מאי | 2018 | מורשת יהדות מרוקו

ארכיון חודשי: מאי 2018

Les veilleurs de l'aube-V.Malka-Vous gens du Maghreb (Atem Yotsé Maarav)

תאריך 12 במאי 2018

Il convient d'évoquer ici un point d'histoire. La rencontre entre ces juifs que l'historiographie juive appellera megorachim (expulsés) avec les tochavim (les juifs autochtones) ne sera pas un long fleuve tranquille, loin s'en faut. Querelles incessantes, controverses théologiques et juridiques (halakhiques), accusations réciproques : un véritable schisme, de caractère religieux, social et culturel, un réel choc culturel sépare leurs communautés. On ne prie pas dans les mêmes synagogues. On ne se fréquente pas ou très peu. Les uns et les autres n’ont pas, par exemple, la même appréciation de ce que signifie une viande casher. Le conflit doctrinal sur ce point en particulier – nombre d’historiens l’évoqueront – durera d’ailleurs des siècles. A peine se considère-t-on comme appartenant à la même religion. Les récits légendaires racontent que si, d’aventure, tel jeune homme appartenant à une famille d’expulsés épousait une jeune femme de la famille des juifs autochtones, on considérait le jeune homme comme décédé et on en prenait ostensiblement le deuil. Certains gardent encore le souvenir de ce que, dans leur enfance, au mitan du xx^e siècle, les juifs d’origine espagnole traitaient leurs coreligionnaires autochtones de forasteros et il ne s’agissait pas là d’un compliment ou d’un titre de noblesse.

Quel rapport avec la musique ou la liturgie synagogales ? Il y a un domaine où les juifs venus d’Espagne vont s’imposer totalement et en très peu de temps : celui des mélodies synagogales et des airs liturgiques.

Voici des hommes et des femmes qui, vivant en symbiose intellectuelle avec les maîtres de la musique andalouse, ont adapté ces airs dans leurs prières, dans leurs chants quotidiens, dans leurs rites religieux et jusque dans leurs élégies.

La confrontation entre les airs de ces juifs venus d’une civilisation relativement raffinée et ceux que chantaient les juifs installés dans ces régions depuis longtemps était par trop inégale. D’un côté, des musiques agréables, riches, variées, sophistiquées, créées en commun par des groupes de poètes et de musiciens expérimentés ; de l’autre, des airs simples, monocordes, sans grande invention et souvent répétitifs. D’un côté, des musiques créées pour servir d’accompagnement à chaque heure de la journee et de la nuit et épousant toute la palette des sentiment׳, qu’un homme peut éprouver : de la joie à la mélancolie, de la tendresse à l’exaltation, de l’amusement à l’allégresse, de la méditation à l’espérance. Le tout obéissant à des règles telles que l’andante ou l’allegro. Oui, assurément, la musique andalouse est un trésor et ce trésor va balayer comme fétu de paille les airs sur lesquels les juifs autochtones psalmodiaient plus qu’ils ne chantaient vraiment leurs textes religieux, leurs rituels et leurs prières.

Si bien que, très vite, ces airs musicaux prennent véritablement possession de la quasi-totalité de la liturgie des juifs du Maroc. Ces mélodies vont les accompagner dans leurs errances. Elles sont aujourd’hui devenues presque une sorte de repère identitaire. A Paris et à Lyon, à Anvers et à Genève, à Montréal et à Madrid, ces airs perpétuent une histoire et une mémoire. Dans certaines synagogues françaises, même les juifs ashkénazes ont désormais appris à chanter tel texte des psaumes selon des airs des modes andalous Istihlal (qui, à l’origine, chante l’éveil de la lune) ou Ghribt el Husayn (qui s’extasie devant le beau et le merveilleux). Il serait sans doute exagéré de prétendre que ces airs sont chantés selon les règles que connaissent les vrais amateurs de cette musique. Détachés de leur lieu de naissance, ils se sont peu ou prou détériorés, altérés. Les fidèles chantent sans savoir en vérité ce qu’ils chantent. De plus, la mémoire n’a gardé que les airs simples ; en route se sont perdus des airs complexes ou sophistiqués… Il arrive aussi que tel air de la musique andalouse, en pénétrant dans la sphère et les rites de la synagogue, subisse, de manière incompréhensible, une mutation. Sans qu’on puisse expliquer aujourd’hui ni quand ni comment de telles transformations se sont produites. « C’est l’oubli et l’ignorance – dit aujourd’hui Haïm Louk – qui sont responsables de ces altérations. »

Vous gens du Maghreb (Atem Yotsé Maarav)

O vous, gens du Maroc, hommes de foi,

Soyez nombreux à glorifier Dieu, en ce jour de Mimouna.

C’est ainsi, au Maroc, depuis les temps anciens,

Que s’expriment les juifs, bénissant leurs amis :

Réussis donc, mon frère, sois heureux et prospère !

Les enfants du pays, selon leur tradition,

Jusqu’à nos jours encore, en terre marocaine,

Offrent aux juifs de beaux cadeaux.

Juifs et Arabes, tous réunis,

Chantent en chœur, l’âme réjouie.

פורסם בקטגוריה Les veilleurs de l'aube-V.Malka | עם התגים bouzaglo

משפחות יהודיות באות להתישב בבאר-שבע- ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

תאריך 12 במאי 2018

ההיגיינה והניקיון של עזה ותושביה הערביים

בבל מקום בארץ, בעת ההיא, היתה התחבורה רק ברכיבה על החמור, על הסוס, או על הגמל. לא היו עגלות, שכן עזה היתה בנויה סימטאות צרות, והרחובות בשכונות העיר היו ברוחב שבין שניים לשניים וחצי מטרים. עד למלחמת-העולם הראשונה לא היו בעזה כבישים, ובחורף היו סימטאות העיר בוציות, מוצפות שלוליות, והמעבר בהן היה קשה. כדי לחצות את השלוליות חלצו נעליים ועברו בתוכן יחפים.

לילדים לא היתה בעיה. בחורף הם יצאו אפילו בהנאה יחפים מהבית. כשנעליהם בידיהם חצו את השלוליות, ונעלו אותן רק בכניסה לבית-הספר, או לפני כניסתם למקום אחר.

אירופאים שביקרו בעזה התרשמו שזוהי עיר מלוכלכת, אף-על-פי שתושבי העיר לא השליכו זבל לרחובות, והעיר לא היתה מוזנחת. בכל יום או יומיים טיאטאו את הרחובות, ואת הזבל הובילו בשקים על גבי חמורים למזבלה שמחוץ לעיר^. מלבד העיריה איש לא שקד על ניקיון העיר, כי לא היתה מודעות לניקיון. הליכלוך בלט בעיקר ברמת המודעות לניקיון האישי של התושבים.

המים ניקנו בכסף והרחצה בבית-המרחץ היתה נחלת בעלי היכולת בלבד. היהודים החזיקו, לבדם, בחורף, את בתי-המרחץ והתרחצו שם אחת לשבוע. רוב תושבי עזה הערביים, על נעריהם וזקניהם, התרחצו לעיתים רחוקות בחורף, אולם בקיץ הלכו לרחוץ בים. המודעות לניקיון הגוף בעיר לא התפתחה, וההזנחה לא הפריעה אפילו לראשי העיר^.

נסים אלקיים התריע מדי פעם נגד משכבי זכר ובהמה שהיו נהוגים אצל הערבים, והזהיר את הנוער היהודי להתרחק מהערבים שסובבו ברחובות בניסיון לפתות ילדים ונערים נוצרים ויהודים, גם פנה לעיריה בתלונה נגד אלה המטילים את מימיהם בחוצות ומחזיקים באבר-המין שלהם בראותם נשים מהלכות ברחוב, הוא הציע להקים משתנות כמו ביפו. כמו-כן סיפר לחאג' סעיד אלשווה מה עוללה החולירע לתושבי יפו, ושרק הודות לניקיון, פגעה המגיפה פחות ביהודים: בתורה שלנו כתוב"נקיים תהיו לה' אלהיבם". וה' אלהי היהודים הוא ה' אלהי הערבים. לכן זאת מצווה מהשמיים לרחוץ את הגוף כדי למנוע מגיפת חולירע בעיר.

חאג' סעיד אלשווה וראשי הדת שיבחו עצת המוכתר, השייח׳ נסיס, הדואג גם לבריאות הערבים, ומאותו זמן היו בתי-המרחץ מלאים מתרחצים ערבים כל החורף.

דרישה נוספת מהמוסדות להפנות עולים לעזה^.

עם הקמת המשרד הארצישראלי על-ידי ההסתדרות הציונית בשנת תרס״ר ביפו, כל הפעולות וההתחייבויות של הוועד הפועל של חובבי-ציון עברו למשרד זה.

עוד משלחת של תושבי עזה, יחד עם הרב נסים אוחנה בראש ומשה ארווץ, נשיא העדה, ונסים אלקיים, פנתה לד״ר רופין, יחד עם יחזקאל סוכובולסקי ו. ד. לבונטין, לדרוש הגשמת תוכנית הגדלת הישוב היהודי בעזה, כפי שהובטח ע״י הוועד-הפועל של חובבי-ציון לפני ההתישבות בעזה. הם טענו כי חלה התערערות באמונתם של יהודי עזה במוסדות, והציעו לד"ר רופין אדמות זולות בסביבת העיר, להקים עליהן שכונה יהודית גדולה. רוב יהודי עזה היו מוכנים לבנות שם את ביתם אם יקבלו הלוואות חלקיות, כמו שקיבלו מתישבי"אחוזת-בית", כדי שעולים חדשים יבואו לחיות בעזה, כפי שתוכנן. הם גם הסבירו כי בעזה יש אפשרות גדולה לקלוט בעלי מלאכה וסוחרים, ויש גם מקום להקמת תעשיה.

ד״ר רופין וד״ר טהון שמעו בהקשבה את דברי המשלחת והבטיחו לעיין בבקשה, וגם לבדוק את האפשרויות לממן את הקמת השכונה הראשונה בעזה, ולהפנות את העולים מרוסיה להתישב שם.

אך בניגוד לציפייתם לא חלף זמן רב והמשרד הארצישראלי השיב בשלילה להצעות המשלחת העזתית. הוא הודיע כי למרבה הצער, העולים מרוסיה אינם נוטים להתישב בדרום והם מבכרים את הצפון בשל האקלים, אולם בבוא הזמן ידונו שנית בדרישה.

ד״ר רופין הוסיף, שאף-על-פי-כן אין המשרד דוחה הקמת שכונה ליד עזה, כאשר ישיג את המשאבים הדרושים. אנשי המשלחת יצאו מאוכזבים מיחס המשרד הארצישראלי כאילו "ישוב עולים חדשים להגדלת הישוב בעזה הוא עניינם של אנשי הגרעין בלבד, שיצאו לבצע שליחות לפי בקשות והפצרות חובבי-ציון, מתוך הכרה בחשיבותה של הרחבת ההתישבות בארץ.

העיר באר-שבע

עד שנת 1890 לא היו בנינים בשטח השוק שעליו הוקמה באר-שבע. היו רק מחנות של בדואים שחנו סביב לשטח בארות המים מימי אברהם אבינו.

בבל שנה אחרי הקציר התחדשה פעילות השוק. מאוחר יותר, החל בשנת 1892, בנו השבטים, שאדמתם גבלה בשוק, כמה מבני-חימר פרימיטיוויים, להשכרה לסוחרים שבאו מבחוץ, מחסנים לתבואה שקנו, או מחסה זמני לבהמות, לסגור אותן מפני גנבים, עד להעברתן.

היה מקובל וידוע, שהמוכרים היו גם הגנבים. בחשכת הלילה היו גונבים מהשטח את הבהמות שמכרו בבוקר ומסתלקים למחנות אחרים, כדי שלא יתגלו. אחרי שהממשלה התורכית החליטה להקים שם עיר בדואית, הקימה מיד בנין לשוטרים רוכבי גמלים, לרדוף אחרי הגנבים. כן עיבדה הממשלה תוכנית מיתאר לבניית בתים על המגרשים, וכן איזור של חנויות ומחסנים להשכרה או למכירה לסוחרים שבאו מערי הארץ השונות. חלק מהסוחרים קנו מגרשים ובנו עליהם בתים, חנויות ומחסנים.

משפחות יהודיות באות להתישב בבאר-שבע

עוד לפני שנת 1900 התישבו יהודים במחנה הבדואים משבט אל-עטוונה המשתייך לשבט אלתיהא. היהודי הראשון שנטה אוהלו שם היה נסים אלקיים. אחריו(1901) התישבה במקום משפחת גורדון כדי לבנות שם טחנת קמח.

נסים אלקיים, שהיה שותף של ראש השבט, חאג' על אל-עטוונה, ביצוא שעורה וחנדל, העביר לשם, ב-1906, את אשתו וארבעת ילדיו. היתה זו המשפחה היחידה שגרה באוהלים. בשנת 1908 נפטר יעקב גורדון ומשפחתו עזבה. בטחנה נותר רק שותפו שניידרוביץ, שמשפחתו ישבה בנס-ציונה. באותה שנה נרקם חלומו של חכם נסים להקמת ישוב יהודי בבאר-שבע, חלום שלא הרפה ממנו שנים רבות. ב-1909 הגיעה לעיר באר-שבע עוד משפחה שלמה, היא משפחת אליעזר מרגולין, אשתו צילה ובתם הקטנה. הם גרו ועבדו בטחנת הקמח של גורדון ושניידרוביץ. ב-1909 פתח הכס נסים בבאר-שבע חנות למכירת קמח והושיב בה את בנו אברהם. ביוון ששנת 1909 היתה שנת בצורת, הוא עשה עסקים טובים. באותו זמן כבר גרו בבאר-שבע, בבתים ובאוהלים, ב-800 נפש, רובם סוחרים ערבים, תחת שלטונו של הקאימקם התורכי, מושל המחוז רוסטוק באשה. באר-שבע הפכה לשוק מרכזי לשבטי הבדואים. מכרו בו סוסים, גמלים, תבואה, כבשים וחוטי צמר לאריגה גסה, תוצרת עצמית, וגם מרכז לחנדל.

נסים אלקיים לימד כ-40 נערות בדואיות לקלף את החנדל המיובש במדבריות הנגב, ולימד עוד 20 צעירים לנפות שעורה מן החול ומן האבנים שהתערבו בה, ולמלא אותה בשקים למשלוח לאנגליה ולגרמניה – הישר לאוניות שעגנו בחוף ימה של עזה.

פורסם בקטגוריה ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים | להגיב

בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-פרק שני-ימי המללאח

תאריך 12 במאי 2018

דוכני הפֵרות המיובשים לא פחות מפליאים במגוון מיניהם, צבעיהם, ריחותיהם וסידורם: תמרים ותאנים, משמש ושאר מינים, מהם מסוכרים ומהם נופך של נאות המדבר נודף מהם, וכולם ניצבים זה על זה מבהיקים באור השמש או דהויים ממנו, מזמינים ליטול מהם, ובין כך ובין כך הם תאווה לעיניים. לצדם קטניות ערומות, מציצות מתוך השקים הניצבים על הקרקע או מוגבהים ממנה על לוחות עץ, ואת שפע גוניהם, צורותיהם וגודלם העין אינה שבעה מלראות: עדשים אדומים כגרעיני רימון המותקנים לברכת ״שירבו זכויותינו״, זרעי תלתן שמהם המעורבים בסוכר מאובק, כאילו ערוכים לאותה ברכת ראש השנה, ומהם טהורים וזהובים כגרגירי חיטה מכווצים, אפונה מרוסקת לחצאין, שכבר לא יאה לבוחנה תחת מזרנה של נסיכה, עדשים חומים שנהוג לבשל מהם בתשעה באב ובימי אבל אחרים לא עלינו, שעועית לבנה שכל אחד מגרגיריה ככלה כלולה מתחת לחופתה, גרעיני חומצה שבלעדיהם חמין צפון אפריקני תמיד ילקה בחסר ובערבי שבת הם תמיד רעים נאמנים למאכלי הדגים, גרגירי חיטה ששימשו גם לחמין בשבת וגם לדייסות בימי החול, וגם אורז, זרעי חיטה מרוסקים למיני תבשילים, פולים גדולים וקטנים, קלופים למרק הביסַאר של לילות חורף, ועם קליפותיהם להתקנת מעדנים אחרים, ועוד ועוד. אך מי שלא ראה והריח את דוכני התבלינים לא ראה ולא הריח תבלינים מימיו. הערמות הגביהו בחרוטיהן מעלה מעלה, התגרו בשובבות צבעיהם במה שהעין יכולה לקלוט: צהוב הזעפרן ליד שחור הפלפל, אדום הפלפלת ליד ירק הזעתר, חום הכמון בצד לובן המלח ועוד אין־סוף מיני תבלינים שלו באתי להכיר את כולם ולמנות אותם ספק אם נותרו עיתותי בידי להפליא בתיאורם לפני הקורא. אלא שלבד מן הערמות המוגבהות של תבלינים, המחרידות תמיהה ללבך למי נועדו, שהרי אליבא דכולי עלמא אין צורכים אלה גרמים פעוטים מהן, מצוי מאחורי החנווני מלאי שגודלו ומגוונו מי ישורנו, המאוכסן בצנצנות שקופות הסדורות במדפים כבית מרקחת מצויד לתפארת. כל הצבעים שם, ואתה עומד נדהם ליכולתו של בעל החנות למצוא כל צנצנת מבין המאות שמאחוריו, לגרוע ממנה כמספר הגרמים המבוקש ולהשיבה למקומה בזריזות ובקלילות. תמיד תהיתי מי יודע מה המרקחות העלומות בצנצנות המסתוריות ההן, כי כללו של קהל קונה מתוך הערמות ורק יחידים מתעקשים על תבלין יקר ערך או יקר מציאות שעליו המתיקו סוד עם התנוונו קודם לכן.

סוליקה הובילה אותי לשוק האומנים, מהם מרקעי נחושת, שהפליאו לחרוט דגמים גאומטריים מרהיבים ולהוציא מתחת ידיהם טסים וכלי מטבח מעשי אומנות. גם היו מעבדי עורות, שהיטיבו להפוך עור חיות ובהמות גסות לבד משי חלק שממנו עשו ארנקים ותיקים, מעילים וריפודים. עוד היו צורפים שהוציאו מתחת ידם עדיים וחגורות עשויים זהב וכסף, משובצים אבנים טובות ומרגליות, ממש תאווה לעיניים. ונוספו לאלה יוצרי רהיטים אמנותיים, מעשה צדף משובץ בעץ, ואומנויות אחרות בשטיחים ארוגים לצבעיהם ולדגמיהם, אריגים צבועים ורקומים ועוד שלל של מלאכות שהזמן יכלה והעין לא תשבע. שוק האומנים גבל עם השדות שבקצה העיר, ולא נראה לעיני ההדיוט שלי שנוסף אפילו בניין אחד על אלה שהותרתי אחרי 30 שנה קודם לכן. באזור זה התגורר הרמב״ם בשהותו בפאס, ועדיין חקוקים בזיכרוני חדרו שביקרתי בילדותי, ובו מקלו וגלימתו, והסיפורים הנלווים על מעשי הנסים שעשה כדי לחמוק מידי נוגשיו המוסלמים, עד שנס מהם והסיע עצמו למצרים ושם עלה לגדולה. אלה כאלה מוסלמים, ללמדך שלא הדין הוא שמחייב לנגוש ביהודים ולהתעמר בהם, אלא השליט ושגיונותיו. רוצה ואינו צריך להם, מתנכל ומשפיל עד עפר; רוצה וצריך להם, מטפח ומרומם עד השמים. בכל מהלך התזזית הזה של דילוג ממקום למקום – ולפני עיכול האחד מקפצים אל משנהו – לא פסקה סוליקה למלמל באוזני כי ״הוא נרצח ללא סיבה״, כשכוונתה לאלי גוזלן שהכירה ושמותו זעזע אותה עד לשד עצמותיה. שמא חששה שהיא הבאה בתור? מה הוא עבד בין מוסלמים ומעורה בהם, כך גם היא. אלא שהיא איננה עתירת ממון כמותו, ומה יוסיף להם מותה של קשישה יהודייה ערירית הנתונה ממילא לחסדיהם?

צעדנו לתחנת מוניות קרובה כדי לנסוע לביתו של הרב, שכבר לא שכן במלח שרוב תושביו ערבים, אלא בעיר החדשה שהייתה צרפתית רובה עד לעצמאות. עמדנו ראשונים בתור, עד שבאו יחידים וחבורות של מקומיים שדחקו עצמם לראש התור ואותנו לסופו, מן הסתם הכירו את סוליקה ולא נראה להם ראוי שיהודייה תקדים אותם. היא ניסתה כוחה בוויכוח על זכותה, אך מיד ויתרה ולחשה לי: ״אי־אפשר להתווכח אתם, תן להם להקדים אותנו״. נכנעתי לגחמות המקום כי לא רציתי לסבך את חייה של סוליקה כשאלך משם, אך נעצבתי על הביזוי שהיא צריכה לשאת יום־יום בלי שאיש יתערב לטובתה. המשכנו אם כן לעמוד בתור, אך הוא לא חדל להתארך מלפנינו היות וגם אחרים למדו כי אנו חשובים כאוויר ריק ולא ראויים להיחשב בני אדם, ומוניות רבות שתפתורנה את הבעיה לא נראו באופק. לפיכך הציעה סוליקה שנעלה לאוטובוס, שם התרחש מחזה מביש ומבזה, לא על שנדחקנו לכלי רכב ציבורי מזוהם, אלא על חוש ההישרדות שסוליקה נאלצה להפגין. היא שיחקה בשלמות את תפקיד מלחך הפנכה: קיפצה סביב הנהג בעליצות מופגנת (לו היה לה זנב הייתה לבטח מכשכשת בו), וכך עם הכרטיסן ואפילו עם הנוסעים שחלקם ודאי הכירה, ונראתה ונשמעה כאסירת תודה על שהתירו לה לבוא לאוטובוס, או על שהיא חיה ונושמת כל עיקר. והלוא גם זה יכול היה להילקח ממנה לו עלה הרצון מלפניהם. היא הוסיפה בלחשוש לתוך אוזני: ״זוהי הדרך היחידה להתקיים כאן״. כמה היה זה דוחה ומקומם בעיני, וכמה שבתי ואישרתי לעצמי כי יציאתי משם 30 שנים קודם לכן הייתה הטובה שבהחלטותי.

ליד בית הרב התרוצצו על המדרכה ילדים ערבים, וככל הנראה מפני שהכירו את סוליקה, שאלו אם באנו לראות את רבי ידידיה, ודיברו על אודותיו בהערצה גלויה וכובשת לב בתומתה. חזות פניו לא נשתנתה מעיקרה למרות 30 השנים שחלפו מאז הנחתי לבית הכנסת שלנו בהנהגתו בעלותי ארצה. הזקנה קפצה עליו, זקנו המחודד הלבין והעטה עליו ארשת אצילית וכבודה, וגופו התעגל והסתרבל משהו, אך הוא היה ערני וחד־מוח כתמיד וזכר את כל בני משפחתי לפרטיהם, ואף הרבה לשאול על כל אחד מהם. לאחר שמיצה את שאלותיו על ידידיו ומכריו ״שם״ בארץ ישראל, היה זה תורי לשאול את שאלותי והוא השיב בסגנונו הבהיר, המדוד והמתון כמימים ימימה. בעצב חבוי, אך כמתאמץ לדווח על דברים כהוויתם, ציין כי מתוך 32 בתי הכנסת שהיו בק״ק פאם נותרו רק שישה לפלטה לשרת את 500 היהודים שנשתיירו. השאר נמכרו לערבים והפכו למחסנים, לחנויות, למגורים ואף לאורווה במקרה אחד. הוא חזר ושנה באוזני שכל הרשומות של הקהילה היהודית שנצברו במשך הדורות צולמו ושוגרו לישראל, ונראה כמוצא נחמה שהנכסים הרוחניים הניתנים לטלטול נעקרו ודילגו עם העקורים, ורק הלא־ניידי ננטשו ובחלקם אף יצאו לרשות הגויים. הוא לא אמר דברים אלה בחדווה יתרה. מהחשובות שברשומות אלו היו ספרי דברי הימים של פאם, שסיפורים רבים ועגומים בהם על גזרות, שמד, מעשי טבח וצרות רבות אחרות שבאו על הקהילה ושלוקטו בידי משפחת הרבנים אבן דנאן לדורותיה מימי גירוש ספרד ועד למאה ה־19. הפירוט שבו נכתבו כרוניקות אלו ורשומות אחרות, הופך את תולדות קהילת פאס וקהילות אחרות במרוקו למסכת עגומה של סיפורי הישרדות תוך התחנפות למדכאים וכניעה להם, של שלמונים ששולמו להם כדי שירפו מגזרותיהם, ומכות שונות ומשונות שבאו על היהודים, בהן גזרות שמד שרק קדושים כסוליקה יכלו לעמוד נגדן, ומכאן הילת גבורתם שנשתיירה אחריהם.

פורסם בקטגוריה בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי | עם התגים בחזרה -מקום-רפאלי

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו- ר, שמואל דא אבילה – בעל ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״

תאריך 15 במאי 2018

ר^, שמואל דא אבילה – בעל ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״

ר׳ שמואל היה בנו של הגאון הצדיק ר׳ משה דא אבילה זצ״ל, ונכדו של הגאון הצדיק ר׳ יצחק דא אבילה זצ״ל, מרבני ארבאט וסאלי. ר׳ משה אביו, חכם גדול היה, והרביץ תורה ברבים. מן השמים חונן בפה מפיק מרגליות, בו היה דורש לעם דרשות מלהיבות, ומחזירם בתשובה.

ר׳ משה זכה, והתאחדו על שולחנו תורה וגדולה, בכספו הרב הרבה לעשות צדקה וחסד, ונודע כחונן דלים. לפיכך, מתחילה עסק רק בהרבצת תורה ובמעשים טובים, ולא נזקק לרבנות או דיינות. אולם, לא לעולם חוסן, ובזמן מסויים, עושרו הרב עמד לו לרועץ. הדבר היה, כאשר פקידי הממשל התנכלו לו בעלילות מס שונות ומשונות, עד שנאלץ להימלט ממקנס עירו לארבאט. בהגיעו לשם נאלץ ככל הנראה, ליטול על עצמו עול רבנות ודיינות, כפי הנראה מתוך הקדמת בנו לספר אוזן שמואל ומתוך כמה תשובות המופיעות בספר שו״ת משפטים ישרים.

בשנת תמ"ח נולד לר׳ משה בנו ר׳ שמואל. כבר במעלליו התנכר נער, ואותות גדולה וקדושה נצצו בו. ר׳ שמואל עלה והתעלה במעלות התורה והיראה, וכל רואיו הללוהו בראותם כי לגדולות נוצר. כבר בהיותו בן עשרים ואחת שנים, עמד ודרש במקהלות עם בעיר מקנס, ועורר את העם לחזור בתשובה.

הערת המחבר: כאן המקום לעורר את המבוכה אודות שנת לידתו של ר׳ שמואל. בספרו ״אוזן שמואל" כתב ר׳ שמואל כמעט בכל דרשה באיזו שנה נאמרה (בגימטריא, לדוגמא שנת ״ותבונה״ היינו: תס״ט, תחסה״ היינו: תע״ג), וציין גם בחלק מהן בן כמה היה באותה שנה. אולם מעיון בתאריכים עולה סתירה מעניינת מאד, כי לפי איך שכתב בדרוש א', דרוש ג׳ לשבת הגדול, דרוש ה׳ לשבת הגדול. עולה ששנת לידתו היתה: תמ״ח. אולם לפי איך שכתב בדרוש ב׳, דרוש ד׳, דרוש ד׳ לשבת הגדול. עולה ששנת לידתו היתה: תנ׳׳ג. והדעת נוטה יותר ששנת לידתו היתה תמ״ח, כי בכל המקומות שלפי החשבון נמצא שנולד בשנת תנ׳׳ג, אפשר להוריד מהסימן שנתן את האות ה', כך שנמצא שנולד בשנת תמ״ח, אבל במקומות שלפי החשבון נמצא שנולד בשנת תמ״ח, אין אפשרות להוסיף על הרמז. נקודה נוספת: ר׳ שמואל הדפיס את ספרו זה בשנת תע״ה, כפי המצויין בשער הספר. אך מהמרמזים שנתן לשנים שאמר את דרוש ה', דרוש ב׳ לשבת הגדול, דרוש ה׳ למעלת התפלה. דרוש ג׳ להספד, דרוש ו׳ להספד, נמצא שאמר אותם בשנת תע״ח, ואין הסבר לסתירה בדברים אלא א"כ נוריד בכל אותם מקומות את האות ה׳, כך שיצא שנאמרו בשנת תע״ג.

משגדל ונהיה בן טו״ב שנים, דברו בו נכבדות, לשאת לאשה את בתו של ר׳ משה, נכדתו של ר׳ חיים בן עטר – גדול הדור.

שנתיים מחצה התאכסן ר׳ חיים בבית ר׳ משה דא אבילה, ובאותו זמן דבק בו ר׳ שמואל, יצק מימי התורה על ידו, נעשה לתלמידו המובהק, שימש אותו ביום ובלילה, וידו לא משה מתוך ידו. בכל מקומות גלותו גלה עמו, וקבל ממנו תורה וקדושה במנה גדושה.

עובדה זו גרמה גם לכך שיחסי ידידות חמים וקרובים מאד, נרקמו בינו לבין גיסו ר׳ חיים בן עטר (ה״אור החיים״), אשר כמוהו התאבק בעפר רגלי זקנו, ר׳ חיים זצ״ל. ר׳ שמואל ור׳ חיים כבדו מאד איש את רעהו, ומאז זמן לימודם יחד בצל זקנם, שררה ביניהם אהבה ואחוה מיוחדת, שנמשכה כל ימי חייהם.

לאחר ששב ר׳ חיים לביתו, פתח ר׳ שמואל ישיבה בעירו, והחל להרביץ תורה לתלמידים. כמו כן, היטה שכמו להיות עזר לאביו בהנהגות הציבור, וכפי שמספר בהקדמתו לספר אוזן שמואל, אביו הורה לו להשיב במקומו לכל הציבור הפונים אליו בשאלות הלכה.

ר׳ שמואל קיבל תורה גם מהגאון החסיד ר׳ יוסף בהתית זצ״ל, מרבני מקנאס, ובספרו אוזן שמואל (דרוש א׳ להספד) מביא את ההספד שנשא עליו ביו״ט שני של פסח בתוך השבעה, בשנת תע״א.

ר׳ שמואל נחשב לאחד מגדולי הרבנים במרוקו בתקופתו, והתפרסם מאד בדרשותיו הנפלאות. בדבריו היה בעיקר מעורר את העם להתחזק בלימוד התורה, עד שהכתירוהו בתואר: ״מכתיר תורה ברבים״.

סבלו הרב של ר^, שמואל

במשך ימי חייו סבל ר׳ שמואל סבל רב, פועלי און הציקו לו בכל מיני תואנות, שללו את רכושו, וכמעט גם את נפשו. הרפתקאות שונות ומשונות עברו עליו, ומחמתם נאלץ לנדוד ממקום למקום. במשך ימי חייו גר תקופה מסוימת בארבאט, במקנס, ולאחר מכן חזר לסאלי.

מענינת ביותר עלילת גבית המס, שנרקמה נגדו על ידי ראשי הקהל במקנס.

כאמור, ר׳ שמואל היה מבני קהילת מקנס, שם נולד וגדל. בזמן מסוים עבר לגור בעיר סאלי, אולם המשיך בעסקי מסחרו בעיר מקנס. ראשי הקהל של מקנס ראו בו בן עירם, לכן המשיכו לגבות ממנו מס כאילו עודנו גר שם. אולם לא הסתפקו בכך, בראותם את הצלחתו, העריכו את עושרו בהפלגת יתר. כל אניה שהגיעה טעונה בסחורותיו, היו מהלכים רכיל, כי בעצם כל האניה כולה שלו, ולכן חייבוהו בתשלומים פי כמה יותר מהראוי לו, ועוד כהנה וכהנה. מתחילה נשבע להם ר׳ שמואל כי הכנסותיו אינם עולות על כך וכך, ולכן אין להם לחייבו יותר. ראשי הקהל לא האזינו לשבועתו, והמשיכו במנהגם. ר׳ שמואל נעלב מאד, וטען, כי בהיותו ת״ח, הרי הוא פטור מעיקר הדין מתשלומי מסים.

הגאון ר׳ משה בירדוגו זצ״ל, רבה של מקנס, הידוע בכינויו ״המשבי״ר״, יצא להגן על כבודו, והוכיח את פרנסי העיר, אך ללא הועיל.

משהמשיכו לרודפו, פנה ר׳ שמואל לשני גדולי הדור הגאונים: ר׳ יהודה בן עטר זצ"ל ור׳ יעקב אבן צור זצ״ל, שיושיעוהו. גאונים אלו חרדו לכבודו, ובאו לקראתו בבל לב.

בפסק דין שפרסמו בשנת תצ״א (זמן קצר לאחר פטירת הרב המשבי״ר הנ״ל) הצדיקו את כל טענותיו, וגזרו על פרנסי העיר להשיב לר׳ שמואל את כל מה שגבו ממנו שלא כדין. מתוכן פסק הדין ניכרת ההערכה הגדולה שרחשו אותם גדולים ־־ שמואל, בפרט מהתוכחת החריפה שהוכיחו את פרנסי העיר, על הרעה שעשו, ב־ עברו על חילול ה׳, בחללם כבוד ת״ח.²² ניתן להניח, כי עלילה זו, היא שהביאה לר׳ שמואל לחבר את ספרו כתר תורה, בו האריך לדון בפטור תלמידי חכמים בתשלומי מס.

ר' שמואל חיבר כמה ספרים, המפורסמים ביניהם: א. ספר דרשותיו אוזן שמואל, נדפס באמשטרדם בשנת תע״ה, בהסכמת גדולי הדור: ר׳ יהודה בן עטר, ר׳ יעקב אבן צור, ור׳ אברהם בן דנאן. על פי הוראת רבותיו ר׳ חיים עטר ור׳ יוסף בהתית הדפיס ספר זה. ר׳ חיים ציוה אותו על כך בהקיץ, ור׳ יוסף נגלה לו בחלום, והורה על כך. בספר זה קיבץ ר׳ שמואל את דרשותיו שדרש בצעירותו ממש, בהיותו בן י״ז – כ״ז. ב. ספר כתר תורה, בו דן לפטור ת״ח ממסים ע״פ דין, נדפס באמשטרדם בשנת תפ״ה. כמו כן חיבר גם הגהות אוזן שמואל למסכת נזיר, נדפסו בסוף ספרו כתר תורה, וספר דרשות מעיל שמואל. הסכמה ממנו נדפסה בראש ספר חפץ השם, שחיבר גיסו ר׳ חיים בן עטר.

(לר׳ משה דא אבילה – אבי ר׳ שמואל, היו עוד ב׳ בנים: הגאון הצדיק ר׳ יצחק, מחכמי סאלי, והגאון ר׳ יעקב, מחכמי מקנאס. ר׳ יעקב נפטר בצעירותו בליל תשעה באב שנת תפ״ה. ר׳ יצחק הניח אחריו ג׳ בנים: הגאון הצדיק ר׳ יהודה מחכמי סאלי(היה נשוי לאחותו של הגאון הצדיק ר׳ רפאל אבן צור מפאס), הגאון הצדיק ר׳ יוסף, מחכמי סאלי, והנבון ר׳ משה.)

פורסם בקטגוריה כתר קדו. - תול. הזהב לבית פינטו | עם התגים שמואל דא אבילה

ציון וירושלים בשירת ספרד – נחמיה אלוני

תאריך 15 במאי 2018

ציון וירושלים בשירת ספרד

מאת

נחמיה אלוני

מהלכת לה דעה משובשת בין החוקרים העוסקים בחכמת ישראל, ויחד איתם בין בני עמנו בקהל ישראל, כי הנוהים אחרי ציון וירושלים היו היהודים היושבים בארצות תחת שלטון הנוצרים, וכי היו אלה האשכנזים שעלו לציון וירושלים בגלי העלייה בימי־הביניים, ואילו היהודים היושבים בארצות תחת שלטון האסלאם לא היו בין הנוהים אחרי ציון וירושלים, ולא היו הספרדים היושבים בארצות תחת שלטון האסלאם בין העולים לציון וירושלים בגלי העלייה בימי־הביניים. כך אנו מדברים על עליית מחנה רבנים מארץ־צרפת במאה הי״ב, וכך אנו מדברים על עליית מחנה פרושים חסידים מארץ־אשכנז במאה הי״ח! ואיננו מדברים על עליית מחנה רבנים מארץ־ספרד או מחנה חסידים מארץ־ספרד. נדמה לך לעיתים, כי היו אלה האשכנזים הנאמנים לציון וירושלים, ואילו הספרדים היו אלה שניתקו את עצמם מציון וירושלים, נטמעו טמיעה גמורה והתבוללו התבוללות מלאה בעם הארץ יושבי ספרד, והיו לאחדים עמהם.

אף כשדנו חוקרי חכמת ישראל במאה הי״ט בשירתם של משוררי ספרד המפוארים, היו מעיינים ומסתכלים בשיריהם מתוך השקפתם המיוחדת, וממעטים לראות את סבל הגלות וצרות הגלות, אשר סבלו בני ישראל תחת שלטון חצי הסהר. היו כאלה שאף הפליגו ואמרו: שירתם יפה מאוד מאוד, אולם חסרונם היחיד הוא שלשונם עברית. הפליג יותר מכולם אברהם גייגר שאמר: ״כבר מזמן ויתרו היהודים בספרד, כמו גם בארצות אחרות, על המלחמה לעצמאות, והיה זה בעיניהם חזון בלבד״. ואם מצאו אותם חוקרי חכמת ישראל שירים על הסבל בגלות ועל חזון הגאולה, היו מבארים אותם כמס שפתיים וכצפצוף הזרזיר, ולכל היותר חזון למועד רחוק מאוד, לימות המשיח ואחרית הימים.

מן הראוי שנתחקה על הגורמים לדעה משובשת זו, המהלכת בין חוקרי חכמת ישראל ובין בני ישראל. וייאמר מייד, כי אין לחפשם בקנאת עדות ולא בפער תרבותי בין הקהילות, כי היו בין הגורמים לדעה זו גם אשכנזים וגם ספרדים. כפי שנראה להלן, היו בין הגורמים לדעה משובשת זו לא רק אשכנזים וספרדים אלא גם גורמים כלליים, תנועות חברתיות חדשות בארצות המערב וגם בארצות המזרח, שהטיפו רעיונות חדשים והשקפות חברתיות חדשות, אשר מהן הושפעו האשכנזים והספרדים גם יחד.

הגורמים בארצות הנוצרים שבמערב:

הגורם החשוב ביותר הוא הליבראליזם בארצות אירופה במאה הי״ט. האסכולה של הליבראליזם האירופי ביקשה להעניק שוויון זכויות לכל יושביה ותושביה בלי הבדל דת (אבל לא בהבדל לאום!). בני עמנו במערב אירופה דגלו באסכולה זו מתוך שאיפה להשיג שוויון זכויות. חפץ חפצו היהודים להשתלב בכלכלתם של העמים הנוצרים ובתרבותם, לשונם והשכלתם, בתולדות העם שבתוכו ישבו ובספרותו. השגת שוויון זכויות אזרחי היתה המטרה העליונה, אשר אליה שאפו ראשי היהודים בארצות אירופה. כדוגמה לשלטון סובלני ומתקדם הציגו מנהיגי ישראל וחוקרי תולדותינו את השלטון המוסלמי בחצי האי האיברי. לפי בעלי דעה זו היו הנוצרים בימי־הביניים הפחותים והנחותים, מכיוון שרדפו את בני ישראל, וגזרו עליהם גזירות רעות, ואף העלילו עליהם עלילות דם ועלילות שווא, ואילו השלטון המוסלמי בארצות המזרח התיכון, מצרים ועיראק, סוריה ופרם, צפון־אפריקה וספרד היה שלטון מתקדם וסובלני כלפי דתות אחרות. היתר, זו השקפה על־פי הרהורי הלב במאה הי״ט. היתה זו השקפה כפילת ניגוד, שהורה לארצות אדום במערב וורודה לארצות האסלאם במזרח. חלק חילקו אותם החכמים בעלי האסכולה הליבראלית: כפייה דתית ורדיפות דתיות בארצות הנוצרים, סובלנות דתית וחופש דתי בארצות המוסלמים; גירוש מן החקלאות ומן הכפרים בארצות הנוצרים, בעלי אחוזות ובעלי נחלאות בארצות האיסלאם; הגבלות במלאכות וחרם באגודות בעלי מקצועות ואומנים בארצות הנוצרים, ולעומת זאת השתתפות בכל המקצועות והאומנויות בארצות האסלאם; חרם גמור למינוי ראשי שלטון ופקידות בארצות הנוצרים, ודוגמאות בולטות לראשי פקידות ולראשי שלטון בארץ ספרד: חסדאי אבן שפרוט, יעקב אבן ג׳ו, יקותיאל אבן חסאן, רב שמואל הנגיד אבן נגרילה.

חכמינו אף מצאו נימוקים לראייה כפילה וכפולה זו. דת האסלאם קרובה יותר לדת ישראל, והלשון הערבית שייכת למשפחת הלשונות השמיות, וקרובה היא ללשון העברית. לעומת זאת היתה כפילות לשונית בארצות הנוצרים: בחיי יום־יום לשון העם, הלשון הלאומית של ילידי המקום, ובחיי הקודש בכנסייה ובמדעים לשון זהה, הלטינית. אלה ואלה גרמו לפריחת המדעים והאומנויות בארצות האסלאם, ואילו העמים הנוצרים היו שרויים בחוסר השכלה ובלא מדעים ואומנויות, יושבי חושך וצלמות היו.

אף חכמינו בתקופת הלאומיות ובארצנו מדברים על הסובלנות המוסלמית הזו. שפ״ר אומר: ״במעולים שבמחמדיים… סבלנים ונוחים לבריות יותר מהנוצרים״. אשתור כותב: ״השלטון האומיי בספרד הצטיין בדרך כלל בסובלנותו כלפי הלא־מוסלמים. נראה שסובלנות זו היתה בבחינת מדיניות מחושבת ומתוכננת… היהודים שהיו נאמנים לשליטים בכל לבם הפיקו ממנו תועלת מרובה״. שירמן אף רואה בערבים מצילים וגואלים לישראל: ״היהודים… החזיקו בה במעמדם גם בזמן הוויסטגותים, אף על פי שרדיפות קשות היו אז מנת חלקם, לאחר מכן קידמו בברכה את פני הכובשים המוסלמים, שהצילום ממצוקתם״.

הגורמים בארצות האיסלאם במזרח:

לא היתה אימפריה בהיקף התפשטותה בתבל כמו האימפריה המוסלמית הענקית בימי־הביניים, מהודו במזרח עד קצה המערב במארוקו ומקצה חצי־האי ערב בדרום עד חצי־האי האיברי ודרום צרפת בצפון. במרחב רב־היקף זה שלט חצי הסהר, אשד הכריז על אמונה חדשה ועל דת חדשה, על שליח חדש ועל תורה חדשה שירדה מן השמיים. גם הממלכה המוסלמית בחצי האיברי, ארץ ספרד, אשר היתה נצר הממלכה המוסלמית של בני אומייה, ושלטה בה משפחה אחת במשך שלוש מאות שנים (711—1011) היתה הממלכה החזקה ביותר באירופה, ומלכים נוצרים קרובים אף בחצי־האי האיברי ומלכים נוצרים רחוקים באירופה ובאסיה הקטנה שלחו שליחים אליה, והשתחוו לה, נשאו ונתנו אתה וסחרו עמה. בני ממלכה זו, כאשר עלו לגדולה והגיעו לשיא, נזדקקו לפקידות עליונה, אשר תוכל למלא תפקידים של נציבים ונציגים נאמנים, ואשר תוכל לנהל את ענייניהם בנאמנות עם ממלכות אירופה ומלאכויותיהם, והיו הפקידים היהודיים האלה המפיצים את האגדה על השלטון המוסלמי הסובלני ועל החיים השקטים והשלווים בחסותם של המושלים המוסלמים. ראש וראשון להם היה חסדאי בן יצחק אבן שפרוט במאה העשירית, וזו לשונו באיגרתו ליוסף מלך הכ׳זרים על מצבם של בני ישראל בארץ אנדלוסייה ובירתה קורטובה

אנו… שרויים בשלוה בארץ מגורינו, כי אלהינו לא עזבנו, ולא סר צלו מעלינו…גם אגיד לאדוני המלך את שם המלך המולך עלינו, שמו עבד אלרחמאן בן מוחמד… ועבד אלרחמאן זה… לא היה כמותו במלכים אשר היו לפניו…ואין זה כי אם מרוב הסוחרים הבאים מכל הארצות ומאייהם. וכל סחורתם וכל אודותם [= קורותיהם, או הקורות אותם] לא יתכן כי אם על ידי ולפי דברי…

הערת המחבר: איגרת תסדאי לכוזרים, מהד׳ אברהם כהגא, ספרות ההיסטוריה הישראלית, א, וורשה תרפ״ב, 14/36—1/38. בעט׳ 37 יש תיאור עשרה של ארץ ספרד, עשירה ,בתוצרת חקלאית, ארץ תעשייה, מסחר ,מקיף ארצות רבות מסביב לארץ ספרד ועד ביזאנץ, ארץ מכרות של מתכות רבות וחשובות,

מאח שנים אחרי תסדאי אבן שפרוט עלה לגדולה יהודי גולה אחר בארץ אנדלוסייה ובעיר הבירה גראנאדה, רב שמואל הנגיד אבן נגרילה, ואף עלה בגדולתו על קודמו, כי הוא היהודי היחיד, אשר שימש הוזיר (= ראש הממשלה) של הממלכה, ובאותה שעה שימש ״הנגיד״, ראש קהילות ישראל בארץ ספרד. וזו לשונו באחד משירי התהילה, שהם גם שירי המלחמה היפים ביותר בכל השירה הספרדית, כי הוזיר משמש בעת ובעונה אחת גם הראש הצבאי, היוצא למערכות המלחמה בראש צבא מלכו, ושם שיר המלחמה זה: ״שירה״, מעין שירת הים או מעין שירת דבורה וברק בן אבינועם, ממיטב שירי המלחמה בספרות המקראית:

כֵּבוֹדִי אֶת פְּנֵי מַלְכִּי, וְכִי כָל / דְּבַר מַלְכוּת וְעֵצָה בִי גְזוּרָה

וְכָל מִלָּה גְמוּרָה, בַּאֲשֶׁר לֹא / גְמַּרְתִּיהָ אֲני, אֵינָּהּ גְמוָּרה.

והרי גדולתם של יחידי סגולה אלת היא שנסכה שלווה וישיבה לבטח בין בני ישראל בארץ ספרד, וכאילו היו מנותקים מציון וירושלים.

באותו זמן בערך שימש בתפקיד של פקידות עליונה באחת המדינות המוסלמיות הקטנות, בארץ ואלנסיה, יהודי מיהודי גולת ספרד, ושמו ״יקותיאל אבן חסאן אלמתוכל (במקור: אלמתואכל) אבן קברון״,שהיה מיטיבו ומגינו של המשורר הספרדי הגדול ביותר, רב שלמה אבן גבירול. אף הוא ניהל חצר ובית־חצר ומעסיק משורר להיות איש יחסי הציבור שלו ודובר חצרו, ולא יכול היה לבחור לו לתפקיד זה איש משובח יותר מרשב״ג. בזה אף קנה לעצמו קניין רב, שיהיה שמו חי לנצח בין בני עמנו.

בתור גורם לדעה משובשת זו אצרף כאן את דברי המשורר הנפלא ביותר בין משוררי ספרד, ריה״ל, הקשור ביותר בציון וירושלים, אשר הוציא את דיבתם של יהודי ספרד רעה באמירתו: ״ואין דיבורנו ׳השתחוו להר קדשו/ ׳והשתחוו להדום רגליו^, (תהלים צט, פסוקים ט, ה) ׳המחזיר שכינתו לציון׳ וזולת זה אלא כצפצוף הזרזיר והתוכי, שאין אנו חושבים על מה שנאמר בזה ובזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר״.

פורסם בקטגוריה מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי | עם התגים ציון-ירושלים

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן

תאריך 15 במאי 2018

טעות בקריאת התורה שגרמה לזיווג נאה

משורר הנודע ר׳ דוד חסין, בעל ״תהילה לדוד״, היה אב לתשע בנות, ופרנסתו היתה דחוקה מאד. להגדלת פרנסתו הוא שימש גם כחזן באחד מבתי הכנסת. כי במרוקו כל העולה לתורה מלבד התרומות לבית הכנסת ולמוסדות צדקה אחרים, היה תורם גם סכום מסויים לחזן. בשבת פרשת ״תולדות״ התארח באותו בית כנסת הרב יעקב ברדוגו, שהיה עוד בחור צעיר. בתור אורח הוזמן לעלות לתורה. בקטע שישי שנחשב בעיני הבריות בקטע חשוב מאד, על סמך מה שכתוב במקורות שר׳ שמעון בר יוחאי היה נוהג לעלות לתורה רק בקטע זה, הנקרא בפי יהודי מרוקו ״ששי דר׳ שמעון(בא״י קוראים לקטע זה ״סמוך״ ולא ידוע לי מה מקור תואר זה). סמוך למה?

בזמן הקריאה, ר׳ דוד חסין בעל הקורא, טעה בכוונה וקרא: ״אם לוקח יעקב אשה מבנות טית (9) במקום מבנות חת (8)״.

ר׳ יעקב תיקן אותו ״אשה מבנות חת ולא מבנות טית״. ״אתה צודק״ עונה לו ר׳ דוד חסין ״אבל תקרא את הרישא של הפסוק: אם לוקח יעקב. כלומר אם אתה ר׳ יעקב תינשא לאחת מתשע בנותי, הרי ישארו לי רק חת (8) בנות, והטעות תבוא על תיקונה״.

הרבנים שהיו נוכחים בבית הכנסת התלוצצו קצת מהטעות המכוונת, ובו ביום, ר׳ יעקב האורח אמר: ״אני לוקח לאשה אחת מבנותיו של ר׳ דוד חסין, כי אולי זה רמז מהשמים״. ולימים, החתונה התקיימה, במזל טוב.

נס על קברו של ר׳ עמרם בן דיוואן

ר' עמרם בן דיוואן – שד״ר חברון במרוקו, נפטר שם באמצע שליחותו ונקבר בעיר וואזאן.

קברו הפך למקום זיארה. בל״ג בעומר, עשרות אלפים, חנו עם אוהליהם ליד קבר הצדיק, במשך שבעה ימים. אין מצבה בנויה על קברו, כצוואתו, אלא גל אבנים, מתחת לעץ זית ענק. מספרים שהרבה נסים התחוללו ליד קברו של הצדיק. מעשה זה שמעתי מפי אליהו בוטבול, יליד אותה עיר, אשר לפי דבריו הנס הבא התרחש לנגד עיניו: יהודי עשיר מכזבלנקה היה לו בן שנולד משותק מבלי יכולת להניע את ידיו ואת רגליו.

הילד הגיע לגיל בר-מצוה, וכל המאמצים למצוא לו מזור למחלתו לא הועילו. כמה מחבריו של אותו עשיר הציעו לו להביא את בנו לקברו של ר׳ עמרם בן־דיוואן. וכך היה. העשיר לקח את הבן במכונית שלו נהוגה בידי נהג פרטי.

באותו יום שהוא הגיע לקברו של הצדיק, ישבה קבוצת יהודים ובתוכם בעל הסיפור. הם ישבו וקראו תהילים, לפני עריכת הסעודה שהם הביאו איתם. הם באמצע התפילה והאיש העשיר הופיע, כשהוא והנהג שלו תומכים בנער. הציעו להצטרף אליהם, ובתום הלימוד הם ילכו איתו לקבר. וכך היה. בבואם לקבר, הושיבו את הנער על גל האבנים התרחקו ממנו והשאירו אותו לבד. פתאום הנער קם על רגליו, ובא אל אביו. כל הנוכחים חזו בנס זה. הנער שב לאיתנו אחרי שלוש-עשרה שנים של שיתוק ידיו ורגליו.

האב העשיר הבטיח לבנות מצבה על קברו של הצדיק, במקום גל האבנים. אך הנוכחים אמרו לו, שעוד לפניו הרבה רצו לבנות מצבה על הקבר, והצדיק בא אליהם בחלום, ומנע מהם לעשות זאת. זו צוואתו של הצדיק להישאר מתחת לגל האבנים. העשיר תרם תרומה גדולה, למפעל צדקה על שמו של הצדיק.

מקום קבורתו של הרבי המלמד

רבי אחד שהיה מלמד תינוקות דבית רבן, במשך למעלה מארבעים שנה, ואצלו למדו גם חמשת האחים שלי ואנוכי, מוצאו היה מעיר פאס, ובא לעירנו סאלי בנסיבות טראגיות. ביום החתונה של אחותו, ראה בין יתר המוזמנים בחור אחד שהתחיל להתעסק עם בת משפחתו של הרבי. הבחורה, מתוך צניעות, ניסתה לברוח מידיו של אותו בחור. הרבי שלנו, שמחמת כבודו לא אזכיר את שמו, שלף סכין ודקר למוות את אותו בחור. מפחד עונש מאסר חמור, הוא ברח מפאס ובא לעירנו. על אף שהיו לו ידי זהב באמנות ובמקצועות שונים, העדיף ללמד תינוקות ופתח ״חדר״ לימודים על אף שידיעתו היתה מצומצמת למקרא בלבד, בתרגום ערבי, כפי שזה היה נהוג.

לאחר פטירתו, אנשי החברה קדישא נזכרו בחטאת נעוריו כרוצח נפש, וקבעו את מקום קבורתו, בשכנות קבר של אדם פשוט. האחים שלי, אשר כאמור למדו אצלו, והיתה להם יד חזקה בכל ענייני הקהילה, באו לחברה קדישא ואמרו: ״אם הרבי שלנו לא ייקבר במקום מכובד, תהיה היום מהומה גדולה בקהילה, עד מלחמת אחים, שאתם תהיו אחראים לתוצאותיה״.

אנשי חברה קדישא עמדו על דעתם והאחים שלי התנגדו בתוקף להחלטה זו.

בסופו של דבר, מחמת האיום המסוכן של האחים שלי, הענין הובא להכרעה בפני הרב המקומי. אנשי החברה קדישא טענו בפני הרב שמדובר בהורג נפש מישראל, ויש לקבור אותו במקום שקבעו לו. האחים שלי טענו בפני הרב ״אמנם הרבי עשה מה שעשה מטעם כבוד המשפחה, אבל בבואו לעירנו עסק בלימוד תורה במשך ארבעים שנה ובכך הוא כיפר על עוונו״.

רב העיר השתכנע מטענת האחים שלי, ואולי חשש שהדבר יגרום מהומה מסוכנת בקרב הקהילה, והחליט שלימוד התורה בו עסק הרבי במשך שנים רבות, מכפר על עוונו, ויש לקבור אותו במקום שתלמידיו ממשפחת דהאן יקבעו או יסכימו לו. ואכן הרבי נקבר במקום מכובד, בקרבת הקבר של אבי ז"ל. זהו כבוד תלמידים כלפי הרבי שלהם.

בזה האחים שלי ז"ל קיימו הציווי: ״ויהי מורא רבך כמורא שמים״.

לא תישא פנים

בעירנו סאלי, היה אדם כמעט עני, זקן וירא שמים. ביום פטירתו, אנשי חברה קדישא קבעו לו מקום קבורה, בחלקת אנשים פשוטים. בנו היחיד, שהוא גם בעל מצוות, התנגד למקום הקבורה שנקבע, ודרש מאנשי חברה קדישא לקבור את אביו במקום אחר, יותר מכובד. טענות הבן לא הועילו, והאיש נקבר במקום שנקבע לו על ידי חברה קדישא.

הבן לא היה בכוחו לעמוד נגד החלטה זו. ביום בניית הקבר, הבן הוסיף לוח שיש קטן ועליו היה כתוב: ״לא תישא פנים״, כי טענת הבן שכאן היה מעשה של משוא פנים, כי אדם עשיר באותו מעמד של אביו היו קוברים אותו במקום מכובד.

יו״ר ועד הקהילה, בביקורו בבית עלמין ראה את הלוחית המוזרה שהוצבה על הקבר, ונתן הוראה לשבור אותה. הבן שמטבעו היה עקשן ולא ותרן הגיש תלונה בפני הפחה (המושל הערבי המקומי), בטענה שיש כאן חילול קבר של נפטר.

הפחה הבין שיש כאן ביזוי של הנפטר, ותבע מראש הקהילה להעמיד על הקבר לוחית חדשה באותו נוסח, אחרת יבוא על עונשו וייאסר. ראש הקהילה נתן הוראה להעמיד על הקבר לוחית חדשה. מאותו יום הבן קיבל כינוי: ״אליהו, לא תישא פנים״. יש עוד סיפורים על אותו אדם שעשה דברים בלתי שגרתיים ומוזרים.

היום הוא גר ביהוד, שם הקים בית כנסת ויסד ישיבה. במקום מצוות רבות, על אף היותו אדם פשוט, הוא עלה בהרבה על אלה שהתעקשו בקבורת מקום אביו. זכות האבות עומדת לבניהם לא עמדה לו. הבן קיבל כינוי ״אליהו שאשייא״ כי בניגוד לאחרים הוא נהג לחבוש ״תרבוש״(שאשייא) לראשו.

סעודת אליהו הנביא

אליהו אלקיים המכונה ״סאסייא״ (שאשייא – תרבוש), בהיותו רודף מצוות החליט, שבהיות שמו אליהו, יערוך סעודה מיוחדת לכבוד אליהו הנביא, ובה ישתתפו רק עשרים ושישה אנשים, במספר הויה, ששמם אליהו. הוא ערך סעודה גדולה והזמין כל אלה ששמם אליהו. בבוא עשרים ושישה מוזמנים, סגר את דלת ביתו, לבל ייכנסו אנשים נוספים. והנה, אחד בשם אליהו סדו – מכור מאוד לטיפה המרה ושימש גם מעורר אנשים לסליחות ולבקשות של ליל שבת, יהודי די עני. הוא לא היה בין המוזמנים לסעודה. יהודי ליצן אחד פגש אותו ברחוב ואמר לו: ״אליהו, מה אתה עושה כאן, לא שמעת שאליהו אלקיים (סאסייא) עורך סעודה גדולה, לבל מי שנקרא בשם אליהו? לך מהר ושם תאכל ותשתה כאוות נפשך״.

אליהו זה רץ לביתו של בעל הסעודה, ומצא הבית סגור ומסוגר. התחיל לדפוק על דלת הבית. לשמע הדפיקות החזקות והתכופות, בעל הסעודה בא לעבר הדלת כשהיא סגורה ושואל ״מי זה?״. אותו אליהו אומר לו ״אני רוצה להשתתף בסעודה, כי גם לי קוראים אליהו״. בעל הסעודה עונה לו ״זה כבר נגמר, יש לי כבר עשרים ושישה בשם אליהו, ולך אין כבר מקום. אם תרצה לאכול ולשתות, חכה עד שהסעודה תיגמר, וכולם יצאו. ואז תיכנס ואגיש לך אוכל ושתיה ממה שיישאר מהסעודה״. וכך היה. אליהו סדו לא השתתף בסעודה, לצערו הרב. אבל בכל זאת אכל משאריות הסעודה. על זה נאמר: ״כאשר אבדתי, אבדתי״.

אליהו סדו זה, שלא זכה להשתתף בסעודת אליהו הנביא, היה מכור לטיפה המרה. בלילות שבת עבר מבית לבית לעורר אנשים לטקס הבקשות. כמעט בבל בית, הגישו לו בקבוק יין ומאכלים שונים, כדי ללוות בעל הבית, לטקס הבקשות.

בתום הבקשות, הוא היה שיכור לגמרי, עד שלא ידע מימינו לשמאלו.

הוא היה גם המומחה והממונה, להוצאת סירי החמין מהתנור, ביום שבת. עבודה קשה ומייגעת.

פורסם בקטגוריה סיפורים מחיי יהודי מרוקו - ח.דהן ז"ל | עם התגים סיפורים

ארזי הלבנון-תולדות חייהם משנתם ויצירותיהם של חכמי הספרדים-שמעון ואנונו

תאריך 16 במאי 2018

רבי אברהם בר שבתי הכהן מצאגטי

מחכמי איטליה. רב, סופר, משורר ורופא. נולד בשנת ת״ל [1670]. נפטר בשנת תפ״ט [1729]. היה אהוב על בני דורו ורבני איטליה, כיבדוהו בשירים ומליצות והפליגו בשבחו. מספריו: א]. ״כבוד חכמים״ – דרשות על התורה [נדפס בוונציה בשנת ת״ס – 1700]: ב]. ״כהונת אברהם״ – כל מזמורי תהילים, בדרך שיר וחרוזים וכן ביאורים על דרך הפשט והדרש בצירוף פרקי שירה המכונים ״בני קטורה״.

אטלס עץ חיים

רבי אברהם ב״ר שלום בלעיש

מחכמי צפון אפריקה, ארץ ישראל ואיטליה. חכם מופלג, מחבר ופוסק. נולד בשנת ה׳תקל״ג [1773]. נפטר בשנת ה׳תרי״ג [1853]. שימש כרבה של טוניס ובה בעת היה שר אוצר של ה״ביי״ [מושל] של טוניס. נאלץ לעזוב את המדינה בשל הסתבכות כספית, עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. משם עבר לשמש כרב באלג׳יר, ואחר-כך שב לנדוד באירופה, והתמנה על ידי מלך סרדיניה לרבה של ניצה. בשנת ה׳ת״ר [1840] התיישב בלונדון, ולאחר זמן נתמנה שם לדיין.

אלו הם חיבוריו:

א]. ״יד אבשלום״ – על ״שולחן ערוך״ ״אורח חיים״; ב]. ״פרח שושן בית לוי״ – דרשות עם תרגום אנגלי; ג]. ״פתח הבית״ – פירוש ומפתח ל״שולחן ערוך״; ד]. ״עפרות תבל״ – שו״ת; תרגום לאנגלית ופירוש לספר קהלת.

אנציקלופדיה לבית ישראל

רבי אברהם ב״ר שלום הלוי אלשיך

מחכמי תימן. גדול בתורה, מקובל ומדקדק. נולד בשנת ה׳תק״ט [1749] בערך. נפטר בשנת ה׳תקפ״ט [1829]. נכדו של הדיין רבי יחיא בר אברהם הלוי. היה נגיד יהודי תימן וממונה על הטבעת מטבעות המלן. עמד בראש בית הכנסת וישיבת ״בית אלשיך״ שבצנעא. תיקן בקהילתו כמה תקנות בנוסחאות ומנהגי התפילה. מתלמידיו: רבי יחיא חמדי [בעל ״ליקוטי מהו״י״] ורבי שלום מנצורה [בעל ״נו מצוה״]. כתב הערות על ספר ״חלק הדקדוק״ של מהרי״ץ [רבי יחיא צאלח], מתשובותיו נדפסו בשו״ת ״רביד הזהב״, לרבי יחיא משדרי. רבי אברהם היה אבי משפחת אלשיך המפורסמת, אשר העמידה מבניה רבנים ודיינים, עסקנים ואיש, ציבור בעלי שיעור קומה. אחד מצאצאיו היגר לאזור רדאע, שם העמיד שושלת מפורסמת של רבנים אשר נתכנו בשם משפחת ״צנעאני״ על שם עיר מוצאם. המפורסם מבין רבני משפחה זו הוא רבי אברהם צנעאני בעל ״קדש הלולים״.

אנציקלופדיה לבית ישראל

רבי אברהם ב״ר שלום טובייאנה

הגאון החכם השלם הדיין המצויין רבי אברהם ב״ר שלום טוביאנה היה בקי עצום בתורת הנגלה והנסתר, מקובל ועמד בראש חבורה של מקובלים באלג׳יר. הוא ביקש להנהיג את מנהגי האר״י בבתי הכנסת באלג׳יר, ועורר מחלוקת חריפה בעיר. הוא כתב חיבורים בקבלה א]. ״חסד אברהם״ – ביאורי כוונות בתפילה [איזמיר תקכ״ו], ב]. ״אשל אברהם״ – בטעמי המצוות [ליווהו תקמ״ס. נפטר בשנת תקנ״ג [1793]. ג]. ״בטרם בוקר״ נאזמיר תקנ״ו]. ד]. ״עץ הדעת״ – חידושים על מצוות לא תעשה, בכתב יד. כמו כן הדפיס את חיבורם של גאוני אלג׳יר, ״מגן אבות״ להרשב״ץ. שו״ת ״יכין ובועז״ וספר ״זרע רב״.

גדולי האחרונים, עמוד 240

רבי אברהם ב״ר שלום משה גאגין

נולד בירושלים בט״ו באלול התרמ״ה. היה חבר בית הדין בירושלים בבית דינו של הראב״ד רבי שמואל נסים בשנת תר״ע [1910]. נלב״ע בירושלים בי׳ בכסלו התרע״ח [1917]. הוא ואחיו רבי יצחק פתחו בירושלים בית דפוס בשנת התרל״ו [1876] עד שנת תרמ״ה [1885].

רבי אברהם ב״ר שלמה אבן טאזארטי

מחכמי ספרד בדור העשירי. מתלמידיו של הרשב״א. חיבר את ספר ״חוקת הדיינים״. פסקי הלכות בדיני ממונות ואישות.

תור הזהב והשמד, עמוד 277

רבי אברהם ב״ר שלמה אדרוטיל

חותם עשירי בתשובת חכמי הגירוש לגאון רבי חיים גאגין בשנת רפ״ו. בשנת רצ״ה חותם שביעי על תשובת חכמי הגירוש, בה התירו את הנפיחה. הוא נולד בספרד בשנת רמ״ב [1482], והגיע לפאס עם אביו בשנת רנ״ג. אביו רבי שלמה נמנה עם תלמידי רבי יצחק קאנפנטון גאון קאסטיליה, ושימש אותו עשרים שנה ויותר. הוא הרביץ תורה בישראל ונפטר בפאס בהיותו בן שבעים שנה, ביום א׳ של פסח שנת רנ״ג. הוא מכנה את עצמו לעומת אביו שועל בן ארי״.

רבי אברהם נמנה עם תלמידי רבי יעקב לואל, מחכמי המגורשים מפורטוגאל. ידועים לנו שנים מחיבוריו של רבי אברהם: ״תשלום ספר הקבלה״ ו״אבני זכרון״. על כוונתו בתשלום ״ספר הקבלה״ לרבי אברהם אבן דאוד, הוא כותב בפתיחתו:

לפי שהרב רבי אברהם בר דוד ז״ל חיבר ספר זה הנקרא ספר הקבלה הנ״ל שנת ד׳ אלפים וט׳ מאות ואחד ועשרים לבריאת העולם והביא שם דורות החכמים שהיו מאנשי כנסת הגדולה עד דורו, וראיתי להשלימו משעה שנפטר הרב… עד שנתינו זאת שהיא שנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים…

את חיבורו חילק לשלושה שערים. בשער הראשון – השלמות ל״ספר הקבלה״ של הראב״ד, כלומר, רשימת החכמים שהיו לפני הראב״ד ולא הזכירם. בשער השני – רשימת החכמים שחיו מפטירת הראב״ד ועד לפטירת רבי יצחק קאנפנטון. השער השלישי כולל סקירה קצרה על מלכי ספרד סמוך לגירוש, על הגירוש מספרד ומפורטוגאל, ועל סבלם של המגורשים בתלאות הדרכים ובחבלי הקליטה במארוקו. חשיבות מיוחדת לנאמר בחיבורו בחלק האחרון של השער השלישי, שם מסופר על קליטת המגורשים שהיה לה עד ראיה. לעומת זאת, הנאמר בשערים א׳ וב׳ ובחלק הראשון של שער ג׳ ידוע לנו ברובו גם ממקורות אחרים. נראה שהחל בחיבורו בשנת ר״ע, השנה המוזכרת בפתיחה, אך סיים אותו לא לפני טבת שנת רע״ד, שכן הוא כותב בסוף הפתיחה: ״ואזכיר שם מה שכתב הר׳ אברהם זכות ז״ל מה שהיה בעולם משנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים עד שנת רפ״ה לפ״ק. רבי אברהם זכות נזכר בברכת המתים ׳ז״ל; כאילו נכתבו הדברים לאחר פטירתו; והוא נפטר בטבת רע״ד. אם לא שנאמר כי המלה ׳ז״ל׳ תוספת מאוחרת. כמו-כן נראה שחיבור זה לא הושלם לפי המתכונת שקבע המחבר בפתיחתו, כי לא העתיק כלום מדברי ר״א זכות, וכן אמור היה לכתוב ״קצת זכרון מלכי פאס עד מלוך מלכי צדק מולאי מחמד…״ וזה לא נעשה. או ייתכן שנכתב וההעתקה שהגיעה לידינו חסירה. החיבור נדפס מספר פעמים ואף תורגם פעמיים לספרדית.

״אבני זכרון״, כתב-יד, בו ליקט מתוך ספרות הראשונים חומר רב הדן בכל השאלות העיקריות של הקבלה העיונית. כדבריו בהקדמתו:

ובראותי אני הצעיר שועל בן ארי דבריהם הנחמדים מפוזרים אחת הנה ואחת הנה עלה בדעתי להקריב התועלת לעצמי, גם לכל מתחיל בלימוד התורה והחכמה הזאת לקרבם אחת אל אחת… להיות לי לזכרון ולזה קראתי זה הספר אבני זכרון כי הם דברים מקובצים מדברי החכמים…

לבד מחשיבות ליקוט החומר ועריכתו, הרי הוא משמש כאוצר בלום להכרת ספרי רבותינו הראשונים בחכמת הקבלה, אשר חיבוריהם היו לנגד עיניו ולא הגיעו לידינו. מדבריו בהקדמה למדנו שבין מפיצי הקבלה ותורת הנסתר בספרד בדורות הסמוכים לגירוש היו אלה שפעלו להפצת תורת הנגלה, דהיינו רבי יצחק קאנפנטון ותלמידיו, כתריס נגד המשכילים להוטי חכמת הפילוסופיה והמדעים. שכן העירפול וחוסר הבהירות שבספרות הקבלה ובניסוחה, אשר נעשו בכוונה תחילה בידי הראשונים כדי להסתיר את הדברים מהציבור הרחב, הביאו כמה מהמשכילים להסקת מסקנות מוטעות כלפי הקבלה ומחבריה, עד כדי התרחקות מלימוד התורה בכלל ומקיום מצוותיה. את מקום התורה תפסו העיון בפילוסופיה ובמדעים, כדבריו:

עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל בכל מלכות ספרד ח״ו. לולי אשלי רברבי תלמידי הרב הגדול רבי יצחק קנפנטון שהרביצו תורה בישראל הם תלמידיהם ותלמדי תלמידיהם, לולי ה׳ צבאות הותיר לנו שארית ופליטה הנשארת היום במלכות פאס, החכמים השלמים מרביצי התורה וראשי הישיבות יצ״ו כולם מחזיקים בתורת אלקים חיים ולא פנו אל רהבים ושטי כזב…

מדבריו בהקדמתו בולטות דבקותו בלימוד התורה לתחומיה השונים והתנגדותו החריפה ללימוד חכמות חיצוניות. כמו-כן אנו שומעים על מצבה הרוחני המרומם של העיר פאס; על ישיבותיה הרבות, אשר שישה מראשיהן השתתפו ב״פולמוס הנפיחה״; ועל פעילותם של החכמים בהפצת התורה. רבי אברהם נמנה על חניכי ישיבות העיר פאס. הוא חתום עם חכמי פאס על תשובה בעניין אנוס שקידש נערה אנוסה ששבה ליהדות בפירארה, בתנאי שיחזור ליהדות לאחר נסיעה לפורטוגאל לגבות את חובותיו. בהיותו בפורטוגאל החליט להשתקע שם ואף נשא שם אשה נוצריה. נעשה ניסיון שהאנוס ימנה שליח לכתוב ולתת גט למקודשת בפירארה, אך מינוי השליחות לא נעשה כהלכה. בהיות אחד מקורבי הנערה בפאס, הביא את העניין לפני חכמי פאס, אלא שהוא לא ידע את השתלשלות הדברים ואת העובדות הנוגעות לדין זה. לכך השיבו חכמי פאס על-סמך השערה, לאחר שהביאו בחשבון אפשרויות שונות, והתירו את האשה להינשא. הפסק ניתן בתחילת ניסן שכ״ו [1566]. לפי זה זכה רבי אברהם לגבורות ונפטר בהיותו כבן תשעים שנה.

במבוא ל"עץ חיים" לגר"ח גאגין, מאת רהי משה עמאר שליט"א.

עמוד 78 כרך א'

פורסם בקטגוריה ארזי הלבנון-אנצי. לחכמי הספרדים | עם התגים חכמי מרוקו

Brit Revue des Juifs du Maroc-Presente et annote par Asher Knafo-La vie juive a Mogador

תאריך 16 במאי 2018

Brit

Revue des Juifs du Maroc

Numero special

Salomon Hai Knafo

La vie juive a Mogador

Presente et annote par

Asher Knafo

Ot Brit Kodesh

Hiver 2008

Les quartiers de la ville

La ville se divisait ainsi en quelques grands quartiers :

*Le quartier du port, la maison de l'Achour (Dar l'Assor), "douanes", la Scala, caserne fortifiée au bord de la mer et faisant suite à la fortification du port.

*Le nouveau quartier jumelé avec le Méchouar, espèce de place publique, contenant une mosquée immense pour le sacrifice du mouton. La partie commerciale de la ville : ce sont des rues plus ou moins spacieuses, contenant de chaque côté des rangées de magasins ou boutiques dont quelques-uns abrités par des arcades, soutenus par des colonnes en pierres de taille. Hdada (forge), avec les commerçants en gros : Souk Jedid, marchands de tissus : Souk Smata, babouches et Chkara- sacs en cuir, que portaient les indigènes sur le côté opposé au poignard traditionnel. Souk Oika : épiceries. Quelques rues latérales comprenant des habitations indigènes, plus ou moins luxueuses, tout au moins à l'intérieur. Le marché abritait les marchands de toutes sortes, ainsi que les boucheries juives et indigènes, les vendeurs de poissons, les ferblantiers, les potiers, les savetiers, les tailleurs indigènes Juifs et Arabes, les bijoutiers, les marchands de tapis à la criée, les écuries pour les voyageurs, et plusieurs mosquées.

En principe, dans tous les marchés, il y a une nouvelle corporation, composée presque exclusivement d'Arabes, et reconnue de notoriété publique. Le Déllal (vendeur à la criée) passe dans la rue avec l'objet à vendre en criant le prix offert par un acheteur. Cet objet est adjugé à l'avant-dernier offrant, mais au prix du dernier. Si la dernière offre est de cinquante et un francs, ce sera le prix à payer. Cette différence servait à régler le Déllal et les droits de marché.

* L'ancien Mellah contenant des rangées infinies de boutiques avec toutes sortes de marchandises, sans que l'une fasse concurrence à l'autre. Toutes étaient plus ou moins bien achalandées. Dans les rues latérales, se trouvaient plusieurs habitations et mosquées plus ou moins bien faites.

* Le Mellah proprement dit : quartier juif, tel qu'il est dans les grandes villes marocaines, avec portes blindées fermant la nuit, avec un Caïd et un gardien de nuit dormant dans les alcôves emménagées sous l'arcade surmontée elle-même d'une tour gardant l'unique entrée du Mellah.

Ces habitations juives du Mellah de Mogador sont en en général assez bien agencées et proprement conçues pour être aérées naturellement. De chaque côté de la rue, les maisons sont accotées les unes aux autres, de façon à ce qu'elles communiquent toutes par les terrasses. Ces maisons sont composées de plusieurs étages, parfois plus de trois : une entrée unique à chaque maison, un escalier avec palier à chaque étage, (je n'ai connu qu'un escalier en colimaçon). Chaque étage carré ou rectangulaire était à ciel ouvert. Une galerie tout autour avec garde fou, une ou plusieurs pièces de chaque côté de la galerie. La terrasse renferme une ou plusieurs buanderies plus une pièce pour Soucca et parfois des W-C.

Fait curieux, la plupart des maisons, quoique des plus luxueuses, n'ont pas de W-C. Pour gagner de la place on a aménagé sur un des paliers, une marche plus haute au bout de laquelle on a percé le mur et installé une espèce de guérite et c'est dans cette guérite carrée, que l'on a installé le W-C. Au dehors, on voit ce balcon fermé et flanqué d'un mur supplémentaire déformant la façade de la maison. C'était original, mais cela enlaidissait les bâtiments. Les chambres étaient très spacieuses et hautes, percées de grandes fenêtres. Les femmes ne sortaient pas beaucoup, pour ne pas dire jamais, sauf dans des cas très importants ; mariages, décès ou pour aller à la synagogue.

Les murs étaient faits de pierre et de mortier, les ouvertures encadrées par des pierres de tailles. Le plancher était en terre battue et blanchi à la chaux. Les gens aisés couvraient le plancher avec des nattes en Halfa (crin), plus ou moins bien dessinées et peintes ou avec des carpettes ou des tapis. Les matelas étaient posés à même la terre.

Le lit était composé de deux matelas, l'un rembourré de paille et l'autre, celui du dessus, rembourré de laine, le tout couvert de draps blancs et de couvertures grandes et chaudes en laine blanche de fabrication locale. Les dessins, l'épaisseur et la qualité de ces couvertures, changeaient suivant l'état des finances du chef de la famille ou de la richesse du trousseau de la femme.

Souvent, comme il ventait presque toute l'année à Mogador, on fixait des rideaux en toile blanche qui descendaient du plafond jusqu'au garde-fou. Ils étaient enroulés sur des tiges en bois avec un système simple pour rouler ou dérouler le rideau, cela formait une boite carrée blanche au milieu de la galerie.

La plupart des maisons abritaient plusieurs familles, non par pauvreté, mais surtout par manque de maisons.

En effet, la ville étant petite, le nombre de maisons était limité par le peu de terrains disponibles. Les pères de famille mariant leurs enfants, faisaient habiter les jeunes mariés avec eux dans la même maison. De sorte que même les plus aisés se contentaient d'un étage pour toute la famille. Heureux encore si l'étage comprenait cinq ou six pièces. Par contre, il y avait des familles qui se contentaient d'une seule pièce pour toute la famille. Au rez-de-chaussée de chaque maison, le côté formant façade était percé d'ouvertures qui donnaient sur des magasins ou boutiques pour le petit commerce : alimentation générale, farine, semoule, sucre, thé, café, huile, lait en conserve, biscuits, sucreries, etc. Il y avait des espèces de kiosques dans lesquels se vendaient des boissons fortes, des vins en bouteilles ou au verre. Quelques-uns avaient quelques places assises.

Tout près, il y avait des marchands qui vendaient le matin, la soupe, le thé, le café, les beignets dont la consommation était très répandue et le soir ils vendaient des grillades de viande, des poissons frits, (Le poisson salé n'était pas connu chez nous), des piments piquants, des fruits en saumure, tels que les olives vertes et noires, les câpres, les figues séchées, les oignons, les aubergines etc.

Le Mellah où habitait la majorité des Juifs comptait chez nous jusqu'à vingt synagogues. Un autre fait existait au Mellah et même dans certains des quartiers que j'ai cités plus haut : les maisons étaient hautes, c'étaient les gratte-ciel de l'époque, (dans les autres grandes villes, à Marrakech notamment, les maisons ne comportaient qu'un rez-de-chaussée ou au plus un étage au dessus ce rez-de-chaussée.)

Le nombre de familles augmentant on a trouvé alors une solution. Dans certains passages où les murs avaient l'air de se pencher l'un vers l'autre, on a construit des arcades qui devaient les soutenir. On eut donc l'idée de poser sur ces arcades des plafonds en apposant des pierres supplémentaires. Certains passages ressemblaient maintenant à des tunnels. C'est pour cela que les rues étaient devenues obscures et humides.

פורסם בקטגוריה Brit-La vie Juive a Mogador | עם התגים la vie juive

סדר תפלת יום ב׳ ותפילת חש״ם [חולו של מועד] סימן ת״ץ-שוחן ערוך מפוייט-לרבי משה אבן צור

תאריך 17 במאי 2018

סדר תפלת יום ב׳ ותפילת חש״ם [חולו של מועד] סימן ת״ץ

יום שני קורים פרשת שור או כשב וכמו ביום ראשון יקרא המפטיר

ובפסח יאשיהו מוישלח המלך עד לא קם כמוהו יעטיר

ובתפלת חול המועד אלקינו בתורת חובה ינטיר

וערך עליה העלה והקטיר (ויק׳ ו, ה)

5 רמז סימן משך תורא אם חל פסח ביום חמישי ישתנה

ומיום שלישי עד סוף המועד העולה לספר שני והקרבתם וענה

ובדילוג קורים הלל ובחול המועד יקריב מוסף לחם מקנה

ועז פניו ישנא (קה׳ ח, א)

ובלילי יום טוב אחרון לא יאמרו זמן ומפטירים ביום שביעי ושמיני

10 וידבר דוד ועוד היום ובשבת חול המועד אלהינו והיתה עלי לא יניא

ובמוסף כמו שבת ויום טוב חותם ומוספי יזכיר בקרבני

ולקחת את הפר השני(שופ^׳ ו, כו)

אין הפרש בין הבדלת מוצאי שבת להבדלת מוצאי יום טוב רק כי לא יברך

על הנר ועל הבשמים ומוצאי יום טוב לחול ולמועד שָׁוִין בְּדֶרֶך

15 אחד ואם חל יום טוב ביום ראשון לומר ותודיענו יצטרך

ויקראו לפניו אברך (בר׳ מא, מג)

מִסֵּדֶר תְּפִלַת פֶסַח לְשָׁבוּעוֹת אֵין הֶפְרֵשׁ רַק בְּסֵפֶר תּוֹרוֹתַי

לִקְרֹא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִי וְכָל הַבְּכוֹר וְלַמַּפְטִיר וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים יֶהְגּוּ שְׂפָתַי

ומרכבת יחזקאל ותפלת חבקוק עד למנצח בנגינותי

20 למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי(בם׳ טו, מ)

ג. יום… כשב: יום שני קוראין בפרשת ׳שור או כשב׳ (ויק׳ כב, כז-לב, כג_׳ א־מד), או״ח תצ, א. וכמו… המפטיר: גם ביום השני קוראיו למפטיר או״ח תצ, א. 2. ובפסח יאשיהו: המפטיר קורא מפסח המלך יאשיהו (מל״ב בג, א-ט, כא-כה). יעטיר: יפאר, מלשון עטרה. 3. ובתפילת… ינטיר: בימי חול המועד מתפלל כדרכו בחול, ומוסיף ׳יעלה ויבוא׳, או״ח תצ, ב. ינטיר: ישמור, כמו ׳שמוני נוטרה את הכרמים׳, שה״ש א, ו. 4. וערך… והקטיר: שיערוך תפילת המועד כסידרה, ותפילות במקום קורבנות תיקנון, והלשון על פי ויק׳ ו, ה. 5. רמז… תורא: סימן הפרשיות של ימי חג הפסח והם: משך תורא, קדש, בכספא, פסל, במדברא, שלח, בוכרא, או״ח תצ, ה. חל… ישתנה: חל פסח ביום חמישי, אזי בשבת שהוא יום שלישי לחג, קורא ׳ראה אתה אומר אלי׳ (שט׳ לג, יב-כג, לד, א-כו), או״ח תצ, ה. 6. ומיום… יענה: בימי חול המועד, קוראין שלושה עולים בספר ראשון, והרביעי קורא בספר השני מפסוק ׳והקרבתם׳(במ׳ כח, יט־כה), או״ח תצ, ו. 7. ובדילוג… הלל: בימי חול המועד קוראין הלל בדילוג, או״ח תצ, ד. ובחול… משנה: בימי חול המועד אומרים מוסף, או״ח תצ, ב. לחם משנה: על פי שמי טז, כב. 8. ועוז… ישנא: אור פניו של יום משתנה, כיוון שהתפילה בחול המועד חגיגית יותר מיום חול, והלשון על פי קה׳ ח, א. 9. ובלילי… זמן: בליל שביעי של פסח ולמחרת שהוא יום שני של גלויות, מקדשים על היין, ואין חותמים ׳מקדש ישראל והזמנים׳, או״ח תצ, ז. 11-10. ומפטירים… דוד: בשביעי של פסח מפטירים ׳וידבר דוד׳(שמ״ב כב, טו־נא). ועוד היום : והיא הפטרה ליום שמיני של פסח (יש׳ י, לב-לד, ד -יג, ו), או״ח תצ, ז. ושבת… עלי: בשבת חול המועד מפטירים ׳היתה עלי׳(יח׳ לז, א-כח) או״ח תצ, ח. לא יניא: לא ימנע, כמו ׳יניא אותה׳, במ׳ ל,

ט. 11. ובמוסף… בקרבני: במוסף מתפלל כמו שבת ויו״ט, וחותם בה ׳מקדש השבת וישראל והזמנים׳, ואומר ׳את מוספי יום השבת ויום חג המצות׳, או״ח תצ, ט. 12. ולקחת… השני: הפר השני, כינוי לתפילת מוסף שהיא שנייה לתפילת השחר, או שמא רומז לקורבן מוסף של חג שמקריבים בו שני פרים, והלשון על פי שופ׳ ו, כו. 14-13. אין… הבשמים: אין בין הבדלה של מוצ״ש להבדלה של מוצאי יו״ט, אלא שאין מברכים על הנר והבשמים, או״ח תצא, א. ומוצאי… שוין: במוצאי יו״ט, בין שאחריו חול, ובין שאחריו מועד (חולו של מועד) מבדיל בשניהם, או״ח תצא, א. 15. ואם… יצטרך: יו״ט שחל באחד בשבת, מוסיפים בתפילת עמידה הבדלה והיא ׳ותודיענו׳, או״ח תצא, א. 16. ויקראו… אברך: יו״ט שחל אחרי שבת, השבת היא בבחינת מלך, והחג הוא המשנה למלך, על פי פסחים קג ע״א, ׳׳משל למלך שיוצא ואפרכוס נכנס, מלווין את המלך ואחר כך יוצאין לקראת אפרכוס׳, והלשון על פי בר׳ מא, מג. 17. מסדר… הפרש: תפילת עמידה של חג השבועות כמו יו״ט של פסח, אלא שאומרים ׳את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו׳, או״ח תצד, א. 18-17. בספר… השלישי: זו הקריאה לשבועות, בס״ת ראשון קוראין פרשת ׳בחודש השלישי׳ (שמי יט, א – כ, כב), או״ח תצד, א. כל הבבור: ביו״ט שני של גלויות קוראין פרשת ׳כל בכור׳ (דב׳ טו, יט ־ טז, יב), או״ח תצד, א. ולמפטיר: למפטיר קוראין בספר תורה שני ׳וביום הבכורים׳(במ׳ כח, כו-לא), או״ח תצד, ב. 19. ומרכבת… עד: הן שתי ההפטרות לשני הימים, ביום הראשון מפטירין במעשה מרכבה שביחזקאל (יח׳ א, א-כח), וביו״ט שני של גלויות מפטירין בחבקוק (חבקוק ג, א-יט), או״ח תצד, ב. למנצח בנגינותי: והוא הפסוק האחרון שבהפטרה ליום שני, חבקוק ג, יט. 20. למען… מצותי: רומז לקיום גזירת יום טוב שני של גלויות, משום שמירת ציווי חכמים, והלשון על פי במ׳ טו, מ.

פורסם בקטגוריה משכיל שיר הידידות-יוסף גבאי | עם התגים פיוט-שבועות

Langue et folklore.Pinhas Cohen

תאריך 18 במאי 2018

Chapitre I Expressions idiomatiques

Entendues dans la bouche des Marocains, Juifs et Musulmans confondus, certaines expressions propres au parler des juifs marocains et à l'arabe dialectal en général, traduites littéralement dans une autre langue et en l'occurrence en français, aboutissent à des formulations pour le moins cocasses et beaucoup s'en amusent. Il faut les intérpréter pour en dégager le sens. Nous en avons relevé un certain nombre à titre d'exemples.

Cet exercice qui présente un aspect essentiellement linguistique n'en a pas pour autant un caractère ludique. C'était aussi notre intention.

dakhelt 'lik b-s-saddiqim

Je fais entrer sur toi tous les saints =Je te conjure au nom de tous les saints

tla'tlo santa maria f-raso

Il lui est monté Sainte Marie dans la tête=il est entré dans une colère !

ka-ikhallet sa'ban m'a ramdan

D confond le mois de sa'ban avec le mois de ramadan= II mélange tout

ka- ikhallet la-'sa m 'a- l-mqelli

Il mélange la soupe avec le ragoût=il confond tout

'am qomo terqdo

L'année de " levez-vous dormir "= depuis très longtemps

halto di tsa' bab

Son état est de tsa 'bab=sa situation est lamentable ! en référence aux lamentations du 9ab, date qui marque la destruction

de Jérusalem)

tart rasi !

(variante .ter-li rase)=Que ma tête s'envole ! Que je meure ! (expression de compassion à Sefrou)

t-telq ⁽abba l-bas

Le crédit a pris le maison ne fait plus crédit

ka-ibe b-teqyid

Il vend avec l'inscription =il vend à crédit

ka igles m 'a raso

Il s'assoit avec sa tête=il se repose tranquillement

Racheq m 'a raso

Il est gai avec sa tête =11 est gai sous l'effet de la boisson

ka iderbo-l-kor

Ils frappent les boulets=ils tirent des boulets (de canon)

had- el- lon di tsa'bab

Cette couleur est aussi triste que les lamentations du 9 Ab qui rappellent la destruction de Jérusalem

פורסם בקטגוריה Langue et folklore.Pinhas Cohen | עם התגים Langue et folklore

Azouz-Azran-Azria-Azuelos

תאריך 19 במאי 2018

AZOUZ

Nom patronymique d'origine arabe, augmentatif de Aziz, prénom masculin qui a pour sens le chéri, le bien-aimé. Ce prénom, qui est encore en usage chez les Musulmans et les Juifs, n'est devenu nom patronymique que dans les communautés juives. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté essentiellement au Maroc, mais également en Tunisie.

AZRAN

Nom patronymique d'origine arabo-hébraico-berbère, augmentatif du prénom biblique Ezra qui signifie aide de Dieu. Un des livres des Chroniques de la Bible porte le nom du grand dirigeant, qui monta de Babylone à Jérusalem en 458 avant l'ère chrétienne, pour ramener le peuple au respect des commandements de la Torah. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc (Marrakech, Safi, Casablanca) et sans doute par émigration en Algérie (Oran, Alger).

ABRAHAM: Grand rabbin de Safi au XVIème siècle.
SHEMOUEL: Rabbin né à Marrakech en 1867. Il monta avec sa famille à Jérusalem au début du siècle. Il fut, dans les années trente, le rabbin de la communauté maghrébine de la ville sainte et le président de son tribunal.
R. NESSIM: Fils de rabbi Shémouel, Rabbin, né à Jaffa en 1911. A son retour à Jérusalem, il fonda une yéchiba basée sur la tradition rabbinique marocaine, "Bet Shémouel", au nom de son vénéré père, qu'il dirigea jusqu'à sa mort en 1980.
R. MORDEKHAY (1848-1938): Rabbin et commerçant, né à Marrakech, disciple de rabbi Mordekhay Sarfati. En 1907, il monta en Terre Sainte et s'installa à Jaffa. Comme tous les protégés français, il fut expulsé pendant la Première Guerre par les Turcs comme sujet ennemi. Il passa la guerre à Alexandrie et, à son issue, s'installa à Jérusalem. Il publia le recueil de ses sermons "Am le mordekhay" (Jérusalem, 1933). Son fils unique, rabbi Shémouel (1928-1957), fut aussi un rabbin connu dans la communauté maghrébine de Jérusalem.
YOSSEF: Grand Rabbin de la ville de Richon־le־Sion et ancien député de Shass à la Knesset, ancien vice-président de la Knesset. Né à Marrakech, il fut appelé au milieu des annés 80 à présider le tribunal Rabbinique de Paris. A son retour en Israël, il se joignit au parti des sépharades religieux, Shass, et fut élu à la Knesset pour la première fois en 1988 et réélu sur la même liste en 1992. Vice-ministre de l'Education dans le gouvernement Rabin jusqu'au départ de Shass de la coalition, en 1994. En désaccord avec le Richon-le-Sion Obadia Yossef, le chef spirituel du Shass, il a quitté son parti avant les élections de 1996, pour se présenter sur une liste séparée, appuyée par le grand rabbin achkénaze, harav Shakh, qui essuya un cuisant échec.

RAPHAËL: Militant sioniste, né à Marrakech, installé à Safi. Il fit sa alya en 1947. Après avoir participé à la Guerre d'indépendance, il revint au Maroc et s'installa à Safi, où il continua à militer dans les organisations sionistes avant de revenir s'installer en Israël en 1964 avec sa famille.

DR JACQUES: Fils de Raphaël, né à Safi en 1944. Il fit partie en 1964 du premier groupe du mouvement d'étudiants Oded. Il fit ses études à l'Université Hébraïque de Jérusalem. Docteur en chimie, il dirige depuis 1991 la société de high tech "Achkelon Technological Industries", serre pour le développement de nouvelles entreprises spécialisées dans les techniques de pointe. Il fut, après ses études, chercheur au Centre de Recherches Nucléaires du Neguev, à Dimona. Parallèlement à ses activités industrielles et scientifiques, il fut un des militants les plus fervents du mouvement à vocation sociale Oded. Elu à ce titre membre du Conseil Municipal de Beer-Cheba, il fut directeur de son Comité des Transports publics et membre de la commision des Finances. Son épouse, Florence Assaraf-Azran, également militante du mouvement Oded, est directrice du plus grand lycée d'Achkelon, au nom de Ronson Junior.

AZRIA

Nom patronymique d'origine hébraïque, sans doute francisation de Azri Yah, qui a pour sens, Dieu est mon aide, mon soutien. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie (Sfax, Tunis).

HA Y: Grand rabbin de Sfax, seconde moitié du XIXème siècle. La population musulmane de la ville se souleva contre le Bey pour avoir livré sans combat le pays à la France en signant l'accord du Bardo, instituant, en 1881, le Protectorat de la France sur la Régence. La foule s'attaqua aux rares ressortissants français et à la population juive accusée de sympathie pour les étrangers. Quand les troupes françaises rétablirent l'ordre, elle imposèrent une très lourde amende à toute la population indigène, musulmane comme juive. Le Grand Rabbin demanda alors avec succès l'intervention de l'Alliance à Paris auprès du gouvernement pour exempter la population juive, elle-même victime de l'insurrection, du paiement de l'amende imposée par les autorités française à l'ensemble de la population de la ville et destinée à dédommager les seules victimes françaises.

RAYMOND: Secrétaire du Conseil de la communauté israélite de Sfax dans les années cinquante.

ROGER: Membre du Conseil de la Communauté israélite de Sfax dans les années cinquante.

AZUELOS

Nom patronymique d'origine espagnole, déformation phonétique de ojuelos qui indique une particularité physique: l'homme aux petits yeux. Autre hypothèse tout à fait plausible, partant du sens littéral avec la racine azul, l'homme aux yeux bleus. Ce n'était au départ qu'un sobriquet, donné en particulier à une famille de Fès dont le patronyme originel, Ben Shamash, devait toujours rester jusqu'à nos jours, le seul mentionné dans les actes religieux de mariage, les Kétoubot, même après que le surnom se soit définitivement imposé comme patronyme. Abraham Larédo avance une troisième explication, moins convaincante: ethnique de la localité de Ojuelos dans la province de Séville. Le nom est attesté au Maroc dès le début du XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque dans le pays. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Fès, Tanger, Meknès, Rabat, Tétouan, Marrakech, Oujda, Casablanca), par émigration à Gibraltar, et en Algérie, dans l'Oranais.

ABRAHAM: Rabbin à Fès, arrivé avec la grande expulsion de 1492. Un des signataires de la première Takana édictée par les Mégourachim de Castille en 1493 pour régir la vie
intérieure de leur nouvelle communauté
YAACOB: Rabbin à Fès, première moitié du XVIIème siècle.
R. ABRAHAM: Rabbin à Meknès au XVIIIème siècle. Rabbi Yossef Messas, dans son livre Otsar Hamiktabim, cite le texte de son acte de mariage, le décrivant dans le style fleuri habituel aux ketoubot comme une mer de science auquel aucun mystère n'échappe.

ABRAHAM: Humble colporteur à Tétouan. Sa condamnation à la bastonnade sur la place publique en 1863 venant après la condamnation à mort de deux Juifs de Safi, faussement accusés de l'assassinat d'un citoyen espagnol, fit craindre une détérioration générale de la situation des Juifs au Maroc, et convainquit le célèbre philanthrope anglais, Sir Moses Monte- fiori, à entreprendre en 1863, à l'âge canonique de 80 ans, son voyage historique au Maroc au cours duquel il devait réussir à obtenir du sultan la proclamation d'un Dahirt, leur assurant l'égalité des droits, et la prohibition de châtiments corporels contre ses sujets juifs.

YOSSEF: Grand rabbin de Marrakech, mort en 1929.

RAPHAËL: Un des grands notables de la communauté de Fès au début du siècle. Il fut désigné en 1912 comme un des six administrateurs bénévoles qui, au nom de la communauté, devaient mener les négociations avec les nouvelles autorités du Protectorat pour le dédommagement des victimes du tritel d'avril 1912. Les désaccords entre la communauté et le secrétaire-trésorier nommé par l'administration, le directeur de l'école de l'Alliance Amram Elmaleh, aboutirent à la désignation d'un nouveau comité restreint de quatre membres, ayant la confiance de la communauté, qui acheva de manière satisfaisante, les négociations avec les autorités de Rabat et Paris.

SAMI: Premier responsable du programme d'auto-défense de la Hagana à Oran en 1947-1948. Il devait être parmi les opérateurs du vaste programme de liaison radio entre la France et les communautés d'Afrique du Nord, chargé de transmettre les messages en cas d'attaque ou de menaces contre une communauté juive dans toute l'Afrique du Nord, programme qui reçut le nom de code Zebu et qui en fir de compte, ne devint jamais opérationnel, en raison de l'opposition des autorités française d'Algérie.

JUDAH: Homme d'affaires à Paris, né à Rabat. Pendant ses études à Paris au milieu des années cinquante il fut un des animateurs du groupe d'étudiants juifs appuyant le combat des nationalistes marocains pour l'indépendance.

פורסם בקטגוריה .Une histoire de familles-J.Tol | עם התגים Azouz-Azran-Azria-Azuelos

אקדמות למדע היסטוריה – " מֻקַדִּמַה " – עבּד אל-רחמאן אִבּן ח'לדוּן.

תאריך 20 במאי 2018

المقدمة في علم التأريج

وهي الجزء الأول من كتاب العبر وديوان المبتدأ

والخبر في ايام العرب والعجم والبربر

تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

היו שראו באבן ח׳לדון את מבשר ההשקפות של המאטריאליזם ההיסטורי. ואמנם אבן־ח׳לדון ומשנתו מצויות אצל אבן־ח׳לדון כמה מחשבות בתחום הכלכלי המזכירות את דבריהם של אבות הקומוניזם המודרני. החלק השני של ה׳מוקדימה׳ פותח במלים: ׳דע שההבדלים בין תנאי חייהם של קיבוצים אנושיים נובעים רק מן ההבדלים בדרכי הפרנסה שלהם׳. מארכס במבוא לספרו ׳ביקורת הכלכלה המדינית׳ כותב: ׳דרכי הייצור בחיים החומריים הם הקובעים בדרך כלל את התהליכים החברתיים, המדיניים והרוחניים׳^.

גם בתורתו של אבן־ח׳לדון, כמו בתיאוריה הקומוניסטית, תקופת השפע חלה בעת ובעונה אחת עם התנוונותה של המדינה. אבן־ח׳לדון אף רואה בעבודה את מקורם של כל הכנסה וכל עושר. במקום אחד הוא אומר: ׳הרווחים הם ערך העבודה; אם העבודה מרובה, מתרבה הערך שהעובדים מפיקים ממנה, ובהכרח עולים רווחיהם. בפרק הראשון של החלק החמישי נידון רעיון זה בפרוטרוט. אך בניגוד למארכם ואנגלס, אין אבן־ח׳לדון משתית את כל תורתו החברתית על משנה כלכלית; יסוד השקפתו הוא סוציולוגי, והוא עוסק בבעיות כלכליות רק במידה מצומצמת, כשהן דרושות לדעתו להסברת תופעה חברתית. יתירה מזו: המשטר החברתי והכלכלי של תקופת אבן־ח׳לדון שונה כל כך מזה שבו צמחו ועליו ענו תורותיהם של מארכס ואנגלס, שאי־אפשר שתהא כאן הקבלה. מעמד־פועלים פרוליטארי – שהוא יסוד ותנאי מוקדם לתורת הקומוניזם – היה נעדר לחלוטין; וכן לא היה קיים ניגוד כדוגמת זה שבין הקיסר לאפיפיור, או שבין המדינה לכנסייה, ניגוד שטבע את חותמו על עיצוב החברה באירופה.

אבל אפשר שדברי אבן־ח׳לדון השפיעו במידת־מה על ניסוח מחשבתם של מארכס ואנגלס, לפחות מצדם ההיסטורי. סימון מעיר, כי ייתכן בהחלט שמארכס ואנגלס, שהיו מעוניינים בחידושי הספרות המקצועית במדעי החברה, ראו את התרגום הצרפתי של ה׳מוקדימה׳ מאת די־סלאן, שראה אור בשנות השישים של המאה שעברה; והוא מביא קטע זה מתוך מאמרו של אנגלס ׳לתולדות הנצרות הקדומה: ׳האיסלאם הוא דת הגזורה במיוחד לפי צורכיהם של בני המזרח, בייחוד של הערבים, כלומר של אוכלוסיה המורכבת מצד אחד מעירונים העוסקים במסחר ובמלאכה, ומצד אחר מבדווים נוודים. בהרכב זה טמון היסוד להתנגשות החוזרת ונשנית במחזוריות תקופתית: בני העיר מגיעים לעושר ולשפע, ומתרשלים בשמירת ׳החוק׳. הבדווים, שהם עניים ומשום כך מחמירים במידות, מסתכלים בעושרם ובהנאותיהם של בני העיר בעיני קנאה ותאווה. אחרי־כן הם מתלכדים בהנהגתו של נביא או ׳מהדי׳, כדי לייסר את הכופרים, להחזיר ליושנה את העטרה של כיבוד החוק הטקסי והאמונה הנכונה, ולקבל כשכר על כך את אוצרותיהם של הכופרים. כעבור מאה שנים הם עומדים כמובן באותו מקום שבו עמדו אותם הכופרים; יש צורך בטיהור מחודש של האמונה, מהדי חדש מופיע, והמשחק מתחיל מחדש. כל אלה הן תנועות הנובעות מגורמים כלכליים, המוסוות כתנועות דתיות, אך גם כשהן נוחלות ניצחון, הן מקיימות את התנאים הכלכליים הקודמים בלי לנגוע בהן. הכול נשאר אפוא כמו שהיה, וההתנגשות נעשית מחזורית׳. – הדמיון בין דברים אלה, בתוכנם ובניסוחם, לבין דבריו של אבן־ח׳לדון, גדול במידה מפתיעה.

סיכומו של דבר: בכל אחת מן ההשוואות הללו — אותן שהובאו לעיל ואחרות שלא הובאו — יש שמץ של אמת; אין ספק שיש הקבלות מרובות בין רעיונותיו של אבן- ח׳לדון ובין רעיונותיהם של הרבה סוציולוגים, הוגים מדיניים וחוקרי היסטוריוגראפיה בזמן החדש. בזכות הקבלות אלו ובזכות הנימה המודרנית של רעיונות מרובים ב׳מוקדימה׳, עשוי הקורא לשכוח לפעמים, במרוצת קריאתו, שהדברים נכתבו במאה הארבע-עשרה. אולם כל תורה חברתית והיסטורית צומחת על רקע התקופה והתרבות של בעליה. תורתו של אבן־ח׳לדון אינה יוצאת מכלל זה. ממילא אין היא יכולה להיות מקבילה בשלימותה לתורות שצמחו על קרקע התרבות האירופית של המאות האחרונות. אפילו ׳מבשרת׳ שלהן אינה יכולה להיות, בגלל הבדלי־המהות העמוקים שבין תרבויות אלו.

ה׳מוקדימה׳ וסגנונה

ה׳מוקדימה׳ היא, כפי שכבר נזכר לעיל, חלקו הראשון של ספר בן שלושה חלקים. תחילה ביקש אבן־ח׳לדון לכתוב רק את תולדותיהם של עמי האיסלאם בארצות המגרב. בהדרגה נתברר לו, שלמען השלימות יש צורך להקדים לכך את תולדות הערבים ועמי האיסלאם בארצות האיסלאם המזרחי, וכן את תולדות העמים שקדמו להם, מראשית הבריאה. תוך כדי כך בשלו במחשבתו רעיונותיו על טיבו של מהלך ההיסטוריה והגורמים המשפיעים עליו. וכך נוצר הספר הגדול הקרוי ׳ספר הלקחים׳, שתוכנו ומבנהו מוסברים על־ידי המחבר עצמו בסוף ׳הקדמת המחבר׳(עמ׳ 6).

הכינוי ׳מוקדימה׳, המציין את החלק הראשון של ׳ספר הלקחים׳ בתוספת ההקדמה שבראשו, שהיא הקדמה לכל חלקיו של הספר – נתקבל כבר בימי חייו של אבן־ ח׳לדון, כפי שמעיד המחבר עצמו במקום אחד בדברו על ׳הפרק השלישי של אקדמות אלה׳. תרגום שם הספר ללשונות אירופה במלה ׳פרוליגומינה׳ שורשו בהגדרת טיבו של הספר על־ידי המזרחן הצרפתי גארסן די־טאסי שכינהו בשם ׳האקדמות ההיסטוריות של אבן־ח׳לדון׳, בהערה קצרה שפירסם בשנת 1824 על אודות כתב־יד של ה׳מוקדימה׳ בספרייה המלכותית בפאריס.

ספר ה׳אקדמות׳ כתוב בפרוזה פשוטה למדי, ללא גינוני סגנון וקישוטים מלאכותיים מאותו סוג שסופרים ערביים רבים נוטים להתגנדר בהם. אבן־ח׳לדון קיים בעניין זה מה שדרש בפרק הקרוי ׳שירה ופרוזה׳: 'דרך־סגנון זו של פרוזה מחורזת, מן הראוי לעקור אותה מן התכתובת הרשמית, כי היא עומדת בסתירה אליה. כל הסממנים האלה, כגון שנינות־הלשון, עירבוב שחוק בדברים של כובד־ראש, הרחבת הדיבור בתיאורים, הבאת משלים ודימויים וביטויים מושאלים – כל אלה מותרים בשירה, אך אין כל צורך בהם בדיבור ענייני. ואמנם כתב אבן־ח׳לדון את המוקדימה בסגנון ענייני וחופשי מכל כבלי־צורה; רק ההקדמה (עמודים 7-1 בתרגומנו) כתובה בפרוזה מחורזת, ואף כאן ניכרת הנטייה לדייק בהבעת המחשבה ולא לגבב מלים סתם.

סגנונו של אבן־ח׳לדון טבוע בחותם אישי מיוחד. הוא אינו נגרר אחרי מטבעות־לשון שגורים, מן השירה והפרוזה הערבית העשירה, שיש בהם לעתים קרובות כדי לפתות את הכותב לשעבד את הרעיון למטבע־הלשון, אלא הוא יוצר לו מטבעות־ לשון משלו. סגנונו – כך מגדיר גיבּ — ׳הוא מלא־חיים, ישיר, רבגוני, מלא דימויים מבריקים, חזק בביטוייו ושמח באמריו. זרם רעיונותיו המשתפך כמעיין המתגבר גולש אמנם לפעמים בבלבול נרגש, אך הוא מרוסן בדרך־כלל על־ידי מבנה־ פרוזה שיש בו קצב ערב, והכפוף למנגנון מדויק ומעודן של זיקות־הקבלה־ושיעבוד תחביריות. הוא מתבטא בהידור של ותיק ורגיל, וכל מלה זוכה בדיוק לאותה מידה של הדגשה שהטיעון מצריך'.

סגנון אישי ואימפולסיבי כגון זה גורם, שבמקומות רבים לא קל להבין את כוונתו של אבן־ח׳לדון. נדמה לי שאפשר לייחס את קשיי־הסגנון שבספרו לשלוש סיבות:

ראשית, המחבר לא ׳ערך׳ את ספרו. הוא הוסיף עליו, במשך 25 שנים מאז כתיבתו הראשונה, קטעים רבים (ר^, להלן בפרק על נוסח הספר), אך מעולם לא טרח לעבור עליו דרך־שיטה ובמגמה של עריכת הסגנון. אבן־ח׳לדון מרבה להשתמש במאמרים מוסגרים ובמשפטים משועבדים, ולעתים קרובות הוא מסתבך בצירופי־משפטים שאינם מסתיימים; במקומות רבים הוא משתמש בכינויי־זיקה בלי שיהא ברור לאיזו מלה במשפט הראשי הם מכוונים, באופן שאפשר להבין את הרעיון באופנים שונים ואף סותרים זה את זה.

פורסם בקטגוריה אקדמות למדע ההיסט.-א.ח'לדון | עם התגים מֻקַדִּמַה

Brit – 30 La revue des juifs du Maroc Redacteur : Asher Knafo-Nessim Sibony- De Los Angelès Impressions et souvenirs de l’Alliance

תאריך 21 במאי 2018

Brit – 30

La revue des juifs du Maroc

Redacteur : Asher Knafo

Nessim Sibony- De Los Angelès

Impressions et souvenirs de l’Alliance

Il y a des souvenirs qui ne réclament ni madeleine, ni parfum et qui éclatent au seul nom de l’Alliance Israélite ou plus simplement de l’école de l’Alliance. C’était ainsi que nous avions appelé, des décades durant, notre foyer d’éducation occidentale, des plus épiques au Maroc.

Il faisait bon y vivre soudé aux enfants juifs de notre génération. Rien ne vaut aujourd’hui la douceur de ces souvenirs dans cet univers angélique d’activités ludiques, d’études et d’accomplissement de soi dans la promiscuité des classes surchargées qui ont favorisé des liens d’amitié inébranlables à ce jour.

Je me souviendrais toujours de ma première visite à l’école de l’Alliance aux mains de ma mère pour m’y inscrire. Des élèves des grandes classes avaient donné l’ordre à tous les nouveaux candidats de se mettre debout contre un mur. Le directeur s’en vint désigner tous les garçons qui étaient grands de taille qu’il retira de la longue ligne. Il dit ensuite à tous les autres de rentrer chez eux et de revenir l’an d’après. Je revins l’année suivante accompagné de mon père et ce fut le même manège : le directeur choisit les plus grands de taille et me refoula. Sur quoi mon père me prit par la main à son bureau, lui montra mon acte de naissance pour lui prouver que j’avais déjà 7 ans et signa une redevance d’écolage à payer mensuellement pour que je sois enfin accepté.

Je devais découvrir dans ma classe des élèves plus jeunes et plus petits que moi qui étaient venus par la filière des connaissances aussi bien du directeur que des enseignants ou des dirigeants de la communauté juive.

Mais que d’enfants juifs de mon âge qui n’ont jamais eu accès à cette classe et qui sont restés analphabètes, mis sur la touche de la seule institution qui ouvrait pour les enfants juifs, en ces jours, les seules portes possibles sur l’univers du savoir. Ces enfants devenus adolescents sont restés comme ces morts sur les champs de bataille sans droit à la parole pendant que ceux qui ont profité de la scolarisation procèdent eux, aux louanges des œuvres de l’Alliance. Même à ces derniers, il faut rappeler que la durée des études n’était que de 6 ans dans les écoles primaires et que des 320 élèves des 8 classes de seconde et première de filles et garçons de mon école 24 seulement avaient pu accéder alors à la 6e du cours complémentaire de l’Alliance. Quand ce fut mon tour d’y entrer j’étais représentable à la session d’octobre mais on vint nous annoncer que cette session était annulée et reportée à l’année suivante. Il faut aussi souligner que les enfants de notre âge dont les parents avaient été d’anciens élèves de l’Alliance étaient convoyés à l’école française. Les maîtres de l’Alliance faisaient de même : leurs enfants qui avaient déjà des noms français des plus sophistiqués n’étaient pas faits pour l’école de l’Alliance ni pour l’étude religieuse chez le rabbin. Quand ces élèves avaient des accidents de parcours dans leurs études ils atterrissaient alors à l’école de l’Alliance. Ils avaient quelques privilèges que les autres n’avaient pas et nous prenaient tout simplement notre place. C’est ainsi que j’avais atterri en classe de certificat d’études ou j’avais traîné deux ans.

Je garde donc un vif souvenir de toute ma scolarité et je revois encore ma première classe énorme, surchargée d’élèves. C’était déjà une classe de divers maîtres. Je dois tout de ma découverte du système de lecture non aux livres de lecture « Line et Pierrot », « Mon syllabaire » ou le livre de Dumas avec son premier texte « René va l’école » mais à Monsieur Pichoto et ses démonstrations plus raffinées que celles de tous nos rabbins et maîtres qui nous enseignaient alors d’après ce système de lecture global, cause de bien d’échecs dans les années 60 en France. Une fois ce maître parti je ne sais où, nous avions reçu divers maîtres dont certains n’avaient jamais fait leur apparition : ils nous envoyaient leurs élèves pour nous apprendre à reproduire les lettres de l’alphabet en écriture scripte. Je passais mon temps à recopier sur mes cahiers ce livre de lecture de Dumas, car on devait nous le reprendre en fin d’année et j’avais aussi dressé, sur deux pages d’un cahier, la liste de tous les nombreux élèves de ma classe. L’année suivante avait connu le même régime : une classe de divers maîtres. Madame Castiel nous donnait des devoirs à faire à la maison et un autre maitre que je ne veux pas nommer gardait les cahiers à la fin des cours dans le placard. C’est dire comment les tâches étaient coordonnées entre les enseignants. Ce maître punissait les enfants plus qu’il ne les éduquait. Il était censé nous enseigner l’addition, la soustraction ainsi que la multiplication ce qu’on appelait l’arithmétique, mais beaucoup d’élèves étaient désemparés, car il était avare de son temps et s’appliquait à faire des corrections de devoirs d’élèves d’autres classes pendant qu’on devait résoudre, sans la moindre directive ou la moindre aide, notre liste d’additions et de soustractions. Les retardataires étaient punis de deux coups de bâtons sur les mains jointes par le directeur, Monsieur Yani et ce maître prenait plaisir à doubler ce châtiment par une fessée délivrée sur le postérieur des élèves retardataires qu'il installait couchés sur le premier banc. Beaucoup d’élèves préféraient retourner chez eux ou traîner au cimetière pour éviter cette humiliation. Une fois cependant un dénommé Issan Armand arriva très en retard à notre étonnement. Il reçut sa fessée mais avait malheureusement souri. Sur quoi ce maître vicieux avec un surnom que je n’oserai rappeler lui dit d’enlever son short. Ce qu’il fit aussitôt. Issan avait un second short dessous. Il le battit, mais il n’avait pas crié et c’est alors qu’il lui dit d’enlever son deuxième short. Il en avait encore un dessous. Il lui dit de l’enlever et Issan refusa en ce temps où les caleçons n’étaient pas d’un usage très répandu et c’est alors qu’il punit notre compagnon qui cria et pleura. Je recopiais encore les textes de lecture parmi lesquels «Comment renard monta en bateau» avec trois illustrations très expressives et un tout autre à nous faire mourir de remord : « Tu dis que ce n’est qu’un mouchoir ». Ma troisième année fut commencée avec Madame Harrus, s’était poursuivie avec Mlle Ohana et fut terminée avec Mlle Amar. Elle punissait son neveu, André Touaty, qui était parmi les élèves de notre classe, en le privant de dessert.

A l’âge de 10 ans j’étais devenu très proche des élèves de ma classe et de leur habitation au Mellah que j’étais loin de pouvoir imaginer. Quelle n’était la crevasse entre le système scolaire auquel on était soumis et le mode de vie de ces pauvres enfants qui manquaient de tout. Il fallait être aveugle à leur condition pour exiger de ces élèves d’être à l’heure et les punir eux qui n’avaient ni ne savaient même lire les aiguilles d’une montre. Beaucoup de leurs voisins voire leurs grands frères ne furent jamais scolarisés alors que d’autres furent renvoyés de l’école. Lors de notre passage en classe de 2^echez madame Yani à la fin du mois de Juin, les parents de Hazan Hanania étaient venus voir leur fils mais ne l’avaient pas trouvé installé dans sa nouvelle classe. Madame Yani vérifia bien qu’il était inscrit sur sa liste et en fut indignée par son absence non autorisée. Elle raya son nom de la liste et dit aux parents ébahis qu’il était renvoyé de l’école, ni plus ni moins. Un autre élève Haroch venait d’être désigné pour cette classe. A peine était-il arrivé qu’elle prit sa règle pour le battre. Il s’empara de la règle, sauta sur un banc puis sortit par la fenêtre comme dans la chanson « gai, gai, l’écolier ». Lui aussi avait fini sa scolarité. Plus tard ce fut Cohen Charles qui refusa d’avoir les cheveux coupés très courts ce qui mit un court terme à sa scolarité.

פורסם בקטגוריה Alliance Israelite Universelle | עם התגים BRIT-KNAFO

מורשת יהדות מרוקו

יהדות מרוקו עברה ותרבותה – La Préservation, la Diffusion & le Rayonnement du Judaïsme Marocain

Les veilleurs de l'aube-V.Malka-Vous gens du Maghreb (Atem Yotsé Maarav)

משפחות יהודיות באות להתישב בבאר-שבע- ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-פרק שני-ימי המללאח

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו- ר, שמואל דא אבילה – בעל ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״

ציון וירושלים בשירת ספרד – נחמיה אלוני

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן

ארזי הלבנון-תולדות חייהם משנתם ויצירותיהם של חכמי הספרדים-שמעון ואנונו

Brit Revue des Juifs du Maroc-Presente et annote par Asher Knafo-La vie juive a Mogador

סדר תפלת יום ב׳ ותפילת חש״ם [חולו של מועד] סימן ת״ץ-שוחן ערוך מפוייט-לרבי משה אבן צור

Langue et folklore.Pinhas Cohen

Azouz-Azran-Azria-Azuelos

אקדמות למדע היסטוריה – " מֻקַדִּמַה " – עבּד אל-רחמאן אִבּן ח'לדוּן.

Brit – 30 La revue des juifs du Maroc Redacteur : Asher Knafo-Nessim Sibony- De Los Angelès Impressions et souvenirs de l’Alliance

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

רשימת הנושאים באתר