השבועה והתוצאה

השבועה והתוצאה

בעולם העסקים של יהודי מרוקו בכלל, ויהודי מראכש בפרט, הכל היה מבוסס על אימון הדדי, הקובע : מלה – זו מלה. ואף על פי כן מן הדין היה חשוב שכל עסקה תרשם בספרי הזיכרונות של ספרי בית הדין, אך לא תמיד נמצא הזמן להתעכב על הפרוצדורה הכרוכה בכך.

אולם במקרים הדורשים סודיות על עסקה שלא נתן להודיע עליה ברבים וכו…, סמכו איש על רעהו. הפרת האימון הייתה דבר נדיר במקרים כאלה, בין בעלי המלאכה או סוחרים. בדרך כלל הדבר היה מתבצע כך, פלוני מצא עסקה גדולה והיה לו מחסור במזומנים כדי לגמור את העסקה, כמקובל מוצא לו שותף סמוי לאותה עסקה על פי הסדר המוסכם בין הצדדים, מעין שותפות זמנית לאותה עסקה בלבד.

מה שלא נראה כך בעסקי נדל"ן, עסקי שידוכין, תנאים והסכמים ברי קיימא וכו….פרט לעסקאות קצרות מועד, שלפעמים אולי השתיקה יפה להן. הדבר התרחש בשנת 1939, אווירה של מועקה וחוסר וודאות שורה בכל.

פחד המחסור הביא לאגירה של סחורות, העסקים נעשו בחדרי חדרים, הכל נעשה בשקט וללא פרסום של שטר ועדים. רק האימון ההדדי והדיבור, שלא יקרה חס ושלום מי שישנה את דיבורו.

איך זה קרה ? הנה הסיפור כ-פי שרישומו חרוט היטב בזיכרונו של ילד, ומעשה שהיה כך היה : זה היה ביום מעונן אביך ואפור בעל אווירה קודרת, ששמש כתפאורה הולמת למה שעמד להתרחש אותו יום. בעניי השובעה ! הייתי תלמיד בתלמוד תורה, היכן שהיה בית הכנסת הגדול. בית כנסת – שהטיל אימת מוות לאלה שהלכו להישבע שם. במקרים כאלה כל העיר רעשה והעניין היה לשיחת היום

שני גבירים מעשירי העיר נפל ריב ביניהם, שמשהו שקשור אולי בעניין מעילה באימון, או חשד של הכחשת דברים על שהיה – או לא היה ?. כל המאמצים של הרבנים לפשר ביניהם לא עלו יפה, ועניין השבועה נשאר בעינו. ומחוסר איזה שהיא ראיה ולו הקלושה ביותר, חוץ מהדיבור שיש להם אחד על השני. זה טוען " שנתן " וזה טוען לא היו דברים מעולם ! ובזה לא היה הדבר שאפשר להיאחז בו.

ניסיונותיהם של הרבנים להזהירם ולהרתיעם מתוצאותיה החמורות של השבועה לא עזר. שניהם היו בעלים בעמם, האיש שנתבע להישבע היה אחד מיקירי העיר. האיש היה מכובד בעמו, וגם בנה בית כנסת הכי מפואר בעיר. התובע שזכה להטיל על שכנגדו את השבועה, היה איתן בדעתו, שייקוב הדין את ההר ועל הנתבע להישבע. הוא נדחה פניות רבות של אנשים בעלי השפעה, להניאו מכך שלא להשביע את יריבו, כפי שנקבע לו בפסק דין. אנו הילדים נצטווינו לעזוב את כיתות הלימודים ולצאת החוצה מבית הכנסת, שלא יהיו התלמידים נוכחים בזמן השבועה. במקום הורשו להיכנס רק שלוחי בית הדין והנשבע בלבד. אולם לא נשארנו באפס מעשה, נרות מושחרים בפיח נמסרו לידינו, כדי להחזיק אותם דלוקים תמורת כמה פרוטות, כתפאורה לדרך בה יעבור האיש הנשבע. שלושה אנשים בלבד נכחו בטכס ההשבעה. שני בעלי הדין עצמם, ושליח בית דין שעמד להוציא לפועל פסק דין השבועה.

המשביע לא הסתפק בכך, ורדף את הנשבע ברחוב וצעק אחריו דרך בזיון : " חלאף, חלאף ". כלומר, נשבע לשווא. אף אחד לא ידע מה גרם למטען הכעס שכל אחד מהם נשא על חברו, ואין זה למראית עין בלבד. טכס השבועה בוצע למרות הכל, אבל אף אחד מהצדדים לא יצא ממנו נשכר, להפך ! את מה שניבאו להם בעלי דבר שניסו להניאם התקיים בהם רחמנא לצלן. שניהם לא האריכו ימים אחר כך, הם נפטרו בהפרש זמן לא רב.

כל אחד לקח את סודו וגרסתו אתו אלי קבר, ורק יודע תעלומות, יודע את אשר היה ביניהם. המקרה ותוצאותיו זעזעו עמוקות את אמות הספים של העיר מראכש, הידועה במשא ומתן בן אחים המבוסס על אמת ואמונה ללא סייג. מי שלא ראה ספרי הקהילה המתעדים בפירוט רב רישום מסודר של עדויות והסכמים הנוגעים לכל חיי הקהילה מאל"ף ועד ת"ו, לא יידע במה מדובר. בדרך כלל אין עסקה או שותפות, גדולה או קטנה ככל שתהיה, שאין רישומה ניכר בפנקסי סופרי בית הדין. בעלי עניין היו חייבים לגשת " לסופר בית דין ועומדים על כל תג בהסכם הנרשם בפנקס הסופרים, הכל בדיוק נמרץ מפי כל אחד בשפתו, בערבית ועברית הנהוגה בשפת השטרות. רישום של זיכרון דברים, אינו קשור כמעט בהוצאה כלשהי או מאמץ מיותר. וכאמור זה לא קרה כך במקרה דנן, ועקב כך נראה שרבים רבים מבעלי עסקים הזדעזעו מהמקרה, והסיקו מסקנות מהעניין. מאותו מעשה כאשר קורה שנתבע אדם לשבועה, מיד נרתמים קרוביו וידידיו להניאו מכך. ולפעמים אישים " משכיני שלום " מתרוצצים לפשר בין הצדדים, והיו מוכנים לעשות הכל ובלבד שלא להגיע לשבועה.