הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה מיכאל אביטבול

פעמים 2

לעומת זאת, ספק רב אם תנאיה המיוחדים של צפון אפריקה בתקופה הנידונה איפשרו תפישה שונה של הציונות מזו שהיתה והתארגנות בהיקף אחר מזו שהיתה. האגודות שתיארנו קמו על רקע הזיקה המסורתית לציון והכמיהה לגאולה ולקיבוץ גלויות. מותר להניח, שבודדים בלבד היו ערים לאופייה החילוני של הציונות המדינית, הגורסת כי הקיום היהודי וההוויה היהודית בין הגויים הם בעיה ולא גזירה, בעיה הניתנת לפתרון אנושי ומדיני ואינה זקוקה לצו אלוהי או לנס משיחי.

ואף זו, הציונות המדינית צמחה כידוע על רקע כשלונם הוודאי או הצפוי של כל הפתרונות שהוצעו לבעיה היהודית, כולל האמאנציפאציה — תפיסה כזאת היתה רחוקה מאוד מהלוך־מחשבתם של יהודי צפון־אפריקה, אשר בחלקם המכריע לא טעמו עדיין את טעמה של האמאנציפאציה, או שהיו בתחילת דרכם אליה. יתרה מזו: האמאנציפאציה שהכירו, או שיכירו, לא תמיד היתה כרוכה בהתבוללות עד כדי ביטול הזהות היהודית. לרוב, היא נתפשה כאמצעי לשינוי חברתי־כלכלי ותו לא, מה גם שבגלל אופיה המיוחד של החברה שחיו בה, נשארה הזהות הדתית מעוגנת היטב במציאות היום־יומית, חרף כל התמורות.

נוסף לתנאים הסוציו־תרבותיים שלא איפשרו חדירה עמוקה של הציונות בצפון־אפריקה, יש לציין כי כאן נמצא לה מתחרה בעל משקל, בדמות חברת כי״ח, אירגון יהודי עתיר אמצעים שנהנה מיחס אוהד של השלטונות וגם הוא שאף לפתור לפי דרכו את מצוקת היהודים. ״אליאנס״ לא היה גוף פילאנתרופי גרידא. פעילותה היתה מיוסדת על אידיאה שהוותה אלטרנאטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני: מול מרכזיות ארץ־ישראל העמידה כי״ח את מרכזיות צרפת אשר את תרבותה ואת ערכיה הפיצה בקרב ילדי צפון אפריקה. כמו הקונסיסטוארים של אלג׳יריה שאויישו ברבנים צרפתיים, האמינה כי״ח כי אפשר לפתור את בעיית היהודים בארצות־מושבם — לפחות באותן הארצות שהיו תחת שלטונה של צרפת — על־ידי שיקומם החברתי והתרבותי ותוך שילובם בחיים הכלכליים של המדינות שבהן הם חיים. אין פלא איפוא שדובריה הראשונים של הציונות בצפון אפריקה התייחסו בחומרה רבה ל״ברית האפלה״ בין כי״ח לקונסיסטוארים ותקפו בכל הזדמנות את ה״אליאנסיסטים״. יש לציין, כי ההתנגדות של אנשי ״אליאנס״ לפעילות הציונית לא היתה אילמת כלל וכלל. מדי פעם יצאו מנהליה בהתקפות ובהאשמות חמורות נגד הציונות, שתוארה כתנועה אנטי־צרפתית, שמגמתה ״להצר את צעדי צרפת ושאיפותיה בפאלסטינה״ — פעילי התנועה לא נשארו חייבים. במאמר חריף שפירסם

La Voix Juive ב־1921 דוחה ח. שרשבסקי את כל הטענות שהטיח אחד ממנהלי בתי־ הספר של האליאנס בתוניס:

כי׳׳ח, את חייבת למות. (     ) כל רצונך הוא לא באמאנציפאציה של היהודים אלא בהתבוללותם ובהתאבדותם — חלף הזמן בו יחידים בעלי תוארים וממון יכלו לנצל את מעמדם החברתי בכדי לשמש כאפוטרופוסים של עם שלם.

מהאמור עד כאן יוצא שבין בעיותיה העיקריות של הציונות בצפון אפריקה היתה אי־יכולתה לחדור באופן ממשי אל היסודות המודרניים והמשכילים, אשר מטבע הדברים היו מסוגלים לאמץ לעצמם את דרך־חשיבתה, מושגיה ותפיסתה, וזאת משום שיסודות אלה היו נתונים תחת השפעת ״המודל הצרפתי״ שפיתחו כי״ח והקונסיסטוארים. באופן פאראדוקסאלי מצאה התנועה הלאומית אוזן קשבת כמעט אך ורק בקרב היסודות המסורתיים ביהדות שנבצר מהם לגלות הבנה עמוקה ונכונה לתשתית הרעיונית של הציונות. והיה צריך להמתין עד מלחמת־העולם השנייה כדי שהתמונה הזאת תשתנה באופן משמעותי, כאשר — נוסף לגורמים אחרים — צרפת תאכזב את נתיניה היהודים שסבלו מהחקיקה הגזענית של נציגי וישי בצפון אפריקה.

  1. המצב בין שתי מלחמות־העולם

הצהרת באלפור וההחלטות של ועידת סאן־רמו עוררו התלהבות רבה והתרוממות רוח בין יהודי צפון־אפריקה. אווירה של גאולה שררה בקרב קהילות רבות, היא באה לידי ביטוי בצורות שונות: תפילות הודיה, אספות ציבוריות, התעוררות דתית־משיחית, אך גם הרחבת הפעילות הציונית, ובכלל זה התארגנויות לקראת עלייה ארצה והגברת הרכישה של השקל.

במארוקו, יחד עם הקמתן של חברות להעמקת התודעה הדתית — כחברת עץ החיים, במכנאס — קמו אגודות חדשות בערים מראכש, רבאט, מזאגאן, אוג׳דה וקאזאבלאנקה. לא פחות משמעותית היתה הפירצה שנעשתה בראשית שנות העשרים באיזור הצפוני שהיה בחסות ספרד ואליו הגיעו ד״ר אריאל בנציון ונתן הלפרן. בטאנג׳יר נוסדה אגודת מגן דוד, שהתמסרה להפצת השפה העברית ובאל־עראיש(Larache)  הוקמה אגודה בשם בונה ירושלים מיד לאחר ועידת סאן־רמו. במכתב אל ה״ארי שבחבורה, גדול הדור, ד״ר מאקס נורדאו״ היא ביטאה את רגשותיה בזאת הלשון:

זרח אור בחשך. אחדות הלאום עם ישראל עם עולם חזרה לכל כבודה אשר היה לה מימי קדם ולכל פעלה ועבודתה מימי עולם — רוח משפט ושמש צדקה וכל כוחות החיים קמו לתחייה רחוקים נעשו קרובים וכל המעשים רעננים. ישראל גוי אחד בארץ. בקול רנה וחיבה נברך לאלוהנו — אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו בימינו.

בתוך כך, כאמור, החלו עשרות משפחות לעשות את דרכן לאיץ־ישראל. ב־1920 אף מבקש יו״ר אגודת קול מבשר בצפרו מההסתדרות הציונית לשגר שליח־עלייה למארוקו. ״חלוצינו ישבעו נחת אם תואילו ליישבם במושבות חקלאיות או בשכנותם של שבטים ערביים, כיוון שהם רגילים לחיות בקרבם״.

במוגאדור, הצליח יו״ר האגודה המקומית להשיג מידי הקונסול הבריטי המקומי אשרות־כניסה לכל יהודי העיר שרצו להגר לארץ־ישראל, וזאת לאחר שבקשתם לקבל אשרות לא נענתה על־ידי המוסדות הציוניים. אך, לא כל העולים הגיעו אל יעדם. שיירות שלמות של יהודים חזרו למארוקו, לאחר שנאסרה עליהם הכניסה ליפו: ״הידיעות שהיהודים תושבי מארוקו מפיצים בשובם [מארץ־ישראל] מזיקים לנו מאד״ — דיווח ליאו זוסמן שהיה בשליחות קרן היסוד באלג׳יריה, שדרכה עברו השבים למארוקו.

באלג׳יריה עצמה אמנם לא חל כל שינוי ממשי ביחסה האדיש של האוכלוסיה היהודית לציונות, אך פה ושם קמו מספר חוגים לתמיכה ברעיון הציוני, בתלמסאן, מדיאה, מוסתגאנס ופריוויל.

משנת 1920 פעלה באלג׳יר האגודה שיבת ציון, או בצרפתית Union Sioniste  Algérienne, שמנתה בראשית דרכה 270 חברים. אך לפי עדות מנהיגה, ל. סמאג׳ה, היא לא הצטיינה בפעילות רבה :

          העשירים ובעלי ההשפעה מבין יהודי אלג׳יר מחרימים את הציונות ולעת עתה אין אנו סומכים על תמיכתם. אגודתנו מורכבת מעניים, מפועלים ומשכירים מהשכבה הנחשלת — אתם אנו פועלים בתקווה שמאוחר יותר נצליח למשוך גם את העשירים ואת הנכבדים (       ) אותם יסודות הטוענים, שבהיותם בראש ובראשונה צרפתים אין הם חייבים להתעניין בנושא הציוני ושטוב להם כאן. כולם אנוכיים, קמצנים ופחדנים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר