ארכיון יומי: 21 במאי 2017


רבי אליעזר די אבילה זלה"ה-רבאט וחכמיה-חסד ואמת

גדול המעיינים והפוסקים בבני דורו

המללאח היהודי ברבאט - קריספיל

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

הוא היה גדול המעיינים והמפלפלים בבני דורו עד שגדולי המעיינים התלמודיים במרוקו החשיבוהו למהרש״א של בני המערב כי כל ימיו נתן נפשו על התורה ולא איבד אפילו רגע אחד להיות פנוי ובטל מלעסוק בתורה, למרות היותו עשיר גדול, עמד בניסיון הקשה הזה, מסר את כל עושרו לניהולם של בני משפחתו והוא ישב רכון על הספר יומם ולילה, מתענג עונג רוחני עם תלמידיו בישיבה ומקטנותו באו לו נסיונות הרבה ונתגבר עליהם. רבינו נחשב בזמנו מגדולי פוסקי הדור וכל דבר הקשה מסובך שלא ניתן היה לפשרה היו מריצים לו ממרחקים כדי למצוא מענה הוגן ומוסבר על פי כללי התלמוד והפסיקה ההלכתית. הוא ייסד ישיבה ברבאט וכל ימיו שימש בה כראש ישיבה לתלמידי חכמים מעמיקים מכל הסביבה שלו, הוא גם פרנסם הלבישם ותמך בהם כדי שיוכלו לשבת ללמוד בנחת ובשלווה וגם כדי לקלוט העמקות של רבם ולכווין ״לאמיתה של תורה״.

מהרש״א של מרוקו

כג. סיפרו לי זקני חכמי מראכש, שכאשר היו מתקשים באיזה דיבור קשה היו אומרים: ״זיבו אל־מהרש״א דיאלנא אונשופו אש תא איקול״ תביאו(ספרו של) המהרש״א שלנו נראה מה הוא אומר. וכך גם העיד בהקדמתו חברו לביה׳׳ד הרב חיים טולדאנו שראה בבית מדרשו של רבנו: כשהיה יורד לעומק חדרי העיון לא ירדו תלמידיו לסוף דעתו, עיי״ש. מעיד הרב חיד״א ששמע מפי תלמידי רבינו מהפלגת עיונו בעומק וחורפא וקלות הפלא ופלא, ולרוב עיונו היה כותב ואח״כ חוזר ומוחק וכיוצא, ולכן אינו ניכר מהספר גדולתו עיי׳׳ש.

רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס (בכתיב ארכאי: איידלש או אידלש; בראשי תיבותמהרש"א (מורנו הרב רבי שמואל איידלס); ה'שט"ו 1555 –ה'שצ"ב 1631 אוסטרואה), רב ומפרש התלמוד, מגדולי האחרונים. צאצא למשפחת קלונימוס, שייחוסה מגיע עד דוד המלך.

 

תורתו תורת אמת

בקשר להתמדת רבינו ועיונו ופלפולו האמיתי, ראיתי להביא לכאן מאמר הקשור לרבינו אשר פורסם בעיתון הצופה בט״ז בכסליו תשס׳׳ה, תחת הכותרת:

המהרש״א התגלה לשני הצדיקים בהפרש של 200 שנה במשפחתו של הרב נסים רביבו זצ״ל, שכיהן כאב״ד צרפת ונחשב לאחד מגדולי החכמים בדורנו, לא מוצאים מנוח, מאז ביקר אותם הרב הראשי לישראל הראשון לציון הרב שלמה עמאר וסיפר את סיפורו של רבי אליעזר די אבילה, שנפטר לפני 243 שנה. ההתרגשות כה גדולה כי במשפחתו של הרב רביבו מאמינים שהוא שורש נשמתו של אותו רבי אליעזר די אבילה. אחד החוטים המקשרים ביניהם הוא הגילוי כי המהרש״א התגלה לשניהם בהפרש של כ־200 שנה.

ביום השלושים לפטירתו של הרב רביבו זצ״ל נערכה אזכרה בישיבת ״יחוה דעת״ בירושלים. הרב הראשי לישראל הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, סיפר באותו מעמד על נער בן 12 שהיה חריף וברוך כשרונות ושמו רבי אליעזר די אבילה. אותו רבי אליעזר היה בן אחותו של רבי חיים בן עטר זצ״ל, בעל "אור החיים" הקדוש. הנער, סיפר הרב עמאר, התקשה בהבנת המהרש״א על תוספות באחת ממסכתות הש״ס, ומשלא הצליח לפענח את דברי המהרש״א, החל לבכות. דלת בית המדרש נפתחה, הוסיף לספר הראשון לציון, ונכנס זקן הדור פנים, לבוש בג׳לאביה, מלבוש שהיה מקובל באותם ימים בין יהודי מרוקו. הזקן שאל את רבי אליעזר, מדוע הוא בוכה? רבי אליעזר סבר כי הזקן העומד מולו, מן הסתם אינו מצוי בסוגיות הגמרא, ובוודאי לא בדברי התוספות, וכל שכן לא בדברי המהרש״א, ולכן ניסה להתחמק מלענות לו.

לאחר הפצרות רבות, רבי אליעזר ענה לו כי הוא מתקשה בהבנת דברי המהרש״א. הזקן הסביר לו את דברי התוספות בצורה כזו, שדברי המהרש״א היו ברורים ביותר, ולא נשאר יותר ספק בהבנתם. רבי אליעזר רצה להודות לזקן, אולם הישיש נעלם ״כאילו בלעה אותו האדמה״. באותו לילה, המשיך הרב הראשי את סיפורו, נגלה הזקן לרבי אליעזר בחלום ואמר לו כי הוא המהרש״א, ונשלח משמיים להסביר לו את התוספות, כהערכה ליגיעה הרבה שהוא משקיע בלימוד התורה בצורה מעמיקה ביותר. הרב עמאר אמר למשתתפי האזכרה כי הביא את הסיפור הזה, על מנת להדגיש את החריפות הרבה של חכמי מרוקו בדורות הקודמים, ועל כך ש״הרב נסים רביבו זצ״ל המשיך את החריפות הזו, בלימוד המעמיק שהיה לומד, ובחריפות הרבה שאפיינה אותו״.

הראשון לציון העיד כי הסיפור שסיפר לא מופיע בכתובים, אולם הוא עבר מדור לדור בין חכמי מרוקו. אגב, אותו רבי אליעזר די אבילה נפטר בשנת תקכ״א, לפני 243 שנה, בגיל 47, ואילו המהרש״א נפטר לפני כ־370 שנה. באותו זמן משפחתו של הרב רביבו לא הרגישה שייכות כלשהי לאותו רב קדוש, עד שכעבור שבוע שמעו סיפור מופלא לא פחות מהרב דוד לוק, ששימש כמורהו של הרב רביבו בתלמוד תורה ״אמ־הבנים״ במרוקו. הרב גילה כי את הסיפור סיפר לו המנוח לפני כ־40 שנה והשביע אותו שלא לגלותו לאיש. אגב, הרב לוק לא נכח באזכרת ה״שלושים״ ולא שמע את הסיפור על רבי אליעזר די־אבילה ולפי עדותו גם לא שמע מעולם את הסיפור הזה קודם לכן.

רבי דוד בן אהרן חסין-הנישואין- חוסר יציבות פוליטית ומכות טבע

הנישואין.ר דוד חסין תהלה לדוד

בסוף שנת 1746 או בתחילת שנת 1747 לכל המאוחר, נשא דוד בן חסין לאישה את בתו של מורו, הרב מרדכי בירדוגו, ששימש דיין במכנאס מאז 1742. בכך הצטרף משוררנו לאחת משתי המשפחות המכובדות ביותר של קהילת מכנאס. חותנו של דוד בן חסין הוא אב לתלמידי חכמים, יקותיאל 1730 – 1802, שאף הוא שימש כדיין במכנאס, והיה אביהם של דיינים ידועים, רבי פתחיה מרדכי בירדוגו 1783 – 1843 בעל קובץ הפיוטים " קול יעקב ".

 בן נוסף של רבי מרדכי בירדוגו הוא רפאל 1747 – 1822 המכונה " המלאך רפאל, והוא היה אב בית הדין במכנאס ואחד המנהיגים הבולטים שלה. אישיותו הנמרצת וכתביו הרבים זכו להוקרה רבה אצל בני דורו. דוד בן חסין וילדיו נהנו איפא מן הקרבה המשפחתית וזו תהא בעלת משמעות בחייהם.

בד' בטבט התק"ח 6.12.1747 נולד אהרון בנו הבכור של דוד בן חסין, וביום ברית המילה נשא האב דרשה מרשימה הנמצאת ב " מגדל דוד " שלו.

באותה עת הוא מצא את פרנסתו כסופר סתם, כמו שעשו תלמידי חכמים רבים אחרים אשר למדו אומנות הכתיבה כחלק מחינוכם לצורך פרנסה. בנוסף גם שימש כמעתיק כתבי יד ואנו מוצאים את שמו כמעתיק של  " ספר הכוונות " של האר"י תק"ז ושל " שיר מכתם ", שיר דידקטי המפייט הלכות שחיטה מאת רבי יהודה בן עטר 1655 – 1733.

חוסר יציבות פוליטית ומכות טבע.

כבר ראינו שדוד בן חסין חי בתקופה טראגית בתולדות יהודי מרוקו. מלחמות הירושה של השלטון גרמו לאנרכיה מוחלטת עד לשנת 1757. בשנת 1747 הייתה מכנאס נתונה במצור שישה חודשים ושוב בזזו פורעים את המללאח. האסונות האלה החמירו יותר ויותר בשל מכות טבע תכופות שפקדו את מרוקו. הבצורת והרעב שבעקבותיהן נמשכו משנת 1749 עד 1755 ומ 1776 ועד 1782 וגרמו למגיפות דבר קטלניות, אשר דלדלו את האוכלוסייה ורוקנו את הריכוזים היהודים הגדולים.

בפיוט הודיה לירידת גשמים מדגיש המשורר את חרפת הרעב שהייתה מנת חלקו של היישוב היהודי בעת הבצורת. פיוטים וקינות נוספים עוסקים ברעב הגדול של השנים תק"מ – תקמ"א שבמהלכן גוועו מאות מאחיו בכל אחת מערי מרוקו, ורבים אף המירו את דתם לאיסלאם כדי להמלט מחרפת רעב.

דוד בן חסין סבל קשות מהעניות המרודה, וכל הוא כותב בשירו " לדוד מזמור ומשפט אשירה.

פיוט יסדתי שנת….אשמר לו חסדי, שעברו עלי כמה הרפתקי מחמת הרעב לא תקום פעמיים צרה. סימן לדוד חזק.

 

לְדָוִד מִזְמוֹר חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה

לְךָ ה' אֲהַלֵל וַאֲזַמֵּרָה

עַל טוֹב וְעַל רָע, שִׁמְךָ אֲבָרֵךְ אֶזְכֹּרָה

כָּל מַעְיָנַי בָּךְ יוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ

זְכֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ

ולבסוף ב 1755 פקד רעש אדמה את ליסבון ופגע גם במרוקו. הרעשים שבאו לאחר מכן מ 25.10.1755 ועד 20.11.1755 הרסו את העיר מכנאס. כל הבתים, המגדלים והחומות במללאח התמוטטו ו 200 יהודים נספו.

אל חוסר היציבות ומכות הטבע הצטרפו גם סכנות אחרות מצד פורעי חוק ואנשי זרוע. באחד השירים המרתקים " בשירה חדשה לאל חי אשירה ", הוא מספר על סכנה שהיה נתון בה מצד אחד הגויים וניצל ממנה בנס. בשיר מהלל הדובר את הקב"ה שהצילו, ורואה באירוע זה נס שראוי לזכרו ולהודות עליו לאורך שנים. השיר מספר גם את מהלך הדברים.

אותו גוי פיתה את משררנו לארח אותו ואף להכין לו סעודה. הוא הכין את אנשיו להגיע ולפגוע במארח. בתוך הסעודה טען האורח כי רבי דוד גנב ממנו, ובטענה זו ביקש לגזול את מארחו. הנס היה בכך ששותפיו של האיש לא באו כדי לסייע לו, ובינתיים האיר השחר.    

נוהג בחכמה-רבי יוסף בן נאיים זצ"ל- מנהגים

נוהג בחכמה

יד.מגהג המנחמין בשבת,ראיתי בס׳ נהר מצרים, למוהר״א בן שמעון זצ״ל, ח״א, הל׳ אבילות, סי׳ קמ, שדיבר על מנהג מחז״ק פאם יע״א, וז״ל: דבעוב״י פאם המעטירה ששם עלו מגורשי קאשטילייא זיע״א, ראיתי מנהג יפה ג״כ, שכל בהכ״נ אחר גמר תפילתם, הולכים לבית האבל ועומדים בחצר נוכח בית האבלים, ואינם נכנסים בבית ולא יושבים, רק כולם עומדים ואומרים שבת תנחמכם והולכים להם, עכ״ל. וכן אנחנו עושים עד היום הזה, ויושבים עוד מעט ולומדים שם הנפטר או הנפטרת באלפא ביתא, ועוד קר״ע שט״ן באלפא ביתא. ואם נתבש״ם בר מינן איזה מו״ץ, מכריזים בכל בתי כנסיות שבעיר בהורמנא דבי דינא, שילכו כל הקהל לבית הרב, ולומדים שם הרב וקר״ע שט״ן באלפא ביתא ועושין השכבה והולכין. וזה מקרוב חדשו לומר אחר שם הנפטר באלפא ביתא, אומרים מזמור שיר ליום השבת, ה׳ מלך גאות לבש. ואמרו הטעם דאמירת שם הנפטר באלפא ביתא נראה כמו רושם אבילות בשבת, לכן אומרים מזמור של שבת ואחריו קדיש. ושמעתי באומרים לי משם ת״ח אחד, דהטעם דאומרים מז׳ שיר ליום השבת. דכשאומרין שם הנפטר באלפא ביתא אין אומרים מז׳ שלם — דכל אלפא ביתא היא מז׳ שלם, ואין לומר קדיש אלא על מזמור שלם. לכן אומרים מז׳ של שבת, כדי לומר מז׳ שלם ועליו אומרים קדיש. וראיתי במחב״ר, סי׳ רפז אות ד, וז״ל: יש מקומות שבשבת האבלים יושבים במקום מיוחד, וחשובי הקהל מבקרים אותם שהולכים אצלם ויושבים מעט פמליות פמליות, ויש סמך למנהג מדברי רבותינו באגדה, הביאה הרמב״ן ז״ל, בתורת האדם, דף עא עמוד ג (דפוס ויניצאה ש׳ שנ״ה), עיי״ש; ובנמוקי יוסף, פ׳ המוכר פירות; והרדב״ז, בתשובות הנדפסות סי׳ תרס״ב, יצא לישע למחזיק ולמעוז לו, עיי״ ש ודו״ק ואין להאריך, עכ״ל [וראה בשו״ע יו״ ד, סימן שצג, ד, מ״ע],

טו. מנהג במערב בשבת של אבילות, כל הקרובים מביאים סעודת שבת לבית האבל וסועדים שם ביום השבת ומנחמים את האבל. וטעם מנהג זה, שיש אבלים עניים שבשבוע זה בטלים ממלאכה, ולא יש בידם במה לעשות סעודת שבת. וכדי שלא יתבזו ויוסיפו צער ויגון על יגונם דאבילות, לכן מביאים סעודה גדולה כדי שיאכלו האבלים בשופע, וישאר להם במה לסעוד במוצאי שבת וביום ראשון, והוא מנהג נכון, ומזה נתפשט המנהג שעושים כן גם לאבילים עשירים. ועושים כן גם בשבת ראשון של חתונה, ושולחים הסעודה ביום שישי בלי בישול ובעלי החתונה מבשלים אותה. והכל עושים בשביל חתנים שאין ידם משגת ועושים לחתנים עשירים גם בן. ועי״ז לא נשאר בושה לעניים, דכשרואים עושים גם לעשירים כן.

טז. מנהג כשחוזרים מן הקבורה, תולשים עשבים ומשליכים לאחוריהם ואומרים ויציצו מעיר כעשב הארץ. ועיין מרן ביו״ד, סי׳ שעו סעיח ד, שכ׳ שתולשין עשבים ומשליכין אחר גיום. ועיין באה״ט, ס״ק ד, שב׳ שאומרים פסוק זכור כי עפר אנחנו [ראה להלן ערך פסח, ה, נימוק למנהג זה, מ״ע].

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר