אוצר גנזים-רבי יעקב משה טולדאנו-יח• איגרת ר׳ ראובן ב״ר יעקב לר׳ חיים מודעי
יח• איגרת ר׳ ראובן ב״ר יעקב לר׳ חיים מודעי
שתי איגרות חשובות שנכתבו בצפת באו לידי: האחת מרבי חיים מודעי לרבי ראובן ב״ר יעקב, המזכיר לו את הידידות שביניהם ושזה כמה שנים לא קיבל ממנו מכתב, והשנית׳ תשזבת רבי ראובן ב״ר יעקב לרבי חיים מודעי. האיגרת הראשונה, לא מצאתי לנחוץ להציגה כאן, מפני שכתובה בלשון מליצית תלמודית וגם אין בה חידוש. והשנית כתובה אמנם במליצה, אבל בשפה צחה ומובנה ויש בה דברים חדשים לתולדות רבי ראובן ב״ר יעקב. שני הרבנים הנזכרים היו מגדולי דורם. על ר׳ חיים מודעי נכתב כבר הרבה, בידידו של הנודע ביהודה. ועיין בס׳ המעלות לשלמה מר״ש חזן ובירחון ״סיני״, כרך כח (תשי״א), עמי שנב.
רבי ראובן ב״ר יעקב' שימש רב בסופיה ואחר־כך נתמנה ראש רבני צפת, הוא ובנו אחריו, רבי רחמים ב״ר ראובן. ר״ד פיפאנו בספרו חגור אפד, חלק ב, תולדות רבני סופיא, כותב: רבי ראובן ב״ר יעקב רב הכולל בסופיה והיה חסידא קדישא, שלם בכל מידי דמיטב. וארי עלה וישם בסלע קנו בגליל העליון ולפי תכתוב בהקדמת הספר לב שלם היה גם בשאלוניקי בשנת התקל״ה והיה דעתו ליסע לאדץ־ישראל ונראה שומר לאחוריו. עד כאן. ודברים אלה מתאשרים מאיגרת זו, שכותב, שתמיד חשב לעלות לארץ ישראל ונעצר מפני המלחמות. בדרך, בשאלוניקי, אך שם, לא מצא מנוחה ולא דירה נאה ורצה לחזור לסופיה, אכן סוף סוף שם, אז לדרך פעמיי לארץ ישראל. ולפי זה איגרת זאת נכתבה בין תקל״ה־תק״מ. כמה דברים בלשון האיגרת מטושטשים וגם שיגרת המליצה מקשה על הבנתם ולא רציתי לעשות שינויים׳
בספר זכור לאברהם מר״א אלקלעי ובס׳ נר מצוה מר״י סיד בהקדמותיהם מזכירים לשבח את רבי ראובן ב״ר יעקב ושלמדו אצלו. חושבני שמינויו לראש רבני צפת היה בהמלצת ידידו ר״ח מודעי, שהית יליד צפת ושימש בה רב, ובהיותו שד״ר באירופה התוודע לרבי ראובן ב״ר יעקב והתיידד עמו.
בכמה איגרות של שדרי״ם׳מצפת חתום רבי ראובן ב״ר יעקב בראשו וכמו כן בנו אחריו. עיין בספר ״שלוחי ארץ ישראל״ עמ' 666 ואילך.
באיגרת זו מתנצל רבי ראובן בן יעקב בפני ר״ח מודעי על שלא כתב אליו, זד. כשבע שנים, שזה היה מפני הצרות שאפפוהו והוא מברך את ר״ח מודעי על התמנותו לרב באזמיר.
נהרא נהרא דמכפיה מבריך … הוא המסבי״ר חקיו ומשפטיו עם ישראל רב פעלים מקבציאל … הוא הראש, שבח מדות, עשר ידות. הרב כמוה״ר חיים מודעי יהי שמו לעולם הולך וגדל כמעין המתגבר וכו׳ כיר״א.
פי האר׳׳ש פותחת בברוך שמחה תברך והיו עיני עומדים צפופים את פני האדון על דברת כסא וסמוכות שלם בתורתו ותנשא מלכותו לעזרת ה׳ לעזרת. יש לי רב עידן ועידנין. החדלתי את דשני גם לשוני כל קבל מו״ד הכתם הטוב רישא דדהבא וידי אספו נגהם נוגה עז פשעו ותהיינה מורת, כל כי האי לאצריך לאודעי. באתר דמתבעי כי לא ומתוך עצלות והוללות וסכלות אך יש זכות תולה מילי מילי דמכסיין ללבי גליתי לב יודע מרת והגי דמגליין ידעי לה רבנן כי שנות מספר חמשה וששה לא שלותי ולא שקטתי כי אנכי יצאתי ממחיצתי אדעתא למיסק לארעא דישראל לעבוד את עבודת ה׳ על טהרת. ולא עלתה בידי מפני חמת המציק העצימו ציער? אין דרך לנטות כי הים הולך וסוער הנה ׳סערת. ואשב בעיר גדולה של חכמים ושל גדולים פה שאלוניקי יע׳׳א שנתים שלש ואת רבע מאן דתני רבע לא משתבש ואני בתוך הגולה ,משתאה ומחריש יום ולילה ויהי ממחרת רוחי חובלה. ונפשי נבהלה נתנו קולם עד מתי יהיה זה לנו למוקש גחמא דעציראה מהסתפח דירה׳.גאה יפה ושרת ״.. ונשמת שדי תבינם מי לי ולכם אשר הלינותם. הלא מראש הבינותם. כי לא לאדם דרכו בי לה׳ המלחמה וכל מאי דעבדין מן שמייא לטב על אחת כמה וכמה כי עיניו על דרכי איש המשביע בטוב מקרני ראמים זאת צעירת … אז אמרתי כי טוב אלכה ואשובה אני וביתי אל ארצי ואל מולדתי יומה לי הבא בדלא מתאי מי יודע ער מתי מתירים צרת. וחזרתי לאחורי. מפני צירי ויהי מאז אתברית רוחי בקרבי. גדל כאבי. אבי אבי. לב נשבר אין בו בנותן טעם. ולא הלך כפעם בפעם לקראת. המאהבים הנעימים. ארזי לבנון הרמים. כי אין לבוא לפני מלך .ולפני גדולים בבלי דעת. שאין ידיעתו מכרעת. ענייה היא ׳ושכורת … יומא כהאידנא שמע לבי קול מפשר היתה באומנה כי פקד הי את עמו עם הקודש אשר בעי״ת איזמיר יע״א לתת להם מלך ותהי המשרה על שכמו ואשד ניתן כתר מלבות בראשו לרעות ביעקב עמו ברוב עם הדרת … לשמע אוזן שמח לבי ויגל. נפתח הסתום אשר אצל עין הרוגל. והיתה הרוחה ששון ושמחה. נפשי ישובב והיא כפורחת עלתה ניצה אף רוחי לו ימיאנה(?) שעה אחת של קורת רוח פתחו בהלם. וזה החילם. אתה בן אדם למה תהיה כאיש נדהם הדא הדא לעכוסא כאשר. עזובה. כבתולת חגורת. .אתה ורעיך למה תהיו באחרונה אחרונים לכל בית יוסף לבוא אל המלך ״.מקור מים חיים שמימיו פרין ורבין בן פרת. ויען ראובן אותם איך אשא פני גדול מקץ שבע שנים לו מחדול חוששני מחטאת לשמוע גערת … המה ינחמוני אל תירא ואל תחת אכן סהדי במרומים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. מרבים בציון אם יפול משערת. הלא ידעת כי כאיש גבורתו ברוב גדלו רוב הענוה. לישרים נאוה. אנכי הרואה אשר דברו יאה ויאה עשאוני יפקח. אורו עיני והן פותח. ואומר עם קני דבר נא אדוני לישרי לן מרי על כל דבר פרשת העבור מכאן ואילך האיכא דבור חושבנא לטב בעת ייאמר היום הרת. איכו הושתא אימא מילתא. כל קבל דבר המלוכה בהשמע דבר המלך ודחו מהתם להכא. לא פסק חוכא. קראתי למאהבי כבודי ומרים ראשי אלה הם ראשי איברים היושבים ראשונה האספו נא ואגידה אשירה נא לידידי שירת. ואני תפילתי מלכא לעלמין חיי ובריא אולם והוכן בחסד כסאו כירח יכון עולם ישפוט,בצדק לחזק את בדק עמו וצאן מרעיתו. בכל מקומות ממשלתו שממנו הוראה יוצאה ברה מאירת. כל ׳אויביו יאשמו יבושו ויכלמו אחד באחד יגשו ערומים ולא יתבוששו להשתחוות לו לאגורת. והאיש החפץ חיים. יראה זרע יאריך ימים ושנים דשנים ורעננים. כזית ועטופה טעון ברכה לקבל אלפא ועליו יציץ נזרו בדין הוא שיטול את שכרו זאת תורת עד כה סופה דמילתא כל מעיני יפטירו בשפה ויציבא אי בעי מני״ר ספריה דבי רב עוד הקנה. ומני״ר חחים טביומי לשני האותות לי לשמי ותעלוזנה כליותי את שיש בו ידיעה ״המעלות לשלומו. יהי אלוקיו עמו. ובה אדע מקבלה ואילך זה כתב ידי קלה כמות שהיא שמוטת הגף ושבורת … וידע כל העם יאהבני אישי. תגל נפשי. אף גילת ורנן ותפלתי על חכי בעי ומתחנן רברבנותיה דמר ושררותיה ירום ונשא וגבה וזרעו לברכה מעין שופריה ריכא ובר ריכא. והבית יעלה מזהב שבא אבן בוחן פנת יקרת. עד תאות בשמת חיים עמוד הימני הוא אדוני ונפש אדם אחוי קידה ברע נחיזרא והיה העקוב הצעיר ירב״י ס״ט.
ראשי תיבות: ראובן בן יעקב. וכך מזכירו •תלמידו ר״א אלקייע׳ נס׳ ,זכור לאברהם" : הרה"ג רב״
סיפורי הנביאים – מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
שב [הגביר] יחד עמו, ובהיכנסו אל הארמון מיהרה זֻלַיְחַ׳א {164} אליו, והיא בוכה ואומרת: ״מה דינו של המבקש לעולל רעה לאשתך, אם לא מאסר או עונש כבד?״(שם, 25). אמר יוסף: ׳״היא שידלה אותי בדברים׳(שם, 26), ואני נמצא במאבק עמה מאז כניסתי לבית זה״. עמד פוטיפר להכות את יוסף בחרב שהייתה ברשותו, אך אלוהים הציל אותו, בכך ש״עד מאנשי ביתה העיד״(שם). ואכן, היה בארמון תינוק ישן, בן אחותה של זלֻיח׳א, והוא בן שישה חודשים, אשר דיבר ברשות אלוהים לאמור: ״הוי פוטיפר, אל תיחפז; אני שמעתי את קריעת הבגד; ׳אם כותנתו קרועה מלפנים, כי אז אמת בפיה, והוא במשקרים; ואולם אם קרועה כותנתו מאחור, כי אז היא המשקרת ובפיו האמת׳״(שם, 27-26). ו״כאשר ראה [בעלה] כי כותנתו קרועה מאחור״ (שם, 28), שכך כעסו על יוסף, ניגש אליה ו״אמר: ׳זוהי תחבולתכן. אכן תחבולותיכן נפתלות הן׳״ (שם). אחר כך ניגש אל יוסף ואמר: ״הוי ׳יוסף, הנח לכל זה׳(שם, 29), [כלומר] לסיפור זה, למען לא ישמעוהו הבריות, פן יגנוני על כך״. ולזליח׳א אמר: ״בקשי מחילה על חטאך, כי בחוטאים הנך״(שם).
פשטה השמועה ״בעיר: אשת הגביר משדלת את עבדה בדברים״ (שם, 30). נזפו בה הנשים, גינו אותה על כך ואמרו: ״אנו סבורות כי היא שרויה בתעייה גמורה״ (שם). ״כאשר שמעה את לעז דבריהן, הזמינה אותן וערכה להן מסיבה״ (שם, 31), כלומר: הכינה להן מאכלים ויצועים, קישטה להן את המושבים, והזמינה את נשותיהם של הסופר, של השר, של הממונה על מסי הקרקעות, של הממונה על המזכירות, וכיוצא באלה נשות חבריו של הגביר.
وَقَالَ نِسْوَةٌ فِي الْمَدِينَةِ امْرَأَةُ الْعَزِيزِ تُرَاوِدُ فَتَاهَا عَن نَّفْسِهِ قَدْ شَغَفَهَا حُبًّا إِنَّا لَنَرَاهَا فِي ضَلاَلٍ مُّبِينٍ 30
30אמרו נשים בעיר, אשת הגביר משדלת את עבדה בדברים. הוא הצית בה את אש האהבה, ואנו סבורות כי היא שרויה בתעייה גמורה.
فَلَمَّا سَمِعَتْ بِمَكْرِهِنَّ أَرْسَلَتْ إِلَيْهِنَّ وَأَعْتَدَتْ لَهُنَّ مُتَّكَأً وَآتَتْ كُلَّ وَاحِدَةٍ مِّنْهُنَّ سِكِّينًا وَقَالَتِ اخْرُجْ عَلَيْهِنَّ فَلَمَّا رَأَيْنَهُ أَكْبَرْنَهُ وَقَطَّعْنَ أَيْدِيَهُنَّ وَقُلْنَ حَاشَ لِلّهِ مَا هَـذَا بَشَرًا إِنْ هَـذَا إِلاَّ مَلَكٌ كَرِيمٌ 31
31 כאשר שמעה את לעז דבריהן, הזמינה אותן וערכה להן מסיבה ונתנה סכין ביד כל אחת. אז אמרה, צא אליהן! בראותן אותו נפעמו מיפי מראהו עד כי חתכו את ידיהן, ואמרו, ישמרנו אלוהים! אין זה בשר ודם. אין זה אלא מלאך נפלא!
הערת המחבר : סכין: ר׳ ספר האגדה, מ (מתוך מדרש תנחומא). שם מסופר כי אשת פוטיפר כיבדה את אורחותיה באתרוגים ונתנה להן סכינים לקלפם, וכאשר הופיע יוסף הן חתכו את ידיהן כי לא יכלו לגרוע את מבטן ממנו.
כאשר הגיעו יישבו במקומותיהן, הגישה להן מגשי אתרוגים ודבש, כי זה היה מנהגן לפני האוכל, ״ונתנה סכין ביד כל אחת״(שם, 31). אחר כך קישטה את יוסף בהידור רב ו״אמרה: ׳צא אליהן׳(שם) צוחק ושמח, ובראש מורם, למען תראינה את חנך ואת יפי מראך״. אז שבה ונכנסה אליהן, והגישה לכל אחת מהן סכין וכלי, ובו אתרוג. וכאשר החלו הנשים לאכול את האתרוגים, שלחה זליחיא לקרוא ליוסף לאמור: ״צא אליהן!״(שם). יצא אליהן, כפי שציוותה עליו, וכאשר חייך התגלו שיניו כמו היו פנינים סדורות, ופניו – כירח במילואו. ״כראותן אותו נפעמו מיפי מראהו״(שם) ומיד היה להן כאורח הנשים מתוך תשוקה אליו, ״עד כי חתכו את ידיהן״ (שם), בעודן חותכות באתרוגים, ואמרו: ״הוי זליח׳א, מעולם לא ראה איש עלם כגון זה שהרי הוא פיתוי לכל רואהו!״. אמרה להן: ״הנה לפניכן זה אשר גיניתן אותי בעטיו. אכן שידלתי אותו בדברים, והוא כבש את יצרו. אם לא יעשה כדבריי, יושלך אל בית האסורים ויהיה במושפלים׳ (שם, 32). אז אמר יוסף: ״ריבוני, טוב לי בית האסורים מלעשות את אשר תבקשנה״(שם, 33). ביקשה זליח׳א את רשותו של הגביר לאסור את יוסף, והוא התיר לה זאת. הכניסה אותו לכלא צר, מופרש מהכריות, ושהה שם ככל אשר רצה אלוהים.
قَالَتْ فَذَلِكُنَّ الَّذِي لُمْتُنَّنِي فِيهِ وَلَقَدْ رَاوَدتُّهُ عَن نَّفْسِهِ فَاسَتَعْصَمَ وَلَئِن لَّمْ يَفْعَلْ مَا آمُرُهُ لَيُسْجَنَنَّ وَلَيَكُونًا مِّنَ الصَّاغِرِينَ 32
32 אמרה, הנה לפניכן זה אשר גיניתן אותי בעטיו. אכן שידלתי אותו בדברים והוא כבש את יצרו. אם לא יעשה כדברי, יושלך אל בית האסורים ויהיה כמושפלים.
قَالَ رَبِّ السِّجْنُ أَحَبُّ إِلَيَّ مِمَّا يَدْعُونَنِي إِلَيْهِ وَإِلاَّ تَصْرِفْ عَنِّي كَيْدَهُنَّ أَصْبُ إِلَيْهِنَّ وَأَكُن مِّنَ الْجَاهِلِينَ 33
ובו אתרוג:«! על האפשרות שמוטיב זה התגלגל מן היהדות הקדומה בחצי האי ערב אל האסלאם, וממנו אל מדרשים מאוחרים שלנו, כמדרש הגדול, ראו לצרוס־יפה, תרבות, עמי 275-274.
״שני עבדים נכנסו עמו אל בית האסורים״(שם, 36). היו [אלה עבדים] של המלך, שם האחד: אַבְּרוּהַא, שר המשקים, ושם האחר גַאלִבּ, שר האופים. יום אחד באו שניהם אל יוסף, ושר המשקים אמר לו: ״ראיתי בחלומי כאילו המלך הוציא אותי מבית האסורים; ובעודי בארמון ראיתי לפתע ענף; נטעתיו והוא הניב אשכולות ענבים; נטלתי אותו, סחטתיו אל תוך כוסי והגשתיו למלך״ (השוו שם). אמר לו יוסף: ״מה טוב הדבר אשר ראית, כי מחר תצא מבית האסורים ותשוב אל משרתך, ואז ׳הזכר את שמי בפני אדוניך׳״(שם, 42). והאחר אמר: ״ואני ראיתי כאילו המלך הוציא אותי מבית האסורים ומסר לידי טס ועליו לחם. כאשר נשאתיו על ראשי, ראיתי עופות מנקרים בראשי ואוכלים מהטס ההוא״ (השוו שם, 36). אמר יוסף: ״המלך יוציאך ויצלוב אותך על מקום רם ונישא, והעוף ינקר את ראשך״(השוו שם, 41). למחרת הוציא המלך לחופשי את שני העבדים; את שר המשקים השיב למקומו, ואת שר האופים צלב, והעופות אכלו מראשו.
שהה יוסף בבית האסורים זמן רב. לאחריו ירד אליו גבריאל ואמר {166} לו: ״הוי יוסף, מיהו זה אשר עיצב אותך בצורתך הנאה?״. אמר: ״אלוהים יתעלה״. אמר: ״מדוע, אם כן, שכחת את חסדו של אלוהים עמך, וכיצד זה אמרת לשר המשקים הזה ׳הזכר את שמי בפני אדוניך׳ (שם, 42), והרי הוא כופר?״. אז צעק יוסף צעקה גדולה באמרו: ״אבוי לי, רחם עליי, הוי הרחמן!״, ונפל אפיים ארצה משתחווה. הוא נשאר בבית האסורים שבע שנים.
אחר הדברים האלה ראה המלך רַיְּאַן בן אלוָליִד בליל יום השישי חלום מופלא, דהיינו: הוא ראה ״שבע פרות בריאות בשר, והנה שבע פרות דקות בשר אוכלות אותן, ושבע שיבולים ירוקות, ואחרות שרופות״(שם, 43). הקיץ בבהלה, קרא לפותרי החלומות וסיפר להם את החלום. אמרו: ״זהו בליל חלומות, ואין לאל ידינו לפרש חלומות״(שם, 44). וכאשר שמע העלם, שר המשקים, את זאת, אמר: ״הוי מלכי, בבית האסורים יושב עלם, יוסף שמו, היודע לפתור חלומות. האם תרשה לי ללכת אליו?״. אמר: ״כן״. בא שר המשקים אל יוסף בבית האסורים ומצא כי שונה מראהו. וכאשר סיפר לו על חלום המלך, אמר יוסף: ״שוב אל המלך ואמור לו: ׳שבע שנים תזרעו כהרגלכם, ואת כל אשר תקצרו השאירו בשיבוליו, פרט לכמות קטנה אשר ממנה תאכלו. אחר יבואו שבע שנות רעב אשר יאכלו את אשר אגרתם לקראתן, פרט לכמות קטנה אשר אותה תשמרו. אחר תבוא שנה אשר בה יבורכו האנשים במטר, ובה יסחטו [את פריים]״׳(שם, 49-47). בא העלם אל המלך עם פירוש החלום. אמר המלך: ״מי פירש לך אותו?״. אמר: ״העלם היושב בבית האסורים, ושמו יוסף העברי. הוא פירש לי חלום עוד לפני כן, והתברר כי אמת הוא״. אמר המלך: ״הביאוהו אליי״ (שם, 50). בא העלם ובישר ליוסף לאמור: ״הנה המלך ציווה כי תצא״. אמר: ״חזור אל אדונך ובקשהו לברר את עניין הנשים אשר חתכו את ידיהן בסכינים ביום שבו הביטו בי״ (השוו שם). חזר שר המשקים אל המלך וסיפר לו זאת. אמר המלך: ״אמת דיבר; הביאו אפוא את הנשים אליי״. הובאו רק אחדות מהן, כי חלקן כבר מתו. וכאשר עמדו{167} לפניו, וביניהן זליח׳א, אמר המלך: ״מה היה לכן כי שידלתן את יוסף בדברים?״(שם, 51). שתקו מחמת הבושה מפני המלך, ואז שאל אותן בשנית. אמרו: ״חלילה לנו מאלוהים! לא מצאנו בו כל רע״ (שם), וזליח׳א אמרה: ״הוי מלכי, ׳עתה תצא האמת לאור: אני שידלתי אותו בדברים, והוא דיבר אמת׳״ שם). אמר המלך: ״הביאוהו אליי ושכנו אותו בכבוד״(השוו שם, 54). אחר כך קרא לאחד משריו, מסר לידיו את כתרו, את חרבו ואת סוסו שלא נהג לרכוב עליו אלא ביום של אירועים חגיגיים. יצא השר אל יוסף, הרכיבו על סוסו של המלך והביאו אל המלך. חיבק אותו המלך, הושיבו על היצוע באמצע מבנה הכיפה ואמר: ״הוי יוסף,מהיום תשב איתן על מכונך לפנינו ותהיה אמון על עניינינו׳״(שם). אמר יוסף: ״הפקד אותי על אוצרות הארץ, כי שומר אמונים אני ואיש דעת״(שם, 55).
קרא המלך לתושבי ממלכתו ואמר: ״הנה מיניתי את יוסף למשול עליכם ולהיות ממלא מקומי״, והם השיבו לו ב״נעשה ונשמע״. אחר כך ציוום יוסף לזרוע, והם לא הניחו מקום בלא שזרעו בו, ואף במעמקי הוואדיות ובראשי ההרים זרעו. וכאשר קצרו את היבולים ציוום לאחסן אותם בשיבוליהם, והם עשו כן במשך שבע השנים הטובות. לאחריהן עצר אלוהים את המטר, והארץ לא הצמיחה לא גרגר ולא עלה ירוק. אז נאספו הבריות אל יוסף ואמרו: ״אדון אדיר, כבר אזלו המזונות מבתינו; מכור נא לנו מן המזון הנמצא אצלך״. נעתר להם יוסף ומכר להם בשנה הראשונה תמורת דינרים, בשנה השנייה – תמורת תכשיטים ואבני חן, בשנה השלישית – תמורת מקנה וסוסים, בשנה הרביעית – תמורת משכנות ובתים, בשנה החמישית – תמורת גנים ושדות, ובשנה השישית – תמורת עצמם ובשרם, עד כי היו לו לעבדים. ובהגיע השנה השביעית האכיל הוא אותם, כי היו עבדיו.
הסבל והרעב אשר פגעו בעם פגעו גם בזליח׳א. היא מכרה אפוא את כל נכסיה בתמורה למזון, והייתה לשפחה ליוסף. יום אחד ניגשה אל יוסף ואמרה: ״הוי יוסף, השבח למי שהפך {1és} עבדים למלכים ורומם אותם בעבור צייתנותם לאלוהים, ואילו את האדונים השפיל משום מרידתם בו. אין אלוה מבלעדי אלוהים לבדו, ואין לו שותף״. אמר יוסף: ״מי את, אישה?״, אמרה: ״אני זליח׳א, אשת האדון [פוטיפר], והזכירה כי היא זקוקה למזון. אז בכה יוסף ואמר לה: ״הנני שולח לך את כל הדרוש לך ומשיב לך את כל נכסייך ועבדייך, ותשובי להיות גברת כפי שהיית״. אחר כך נשא אותה לאישה בסיוע עדותו של המלך רַיְּאַן בן אלוַלִיד ובנוכחות מלכי מצרים. ואלוהים השיב לה את יופייה, את חנה ואת נעוריה, וכאשר בעל אותה מצא שהיא בתולה. אז אמרה לו: ״בשם אלוהים, שום גבר לא נגע בי, ובעלי פוטיפר לא יכול לעשות כן כי היה חסר כוח גברא״. אחר כך ילדה ליוסף שני ילדים, האחד נקרא אפרים, והשני מנשה.
סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה-״!אתם הדבקיים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום:"
״!אתם הדבקיים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום:"
אוהחה״ק מביא דברי הרמב״ם על שבעה שמות שאינם נמחקים והמוחק לוקה. כן מובא הכלל שהאותיות הנטפלות לשמות הקודש מלפניהן, מותר למוחקן ואילו האותיות נטפלות לשמות ה׳ אחריהם אינן נמחקות: ״והוא מה שנתכוון לומר להם במאמר הדבקים ב-ה' פירוש ולפי ששם זה המיוחד, שם הויה, אין אות נדבקת ונסמכת לו מלאחריו אלא מלפניו כגון ל – ה׳, ב – ה/ כ – ה׳ ואותיות אלו אין בהם קדושה ומותר למוחקם ואם כן תהיה דבקות ישראל ב – ה׳ בדרך זה שאין ה׳ מקדם, לזה גמר אומר ״אלקיכם״, פרוש דבקות זה שאתם דבקים ב – ה' אינה כדבקות האותיות שמלפניו, אלא כאותיות שמלאחריו שהם (אותיות) כ״ם של ״אלקיכם״ שהם קדושים כשאר אותיות של השם״
עם ישראל בדבקותו בקב״ה, הינו במדריגה של האותיות הסמוכות לשמות הקודש שאינם נמחקים מלאחריהם וכמו שאותיות אלו מקבלות קדושה ואינן נמחקות, כך עם ישראל אי אפשר להכחידו והם בבחינת ״אחרי ה׳ תלכו״.
רעיון דומה מצאנו בדברי רבי יעקב אבוחצירא ב״מחשוף הלבן״: ישראל הוי בגימטריה ראשי התיבות של עשר ספירות שהן עשר מידות, עשרה אורות והנהגות בהם מנהיג הקב״ה את עולמו. ישראל = כח״ב גג״ת נהי״מ. (ר״ת כתר חכמה, בינה, גדולה (חסד), גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות). להורותינו גדולתו של עם ישראל האחוז בשם יתברך ומי שמבקש לפגוע בעם ישראל, כמבקש לפגוע בכבודו של הקב״ה, אבינו שבשמים. כך אומר רשב״י בהקדמת תיקוני הזוהר ב״פתח אליהו״: ״ואנת הוא דקשיר לון ומיחד לון ובגין דאנת מלגאו, כל מאן דאפריש חד מן חבריה מאלץ עשר, אתחשיב ליה כאילו אפריש בך״.
אתה הקב״ה, מקשר את עשר הספירות ומייחד אותן ומאחר ואורך משפיע בתוכן, כל מי שמפריד אחת מחברתה מאלו עשר הספירות, נחשב לו כאילו עושה פירוד באלוקות חלילה, שהרי אנו מצווים ליחד שמו יתברך וזהו שבחו של עם ישראל המייחד שמו יתברך בכל יום, ״ה׳ אחד״ והקב״ה גומלנו כל טוב ואומר עלינו ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ כמאמר רבותינו בגמרא בברכות.
עוטר אור
שיר לכבוד רבינו
״אור החיים זרח מעל ראשינו״
לחן: ״אברהם אבינו פאדרי קרידוס״ (האבא היקר).
המחבר: אורי חנניה אלנקוה. ובאדיבותו
השיר תוקן לפי בקשת המחבר מר אורי חנניה אלנקוה…
התיקון כאן מובא באדיבותו של מר אלקנוה
הודעה: אוֹר הַחַיִּים זָרַח מֵעַל רָאשֵׁינוּ
לכבוד אדמו"ר הרב חיים בן עטר
אור החיים הקדוש זצוק"ל
לחן: אברהם אבינו פאדרה קרידוס
אוֹר הַחַיִּים זָרַח מֵעַל רָאשֵׁינוּ
כְּעַמּוּד הָאֵשׁ הֵאִיר נְתִיבוֹתֵינוּ
דִּבְרֵי תוֹרָתוֹ הִנָּם נֵר לְרַגְלֵינוּ
הוֹד קְדֻשָּׁתוֹ מוֹפֵת לִבְנֵי עַמֵּנוּ
רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר
הֵשִׁיב אֹתָנוּ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ
אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּרִית נָטַר
עִטֵּר תַּכְשִׁיטֵי זָהָב לְתוֹרָתֵנוּ
עִם תַּלְמִידָיו בַּתִּקּוּן וּבַזִיאַרָה
אֶל רַשְׁבִּ"י עָלָה בִדְחִילוּ הָהָרָה
אָמַר אֵיךְ אֶעֱלֶה לִמְקוֹם הַשְּׁכִינָה
גָּנַח וְהִזְדַּחֵל בְּיִרְאָה וּבִרְנָנָה
רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר
הֵשִׁיב אֹתָנוּ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ
אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּרִית נָטַר
עִטֵּר תַּכְשִׁיטֵי זָהָב לְתוֹרָתֵנוּ
נוֹדָע לַחֲסִידִים מֵהַבַּעַל שֵׁם טוֹב
עַל יְדֵי גִּיסוֹ רַבִּי גֵרְשׁוֹן מִקִּיטוֹב
בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל
וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה לְיוֹדְעֵי הָאֵ"ל
רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר
הֵשִׁיב אֹתָנוּ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ
אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּרִית נָטַר
עִטֵּר תַּכְשִׁיטֵי זָהָב לְתוֹרָתֵנוּ
בְּסִתְרֵי תוֹרָה כָּל רָז לָא אֲנִיס לֵיהּ
בַּיָּד הַחֲזָקָה קוּשִׁיָּה פָּרִיק לֵיהּ
רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּקִרְבּוֹ נִשְׁקְּפָה
אֲמָרָיו נָאִים מְיַשְּׁרִים הַהַשְׁקָפָה
רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר
הֵשִׁיב אֹתָנוּ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ
אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּרִית נָטַר
עִטֵּר תַּכְשִׁיטֵי זָהָב לְתוֹרָתֵנוּ
הֵן זָרַח בַּחֹשֶךְ אוֹר לַיְשָׁרִים
כַּךְ רָמַז רַבֵּינוּ לְרַב הָעֲדָרִים
רַבִּי רְאוּבֵן פָּתַח בִּתְשׁוּבָה
יְשִׁיבַת אוֹר הַחַיִּים מַרְבָּה אַהֲבָה
רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל רַבִּי חַיִּים בֶּן עַטָּר
הֵשִׁיב אֹתָנוּ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ
אוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ בְּרִית נָטַר
עִטֵּר תַּכְשִׁיטֵי זָהָב לְתוֹרָתֵנוּ
האשכנזים בחצי האי הבלקאני במאות הט״ו והט״ז (באספקלריה של ספרי השו״ת של התקופה) מאת שלמה שפיצר
כפי שמתברר מתוך המקורות היו החילוקים בין מנהגי אשכנז וספרד בדיני איסור והיתר אחת הבעיות המרכזיות שהתעוררו ביישובים המעורבים שבבלקאנים. אין לך כמעט קהילה שלא התלבטה בשאלה זו שהיתה אחת מאבני הנגף בהתיישבות המעורבת של העדות הללו. נביא מספר דוגמות כדי לאמת דברינו. ובראשונה דברי גדול הפוסקים של התקופה, הרשד״ם, המעיד באחת מתשובותיו על קדמות היישוב האשכנזי מבחינה היסטורית וכל מה שנובע מכך לדורות: ״על ק״ק אשר בסופיאה, אשכנזים ורמניוטים וספרדים י״א היושבים ראשונה פה העיר אשר תחת ממשלת מלך תוגרמה יר״ה.
רבי שמואל די מדינה (ידוע בכינוי מהרשד"ם, ה'רס"ו, 1506 – ב' בחשוון ה'ש"ן, 12 באוקטובר 1589) היה מגדולי חכמי סלוניקי, יוון.
היו נוהגין כמנהגם לאכול בשר ע״פ הפוסקים המובהקים והמפורסמים… וכאשר כבש המלך יר״ה למלכות אונגריאה (1526) באו היהודים אשר שם שהביאם המלך יר״ה וקבעו דירתם קהל רב מהם בעיר סופיאה הנז' ונהגו בענין הבדיקה מנהגים זרים לא שערום אבותינו… וכאשר רבו האונגריש התחילו לנהוג כמנהגם בארצם וכאשר הלכו אלו האונגרוש הנז׳ לעיר קאבלה נשארו המנהגים ההם בעיר".
הערת המחבר: רשד״ם, יו״ד מ, וכן גם בנידון: ״על ענין שאלה מסופיאה… הנוהגים שנהגו מנהג האונגרוש, וזה שאם הספרדים תושבי העיר סופיאה לא נהגו בשביל קבלה שקיבלו עליהם, אלא היו נגררים אחרי האונגרוש ומנהגם״. דברי ריבות, נט. יש לציין שהוא מסתמך על פסק דינו של הרשד״ם הג״ל. ראה גם ר׳ שמואל גאון, משפטים ישרים ב:יד: ״עיר המהוללה סופיאה יע״א דנתייסדה על פי מנהגי אשכנז וגם הספרדים נמשכים אחרי מנהג האונגרוש הגם דהלכו להם לעיר קאבאלי׳״.
ראוי לציין שבתשובה מבחין הרשד״ם בחומרות שבדיני נפיחה, שדווקא בהן אין הוא מיקל, ובין שאר חומרות שאותן הוא מתיר לספרדים. דברים זהים כמעט בתוכנם לגבי פליבנא, כותב הרב ר׳ יוסף קארו (אבקת רוכל, ריב) כאשר נשאל בשבתו בקהילה סמוכה — ניקופול — אודות החילוקים בדיני בדיקת סירכות הריאה. אבל כאן נשאלה השאלה בכוון הנגדי, והוא שדווקא האשכנזים רצו להקל ממנהג הספרדים. על כך השיב להם מרן לאחר שהתפלפל בסוגייה של מקום שנהגו (פסחים דף נא, ב): ״.. .ובנידון שלפנינו עדיפא מינה שבתחילה באו ספרדים ואשכנזים לדור בפליבנא, והספרדים היו מרובים על האשכנזים והיה לאשכנזים לנהוג כמנהג הספרדים בין להקל בין להחמיר וכן עשו, הגם כי אח״כ באו עוד אשכנזים אחרים ונתוספו על הראשונים [ייתכן שגם כאן הוא רומז על הגירת ההונגרים. ש״ש]. לעולם הספרדים מרובים״. ולבסוף הוא מסכם את תשובתו וכותב: ״…פשיטא מביעתא בכותחא שהאשכנזים הדרים בפליבנא מותרים לאכול מבדיקת הספרדים ולא עוד אלא ואם באו להחמיר על עצמם אינם רשאים מפני הלעז ומפני המחלוקת, כי גדול השלום שעליו העולם עומד״. אביא עוד מדבריו שגם בהם הוא נוגע בחילוקי מנהגים שבין האשכנזים והספרדים או ההונגרים, אמנם לא בנוגע לדיני איסור והיתר אלא לגבי מנהגים אחרים, כגון לעשות מלאכה בשבוע שחל בו תשעה באב: ״וראיתי בני בודון נוהגים שלא לישא וליתן כלל משנכנס אב״ .
מתברר שבפליבנא עצמה יחסי האשכנזים בינם לבין עצמם לא התנהלו על מי מנוחות. ר׳ משה איסרליש נשאל על־ידי הכם מחכמי העיר ר׳ גרשון ב״ר יהודה על מה שאירע בעיר זו: ״הן אמת, כי זה ימים רבים, נתקשרו קהילה קדושה אשכנזים וק״ק, הגרים אשר פה פליבנא, וז״ל הכתב, נחנו חתומי מטה יחידים מקהילה קדושה אשכנזים ויחידים בק״ק בודון יצ״ו הבאים על החתום נתקבצנו יחד ונתקשרנו בקשר אמיץ וחזק בשבועה דאורייתא כל אחד לדעת חבירו וכולנו לדעת אחת לחיותינו יחד באגודה אחת באהבה ואחוה שלום ורעות, חברה אחת הנקראים חברה של גמילות חסדים לגמול חסד עם החיים והמתים. וכעת נראה לשתי הקהילות שיותר טוב להיות כל קהל וקהל לבדו ורוצים להתיר השבועה״ (רמ״א, פב). נראה שהאשכנזים או במיוחד יוצאי בודון היו מועדים לעורר מדנים בפילוגים, כי גם חכם אחר נשאל על כך כאשר ניסו ק״ק בודון להוציא עצמם מתוך הסכמה כללית שבין אשכנזים לספרדים בעיר זו.
הנושא השני שהעסיק את חכמי התקופה, אולי עוד יותר מאשר זה הקודם, הוא החילוקים במנהגי אישות שבין אשכנזים לספרדים בכל מה שנוגע לסבלונות, למנהגי כתובה ולחרם דרבינו גרשום, נביא גם על כך כמה מקורות אפייניים, כי רבו התשובות העוסקות בבעייה זו, שמתוכן נלמד על הכלל. הבעיות הללו התעוררו כמעט בכל אחד מישובי האשכנזים. והרי כמה עובדות: ״,מעשה היה בעיר סופיאה באיש אחד תושב ק״ק אשכנזים יצ״ו ושמו היקר ה״ר שמואל כמה״ר יצחק הלוי, שעשה מורשה לכה״ר יצחק הכהן יצ״ו, שילך לעיר אנדרינופול וישדך ויקדש לו שם אשה הראויה לו, והלך ר׳ יצחק המורשה הנז׳ וקדש לו בתולה אחת קליא בת ר׳ אברהם הלוי יצ״ו, וכשבא השליח לעיר סופיאה לא היה הר׳ שמואל המשלח בה. וכשבא לא נתרצה לקידושיו וחזר בו והלך וקידש הבתולה פראדלה בת הר׳ נפתלי יצ״ו, כאשר היותו מקודם חתנו בבתו הראשונה… וכעת הננו אחריו שעבר על תקנת ר״ג מאור הגולה לשאת שתי נשים יחד״ (דברי ריבות, שה).
רבה של העדה האשכנזית בתקופה ההיא היה ר׳ בנימין ב״ר מאיר הלוי החותם כאב־בית־דין על כמה פסקי דין משנת רצ״ב/1532 העוסקים בהתרת עגונות. הדיינים האחרים היו ר׳ נפתלי ב״ר יצחק הכהן, ר׳ אהרון ב״ר יוסף סטן רופא, ר, אברהם ב״ר עקיבא הכהן ור׳ יוסף ב״ר יחיאל הלוי סג״ל. תשובה אחרת באותו עניין השופכת אור גם על תנועות ההגירה של יהודי האיזור, מצוייר. בשו״ת ר׳ שלמה כהן: ״איש אחד תושב פליבנא [מתוך התשובה יוצאת בפירוש שהיה אשכנזי] שנשא אשה מבודון ונשתהה שם כמו שמונה שנים, והיה לו בן מהאשה ההיא, ועכשו הלך ראובן מבודון ורוצה לחזור לפליבנא עם אשתו״. היא לא הסכימה, ועל־כן הוא מבקש רשות לשאת אשה על אשתו. מעניין לציין שהחכם פוסק שמותר לו אם אינו יכול להתפרנס בשום פנים ואופן בבודון, (כאן יש לנו אולי גם רמז מסוים לתנאים הכלכליים הקשים שם) .
אמנם השינויים במנהג הסבלונות לא היו מיוחדים לאשכנזים ולספרדים, כי אנו מוצאים גם באיטליה חילוקים מעין אלו וכן עוד בספרד (ראה מהרי״ק, שורש קעא, המסכם באריכות את כל המקורות בנושא זה). אבל כאשר חילוקים אלו הגיעו באזורינו לידי ביטוי, אפיין דבר זה בעיקר את ההבדלים בין שתי העדות העיקריות שהתיישבו באיזור עם הגורם המקומי הוותיק — הרומניוטים. רשד״ם בספרו מסכם בארבע תשובות ארוכות את החילוקים הללו על יסוד מעשה שקרה.
איש משאלוניקי שידך אשה בסופיאה ושלח לה סבלונות כמנהג הספרדים. כפי שנראה להלן, בסופיאה חששו לסבלונות ובשאלוניקי לא חששו. וכך החלו הרינונים בקרב הציבור בדבר חשש קידושין. לאחר שרשד״ם מברר באריכות את הצד ההלכתי שבדבר כאשר יש חילוקי מנהגים בין מקום המשודך והמשודכת ומסתמך בעיקר על דברי ר׳ אליהו מזרחי, אינו מסתפק בכך, אלא מסביר את העניין גם מבחינת ההתפתחות ההיסטורית של ההתיישבות העדתית בבלקאנים, בנדון דידן בעיר סופיאה: ״.. .מאחר דבראשונה היו תושבי העיר ההיא גריגוש דחוששין לסבלונות, ואח״כ באו הספרדים, ולא באו בבת אחת וקמא קמא בטיל, זה אינו דהא באו מאונגריאה יותר מששים בתים בבת אחת כפלים מתושבי העיר ולא קבלו עליהם כחומרא ההיא, וראיה לדבר שאירע ביניהם, כמה מעשים כאלה כפי מה שאומרים מגידי אמת בהיותם נוהגים גם כן כמו הספרדים לשלוח הסבלונות לכלה, קודם הקידושין, ונתבטלו אח״כ ולא חשו לסבלונות, והיו ביניהם אנשים רשומים חכמים ורבנים ולא עשו מעשה לחומרא. ואותם האונגרוש עמדו בעיר שלוש או ארבע שנים ובעמדם שם באו הספרדים ונגררו אחריהם ומעולם לא קבלו עליהם חשש סבלונות… ובהיות האשכנזים מדקדקים על אלו העניינים ובורחים טפי מן הלעז…״. לאחר מכן הוא רוצה להוכיח שגם בשאלוניקי היתה התפתחות דומה: ״.. .שהרי גם בשאלוניקי באו האשכנזים א׳ והתחילו מעט מעט לבא הספרדים ונהגו מנהגיהם כבא׳ וזה ברור. וא״כ כיון שקהל ספרד לא נהגו לחוש לסבלונות אין ספק אלא שהחזיקו מנהג הק״ק ספרד אשר בשאלוניקי יע״א, ולדעתי שכן הוא שרוב ק״ק ספרד אשר בסופיאה הם תושבי שאלוניקי״. ולבסוף הוא מסכם: ״סוף דבר ולע״ד שאין לחוש לאלו הסבלונות כלל אפילו שגריגוש ואונגרוש ואשכנזים נהגו לחוש מ״מ הספרדים, הם כעיר אחרת נוהגים כעיר שאלוניקי…״ (רשד״ם, אה״ע טו, וראה גם שם, טז, יז).
הערות המחבר: ״ה׳ אלוקים יודע והוא עד כי לא גבה לבי ולא רמה מחשבתי לעמוד במקום גדולים, כי ירא אנוכי שמא ירוצו גולגלתי… אלכה לי אל הגדולים, מי לנו גדול בזמננו כהרב הגאון הגדול כבודו כמהר״ר אליה מזרחי זלה״ה, ותשובתו הרמתה הלא היא כתובה נמצאה ביחידי סגולה, גילה לנו והורה כי הראוי הוא להלך בתר אחריה דמשדך, ואם שם במקומו חוששין לסבלונות ראוי לחוש אע״ג שהמשודכת ממקום שאין חוששין… ודעתי הקלושה חלושה ואנוסה מסכמת, כי על דבריו אין להוסיף ומהם אין לגרוע, כי מי הוא אשר יבוא בזמננו אחר המלך האדיר את אשר כבר עשוהו, ונשמע פתגם המלך בכל עיר קושטאנטינה עיר גדולה לאלוקים, קיימו וגם קבלו עליהם דברי הרב להחזיק בסבלונות״. רשד״ם, אה״ע יד.
שאלה דומה רשד״ם, אה״ע עד, כאשר אלמנה אשכנזיה מהעיר סופיאה השתדכה על־ ידי גיסה שישב באיסקופיאה לאדם אחד, והוא גם קיבל סבלונות עבורה, היא התחרטה, ועמדה בפניה בעיית ספק קידושין בגלל הסבלונות שגיסה קיבל בעבורה.
האשכנזים בחצי האי הבלקאני במאות הט״ו והט״ז (באספקלריה של ספרי השו״ת של התקופה) מאת שלמה שפיצר- סוף המאמר
מלבד החילוקים הללו היו גם הבדלים במנהגי כתובה בין ספרדים לאשכנזים בכל הקשור לתוספות כתובה או לתקנות שו״ם בדבר חלוקת הנדונייה לאחר מות אחד מבני הזוג. כך נשאלו חכמי הספרדים עוד בראשית המאה הי״ז מבודון הרחוקה, בדבר מעשה שאירע לאחד מתושבי העיר נשא לו אלמנה והיא הכניסה לו נדונייה הגונה של אלף גרושוש: ״…והם אשכנזים ומנהגם דשם הוא משונה ממנהגי האשכנזים של שאר המקומות, כי בשאר המקומות האשכנזים כותבים בתנאי כתובה את תקנת שו״ם, אך שם בעיר בודון כל אחד ואחד מהם עדר עדר לבדו״. השאלה היתה סבוכה עוד יותר מפני שהאלמנה גם כתבה לבעלה שטר מתנה על רכושה. על כן נשאלו החכמים עם מי הצדק, כאשר הדברים הגיעו לידי פירוד בין בני הזוג».
קשרי משפחה הסתעפו ביותר עקב ההגירות ברחבי האימפריה. כפי שנלמד מן העובדה שהגיס חייב לחלוץ ליבמתו גם אם היא יושבת במרחקים. פרטים מעניינים ניתנים בשאלה שנשלחה מבודון (בתשובה שלפנינו מכנים אותה בשמה הגרמני אובן), בשנת שכ״ט/1579, אל הרשד״ם. הגיס שהגיע משאלוניקי הרחוקה דרש לפצותו לכל הפחות בתשלום הוצאות הדרך שלו. הפנייה באה מאת הרב האשכנזי באובן באותה תקופה שחתם את שמו חיים בן מוה״ר יצחק המכונה הצמן(!) שהיה אב״ד במעהרן. נראה שלפני מותו חשש הבעל מקנוניה שאחיו יעשה נגד אשתו ועל כן המציא לה טופס מתנה שהיה מנוסח בצורה כזאת שלא תפסיד דבר מהירושה. בית־הדין באובן אישר בהסכמה טופס מתנה זו וכך נמנעו מלשלם לאח גם את הוצאות הנסיעה שלו. נגד זה פסק רשד״ם והוכיח שבית־הדין לא הכריע ביושר, משום שהגיס בא לעיר שלה ולא היא לעירו (רשד״ם, אה״ע קיד).
בסיום הסקירה ברצוני להביא עוד כמה מקורות מעטים שבהם נזכרים אשכנזים רק דרך אגב ללא כל קשר עם השאלה שנשאלה, בניגוד לרוב המקורות שציטטנו לעיל. ר׳ תם ן׳ יחיא מזכיר באחת מתשובותיו (אהלי תם, עב) שעמד בקשרים הדוקים עם סופר אשכנזי מהיר בכתיבתו בעיר פליבנה. על־ידי החכם משה ורנק מפליבנה, החותם את שמו משה ורנק בכמהר״ר זכריהו איש ורנק המכונה מהר״ל מטנבל(?) ורנק אשכנזי, שאל את ר׳ יוסף קארו אודות צוואת שכיב מרע שנעשית בעיר זו, ושבה חילק הנפטר את נכסיו בין השאר לקרוביו שבצפת ובשאלוניקי.
כפי הנראה לא השתוו הקרובים בחלוקת הירושה ועל כן פנו אל הרבנים שיכריעו ביניהם (אבקת רוכל, ע־עא). אמנם, לא היו האנשים אשכנזים כפי הנראה משמותיהם שנזכרו בצוואה, אך היות שהפנייה היתה דווקא אל ר׳ משה ורנק ציינו גם מקרה זה. פרט היסטורי, שקשה להכריע בו בדיוק למה מכוונים הדברים, נמצא בדברי רשד״ם שיחידי ק״ק מדון שאלוהו על אחד מהם שקנה בית ברחוב היהודים והחזקה לא היתה מבוררת כל צרכה. ייתכן שהמדובר על בודון עצמה. אם כן, יש בידינו ראייה בדבר רחוב היהודים בה במאה הט״ז. אבל ייתכן מאד שהשאלה משאלוניקי או מעיר אחרת שנמצאה בה קהילת בודון (רשד״ם, חו״מ רעב).
לבסוף נביא את תוכן הסיפור המעניין על אחד מן היהודים המומרים שעלו לגדולה בהונגריה בראשית המאה הט״ז לפני הכיבוש העות׳מאני. על אף היותו מומר, המשיך לעשות טובות לעמו. וכפי הנראה מתוך השאלה, לא המירו בניו את דתם: ״וששאלתם על אודות יהודי א׳ שהיה בעיר בודון ושמו שניאור בכ״ר אפרים ונתפש על גויה אחת והכריחוהו הגוים להמיר דתו ונעשה אותו שניאו׳ אדם גדול בין הגוים ונהיה קרוב למלכות, ובהיותו בין הגויים עשה טובות לישראל בין בגופו בין בממונו עד אין חקר והציל כמה נפשות וקהילות מישראל כאשר אבאר מקצתן עד שקמו עליו הגויים ורצו לשרוף אותו ונתפש ודנו אותו לשריפה באמרם שעדיין הוא יהודי ובממון רב ניצול מידם ובחמלת ה׳ עליו: ואף לאחר שיצא מבית האסורים לא הניח יד מלעשות ליהודים כל הטובות שעשה כבר בגופו ובממונו ויותר ממה שעשה עד יום מותו. והנה אזכיר ממה שעשה ידוע זה לכל הקהל דבודון יצ״ו שקם מלשין א׳ ורצה ליתן הלשנה איך שהיהודים המיתו ילד אחד מהגויים וגנז הדרם בתוך היהודים ונודע הדבר לאותו שניאור הנז' ועשה השתדלות עם המלך ועם השדים עד שמסרו המלשין בידו והוא מסר אותו בידי היהודים וחנקו אותו. והממון שהוציא על זה הכל מכיסו הוציא. ואחר שעשה המעשה הזה הכריזו כל החכמים וכל הקהילות בכל בתי כנסיות שכל מי שיקר׳ אותו משומד שיקנסו אותו הראשים בגופו ובממונו: ואח״כ עשה תשועה גדולה לישראל, שהיתה קהילה במלכות פיהים פראג, שגם אותו מלכות היה תחת יד המלד מאנגר. ויש בה הרבה יהודים יותר ממה שהיו בבודון והיה יוצא עליהם הקצף לגרש אותם והשתדל הוא בגופו ובממונו עד שיבטל גם אותה הגזירה בעזרת השם יתעלה ובישועתו ועוד עשה שפע׳ אחת היתה יהודיה אחת שהיתה תפוסה ודנו אותה שריפה והציל אותה. וגם בחור אחד שנתפש על גניבה הציל אותו מן התליה. ובכל ערב שבת חלק צדקה לעניי ישראל עד יום מותו. ועוד קם רשע א׳ בארץ לועזות ולקח בן ובת בקטנותם והלך עמהם למדינה אושטרייך ונשתמד הוא וגם בנו ובתו מסר לע״ז.
ואח״ב נפגר אותו הרשע יש״ו ושלה אותו שניאור בעד בניו והביאם תחת כנפי השכינה ועל זה פיזר קרוב למאתים פרחים: וכאלה רבות עשה שקצרה היריעה לכתבה. ובשעת מיתתו התודה לפני כמה יהודים על עונו בבכי ותחנונים ומת בוידוי׳ והנה השאלה אם יש לקרות בניו לתורה על שמו מנהג האשכנזי׳ לקרות עמוד פלוני בר פלוני״. בתשובתו פוסק ר׳ אליהו הלוי, שיש להזכיר את שמו כאשר קוראים את בניו לתורה.
לסיכום, ברצוני להעיר שוב, כי לא היה בכוונתי להקיף את מכלול היחסים שהיו בין העדות השונות לאחר בואם של מגורשי ספרד לתחומי האימפריה העות׳מאנית, בפרט לא בכל מה ששייך למתיחות החברתית ־הסוציולוגית. ניסיתי במאמר זה להצטמצם בנושאים מסויימים שבהם היו הניגודים חריפים במיוחד גם בתחום ההלכתי, ועל כן מצוי במקורות הרבניים של התקופה חומר רב ומגוון עליהם. בכל אופן, גם מתוך אותם המקורות שהבאתי, נראה ללא צל של ספק קודם כל את ההתלבטויות הבין־עדתיות בבלקאנים במשך כל המאה הט״ז, ואת הנסיונות לגשר בין הניגודים במנהגי הקהילות השונות. לבסוף, מצאנו את התהליך שבימינו כה רבות דנים בו, מיזוג העדות השונות. אמנם, גם אז כבר אי אפשר היה להגשימו במשך דור אחד, אלא נמשך תהליך זה למעלה ממאה שנה ויותר עד אשר התמזגו רוב העדות בבלקאנים, פרט לאיי יוון.
הערת המחבר: ר׳ אליה הלוי, זקן אהרון, צה. אותה שאלה נשאלו גם מהר״ם מפדוואה ור׳ משה איסרליש. אצל מהר״ם פדוואה, פז מזכירים גם את שמות הבנים— ד׳ אברהם ור׳ אפרים בק״ק אובן (האחרון נקרא כנראה על שם סבו) ושם המומר עטיל שביאור.
גם במקור הזה מובא: ״.. .שאביהם אף כי היה מדומע בין הגויים דורש טוב לכל עמו ומיטיב לקרובין ולרחוקין ולישרים בלבותם בגופו ובממונו…״. גם הוא פוסק לקרוא לבנים בשם אביהם לספר תורה. ועיין רמ״א, מא, שבניגוד לשני קודמיו דווקא מחמיר יותר. המקורות החיצוניים מספרים לנו פרטים רבים יותר אודות מומר זה וכן אודות הבנים שנשארו יהודים. החומר עליו מפוזר בכרכים השונים של המונומנטה ההונגרית, וניתן לאתרו במפתחות תחת שמו הנוצרי:SZERENCSES1MRE,
וכן ראה ש. כהן בספרו ההונגרי: .1881 ,Heber, kutforrasok es adatok, Budapest וגם ביכלר: 1901 ,a Zsidok tortenete Budapesten, Budapest, אצל האחרון חומר חשוב גם על קורות יהודי הונגריה בימי השלטון התורכי תוך שימוש במקורות רבים.
ראה גם מאמרו של נ׳ קצבורג, סיני לא (תשי״ג),
פיזור בצל עימות הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים (1956-1948) ישי ארנון
הסכם טולדנו-קול ומתקפת יצחק אלמליח והחרדים (1956-1954)
המבוי הסתום בפרשה שימש רקע נוח להתגברות מעורבותם של גורמים קיצוניים (יותר מהרבנים) בפרשה. בלטו בהם יצחק אלמליח, עסקן ציבורי מרכזי במרוקו, והרב ברוך טולדנו, אב־בית־הדין של קהילת יהודי מכנס. לשניהם היתה השפעה רבה בציבור היהודי במרוקו, והם קיימו קשרים הדוקים עם חוגי ״אגודת ישראל״ בלונדון ובארץ. הם דרשו מעליית־הנוער לקבל את כל תביעות הרבנים ומיד, שאם לא כן ״יתמרדו״ נגד כל מה שקשור במדינת ישראל.
בראשית שנת 1954 הושג הסכם בין קול לטולדנו, ולפיו יבחר טולדנו שליח דתי מהארץ, והלה יפעל במסגרת עליית־הנוער במרוקו. השליח יגייס נוער דתי, וידאג גם לקליטתו במגזר הדתי בארץ. ההסכם היה נוח לשני הצדדים, כל צד ראה בו מה שרצה לראות. קול קיווה שהוא יביא לחידוש תמיכת הרבנים בעליית־הנוער ולגידול במספר הנערים העולים ממרוקו, וזאת בלי שהצדדים יוותרו על עקרונותיהם. טולדנו ראה בו פתח להבטחת הגדרה דתית וקליטה דתית לכל הנוער המרוקאי הדתי והמסורתי. אולם במהלך הניסיונות למימוש ההסכם נתגלעו שוב חילוקי הדעות בין הצדדים. בשנת תשט״ו (1955-1954) פעל במסגרת ההסכם יצחק אוחנה, ירושלמי יליד מכנם ומועמדו של טולדנו במרוקו. הוא ניסה לגייס נוער דתי, אך ללא הצלחה רבה. שליחותו של אוחנה נכשלה, וכן מימוש ההסכם. לכישלון זה גרמו חילוקי הדעות בין קול לטולדנו לגבי הפרשנות להסכם; היעדר שיתוף־פעולה בין אוחנה למרגלית, מצד אחד! ומצד שני, שיתוף־פעולה הדוק בין אוחנה לאלמליח; וכן האווירה הבלתי־ אוהדת לעליית־הנוער במרוקו.
בשעה שקול וטולדנו ניסו לממש את ההסכם הפיצו חוגים חרדיים־קיצוניים, שהשתייכו בעיקר ל״אגודת ישראל״ בארץ ובאנגליה, תעמולה במרוקו נגד אוחנה, נגד התנועה הציונית בכלל והדתית בפרט, ונגד עליית־הנוער ומדינת ישראל. בכתבי שטנה מגוונים הם הוסיפו טענות חדשות על הישנות, כגון שארבעת־אלפים נערים מצפון אפריקה התנצרו בארץ, וכמעט כל האחרים הפכו ל״כופרים״; וכן שמגמתה של מדינת ישראל היא לחלן את החברה הישראלית בכלל ואת העולים מצפון־אפריקה בפרט. יהודי מרוקו נקראו שלא לעלות לארץ־ישראל ונדרשו להעדיף סכנה פיזית קיומית במרוקו על־פני שמד רוחני ודאי במדינת ישראל.
אלמליח השתלב בתעמולת החרדים. יחסו לעליית־הנוער השתנה חליפות בין תמיכה בה לבין התנגדות חריפה לה. ביחסיו עם קול היו עליות ומורדות. הוא כינה את קול ״המן הרשע״ של הדור, וקול גמל לו בכינוי ״המלשין״. הסכם קול־טולדנו לא צמצם את חשדנותו של אלמליח כלפי עליית־הנוער, ולאחר כישלונו הגביר את תעמולתו נגדה וקרא לספרדים בעולם להציל את ילדי מרוקו במדינת ישראל.
במאי 1955 ביקרו אלמליח ואנשיו בארץ וביקשו לבדוק את האמת על קליטת הנוער ממרוקו. הם נפגשו עם קול ועם אישים אחרים, סיירו במרכזי הקליטה השונים ובמושבי העולים, והסיתו עולים מצפון־אפריקה על רקע דתי. בעקבות ביקורם פרסמו כתב אשמה חמור ביותר נגד עליית־הנוער ומדינת ישראל. ברוח זו הם הגישו דוח לנציגי הקהילה היהודית במרוקו ותלונה לנשיא מדינת ישראל.
התעמולה הזאת השפיעה על ציבור יהודי רחב במרוקו, והגבירה את הסתייגותו מעליית־הנוער. היא גם פורסמה בעיתונות היהודית באנגליה ובצפון אמריקה, ובעקבותיה באו משם תגובות קשות. אישים דתיים ואחרים שאלו שאלות נוקבות, מחו על התופעה הנדונה ותבעו לשים לה קץ. בהנהלת עליית־הנוער ובהנהלת הסוכנות היו חששות כבדים לשמה הטוב של עליית־הנוער ולפגיעה במגביות למענה ולמען הסוכנות היהודית בכללה.
מעורבות התנועה הציונית־הדתית במאבק במרוקו ותוצאות המאבק (1955-1952)
הנהלת עליית־הנוער הכחישה את האשמות אלמליח והחרדים. היא האשימה את התנועה הציונית־הדתית במשחק כפול: מחד גיסא, היא שותפה מלאה במפעל עליית־ הנוער, ומאידך גיסא, היא משתפת פעולה עם מתנגדיה של עליית־הנוער. קול ראה במאבקה זה של התנועה הציונית־הדתית חוליה במאבקה הכולל להשתלטות על יהודי צפון־אפריקה, לדבריו:
יש כאן מערכה לחזית שלמה, נפתחה מערכה נגד אליאנס, נגד שז״ר [בתחומי החינוך בצפון־אפריקה], ונגד עלית הנוער נגד אשכול בהתישבות כאילו כל יהדות צפון־אפריקה שייכת למזרחי ולפועל המזרחי. הייתי במרוקו, ואני מודיע לכם שהיהדות המרוקנית אינה של הפועל המזרחי והמזרחי כולה [—]
מה שרפאל עשה עם יהודי לוב, לא נתן לעשות עם יהודים אלה. רפאל בא ואמר שכל יהודי לוב הם של הפועל המזרחי.
קול תבע מן התנועה הציונית־הדתית להתייצב בגלוי לימין עליית־הנוער ולפרסם בגלוי את האמת עליה.
יחסה של התנועה לגופים השונים שניהלו את המאבק במרוקו היה מורכב. אמנם היא ראתה ברבנים את מנהיגיו האמיתיים של הציבור היהודי במרוקו, ואת דרישותיהם — כמשקפות את דעת הקהל שם. הם וכן אלמליח וטולדנו דרשו דרישות שהיו קרובות לדרישותיה, והיא תמכה בהם. ואולם היא התנגדה לפעולות קיצוניות, כגון ״חרם״ הרבנים, עירוב השלטונות בפרשה והתקפות קיצוניות על עליית־הנוער, על הציונות ועל המדינה. היא גם הסתייגה מהסכם קול־טולדנו משום שלדעתה הוא לא פתר את בעיית המיון וההגדרה במרוקו.
בפועל, פעלה התנועה למיתון הרבנים ולריסון אלמליח, וניסתה לפשר בינם לבין הנהלת עליית־הנוער. היא תקפה בחריפות את החרדים המתנכלים לעליית־הנוער ונזפה באלמליח. גולד כתב לו:
מי שקורא את מכתבך אפשר לו להאמין שאין עסק אחר לממשלת ישראל או לסוכנות היהודית כי אם לפטם את העולים החדשים בבשר חזיר בעל כורחם ולהעביר את בניהם על דתם, וכאילו כל בני ישראל היושבים בארץ הקדושה הם רשעים כופרים […] לא ספרת כלל, שישנם אלפי בתי כנסיות ועשרות אלפי ילדי ישראל מתחנכים במוסדות דתיים.
מתוך היענות לדרישות קול פרסמה התנועה בספטמבר 1955 גילוי־דעת, ובו הכחישה את האשמות אלמליח, הדגישה את שיתוף הפעולה בינה לבין עליית־הנוער, וציינה שכשליש מהנוער העולה נקלט במגזר שלה. עם זאת היא הדגישה גם את חילוקי הדעות בינה לבין הנהלת עליית־הנוער ודרשה לתקן את הקלקולים. בזה הסתיים המאבק במרוקו, אך לא בארץ. העימותים בין הצדדים בנושא קליטתו של הנוער העולה מצפון־אפריקה נמשכו באח עד לראשית שנות השישים.
למאבק הדתיים במרוקו היו הישגים אחדים. בשנת 1955 התמנה סגן־מנהל דתי בנציגות עליית־הנוער במרוקו, הוקמו בה ועדות מיון והגדרה, ולהורים ניתנה יותר אפשרות לבחור את הזרם החינוכי לבניהם. המאבק הגביר את מודעותם של הורים רבים לבעיות ההגדרה והקליטה בארץ, והם דרשו להבטיח לילדיהם קליטה דתית. משנת 1954 הוגדרו כ״דתיים״ 80%-70% מהנערים שעלו ממרוקו ומתוניסיה. מהתכתובת הפנימית בין הנהלת עליית־הנוער לבין נציגיה במרסי ובארצות המוצא עולה, כי רגישותם לתלונות ילדים והורים התחדדה, ומאמציהם להימנע מטעויות במיון ובהכוונה של הנוער העולה גברו.
בצד ההישגים היו גם אי־הצלחות. ההגדרה לזרם ה״מסורתי״ נמשכה. נמשכו גם מצוקת הקליטה במגזר הדתי ותוצאותיה הנזכרות לעיל. שיעור הנקלטים במגזר הדתי של עליית־הנוער עלה, אך לא הדביק את העלייה הניכרת בשיעור המוגדרים ״דתיים״.
סיכום
כ־2,700 ילדים וילדות, נערים ונערות מצפון־אפריקה, שהם כשליש מכלל הנוער העולה מאותן ארצות באמצעות עליית־הנוער, נקלטו במסגרות לא־דתיות. תופעה זו נבעה מבחירה (אם מתוך טעות, אם מתוך רצון) של הנערים או של הוריהם את מסגרות העלייה והקליטה בארץ. היא נבעה גם ממשגים שעשו נציגי עליית־הנוער במהלך המיון, ההגדרה והפיזור של הנוער העולה.
הגורם המרכזי לתופעה זו היה אי־יכולתו של המגזר הדתי של עליית־הנוער לקלוט את המוני הנוער הדתי והמסורתי בעלייה הגדולה. בשל המחסור התמידי־כמעט במקומות קליטה דתיים לעומת ההיצע התמידי של מקומות קליטה לא־דתיים, נאלץ נוער דתי ומסורתי לפנות למסגרות עלייה וקליטה לא־דתיות, ונאלצו לעתים נציגי עליית־הנוער להפנות נוער למסגרות קליטה כאלה.
גורם נוסף עודד את התופעה הנ״ל, והוא מדיניות עליית־הנוער. נראה כי עליית־הנוער לא תכננה מלכתחילה את התופעה, וגם לא היו לה כוונות להלן את הנוער מצפון־אפריקה, כטענתם של חוגים דתיים מסוימים. אולם היו לה עקרונות בפיזור הנוער העולה, ואלה השתלבו יפה במציאות הקליטה הקיימת. בגלל המחסור במקומות קליטה דתיים התאפשר לה לכוון נוער זה לזרמי החינוך השונים ובכך למלא אחר העיקרון שקבעה, ולפיו זכותם המוסרית של כל הזרמים לקלוט נוער עולה גם בעלייה הגדולה. זאת ועוד, הקליטה בזרמים אלה היתה בעיקר בקיבוצים, שלא בקליטה במגזר הדתי, שהיתה בעיקר במוסדות. כך התאפשר לה להגשים את מטרתה להכשיר עתודה של חלוצים חקלאיים להתיישבות בארץ גם מקרב הנוער מצפון־ אפריקה.
פיזורו של רוב הנוער, שבא מחברה שרובה דתית ומסורתית, במגזר הלא־דתי היה טעון הצדקה מוסרית. הנהלת עליית־הנוער טענה בעניין זה: ראשית, מדובר בעליית הצלה, ולפיכך אין להפסיקה; ולנוכח מצוקת הקליטה במגזר הדתי — צריך לקלוט במקום שיש אפשרויות קליטה, כלומר במגזרי התנועות השונות. שנית, במסגרות הלא־דתיות יקפידו על כיבוד המסורת למען הנוער העולה. שלישית, חלק ניכר מהנוער הצפון אפריקאי הוא מסורתי, והמוסדות הדתיים בארץ אינם מתאימים לו. נוער זה אפשר לקלוט גם במסגרות לא־דתיות שיקבלו עליהן לכבד את המסורת. ורביעית, מנהיגי יהדות מרוקו הסכימו לקליטת הנוער שלהם גם במשקים לא־דתיים שיכבדו את המסורת.
הסדר הקיים בקליטה התאים אפוא לעקרונות הנהלת עליית־הנוער, ולהשלמתו באה גם שיטת המיון בארצות המוצא. מגמת הנהלת עליית־הנוער להמעיט בהגדרה או לדחותה עד ההגעה לארץ נועדה לאפשר לה לפזר את הנוער לפי תכתיבי המציאות, ופחות לפי ההגדרה. שיטת המיון וההגדרה שנקבעה על־ידה בארצות המוצא נועדה, לדבריה, למנוע פוליטיזציה של ההגדרה וסחף לכיוון הגדרה דתית, סחף שהיה מנוגד למציאות הקליטה בארץ ומנוגד לעקרונות עליית־הנוער.
התופעה הנדונה קוממה את הציבור הדתי במקומות שונים, והוא יצא למאבק בהנהלת עליית־הנוער. תביעות הדתיים נועדו להרבות ככל האפשר את מספר המוגדרים ״דתיים״ והנקלטים קליטה דתית. לשם כך הם דרשו ממוסדות הסוכנות והמדינה להגביר במידה ניכרת את הקליטה במגזר הדתי של עליית־הנוער.
במהלך מאבקיהם זכו הדתיים להישגים מסוימים: בטריפולי הוגדר כל הנוער העולה ״דתי״. במרוקו הוקמו ועדות מיון, ושליח דתי מונה בהנהלת עליית־הנוער. גם שיעור המוגדרים ״דתיים״ עלה מאז שנת 1954. עם זאת, הם לא הצליחו לבטל את הזרם ה״מסורתי״, ובעיקר — לא הביאו לפתרון מצוקת הקליטה במגזר הדתי של עליית־הנוער. הנהלת עליית־הנוער התמידה בעיקרי מדיניותה. ויתוריה המעטים נכפו עליה ומומשו רק לקראת סוף התקופה. הישגי הדתיים היו אפוא מעטים ומאוחרים. הם הצליחו לצמצם במידת־מה את התופעה הנדונה לקראת סוף התקופה, אך לא להפסיקה, והיא נמשכה גם בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים.