פרק ג: חיי הקהילה בתי הכנסת-אליעזר בשן

פרק ג: חיי הקהילהיהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה.

בתי הכנסת

במרכז חיי הקהילה נמצא בית הכנסת, ששימש לא רק לתפילה ולקריאת התורה אלא גם לדרשות, ללימוד תורה למבוגרים ולתינוקות, ומשום כך נקרא ה'חדד' בשם 'צלא'. בית הכנסת גם שימש ישיבה לתלמידי חכמים, מקום לחלוקת צדקה, והיו מקומות שבהם שימש גם כמושב בית הדין, ומקום לסופרי סת״ם שכתבו ספרי תורה תפילין ומזוזות. הוא שימש גם להתכנסויות של נציגי הקהילה לדיונים בנושאים ציבוריים, ושם הוכרזו ההחלטות של הנהגת הקהילה, תקנות, חרמות והודעות שונות. למשל, אם רכושו של יהודי נעלם או נגנב, היה מוכרז ׳חרם סתם׳ על מי שיודע היכן הרכוש או מי גנבו ואינו מודיע (חיים טולידאנו, 1690־1750, ״דוק ומשפטי, סי׳ קיט).

בתי הכנסת היו בדרך כלל בבעלות פרטית ובתוך דירה, לעתים בבעלות שני שותפים, והם נקראו בשמות המשפחה של מייסדיהם. בדרך זו עקפו את האיסור של בניית בתי כנסת חדשים, לפי ׳תנאי עומרי. מ״ח פיצייוטו, שביקר במרוקו ב־1860, כתב, שבתיטואן ישנם 16 בתי כנסת בבעלות פרטית, ואמרו לו שזו השיטה בכל מרוקו ואין אפשרות לשנותה. היו בתי כנסת שהקהילה העניקה לחכמים והם היו בבעלותם, במקום שכר, והנדרים שנגבו בהם סייעו לקיומם. עד עתה נקראים חלק מבתי הכנסת על שם חכמים (ראו פרטים בנספח 1).

לעומת זאת בעיר צפרו ׳מימות עולם לא נהגו לעשות בית כנסת של יחיד רק כל הבתי כנסיות הם של הקהל,. קהילה זאת, שהיתה מושפעת מהמנהגים של שכנתה הגדולה פאס, קיבלה את הסכמת חכמי פאס משנת תע"ה (1715) ׳שאין רשות לשום יחיד להוסיף בית הכנסת אם לא שימסרנה לקהל'. וכך היתה תקנה בקהילת מכנאס ׳שלא להוסיף בית כנסת אם לא שתהיה של הקהל,. הנושא עלה בצפרו בשנת תקנ״ח (1798) בהקשר ליוזמה של אדם לפתוח בית כנסת פרטי, כי לא היה מקום בבתי הכנסת הקיימים. חכמי מכנאס התירו לו לפתוח בית כנסת חדש אבל דרשו שיעשה זאת בתיאום עם הקהל (עובדיה, 'צפרו', מס, 205).

לא בכל בתי הכנסת היתה עזרה לנשים. אם באו נשים הן היו עומדות בפתח בית הכנסת, עונות אמן, ושולחות נשיקות לעבר ספר התורה. בצפרו, בית הכנסת הראשון שבו נבנתה עזרת נשים היה בית הכנסת החדש בכינוי 'צלא אזדידא,.

תפוצת בתי הכנסת במאות ה־19־20: לפי מקור מ־1879 היו 15 בתי כנסת בפאם. לפי אותו מקור היו במכנאס 19 בתי כנסת, ובדבדו 11 בתי כנסת – כולם בתי כנסת פרטיים. לפי עדות מהעשור השני של המאה ה־19 היו במוגדור 12 בתי כנסת. בשנות ה־90 של המאה ה־19 היו שם 15 בתי כנסת במלאה ו־5 בקסבה, שבה גרו היהודים האמידים. ב־1886 היו במראכש 21 בתי כנסת, וב־1902 – 24 בתי כנסת. בסוף המאה ה־19 היו בטנגייר 20 בתי כנסת. בקזבלנקה, לפי מקור מ־1902, בית הכנסת הגדול היה של הגביר מימון עמיאל(יוסף ארוואץ, יהוד יוסף׳, דף כד). מספר בתי הכנסת עלה בתקופת הפרוטקטורט, ולפי נתונים משנות ה־50, לפני עצמאותה של מרוקו, היו בפאס, במראכש ובמוגדור 30 בתי כנסת בכל אחת, במאזאגאן – 20, ברבאט – 17, במכנאס ובדבדו, 15 בכל אחת, בדמנאת ובתארודנת 8 בתי כנסת בכל אחת. באוג'דה היו שלושה בתי כנסת, הגדול נבנה ב־1930, ואחד מהם היה של יוצאי אלגייריה. בכפרים הקטנים לא היו בתי כנסת ולעתים לא היה מניין, ולחגים היו הגברים ונשיהם באים לעיר הסמוכה (משה עטייא, ימעט מים׳, אהע״ז, סי׳ יב, יד).

כיון שלפי הדין מותר למכור בית כנסת פרטי (רמב״ם, הל' תפילה פרק יא, הל' כא), היו בתי כנסת שניתנו במתנה על ידי נשים וגברים, עברו בירושה מדור לדור, והיוו מקור הכנסה. ר' רפאל אהרן מונסונייגו מפאס (1760־1840) דן בחלוקת הרכוש של אדם שנפטר ללא צאצאים, ובכלל נכסיו יש לו מחצית בית הכנסת גוף וקרקע ושררה׳(ימי השלח׳, סי׳ א).

אנשים היו קונים את מקומם בבית הכנסת, ומוכרים אותו כאשר עברו למקום אחר או ירדו מנכסיהם. ניתן היה למשכן את מקומו של אדם בבית הכנסת (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 504).

ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס (1783־1843) דן במעשה שהיה במראכש בשנת תקפ״ה (1825), על 'אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבית הכנסתי, ולאחר מותו היה סכסוך בין היורשים ובין האם (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ לד). אם בעל בית כנסת נפטר והיו לו רק בנות הן יורשות את זכויותיו, ויכולות לשכור שליח ציבור כרצונן – אם ירשו את כל בית הכנסת. אבל אם היה להן רק חלק בירושה, אין הבנות זוכות בשררה(שלמה צבאן, ׳מעלות לשלמה׳, חרם, סי׳ י).

היו בתי כנסת שההכנסות מנדרים ונדבות הוקדשו לחכם מסוים. לפי החלטת חכמי צפרו משנת תקנ״ח (1798), שליש ממכירת העליות בבית הכנסת הגדול יינתן לחכם והדיין שלמה בן מימון הנושא בעול כל התפקידים בבית הכנסת ׳ואין לו שום הנאה מן הצבור׳, כלומר אינו מקבל משכורת (עובדיה, ׳צפרו; מסי 69). היו בתי כנסת בהם ניתנו ההכנסות להחזקתם של תלמידי חכמים (שם, מם׳ 8). החכמים לא ראו בעין יפה שהכנסות בית הכנסת משמשות להנאה פרטית, ותבעו שהן יוקדשו למטרות ציבוריות בלבד:

לא תיגע בה יד אדם ליהנות ממנה וקדוש הוא לאלקינו לעשות בו כל תיקוני ספרי תורה וגם לכל אשר יצא על הבית לחזקה, והמותר לקופה של צדקה. (משה טולידאנו (נפטר 1773), ׳השמים החדשים׳, חרם, סי׳ קכו) ר׳ אברהם אנקאווא מסלא (יליד 1810) מתח ביקורת על בעלי בית כנסת שרצו לגרש יהודי מבית הכנסת, לאחר שנאלץ למכור את מקומו בשנת רעב, והמשיך להתפלל שם. היהודי טען שאבותיו התפללו שם, ואם ילך לבית כנסת אחר בוודאי יגרשו אותו. החכם הוכיחם שהוסיפו לצערו ׳עלבון על עלבונו׳(׳כרם חמר׳, ח״א, סי׳ קלג).

למרות שבית כנסת צריך להיות פתוח לכל, כולל מוסלמים ונוצרים שהיו מבקרים בבתי כנסת, נאסר על יהודי עבריין להיכנס לבית כנסת(שם, סי׳ לז).

הקמת בית כנסת חדש היתה מותנית ברשות בית הדין. ידועות תקנות בנידון מכמה קהילות, כמו בפאס בשנת תנ״ב (1692), תס״ח (1708), תק״י (1750) ובתקנ״ח (1798). וכשרצו לפתוח בית כנסת חדש בקהילת צפרו בשנת תק״ס (1800), נוסף לשניים הקיימים, התבססו על התקנות בנידון בפאס (עובדיה, ׳צפרו; מסי 133,11). בדומה להן התקינו תקנות במכנאס בתקנ״ב (1792), ונזכר בהן שכבר בעבר הותקנו תקנות ברוח זו, אבל התעלמו מהן. המטרה היתה להגביל את יוזמתם של בעלי היכולת להקים בתי כנסת חדשים, הפוגעים בהכנסות בעלי בתי הכנסת הוותיקים. ר׳ יצחק אבן ואליד מתיטואן (1778־1870) כתב בשנת תרי״א (1851):

" כלל העולה שבערי המערב שבתי הכנסיות יש להם בעלים שנהנים מהכנסתם אין אדם יכול לחדש דבר מעתה, זולת אם יראה לבית הדין והקהל הקדוש לפי צורך השעה. (׳ויאמר יצחק׳, ח״א, ארח, סי׳ כ) "

 הקמת בית כנסת חדש היתה אקטואלית במיוחד כאשר יהודים גלו מעירם לעיר אחרת ורצו להקים בית כנסת. כך אירע עם יהודי דבדו, שהגיעו לפאס ורצו ליסד בית כנסת שבו יתפללו לפי מנהגיהם. הזכירו להם את התקנה האוסרת זאת, אך הם בכל זאת פתחו בית כנסת משלהם עם מנהגי תפילה שונים מאלה של ותיקי פאס. כאשר ר׳ יעקב אבן צור (1673־1753, להלן: יעב״ץ) הגיע לתיטואן בשנת תצ״ח (1738), התירו לו לפתוח בית כנסת חדש, משום הכבוד שרחשו כלפיו. ר׳ יוסף בירדוגו (1802-1854) כתב, שאם אין מקום בבתי הכנסת הקיימים, מותר לפתוח בית כנסת חדש (׳דברי יוסף׳, יור״ד, סי' סה).

בתי כנסת של מהגרים:

 שמם של בתי הכנסת מעיד לעתים על הגירת יהודים בגלל גירוש, או לחץ מדיני ופיתוי כלכלי – בדרך כלל ממקום קטן לעיר גדולה, שהאפשרויות הכלכליות בה טובות יותר. ב־1898 נוסד בקזבלנקה בית כנסת של יוצאי טנגייר על ידי ר׳ יצחק בן זקן. יוצאי רבאט יסדו שם בית כנסת בשם ׳ארבאטיין׳, שהיה בית הכנסת הגדול בעיר בזמן החדש. באוגידה הקרובה לגבול אלגייריה היה בית כנסת של יהודים אלגייראים.

לדברי ר׳ משה טולידאנו ממכנאס, מותר לציבור לכפות על עשיר שיבנה בית כנסת, אם צר המקום. אבל כל זמן שיש מקום בבתי הכנסת, אין לבנות בית כנסת נוסף כדי לא להזיק לקיימים (׳השמים החדשים׳, חיים, סי׳ קכו).

בתי כנסת קטנים הוקמו במקומות ציבוריים. למשל, ליד בית קברות שכרה חברה קדישא חדר שישמש בית כנסת (דוד הכהן סקלי, ׳קרית חנה דודי, ח״א, סי' לח).

כמו בכל תפקיד, כגון דיינות, שחיטה וכו', גם בבית הכנסת חלה חזקה המכונה 'שררה׳ על תפקידים כגון שליח ציבור, וזו ניתנה לו ולזרעו אחריו במידה והוא ראוי לכך. לדברי יעב״ץ: 'כל הזוכה באיזו שררה מישראל זכה בה לו ולזרעו עד        

סוף כל הדורות׳(מוצב״י, ח״א, סי׳ עב, כח; שלמה אבן דנאן, 'אשר לשלמה׳, סי׳ לג אבל אין האלמנה חולקת את השררה ליורשיה, ואינה מזכה בנות או בן שאינו לכך(בנימין אלכרייף, יגבול בנימין־, סי׳ יב).

היו גברים ונשים שהקדישו כסף לרכישת ספרי תורה ועטרותיהם, אך במצבים של צורך דחוף למימון לשם הצלת נפשות, פדיון שבויים, או כשהמקדישים ירדו מנכסיהם וביקשו לקבל את הקדשתם לעצמם, התעוררה השאלה האם מותר למכור את ההקדשה או להחזירה לרשות המקדיש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר