השדה מן המדבר- נהוראי מאיר שטרית-גורל השאולים

גורל השאולים

עם שחר נפגשו בשער העיירה ריסאני, על גב פירדותיהם, אהרון חמו ובנו הצעיר, שאול, ואברהם כלפון ובנו הצעיר, שאול. אהרון ושאול חזרו ממסע ארוך ומייגע בכפרי המזרח, במהלכו פירזלו את בהמות הכפריים. אברהם ושאול חזרו אף הם מסיור ארוך ומייגע — בין מחנותיהם של נוודי האזור, במהלכו מכרו את מרכולתם. שני האבות החליפו ביניהם ברכות וסיפרו זה לזה מקשיי־חייהם, ואילו שני הבנים החליפו ביניהם מבטים חמים וחיוכים. שאול בן־אהרון הסיר מעל ראשו את כובעו והחל לנער את בלוריתו היפה, ואילו שאול בן־אברהם הסיר מעל ראשו את כובעו והחל לגרד את הגזזת שלו, ההולכת ומחריפה.

עם היכנסם לעיירה, רוכבים בין משכימי קום שעשו דרכם לעבר בית־הכנסת, לתפילת שחרית, נפרדו דרכיהם ואיש איש מהם פנה לעבר ביתו — אהרון ושאול לכיוון מערב ואברהם ושאול לכיוון מזרח. אמא סולטנה, אשתו של אהרון חמו, קפצה משמחה בראותה את בנה מנתר מעל גבה של הפירדה ונישקה וחיבקה אותו, בעודו מנער את בלוריתו. אמא סולטנה, אשתו של אברהם כלפון, קפצה על בנה בגערה, על שום מחלת הגזזת שלו. הלכו לבית הכנסת. גבאי הקהילה, רחמים בן־ישועה, בירך את אברהם ובנו שאול. רב הקהילה, הרב שלום בן־ישעיה, בירך את אהרון ואת שאול בנו. כן היתרה הרב הנכבד באהרון לבל ייקח איתו עוד לכפרים את בנו הצעיר, שאול, לפי שיש בהם מגיפות ומחלות, ולפי שמקומו בבית, ליד אימו. גם הגבאי העיר לאברהם, כי הוא מסתכן בנוטלו עימו את בנו למרחקים, בעודו חולה בגזזת.

מן תפילת מינחה היה זה. שעה בה באים היהודים לבית־הכנסת. בשעה זו הפגין שאול, בנו של אהרון, את בלוריתו המטופחת למשעי לעיני צעירים ומבוגרים, ועורר עליו את קינאת בני־גילו. הוא בא לבוש בהידור, רענן וחסון, ולא היסס להתפאר בפני־כל ביופיו. עני מרוד היה, אבל גאוותן, כי אהב את יפי עצמו ואת חן בלוריתו.

שאול ובלוריתו עמדו, אם כן, בפתח בית־הכנסת, וכל הבא להיכנס נתקל בם וביופים. גם מי שלא יכול היה לשאתו בשל גאוותו לא יכול היה לחלוף על פניו מבלי להביט בו ולברכו לשלום.

שאול בעל הגזזת ידע מתי והיכן יוכל למצוא את ידידו, שאול בעל הבלורית, ובא לקראתו כשהוא קורא לעברו בקול רם: ״איזה בחור יפה! איזו בלורית יפה! מניין לך הבגדים היפים האלה י ?״.

שאול בעל הבלורית לא שמח לראות לידו את חברו, שאול בעל הגזזת, וניסה לחמוק ממנו.

״לא החלפת איתי ולו מילה אחת וכבר אתה רוצה להתחמק ממני!״, טען כנגדו. ״הרי כולם שונאים אותך בגלל הבלורית שלך!״, הוסיף. ״אתה מוכרח לשמוע מה אומרים עליך. הרי כולם מוכנים לטרוף אותך בגלל שאתה מתגאה בבלורית שלך!״

״אז אותך שונאים בגלל הגזזת שלך!״, ענה לו בעל הבלורית.״הרי כאן כולם שונאים זה את זה, ובכלל, כדאי שנפסיק את הידידות שלנו״.

״מה עשיתי לך ? אתה מרגיש שלא בנוח עם הגזזת שלי ?״ ענה לו שאול בעל הגזזת. ״הרי שנינו באותה צרה, טיפש אחד: אותך שונאים בגלל הבלורית, ואותי — בגלל הגזזת.״

״לא נכון ואנחנו נפסיק להתראות וזהו!״, טען בתקיפות שאול בעל הבלורית.

שאול בעל הגזזת השליך סביבתו, משך במומחיות את החוט וצחק מרוב הנאה ממשחקו. תוך כדי כך הביט בחברו העצוב. ״חבל שאין לך הראש שלי!״,אמר.

בעל הבלורית, שנעלב מקללה זו, ניסה לשלוח בעיטה בישבנו של חברו וזה חמק ממנו.״טיפש! לא התכוונתי שתהיה לך גזזת כמו לי, אלא שהמוח שלי יהיה בתוך הראש שלך, כי אתה יפה, אבל עם קש בראש!״

״תודה רבה!״, השיב לו חברו היפה. ״תשמור לך את הראש שלך ואני אשמור לי את הראש שלי״. אחר כך השתתק והוסיף, כי ימשיכו להיות חברים טובים וכי חברו הוא באמת ידיד של אמת. וזה משמח.

״אנחנו נישאר ידידים עד העולם הבא״, אמר. ״ואם אמות ־ אקח אותך איתי!״.

״אם תמות — לך לשם לבד!״, רגז ידידו, שאול בעל הבלורית, שהיה אוהב חיים. הוא ביקש מחברו שיפסיק לדבר על המוות, והלך לו לדרכו.

אביב חייהם של שני הידידים, שאול בעל הבלורית ושאול בעל הגזזת, עבר עליהם בעיירה שכוחת־אל זו בבטלה מוחלטת, לפי שאת לימודיהם בבית־המדרש שליד בית־הכנסת כבר סיימו. מדי פעם היו יוצאים עם אבותיהם לסידורים מחוץ לעיירה, ופעמים אחרות היו יושבים ומפטפטים על כל נושא שבעולם, מלבד על אודות היריבות רבת השנים ששררה בין אימהותיהם. אולם לפעמים, כשרצו ללגלג זה על זה, היו מתחילים דווקא בזה, שאימו של זה, סולטנה, יפה יותר מאמא של ההוא, אף היא סולטנה, או כי אמא של ההוא, סולטנה, חכמה יותר מאימו של זה, סולטנה. ובכלל, למה קראו לשניהם בשם שאול ולמה קראו לשתי אימהותיהם סולטנה.

יום אחד נפגשו בפינת ביתה של משפחת טובאלי, משפחתו של סיטונאי עתיר נכסים. שאול, כהרגלו, סבב עם סביבונו הניצחי בידו, והיה מתלוצץ וצוחק ומדי פעם שולח ידו לגזזת שלו ומגרד בה עד זוב־דם. ואילו שאול בעל הבלורית היה, כמנהגו, מחזיק את מסרקו' הנצחי בכיסו, שולפו מעת לעת מכיסו ומסרק את בלוריתו המבריקה. אך הפעם, כשגמר לסרק שערו, שהיה צונח על מיצחו בקביעות, השמיע קול אנחה ותפס בעורפו. חברו שאל אותו מה כואב לו, וזה ענה לו שאינו יודע מה צמח לו מאחורי אוזנו. הביט שאול בעל הגזזת מקרוב על עורפו של חברו ושלח אותו מייד לאימו שתטפל בו. שאול היפה הלך לביתו ומשראתה אותו אימו וידו על עורפו, קרבה אליו מלאת חרדה. בראותה מה כואב לו חשכו עיניה. מיד יצאה לנפחייתו של בעלה, הסמוכה לביתה, והזעיקה אותו בבהילות. לחשה על אוזנו דבר שגרם לו להחוויר. שני ההורים המודאגים נכנסו לביתם, ניגשו לבנם היפה ובעצה אחת השכיבו אותו על מיטה בפינת החדר. האח המבוגר משאול בכמה שנים נשלח להזעיק את עסו הערבי, המומחה לריפוי מחלות. חלפו מספר שעות ועסו המרפא הגיע לביתו של שאול החולה. עסו בא, בדקו ויצא מן החדר.

ההורים המודאגים יצאו בעקבותיו. אמר להם, שמצבו של בנם חמור עד מאוד. ספקו כפיהם והחלו חוששים להיכנס הביתה בשנית, שמא ידאיגו את בנם החולה. הציע לעשות לו טיפול בשומן רותח, תרופה יחידה למחלה זו,

בעזרתה יוכל, כעבור שלושה ימים, להבריא ממנה ולקום על רגליו. התכופפו ההורים ונישקו את ידיו.

אחר נכנסו עם המרפא הערבי לביתם, הגישו לו שיפוד שחור, כירה מלאה בגחלים וחתיכת שומן טרי. עסו פתח בברכת תפילה בשם אללה והחל לצלות את חתיכת השומן הנעוצה בשיפוד על הגחלים. אחר קרב לעורפו של החולה, בעוד אימו מחזיקה בידה את בלוריתו השחורה והיפה, והניח את השומן הרותח על הפצע.

שאול לא הגיב על החום הרב.

המרפא גנח ארוכות. כמרפא מנוסה ידע, שאם אין החולה חש בחום הכבד, הנוגע בבשרו, סימן הוא שכבר היכתה המחלה בגוף כולו ואף הרעילה את הדם. סימן רע הוא, שהריפוי נידחה ואינו מועיל וכי כוחה של המחלה חזק מן הריפוי.

*

השמועה על מותו של שאול היפה היכתה בתדהמה את תושבי העיירה, שרק לפני ימים אחדים ראו אותו יפה ונקי כתמיד. האם, סולטנה, לא ידעה ניחומים על מות בנה הצעיר והיפה, אשר נגזל ממנה בידי מחלה קצרה, שקצרה אותו בעודו באביב ימיו. יומם ולילה בכתה על אובדנו, ולא הועילו כל הפצרותיהם של בני־המשפחה ושכניה, שתחוס על בריאותה. היא הרעיבה עצמה, שרטה פניה, ישבה, שכבה וישנה על הארץ וסירבה לכל.

בעוד משפחת המת הצעיר יושבת ׳שבעה׳ בביתה נשמעה קריאה ברחוב, למול הבית ממש. קריאתה של סולטנה אשת אברהם, אימו של שאול בעל הגזזת, היתה זו. לבנה שאול קראה. האם האבלה על בנה המת קפצה ממקומה וזינקה החוצה, כאילו לבנה שלה קוראים, ונתקלה בסולטנה הקוראת לבנה שאול.

״למה את מעוללת לי כזאת, כלבה שכמותך״, צעקה האם האבלה. האם המודאגת נענתה בגסות־רוח. ״אם השאול שלך מת, עוד יש לאימהות כמוני בנים ששמם שאול והם בריאים ושלמים, ולא נלך להחליף את השמות שלהם בגללך!״

סולטנה האבלה פרצה בבכי מר וקיללה את סולטנה הקוראת, שאלהים יגמול לה על גסותה ויטעים אותה ממה שעוברת היא, האבלה, כעת.

סולטנה הקוראת לא נשארה חייבת.״אלוהים הרי יודע למה נתן לך מה שנתן לך!״, השיבה לה בגסות.

שתי הנשים נפרדו זו מזו בקללות, וחזרו כל אחת לביתה עם מטען מר וכבד על העוול שחשבה, כל אחת מהן, כי נגרם לה על־ידי האחרת.

כשנכנסה סולטנה הקוראת לביתה מצאה את בנה, שאול בעל הגזזת, שרוע חולה על הארץ. היא רכנה על גופו ונבהלה מחומו הכבד. הובילה אותו אל מיטתו והביאה לו תה חם ותרופת עשבים. אולם ללא הועיל. מצבו הלך והחמיר, וכעבור כמה ימים נפח נשמתו.

באותו יום בו נקבר שאול בן־אברהם שהתה גם משפחת שאול בן־אהרון בבית העלמין, לפי שתמו שבעת ימי האבל על בנה. שתי הנשים האבלות, סולטנה אם שאול בן אהרון וסולטנה אם שאול בן אברהם, החליפו ביניהן מבטים אלמים. ומאז המשיכו להיפגש, כמעט מדי שבוע, בוכיות ואבלות, זו מול זו, בבית הקברות.