח־חיים בצורת שיר. נראה כי קשרים אלו, הם פועל יוצא של התקבלותו של ספר השולחךערוך על בני קהילת המגורשים, לאחר שמשך שנים אחזו בפסיקת הרא״ש לפי שהיה קאשטיליני. הקודיפיקציה המחודשת מצאה איפוא בטוייה גם בשירה.

אין צריך לאמור שהפייטן הביא דברי גמרא וכבר הובאה לכך דוגמא לעיל. אבל יש להביא בחשבון כי פירושים ולשונות מתוך רש״י ותוספות מצאו מקומם בתוך פיוטי יעב״ץ. כך הוא בפיוט ׳בני שמעוני ואצוה אתכם׳(עת לכל חפץ דף נ עמי א) שבו מבקש הפייטן להסביר את המייחד את חג שמיני עצרת והמבדילו מחג הסוכות. הפייטן נאחז בסימן הגמרא הנודע פז״ר קש״ב(ראה למשל גמרא ר׳׳ה דף ד עמי ב) אך מבקש הוא לצאת בפירושיו ידי כל השיטות האפשריות רש״י תוספות ואפילו ראשונים! דברי רש״י היו לו לעתים כמקור לא אכזב ללשונות שיר. כך אמר בפיוט ׳חכמי וזקני יהגו בשתי תורות׳(עת לכל חפץ דף נא עמי ב): ׳אמרות־טהורות עונג כל נפשות, / יהיו בעיניכם כל יום כחדשות׳. והנה מצאנו דמיון רב בין מלות הפיוט לבין דברי רש״י על הפסוק: ׳היום הזה ה׳ אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים׳ (דברים כו טז), שאומר רש״י על פסוק זה: ׳בכל יום יהיו בעיניך כחדשים׳. ואין לומר שנטל הפייטן מן המדרשים על פסוק זה, לפי שהמדרשים לשונם אינה כלשונו של רש״י. אף מצאנו שנטל לשון מיוחדת שנשאה חן בעיניו מתוך פירוש רש״י. מצעו בפיוט ׳אשא קינה במרה׳(עת לכל חפץ דף עא עמי א) שאמר הפייטן ׳נהפכו לדראונים / כל מבחר בשמים ראש׳ והנה מילת דראון מצויר במקרא בלשון יחיד בלבד ואילו בפירוש רש״י לאיוב כז כ, מצאנו דראונים בלשון רבים. ברור כי במיקרים רבים נוכל למצוא את פירושי המקראות המוקשים מתוך עיון בפירושי רש׳׳י ורד׳׳ק (וכמובן גם בתרגום יונתן), ולגלות את דרכו המיוחדת של הפייטן בהבנת המקראות. אך יש להניח שבמספר מקומות פירש הפייטן את המקראות באופן עצמאי. יש לציין כי הפייטן השתמש כמובן גם במקורות נוספים. עתים, כנראה שנאחז בפירוש מסויים הנמצא בספר הזהר, ויש אשר נאחז במקור יהודי עתיק כגון במגילת־אנטיוכוס, בפיוטו לחנוכה ׳ידידיך אל ילידי איש תם׳(עת לכל חפץ דף לג עמי ב). כפי שנתברר לעיל הושפע יעב״ץ גם משירת ספרד ומשירת ר׳ ישראל נג׳ארה. נזכיר דוגמא נוספת להשפעת תכן מצד שירת ספרד. הפיוט לחנוכה של יעב״ץ ׳יומי פוריא הני יומי, מיחייב איניש לבסומי׳(עת לכל חפץ דף לו עמי ב), נכתב כאמור לעיל בעקבות פיוטו של ר׳ יצחק אבן־גיאת ׳יום פורייא יומא דנן, כל בר לפגר ממלתיה׳ פיוט נוסף של יעב״ץ ׳אנשי בינה עדה נאמנה׳(עת לכל חפץ דף צב עמי ב) נכתב (כמצויין בכתובת לשירו של יעב״ץ) על־פי לחן הפיוט ׳אנשי בינה קהל אמוני׳. ואולם עיון מדוייק בפיוט השני המופיע בקובץ ׳בינה לעתים׳, יגלה כי קיים דמיון רב ביניהם.

לסיום יש לציין כי יעב״ץ לא רק הושפע, אלא במרוצת הדורות אף השפיע. ביחוד יש לציין את השפעתו של ר׳ יעקב בירדוגו. בפיוט ׳ידיך, שמרו וךרשו׳ שהוא להלכות סוכה, והמזכיר את פיוטו של יעב״ץ ׳בני אהובי זאת היא העצה היעוצה׳ (עת לכל חפץ דף מט עמי א), וכן קיימות דוגמאות נוספות רבות, לשאילת מוטיבים ולשונות מפיוטי יעב״ץ.

(ב) לשונו של יעב״ץ

פיוטי מרוקו של המאות האחרונות ראויים לברור מבחינת חידושי הלשון, אוצר המלים על רבדיו, והתחביר המיוחד שלהם'. בסקירה זו נתעכב על אותם היבטים בהם מורגשת השפעת הלשון על השירה, כגון הדיקציה (דהיינו ההבעה הספרותית) יש להביא בחשבון את העובדה שיעב״ץ כתב את פיוטיו בשלוש לשונות, בעברית, בארמית ובלאדינו. העדרה של השפה הערבית בשירתו באה ללמד ככל הנראה, על שיכחת הערבית הספרותית בפי צאצאיהם של המגורשים מספרד. לאמור אף־על־פי שראיות בידינו, כי בני הדורות הראשונים של המגורשים נעזרו בכתבים הקלאסיים הערביים והלאטיניים הנה, ברבות הימים נשתכחה השפה הערבית הספרותית. יתכן שאף ההינזרות משירת החול גררה ריחוק מהשפה הערבית, לפי שלא היה חפץ ברעיונות חולין שהם נחלת שירת החול הערבית. מכל מקום ברור שכתיבת יעב״ץ בשפות שונות הביאה עימה גיוון לשירה.

על תופעות לשוניות הקשורות בהיגוי העברי המיוחד של בני מרוקו בתקופת יעב״ץ נעמוד להלן בפרק על החריזה. תו היכר לשוני נוסף קשרו בחיבתו של יעב״ץ לתנ״ך, דבר שגרם לו להעדיף את הצורות היחידאיות. כך למשל אמר הפייטן ׳צוררי הצמת גם הכרת והפאה׳(בפיוט ׳יה דרור צוה׳, עת לכל חפץ, דף ט עמי א) ומילת ׳הפאה׳ על־פי שירת האזינו היא ומופיעה פעם אחת במקרא (דברים לב כו). וכן בפיוט ׳יוצר המאורות קבץ צאן פזורות׳(עת לכל חפץ דף טז עמי א) אמר הפייטן ׳בשמך יה אמילם׳ ומילת אמילם יחידאית מתוך הלל המצרי(תהלים קי״ח י-יא). ועוד כיוצא באלו דוגמאות רבות יש. במקרים בהם מופיעה מלה מסויימת רק פעם אחת במקרא(או פעמים ספורות) נסתייע יעב״ץ גם במילונים של ימי הביניים. לפנינו הוכחה שלפיה מודיענו יעב״ץ שבבררו את משמעות המלה ׳אלגביש׳ נסתייע בספר השרשים של רד״ק. תופעה לשונית נוספת עליה אנו חייבים לעמוד הינה חילופי לשון בין זכר לנקבה ומצאנו כמותה בשירי ר׳ ישראל נג׳ארה ובשירת ר׳ פרג׳י שוואט. בפיוטי יעב״ץ מוצאים אנו תופעה זו של חילופי לשון זכר ונקבה בעיקר לצורך החרוז, כגון שאמר הפייטן ׳חרב נלטש׳ בפיוט ׳צורי בתוך עם דל תתגדל׳(עת לכל חפץ דף טז עמי ב). בעקבות נג׳ארה יש להבין גם את תופעת השמוש בצורת הפסק באמצע טור השיר. יצויין כי בדוחק המשקל מביא הפיוטן בשמות הסגולים הנקביים את צורת הרבות הנסמך במקום צורת הרבוי בנפרד כגון בחברות (בני שמעוני, עת לכל חפץ דף נ עמי א) או ומגנות(אביר יעקב, עת לכל חפץ דף עב עמי א) יעב״ץ משתמש בפיוטים לעתים בלשונות המוכרים לנו מתוך הפיוט הארץ־ ישראלי הקדום. ואולם יתכן שקלטם גם מכלי שני, כגון מתוך פיוטי ר׳ ישראל נג׳ארה. מכל מקום מוצאים אנו שימוש במלה ׳תעל׳, לשון מזור, בפיוט ׳אלוהי אבי צור ישועתי׳(עת לכל חפץ דף י עמי א): אמר הפייטן ׳וישע יפעל / אלי, ותעל / ימציא למזורי ולמחלתי׳. כן מצינו שנסתייע הפייטן במלה נם שמובנה ׳נאם׳ לאמור ׳דיבר׳, בפיוט ׳בני שמעוני ואצוה אתכם׳(עת לכל חפץ דף נ עמי א) שנאמרבו: ׳כי צור נם בחמדה, לאומה יחידה, עשו לי סעודה, אשתעשע עמכם׳. יעב״ץ לא מנע עצמו מחידושי לשון, ואף חידושים אלו יש לבדוק במסגרת הכללית של שירת מרוקו, המלמדת על תרומתו של יעב׳׳ץ בכוון זה. מחידושיו נזכיר רק כמה, כגון, שאמר ׳הללה׳ בפיוט לקריאת מגילה בפורים: ׳יען קריאתה היא במקום הללה׳(עת לכל חפץ דף לה עמי א), ושמא יצר ׳הללה׳ זו בגזירה לאחור, מלשון הללות, ומלת הללות מופיעה בפירושו של דש״י לגמי סוכה נד עב.

כן נטל המשורר מלשון שירת ימי הביניים כגון שאמר המשורר ׳יקבוץ גדודיו נדודיו׳(׳יום זה עמוסי מעים׳, עת לכל חפץ דף לח עמי א) והוא על דרך ׳שדודים נדודים׳ המופיע בשירת רשב״ג. אף מטאפורות רבות נראות בעינינו כהמשך ישיר לדרכה של שירת ימי הביניים. כך אמר הפייטן בפיוט ׳יה הראה נא לעיני׳(עת לכל חפץ דף יב עמי ב) ׳חץ נדוד לבי פלח׳ וביטוי זה מזכיר לנו מטאפורות דומות מתוך פיוטי רשב״ג כגון ׳חץ הזמן׳. שיטה זו של צרוף שם עצם מוחש לשם עצם מופשט לצורך יצירת מטאפורות, מן המפורסמות היתה בשירת ימי הביניים. מכל מקום, נמצאנו למדים כי ר׳ יעקב אבן־צור ביקש להעשיר את שירתו, באופנים הקושרים לשון וספרות כגון המטאפורות, וכגון הצימודים עליהם נדון להלן.

עם ר"ם שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם – ק"ק צפרו הרב ד"ר רפאל ממן

עם -רם

אמנם, ברי לי, כי לא ניתן היה לעשות עבודה מקיפה ושלימה, הן בשל היותם צנועים וענווים עד מאד, והצניעו מטבעם את מעשיהם הטובים בבחינת ״מגלה טפח – ומכסה טפחיים״; והן בשל ריחוק הזמן ותלאותיו אשר לא תמיד השאיר בידינו תיעוד מספיק ונאות. על כן, כל הנלקט לתולדותיהם ומעשיהם, הם ניצוצות וקווי אור זעירים לפתוח אשנב צר דרכו ניכנס לחיי עולמם של הני רבנן קדישין, שנזכה ללמוד מאורחותיהם, ויהיה זה לתועלת הכלל להתחזק ביראת שמים ובשקידת התורה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, כמו שאסרו חז״ל(תנא דבי אליהו רבה, פ׳ כ״ה, פסקה ב׳) ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב״, וכך הקריאה במעשיהם תעורר אותנו לצעוד בדרכם הטהורה, למען ייטב לנו כל הימים, בעוה״ז ובעוה״ב, אכי״ר.

ואכן, ישנם פרקים שנכתבו בהרחבה, לעומת אחרים שידיעתם היתה קצרה, וזאת לפי החומר שהיה בידי. אולם יש להדגיש שבודאי אין בכך משום: כל המוסיף בשבח גדול זה, גורע חלילה משבחו של גדול אחר.

בין דפי הספר שיבצתי תמונות גדולי תורה, בבחינת ״והיו עיניך רואות את מוריך״ (ישעיה ל, כ), כי תועלת גדולה נמשכת למסתכל בדיוקן הצדיקים, כסו שכתב הגאון חיד״א ע״ה בספרו ״מדבר קדמות״(מערכת צ, אות ט, ד״ה ציור), וזה לשונו: כאשר יצייר האדם בדעתו צורה קדושה, הנה הצורה הקדושה שידמה בדעתו – ישלים שכלו. וזה שאמר רבי אבא (בזוהר) פרשת משפטים, שהיתה צורת רבי שמעון מצויירת לפניו, והיה משיג על ידי זה השגה גדולה. וזה סוד שאמרו רז״ל <ר״ה טז ), חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. עש״ב מז״ה חסד לאברהם, עין הקורא, נהר לג, דף חי ע״ג. וכן כתב רבנו האר״י זצ״ל, כי כאשר יתקשה בדברי תורה, יצייר צורת רבו, וטוב לו להבין הענין. עכ״ל.

ומסופר על החזון איש זצ״ל, שבאו אליו עסקני חינוך לשאול אם סותר לפתוח במקום מסויים בארץ גן משותף לחוג חרדי ולאנשים פשרניים, באשר אין שום אפשרות להקים שם גן ילדים עצמאי, אך דא עקא ־ שהם לא מסכימים למנות גננת חרדית, אלא רק משלהם. ענה להם החזון איש, שיוותרו להם, בתנאי שיאותו לקשט את קירות הגן בתמונתו של ״החפץ חיים״ ובתמונות גדולי ישראל אחרים, בלא תמונות מסוג אחר, כי ״הרושם החזק של הדיוקנאות המאירים על הנפש הרכה של התינוק עשוי להבטיח יסוד רוחני איתן״ (ראה פאר הדור, ה״ד עס׳ קמט).

ואין ספק, כי ע״י דבקות בחכמים והתאבקות בעפרם כנ״ל, נוכל להתעלות במעלות התורה והיראה, תוך טהרה המחשבה, כפי שמובא בגמרא (שבת כ׳׳ג, ב') ובדרך חיים, לאבות שם " כי כאשר מאמין בדברי חכמים אז יש לו דבקות בחכמים,… וראוי שיקנה חכמת החכמים ויהיה מכלל החכמים. אבל אם אין מאמין בדברי חכמים, איך יהיה חכם. וכך אמרו: ״דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן״. ולזה כיוון אבי החכמים שלמה המלך במשלי(י״ג, כ׳) באומרו: ״הולך את חכמים יחכם״ ושבחום חז״ל באומרם: ״אשריהם הצדיקים ואשריהם דובקיהם״ (תנחומא הקדום, בראשית, כ״א). ועל זה נשא הפניני מליצתו:

לבי לבי לך אל חכמים

היה שביליהם כונס כנד,

וכנס תשא שמותם.

 כי תוצאות תשועה יפוצו לך

מעינותם,

ועל שרשי האמת יעמד לבך

מנקלי שיחותם.

 (בחינת עולם, פי״ז, א׳-ה׳)

וזו אף הלכה כמובא בספר החינוך (תל״ד) ״נצטוינו להתדבק עם חכמי התורה, כדי שנלמד מהם מצוותיה הנכבדות, ויורונו הדעות האמיתיות בה, שהם מקובלים מהם״ דהיינו ״להאמין האמיתיות מדבריהם (סה״מ, עשין, ו׳). כי החכמים ״הם קיום התורה ויסוד חזק לתשועת הנפשות, שכל הרגיל עמהם לא במהרה הוא חוטא״. (חנוך, שם).

ובמשלי נאמר ״קסם על שפתי מלך׳(ט״ז, י׳). ומפרש הילקוט שמעוני (תתק״נד) ״נאה היא חכמתו של שלמה, שלימד חכמה לאחרים מנפשו״. וכפי שמסכם הרב אלימלך בר-שאול זצ״ל בספרו ״מצוה ולב״ ח״ב במאמרו על אמונת חכמים: ״כל המאמין בחכמים הריהו דבק לא רק בתורתם אלא גם בנפשם, והם נותנים לו את נפשם בתורתם״.

חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, על כי זכיתי ללמוד עם מו״ר אבי הגר״י מאמאן שליט״א, תלמוד ופוסקים, מדי ערב משך שנים ארוכות בביתו הקדוש, ותוך כדי שימושה של תורה, ראיתי עין בעין אורחות חייו רבי ההוד, את תפילתו כעבד המשתפך לפני קונו, בענוה יתרה הממלאת יראת ה׳ את סובביו, וזוהי רק מעט, זעיר זעיר מתוך גדלותו הנוראה לה זכה בכוח עמלו ושקידתו בתורה מקטנותו, בחשק ובלהט, בהתלהבות אדירה ומתיקות של תורה. ותוך כדי לימוד זה עודדני להתמיד ולשקוד על דלתות תורתנו הקדושה, בהאצילו עליי ברכותיו, תוך סמיכת חכמים וזקנים, בהסתמכו על שושלת היוחסין המפוארה לה אנו משתייכים, ובספרו לי על תולדותיהם, גדולתם, קדושתם, הנהגתם אורחות חייהם ונפלאותיהם, כשדיוקנו של מו״ר אביו המלאך רפאל עמרם מאמאן זצוק״ל שאת שסו הנני נושא בגאון ובחרדת קדש מעטר את קירות חדר ספרייתו העשירה, בהסתכלו על טוהר פניו המאירות במבט חדור געגועים אדירים, על תקופה ייחודית בחד פעמיותה.

כל אלה, הביאוני לידי ההחלטה הברוכה לחקור ולהתחקות אחרי תולדות אבותינו, ע״מ להביאם תחת מכבש הדפום ולהעלותם על שולחן מלכים, מאן מלכי רבנן. ואכן זו היתה תחושתי לאורך כל תקופת איסוף החומר והכתיבה של ספר אלבומי זה. דמותם של אבותיי ורבותיי התעצמה בעיניי במחוללת רבנות של אמת, רבנות שהוראתה היתה לכלל ישראל, שותפה מלאה ושזורה בשרשרת הזהב ההסטורית של אומתנו הנפלאה. רבנות שהיתה מעורבת בעשייה הכללית, ומגלותה אף דירבנה למילוי  חובת יישובה של ארצנו הקדושה, בחינת ״לא תוהו בראה – לשבת יצרה״(ישעיהו מ״ה, י״ח).

כמובן שקונטריסו של מו״ר אבי שליט״א ״תפארת בנים אבותם״, על שושלת היוחסין המשפחתית, ואשר על בסיסו הוצאתי כבר חוברת על נושא זה, אשר הודפסה לפני כעשור בסוף ספר עמק יהושע ח״ג, היה נר לרגליי בעבודתי זו. כ״כ נעזרתי בספר ״קהילת צפרו״ ובספרי הסטוריה נוספים, וכן כתבי יד קדשם של אבותינו, שמו״ר אבי שליט״א אשר קיבלם מידי מו״ר אביו זצ״ל, הפקידם בידי לעיבודם ופיענוחם.

קראתי, לספר זה, בשם ״עמ-ר״ם״, ראשית לרמוז על מהותו, תכנו ומטרתו, להביא אל שולחן הקוראים את תולדותיהם של אבותינו ורבותינו השזורים ואחוזים חד בחד בשרשרת זהב מקודשת, המהווים ענף לשורש אותו עם רם ונישא שקידשוהו שמיים.

נוסף על כן, הנני מקדיש את הספר להנצחת שמו ולעילוי נשמתו של מו״ר זקני הגאון הקדוש, הרה״ג המופלג, בוצינא קדישא, צדיק יסוד עולם, סבא דמשפטים, מבני עליה המעטים, כקש״ת וכמוהר״ר המלאך רפאל עמרם מאמאן זצוק״ל, אשר שמו עמרם רמוז בשם הספר, ולא זו אף זו, ר״ם ראשי תיבות רפאל מאמאן.

ובכך, אני אף מקיים את אשר מובא בספרים הקדושים(ע׳ שם הגדולים להגאון החיד״א ע״ה, מערכת ספרים, אות ז׳, ערך ספר הזכרונות, ס״ק כ״ו) שיש לרמוז שם המחבר בספר, מאחר וזוכה אני לשאת את שמו של מו״ר זקני, רפאל עמרם, בגאון ובחרדת קודש של ממש.

וכאן המקום, להודות מעומקא דליבא להוריי הנערצים, מו״ר אבי עט״ר הצדיק הגאון רבי יהושע שליט״א ואמי מורתי הצדקת חנה מרים זצ״ל, אשר חינכוני וגידלוני על ברכי התורה והיהדות הנאמנה, עודדוני להוציא יצירה ספרותית זו לאור, ולא חסכו ממני מאומה להביאני אל עולם שכולו עושר ואושר רוחני, יה״ר שהקב״ה יאריך ימיו של מו״ר אבי שליט״א בטוב ושנותיו בנעימים, בנעימות התורה והמצוות, בבריאות איתנה ונהורא מעליא, וזכות אבותינו הקדושים, אראלים ותרשישים תהא מגן וצינה בעדו ובעד זרעו אמן, ויזכה לרוות נחת דקדושה מכל יוצאי חלציו. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו אכי״ר.

ולא אחסוך מפי, לברך את נוות ביתי ועזרתי, רעייתי היקרה, מנשים באוהל תבורך, חנה שתחיי, עיקרו של בית אשר עמה ברכה ותושיה, אשר ליוותה אותי, עודדה אותי, וייעצה לי בכתיבת פרי עטי זה. יה״ר מלפני ה׳ יתברך, שנזכה יחדיו לראות את כל בנינו ונכדינו לימודי ה׳ גדולים בתורה ויראת ה׳ טהורה ובמידות טובות לגאון ולתפארת, ואת בתנו ונכדותינו כשרות וצנועות ומצויינות בכל מידה טובה, ולא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולם, ונשמח בכל צאצאינו בראותינו אותם עושים רצון ה׳ כרצונו, ונזכה לראות בשמחתם במהרה, בבריאות איתנה, באושר ועושר וכבוד וכל טוב לעבודתו יתברך, אכי״ר.

כ״כ אבקש להודות מעומקא דליבא לגיסי היקר והנעלה, הרב אלעזר שושן שליט״א ולבתו היקרה בתיה שתחי׳ מנשים באהל תבורך על סיועם המקצועי בצילום כתבי היד של אבותינו בהוד והדר, על העיצוב הגרפי המדהים של כריכת הספר ועל האיורים המרהיבים שבתוך הספר. הקב״ה יהיה בעזרם על דבר שם קדשו, ובכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו, אמן.

בסיומם של מלים, אעלה את זכרם של מעלת סור חמי היקר, איש החסד, אהוב על הבריות, טוב שם משמן סוב, ר׳ יוסף ב״ר אליעזר ווינשטוק ז״ל אשר נתבקש בשמי מרומים בי״ז ניסן תשנ״ז ורעייתו, חמותי היקרה, אשת החיל ואשת החסד מרת צפורה ב״ר משה לבית קירשנצווייג ז״ל אשר הלכה לבית עולמה בכי אב תשנ״ח. ת.נ.צ.ב.ה.

ובצאתי מן הקדש, עיניי לשמיים נשואות, בהודאה על העבר שזיכני ברחמיו וברוב חסדו להיות נטפל לקדושים ולעסוק בשבחן של צדיקים, ולברך על המוגמר להעלותו על שולחנם של מלכים, מאן מלכי רבנן, ולפני צאן קדושים, עמך בית ישראל.

ואני תפילה על העתיד, שיתקבלו הדברים בלב הקוראים ויעשו רושם בלבם להאיר באור יקרות לכל מבקשי ה׳.

ויה״ר שיעמדו אבותינו רבותינו זצ״ל לפני שוכן מרומים שנזכה במהרה לגאולה שלימה מתוך חסד ורחמים, ויזכרוני לפני שוכן מעונה שיפתח ליבי ויאיר עיניי בתורתו, וייחד לבבי לאהבתו וליראתו כל הימים, לעשות נח״ר לפניו יתברך כל הימים אמן.

ביקרא דאורייתא. ע״ה רפאל עמרם מאמאן ס״ט בנו ותלמידו של הגאון הגדול, הצדיק, מרן רבי יהושע מאמאן שליט״א

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר