ארכיון חודשי: מאי 2018


סדר תפלת יום ב׳ ותפילת חש״ם [חולו של מועד] סימן ת״ץ-שוחן ערוך מפוייט-לרבי משה אבן צור

סדר תפלת יום ב׳ ותפילת חש״ם [חולו של מועד] סימן ת״ץ

 

יום שני קורים פרשת שור או כשב            וכמו ביום ראשון יקרא המפטיר

 ובפסח יאשיהו מוישלח המלך                 עד לא קם כמוהו יעטיר

ובתפלת חול המועד אלקינו                      בתורת חובה ינטיר

                               וערך עליה העלה והקטיר (ויק׳ ו, ה)

 

5 רמז סימן משך תורא                        אם חל פסח ביום חמישי ישתנה

ומיום שלישי עד סוף המועד                  העולה לספר שני והקרבתם וענה

ובדילוג קורים הלל ובחול המועד          יקריב מוסף לחם מקנה

                          ועז פניו ישנא (קה׳ ח, א)

 

ובלילי יום טוב אחרון לא יאמרו זמן                       ומפטירים ביום שביעי ושמיני

10 וידבר דוד ועוד היום ובשבת חול המועד             אלהינו והיתה עלי לא יניא

ובמוסף כמו שבת ויום טוב חותם ומוספי                 יזכיר בקרבני

                         ולקחת את הפר השני(שופ׳ ו, כו)

 

אין הפרש בין הבדלת מוצאי שבת               להבדלת מוצאי יום טוב רק כי לא יברך

על הנר ועל הבשמים                               ומוצאי יום טוב לחול ולמועד שָׁוִין בְּדֶרֶך

15 אחד ואם חל יום טוב ביום ראשון          לומר ותודיענו יצטרך

                           ויקראו לפניו אברך (בר׳ מא, מג)

 

מִסֵּדֶר תְּפִלַת פֶסַח לְשָׁבוּעוֹת                               אֵין הֶפְרֵשׁ רַק בְּסֵפֶר תּוֹרוֹתַי

לִקְרֹא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִי וְכָל הַבְּכוֹר                       וְלַמַּפְטִיר וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים יֶהְגּוּ שְׂפָתַי

ומרכבת יחזקאל ותפלת חבקוק                          עד למנצח בנגינותי

20                    למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי(בם׳ טו, מ)

 

ג. יום… כשב: יום שני קוראין בפרשת ׳שור או כשב׳ (ויק׳ כב, כז-לב, כג׳ א־מד), או״ח תצ, א. וכמו… המפטיר: גם ביום השני קוראיו למפטיר או״ח תצ, א. 2. ובפסח יאשיהו: המפטיר קורא מפסח המלך יאשיהו (מל״ב בג, א-ט, כא-כה). יעטיר: יפאר, מלשון עטרה. 3. ובתפילת… ינטיר: בימי חול המועד מתפלל כדרכו בחול, ומוסיף ׳יעלה ויבוא׳, או״ח תצ, ב. ינטיר: ישמור, כמו ׳שמוני נוטרה את הכרמים׳, שה״ש א, ו. 4. וערך… והקטיר: שיערוך תפילת המועד כסידרה, ותפילות במקום קורבנות תיקנון, והלשון על פי ויק׳ ו, ה. 5. רמז… תורא: סימן הפרשיות של ימי חג הפסח והם: משך תורא, קדש, בכספא, פסל, במדברא, שלח, בוכרא, או״ח תצ, ה. חל… ישתנה: חל פסח ביום חמישי, אזי בשבת שהוא יום שלישי לחג, קורא ׳ראה אתה אומר אלי׳ (שט׳ לג, יב-כג, לד, א-כו), או״ח תצ, ה. 6. ומיום… יענה: בימי חול המועד, קוראין שלושה עולים בספר ראשון, והרביעי קורא בספר השני מפסוק ׳והקרבתם׳(במ׳ כח, יט־כה), או״ח תצ, ו. 7. ובדילוג… הלל: בימי חול המועד קוראין הלל בדילוג, או״ח תצ, ד. ובחול… משנה: בימי חול המועד אומרים מוסף, או״ח תצ, ב. לחם משנה: על פי שמי טז, כב. 8. ועוז… ישנא: אור פניו של יום משתנה, כיוון שהתפילה בחול המועד חגיגית יותר מיום חול, והלשון על פי קה׳ ח, א. 9. ובלילי… זמן: בליל שביעי של פסח ולמחרת שהוא יום שני של גלויות, מקדשים על היין, ואין חותמים ׳מקדש ישראל והזמנים׳, או״ח תצ, ז. 11-10. ומפטירים… דוד: בשביעי של פסח מפטירים ׳וידבר דוד׳(שמ״ב כב, טו־נא). ועוד היום : והיא הפטרה ליום שמיני של פסח (יש׳ י, לב-לד, ד -יג, ו), או״ח תצ, ז. ושבת… עלי: בשבת חול המועד מפטירים ׳היתה עלי׳(יח׳ לז, א-כח) או״ח תצ, ח. לא יניא: לא ימנע, כמו ׳יניא אותה׳, במ׳ ל,

ט. 11. ובמוסף… בקרבני: במוסף מתפלל כמו שבת ויו״ט, וחותם בה ׳מקדש השבת וישראל והזמנים׳, ואומר ׳את מוספי יום השבת ויום חג המצות׳, או״ח תצ, ט. 12. ולקחת… השני: הפר השני, כינוי לתפילת מוסף שהיא שנייה לתפילת השחר, או שמא רומז לקורבן מוסף של חג שמקריבים בו שני פרים, והלשון על פי שופ׳ ו, כו. 14-13. אין… הבשמים: אין בין הבדלה של מוצ״ש להבדלה של מוצאי יו״ט, אלא שאין מברכים על הנר והבשמים, או״ח תצא, א. ומוצאי… שוין: במוצאי יו״ט, בין שאחריו חול, ובין שאחריו מועד (חולו של מועד) מבדיל בשניהם, או״ח תצא, א. 15. ואם… יצטרך: יו״ט שחל באחד בשבת, מוסיפים בתפילת עמידה הבדלה והיא ׳ותודיענו׳, או״ח תצא, א. 16. ויקראו… אברך: יו״ט שחל אחרי שבת, השבת היא בבחינת מלך, והחג הוא המשנה למלך, על פי פסחים קג ע״א, ׳׳משל למלך שיוצא ואפרכוס נכנס, מלווין את המלך ואחר כך יוצאין לקראת אפרכוס׳, והלשון על פי בר׳ מא, מג. 17. מסדר… הפרש: תפילת עמידה של חג השבועות כמו יו״ט של פסח, אלא שאומרים ׳את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו׳, או״ח תצד, א. 18-17. בספר… השלישי: זו הקריאה לשבועות, בס״ת ראשון קוראין פרשת ׳בחודש השלישי׳ (שמי יט, א – כ, כב), או״ח תצד, א. כל הבבור: ביו״ט שני של גלויות קוראין פרשת ׳כל בכור׳ (דב׳ טו, יט ־ טז, יב), או״ח תצד, א. ולמפטיר: למפטיר קוראין בספר תורה שני ׳וביום הבכורים׳(במ׳ כח, כו-לא), או״ח תצד, ב. 19. ומרכבת… עד: הן שתי ההפטרות לשני הימים, ביום הראשון מפטירין במעשה מרכבה שביחזקאל (יח׳ א, א-כח), וביו״ט שני של גלויות מפטירין בחבקוק (חבקוק ג, א-יט), או״ח תצד, ב. למנצח בנגינותי: והוא הפסוק האחרון שבהפטרה ליום שני, חבקוק ג, יט. 20. למען… מצותי: רומז לקיום גזירת יום טוב שני של גלויות, משום שמירת ציווי חכמים, והלשון על פי במ׳ טו, מ.

Langue et folklore.Pinhas Cohen

Chapitre I Expressions idiomatiques

Entendues dans la bouche des Marocains, Juifs et Musulmans confondus, certaines expressions propres au parler des juifs marocains et à l'arabe dialectal en général, traduites littéralement dans une autre langue et en l'occurrence en français, aboutissent à des formulations pour le moins cocasses et beaucoup s'en amusent. Il faut les intérpréter pour en dégager le sens. Nous en avons relevé un certain nombre à titre d'exemples.

Cet exercice qui présente un aspect essentiellement linguistique n'en a pas pour autant un caractère ludique. C'était aussi notre intention.

 

dakhelt 'lik b-s-saddiqim

Je fais entrer sur toi tous les saints =Je te conjure au nom de tous les saints

tla'tlo santa maria f-raso

Il lui est monté Sainte Marie dans la tête=il est entré dans une colère !

ka-ikhallet sa'ban m'a ramdan

D confond le mois de sa'ban avec le mois de ramadan= II mélange tout

ka- ikhallet la-'sa m 'a- l-mqelli

Il mélange la soupe avec le ragoût=il confond tout

'am qomo terqdo

L'année de " levez-vous dormir "= depuis très longtemps

halto di tsa' bab

Son état est de tsa 'bab=sa situation est lamentable ! en référence aux lamentations du 9ab, date qui marque la destruction

de Jérusalem)

tart rasi !

(variante .ter-li rase)=Que ma tête s'envole ! Que je meure ! (expression de compassion à Sefrou)

t-telq (abba l-bas

Le crédit a pris le maison ne fait plus crédit

ka-ibe b-teqyid

Il vend avec l'inscription =il vend à crédit

ka igles m 'a raso

Il s'assoit avec sa tête=il se repose tranquillement

Racheq m 'a raso

Il est gai avec sa tête =11 est gai sous l'effet de la boisson

ka iderbo-l-kor

Ils frappent les boulets=ils tirent des boulets (de canon)

had- el- lon di tsa'bab

Cette couleur est aussi triste que les lamentations du 9 Ab qui rappellent la destruction de Jérusalem

Azouz-Azran-Azria-Azuelos

AZOUZ

Nom patronymique d'origine arabe, augmentatif de Aziz, prénom masculin qui a pour sens le chéri, le bien-aimé. Ce prénom, qui est encore en usage chez les Musulmans et les Juifs, n'est devenu nom patronymique que dans les communautés juives. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté essentiellement au Maroc, mais également en Tunisie.

AZRAN

Nom patronymique d'origine arabo-hébraico-berbère, augmentatif du prénom biblique Ezra qui signifie aide de Dieu. Un des livres des Chroniques de la Bible porte le nom du grand dirigeant, qui monta de Babylone à Jérusalem en 458 avant l'ère chrétienne, pour ramener le peuple au respect des commandements de la Torah. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc (Marrakech, Safi, Casablanca) et sans doute par émigration en Algérie (Oran, Alger).

  1. ABRAHAM: Grand rabbin de Safi au XVIème siècle.
  2. SHEMOUEL: Rabbin né à Marrakech en 1867. Il monta avec sa famille à Jérusalem au début du siècle. Il fut, dans les années trente, le rabbin de la communauté maghrébine de la ville sainte et le président de son tribunal.
  3. R. NESSIM: Fils de rabbi Shémouel, Rabbin, né à Jaffa en 1911. A son retour à Jérusalem, il fonda une yéchiba basée sur la tradition rabbinique marocaine, "Bet Shémouel", au nom de son vénéré père, qu'il dirigea jusqu'à sa mort en 1980.
  4. R. MORDEKHAY (1848-1938): Rabbin et commerçant, né à Marrakech, disciple de rabbi Mordekhay Sarfati. En 1907, il monta en Terre Sainte et s'installa à Jaffa. Comme tous les protégés français, il fut expulsé pendant la Première Guerre par les Turcs comme sujet ennemi. Il passa la guerre à Alexandrie et, à son issue, s'installa à Jérusalem. Il publia le recueil de ses sermons "Am le mordekhay" (Jérusalem, 1933). Son fils unique, rabbi Shémouel (1928-1957), fut aussi un rabbin connu dans la communauté maghrébine de Jérusalem.
  5. YOSSEF: Grand Rabbin de la ville de Richon־le־Sion et ancien député de Shass à la Knesset, ancien vice-président de la Knesset. Né à Marrakech, il fut appelé au milieu des annés 80 à présider le tribunal Rabbinique de Paris. A son retour en Israël, il se joignit au parti des sépharades religieux, Shass, et fut élu à la Knesset pour la première fois en 1988 et réélu sur la même liste en 1992. Vice-ministre de l'Education dans le gouvernement Rabin jusqu'au départ de Shass de la coalition, en 1994. En désaccord avec le Richon-le-Sion Obadia Yossef, le chef spirituel du Shass, il a quitté son parti avant les élections de 1996, pour se présenter sur une liste sépa­rée, appuyée par le grand rabbin achkénaze, harav Shakh, qui essuya un cuisant échec.

RAPHAËL: Militant sioniste, né à Marrakech, installé à Safi. Il fit sa alya en 1947. Après avoir participé à la Guerre d'indépendance, il revint au Maroc et s'installa à Safi, où il continua à militer dans les organisations sionistes avant de revenir s'installer en Israël en 1964 avec sa famille.

DR JACQUES: Fils de Raphaël, né à Safi en 1944. Il fit partie en 1964 du premier groupe du mouvement d'étudiants Oded. Il fit ses études à l'Université Hébraïque de Jérusalem. Docteur en chimie, il dirige depuis 1991 la société de high tech "Achkelon Technological Industries", serre pour le développement de nouvelles entreprises spécialisées dans les techniques de pointe. Il fut, après ses études, chercheur au Centre de Recherches Nucléaires du Neguev, à Dimona. Parallèlement à ses activités industrielles et scientifiques, il fut un des militants les plus fervents du mouvement à vocation sociale Oded. Elu à ce titre membre du Conseil Municipal de Beer-Cheba, il fut directeur de son Comité des Transports publics et membre de la commision des Finances. Son épouse, Florence Assaraf-Azran, également militante du mouvement Oded, est directrice du plus grand lycée d'Achkelon, au nom de Ronson Junior.

AZRIA

Nom patronymique d'origine hébraïque, sans doute francisation de Azri Yah, qui a pour sens, Dieu est mon aide, mon soutien. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie (Sfax, Tunis).

  1. HA Y: Grand rabbin de Sfax, seconde moitié du XIXème siècle. La population musulmane de la ville se souleva contre le Bey pour avoir livré sans combat le pays à la France en signant l'accord du Bardo, instituant, en 1881, le Protectorat de la France sur la Régence. La foule s'attaqua aux rares ressortissants français et à la population juive accusée de sympathie pour les étrangers. Quand les troupes fran­çaises rétablirent l'ordre, elle imposèrent une très lourde amende à toute la popu­lation indigène, musulmane comme juive. Le Grand Rabbin demanda alors avec succès l'intervention de l'Alliance à Paris auprès du gouvernement pour exempter la population juive, elle-même victime de l'insurrection, du paiement de l'amende imposée par les autorités française à l'ensemble de la population de la ville et destinée à dédommager les seules victimes françaises.

RAYMOND: Secrétaire du Conseil de la communauté israélite de Sfax dans les années cinquante.

ROGER: Membre du Conseil de la Communauté israélite de Sfax dans les années cinquante.

AZUELOS

Nom patronymique d'origine espagnole, déformation phonétique de ojuelos qui indique une particularité physique: l'homme aux petits yeux. Autre hypothèse tout à fait plausible, partant du sens littéral avec la racine azul, l'homme aux yeux bleus. Ce n'était au départ qu'un sobriquet, donné en particulier à une famille de Fès dont le patronyme originel, Ben Shamash, devait toujours rester jusqu'à nos jours, le seul mentionné dans les actes religieux de mariage, les Kétoubot, même après que le surnom se soit définitivement imposé comme patronyme. Abraham Larédo avance une troisième explication, moins convaincante: ethnique de la localité de Ojuelos dans la province de Séville. Le nom est attesté au Maroc dès le début du XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque dans le pays. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Fès, Tanger, Meknès, Rabat, Tétouan, Marrakech, Oujda, Casablanca), par émigration à Gibraltar, et en Algérie, dans l'Oranais.

  1. ABRAHAM: Rabbin à Fès, arrivé avec la grande expulsion de 1492. Un des signataires de la première Takana édictée par les Mégourachim de Castille en 1493 pour régir la vie
  2. intérieure de leur nouvelle communauté
  3. YAACOB: Rabbin à Fès, première moitié du XVIIème siècle.
  4. R. ABRAHAM: Rabbin à Meknès au XVIIIème siècle. Rabbi Yossef Messas, dans son livre Otsar Hamiktabim, cite le texte de son acte de mariage, le décrivant dans le style fleuri habituel aux ketoubot comme une mer de science auquel aucun mystère n'échappe.

ABRAHAM: Humble colporteur à Tétouan. Sa condamnation à la bastonnade sur la place publique en 1863 venant après la condamnation à mort de deux Juifs de Safi, faussement accusés de l'assassinat d'un citoyen espagnol, fit craindre une détérioration générale de la situation des Juifs au Maroc, et convainquit le célèbre philanthrope anglais, Sir Moses Monte- fiori, à entreprendre en 1863, à l'âge canonique de 80 ans, son voyage histo­rique au Maroc au cours duquel il devait réussir à obtenir du sultan la proclamation d'un Dahirt, leur assurant l'égalité des droits, et la prohibition de châtiments corporels contre ses sujets juifs.

  1. YOSSEF: Grand rabbin de Marrakech, mort en 1929.

RAPHAËL: Un des grands notables de la communauté de Fès au début du siècle. Il fut désigné en 1912 comme un des six administrateurs bénévoles qui, au nom de la communauté, devaient mener les négo­ciations avec les nouvelles autorités du Protectorat pour le dédommagement des victimes du tritel d'avril 1912. Les désaccords entre la communauté et le secrétaire-trésorier nommé par l'adminis­tration, le directeur de l'école de l'Alliance Amram Elmaleh, aboutirent à la désigna­tion d'un nouveau comité restreint de quatre membres, ayant la confiance de la communauté, qui acheva de manière satis­faisante, les négociations avec les autorités de Rabat et Paris.

SAMI: Premier responsable du pro­gramme d'auto-défense de la Hagana à Oran en 1947-1948. Il devait être parmi les opérateurs du vaste programme de liaison radio entre la France et les communautés d'Afrique du Nord, chargé de transmettre les messages en cas d'attaque ou de menaces contre une communauté juive dans toute l'Afrique du Nord, programme qui reçut le nom de code Zebu et qui en fir de compte, ne devint jamais opérationnel, en raison de l'opposition des autorités  française d'Algérie.

JUDAH: Homme d'affaires à Paris, né à Rabat. Pendant ses études à Paris au milieu des années cinquante il fut un des animateurs du groupe d'étudiants juifs appuyant le combat des nationalistes marocains pour l'indépendance.

אקדמות למדע היסטוריה – " מֻקַדִּמַה " – עבּד אל-רחמאן אִבּן ח'לדוּן.

 

المقدمة في علم التأريج

وهي الجزء الأول من كتاب العبر وديوان المبتدأ

 والخبر في ايام العرب والعجم والبربر

تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

היו שראו באבן ח׳לדון את מבשר ההשקפות של המאטריאליזם ההיסטורי. ואמנם אבן־ח׳לדון ומשנתו מצויות אצל אבן־ח׳לדון כמה מחשבות בתחום הכלכלי המזכירות את דבריהם של אבות הקומוניזם המודרני. החלק השני של ה׳מוקדימה׳ פותח במלים: ׳דע שההבדלים בין תנאי חייהם של קיבוצים אנושיים נובעים רק מן ההבדלים בדרכי הפרנסה שלהם׳. מארכס במבוא לספרו ׳ביקורת הכלכלה המדינית׳ כותב: ׳דרכי הייצור בחיים החומ­ריים הם הקובעים בדרך כלל את התהליכים החברתיים, המדיניים והרוחניים׳.

גם בתורתו של אבן־ח׳לדון, כמו בתיאוריה הקומוניסטית, תקופת השפע חלה בעת ובעונה אחת עם התנוונותה של המדינה. אבן־ח׳לדון אף רואה בעבודה את מקורם של כל הכנסה וכל עושר. במקום אחד הוא אומר: ׳הרווחים הם ערך העבודה; אם העבודה מרובה, מתרבה הערך שהעובדים מפיקים ממנה, ובהכרח עולים רווחיהם. בפרק הראשון של החלק החמישי נידון רעיון זה בפרוטרוט. אך בניגוד למארכם ואנגלס, אין אבן־ח׳לדון משתית את כל תורתו החברתית על משנה כלכלית; יסוד השקפתו הוא סוציולוגי, והוא עוסק בבעיות כלכליות רק במידה מצומצמת, כשהן דרושות לדעתו להסברת תופעה חברתית. יתירה מזו: המשטר החברתי והכלכלי של תקופת אבן־ח׳לדון שונה כל כך מזה שבו צמחו ועליו ענו תורותיהם של מארכס ואנגלס, שאי־אפשר שתהא כאן הקבלה. מעמד־פועלים פרוליטארי – שהוא יסוד ותנאי מוקדם לתורת הקומוניזם – היה נעדר לחלוטין; וכן לא היה קיים ניגוד כדוגמת זה שבין הקיסר לאפיפיור, או שבין המדינה לכנסייה, ניגוד שטבע את חותמו על עיצוב החברה באירופה.

אבל אפשר שדברי אבן־ח׳לדון השפיעו במידת־מה על ניסוח מחשבתם של מארכס ואנגלס, לפחות מצדם ההיסטורי. סימון מעיר, כי ייתכן בהחלט שמארכס ואנגלס, שהיו מעוניינים בחידושי הספרות המקצועית במדעי החברה, ראו את התרגום הצרפתי של ה׳מוקדימה׳ מאת די־סלאן, שראה אור בשנות השישים של המאה שעברה; והוא מביא קטע זה מתוך מאמרו של אנגלס ׳לתולדות הנצרות הקדומה: ׳האיסלאם הוא דת הגזורה במיוחד לפי צורכיהם של בני המזרח, בייחוד של הערבים, כלומר של אוכלוסיה המורכבת מצד אחד מעירונים העוסקים במסחר ובמלאכה, ומצד אחר מבדווים נוודים. בהרכב זה טמון היסוד להתנגשות החוזרת ונשנית במחזוריות תקופתית: בני העיר מגיעים לעושר ולשפע, ומת­רשלים בשמירת ׳החוק׳. הבדווים, שהם עניים ומשום כך מחמירים במידות, מסתכלים בעושרם ובהנאותיהם של בני העיר בעיני קנאה ותאווה. אחרי־כן הם מתלכדים בהנהגתו של נביא או ׳מהדי׳, כדי לייסר את הכופרים, להחזיר ליושנה את העטרה של כיבוד החוק הטקסי והאמונה הנכונה, ולקבל כשכר על כך את אוצרותיהם של הכופרים. כעבור מאה שנים הם עומדים כמובן באותו מקום שבו עמדו אותם הכופרים; יש צורך בטיהור מחודש של האמונה, מהדי חדש מופיע, והמשחק מתחיל מחדש. כל אלה הן תנועות הנובעות מגורמים כלכליים, המוסוות כתנועות דתיות, אך גם כשהן נוחלות ניצחון, הן מקיימות את התנאים הכלכליים הקודמים בלי לנגוע בהן. הכול נשאר אפוא כמו שהיה, וההתנגשות נעשית מחזורית׳. – הדמיון בין דברים אלה, בתוכנם ובניסוחם, לבין דבריו של אבן־ח׳לדון, גדול במידה מפתיעה.

סיכומו של דבר: בכל אחת מן ההשוואות הללו — אותן שהובאו לעיל ואחרות שלא הובאו — יש שמץ של אמת; אין ספק שיש הקבלות מרובות בין רעיונותיו של אבן- ח׳לדון ובין רעיונותיהם של הרבה סוציולוגים, הוגים מדיניים וחוקרי היסטוריוגרא­פיה בזמן החדש. בזכות הקבלות אלו ובזכות הנימה המודרנית של רעיונות מרובים ב׳מוקדימה׳, עשוי הקורא לשכוח לפעמים, במרוצת קריאתו, שהדברים נכתבו במאה הארבע-עשרה. אולם כל תורה חברתית והיסטורית צומחת על רקע התקופה והתרבות של בעליה. תורתו של אבן־ח׳לדון אינה יוצאת מכלל זה. ממילא אין היא יכולה להיות מקבילה בשלימותה לתורות שצמחו על קרקע התרבות האירופית של המאות האחרונות. אפילו ׳מבשרת׳ שלהן אינה יכולה להיות, בגלל הבדלי־המהות העמוקים שבין תרבויות אלו.

ה׳מוקדימה׳ וסגנונה

ה׳מוקדימה׳ היא, כפי שכבר נזכר לעיל, חלקו הראשון של ספר בן שלושה חלקים. תחילה ביקש אבן־ח׳לדון לכתוב רק את תולדותיהם של עמי האיסלאם בארצות המגרב. בהדרגה נתברר לו, שלמען השלימות יש צורך להקדים לכך את תולדות הערבים ועמי האיסלאם בארצות האיסלאם המזרחי, וכן את תולדות העמים שקדמו להם, מראשית הבריאה. תוך כדי כך בשלו במחשבתו רעיונותיו על טיבו של מהלך ההיסטוריה והגורמים המשפיעים עליו. וכך נוצר הספר הגדול הקרוי ׳ספר הלקחים׳, שתוכנו ומבנהו מוסברים על־ידי המחבר עצמו בסוף ׳הקדמת המחבר׳(עמ׳ 6).

הכינוי ׳מוקדימה׳, המציין את החלק הראשון של ׳ספר הלקחים׳ בתוספת ההקדמה שבראשו, שהיא הקדמה לכל חלקיו של הספר – נתקבל כבר בימי חייו של אבן־ ח׳לדון, כפי שמעיד המחבר עצמו במקום אחד בדברו על ׳הפרק השלישי של אקדמות אלה׳. תרגום שם הספר ללשונות אירופה במלה ׳פרוליגומינה׳ שורשו בהגדרת טיבו של הספר על־ידי המזרחן הצרפתי גארסן די־טאסי שכינהו בשם ׳האקדמות ההיסטוריות של אבן־ח׳לדון׳, בהערה קצרה שפירסם בשנת 1824 על אודות כתב־יד של ה׳מוקדימה׳ בספרייה המלכותית בפאריס.

ספר ה׳אקדמות׳ כתוב בפרוזה פשוטה למדי, ללא גינוני סגנון וקישוטים מלאכו­תיים מאותו סוג שסופרים ערביים רבים נוטים להתגנדר בהם. אבן־ח׳לדון קיים בעניין זה מה שדרש בפרק הקרוי ׳שירה ופרוזה׳: 'דרך־סגנון זו של פרוזה מחורזת, מן הראוי לעקור אותה מן התכתובת הרשמית, כי היא עומדת בסתירה אליה. כל הסממנים האלה, כגון שנינות־הלשון, עירבוב שחוק בדברים של כובד־ראש, הרחבת הדיבור בתיאורים, הבאת משלים ודימויים וביטויים מושאלים – כל אלה מותרים בשירה, אך אין כל צורך בהם בדיבור ענייני. ואמנם כתב אבן־ח׳לדון את המוקדימה בסגנון ענייני וחופשי מכל כבלי־צורה; רק ההקדמה (עמודים 7-1 בתרגומנו) כתובה בפרוזה מחורזת, ואף כאן ניכרת הנטייה לדייק בהבעת המחשבה ולא לגבב מלים סתם.

סגנונו של אבן־ח׳לדון טבוע בחותם אישי מיוחד. הוא אינו נגרר אחרי מטבעות־לשון שגורים, מן השירה והפרוזה הערבית העשירה, שיש בהם לעתים קרובות כדי לפתות את הכותב לשעבד את הרעיון למטבע־הלשון, אלא הוא יוצר לו מטבעות־ לשון משלו. סגנונו – כך מגדיר גיבּ — ׳הוא מלא־חיים, ישיר, רבגוני, מלא דימויים מבריקים, חזק בביטוייו ושמח באמריו. זרם רעיונותיו המשתפך כמעיין המתגבר גולש אמנם לפעמים בבלבול נרגש, אך הוא מרוסן בדרך־כלל על־ידי מבנה־ פרוזה שיש בו קצב ערב, והכפוף למנגנון מדויק ומעודן של זיקות־הקבלה־ושיעבוד תחביריות. הוא מתבטא בהידור של ותיק ורגיל, וכל מלה זוכה בדיוק לאותה מידה של הדגשה שהטיעון מצריך'.

סגנון אישי ואימפולסיבי כגון זה גורם, שבמקומות רבים לא קל להבין את כוונתו של אבן־ח׳לדון. נדמה לי שאפשר לייחס את קשיי־הסגנון שבספרו לשלוש סיבות:

ראשית, המחבר לא ׳ערך׳ את ספרו. הוא הוסיף עליו, במשך 25 שנים מאז כתיבתו הראשונה, קטעים רבים (ר, להלן בפרק על נוסח הספר), אך מעולם לא טרח לעבור עליו דרך־שיטה ובמגמה של עריכת הסגנון. אבן־ח׳לדון מרבה להשתמש במאמרים מוסגרים ובמשפטים משועבדים, ולעתים קרובות הוא מסתבך בצירופי־משפטים שאינם מסתיימים; במקומות רבים הוא משתמש בכינויי־זיקה בלי שיהא ברור לאיזו מלה במשפט הראשי הם מכוונים, באופן שאפשר להבין את הרעיון באופנים שונים ואף סותרים זה את זה.

Brit – 30 La revue des juifs du Maroc Redacteur : Asher Knafo-Nessim Sibony- De Los Angelès Impressions et souvenirs de l’Alliance

Brit – 30

La revue des juifs du Maroc

Redacteur : Asher Knafo

Nessim Sibony- De Los Angelès

Impressions et souvenirs de l’Alliance

Il y a des souvenirs qui ne réclament ni madeleine, ni parfum et qui éclatent au seul nom de l’Alliance Israélite ou plus simplement de l’école de l’Alliance. C’était ainsi que nous avions appelé, des décades durant, notre foyer d’éducation occidentale, des plus épiques au Maroc.

Il faisait bon y vivre soudé aux enfants juifs de notre génération. Rien ne vaut aujourd’hui la douceur de ces souvenirs dans cet univers angélique d’activités ludiques, d’études et d’accomplissement de soi dans la promiscuité des classes surchargées qui ont favorisé des liens d’amitié inébranlables à ce jour.

Je me souviendrais toujours de ma première visite à l’école de l’Alliance aux mains de ma mère pour m’y inscrire. Des élèves des grandes classes avaient donné l’ordre à tous les nouveaux candidats de se mettre debout contre un mur. Le directeur s’en vint désigner tous les garçons qui étaient grands de taille qu’il retira de la longue ligne. Il dit ensuite à tous les autres de rentrer chez eux et de revenir l’an d’après. Je revins l’année suivante accompagné de mon père et ce fut le même manège : le directeur choisit les plus grands de taille et me refoula. Sur quoi mon père me prit par la main à son bureau, lui montra mon acte de naissance pour lui prouver que j’avais déjà 7 ans et signa une redevance d’écolage à payer mensuellement pour que je sois enfin accepté.

Je devais découvrir dans ma classe des élèves plus jeunes et plus petits que moi qui étaient venus par la filière des connaissances aussi bien du directeur que des enseignants ou des dirigeants de la communauté juive.

Mais que d’enfants juifs de mon âge qui n’ont jamais eu accès à cette classe et qui sont restés analphabètes, mis sur la touche de la seule institution qui ouvrait pour les enfants juifs, en ces jours, les seules portes possibles sur l’univers du savoir. Ces enfants devenus adolescents sont restés comme ces morts sur les champs de bataille sans droit à la parole pendant que ceux qui ont profité de la scolarisation procèdent eux, aux louanges des œuvres de l’Alliance. Même à ces derniers, il faut rappeler que la durée des études n’était que de 6 ans dans les écoles primaires et que des 320 élèves des 8 classes de seconde et première de filles et garçons de mon école 24 seulement avaient pu accéder alors à la 6e du cours complémentaire de l’Alliance. Quand ce fut mon tour d’y entrer j’étais représentable à la session d’octobre mais on vint nous annoncer que cette session était annulée et reportée à l’année suivante. Il faut aussi souligner que les enfants de notre âge dont les parents avaient été d’anciens élèves de l’Alliance étaient convoyés à l’école française. Les maîtres de l’Alliance faisaient de même : leurs enfants qui avaient déjà des noms français des plus sophistiqués n’étaient pas faits pour l’école de l’Alliance ni pour l’étude religieuse chez le rabbin. Quand ces élèves avaient des accidents de parcours dans leurs études ils atterrissaient alors à l’école de l’Alliance. Ils avaient quelques privilèges que les autres n’avaient pas et nous prenaient tout simplement notre place. C’est ainsi que j’avais atterri en classe de certificat d’études ou j’avais traîné deux ans.

Je garde donc un vif souvenir de toute ma scolarité et je revois encore ma première classe énorme, surchargée d’élèves. C’était déjà une classe de divers maîtres. Je dois tout de ma découverte du système de lecture non aux livres de lecture « Line et Pierrot », « Mon syllabaire » ou le livre de Dumas avec son premier texte « René va l’école » mais à Monsieur Pichoto et ses démonstrations plus raffinées que celles de tous nos rabbins et maîtres qui nous enseignaient alors d’après ce système de lecture global, cause de bien d’échecs dans les années 60 en France. Une fois ce maître parti je ne sais où, nous avions reçu divers maîtres dont certains n’avaient jamais fait leur apparition : ils nous envoyaient leurs élèves pour nous apprendre à reproduire les lettres de l’alphabet en écriture scripte. Je passais mon temps à recopier sur mes cahiers ce livre de lecture de Dumas, car on devait nous le reprendre en fin d’année et j’avais aussi dressé, sur deux pages d’un cahier, la liste de tous les nombreux élèves de ma classe. L’année suivante avait connu le même régime : une classe de divers maîtres. Madame Castiel nous donnait des devoirs à faire à la maison et un autre maitre que je ne veux pas nommer gardait les cahiers à la fin des cours dans le placard. C’est dire comment les tâches étaient coordonnées entre les enseignants. Ce maître punissait les enfants plus qu’il ne les éduquait. Il était censé nous enseigner l’addition, la soustraction ainsi que la multiplication ce qu’on appelait l’arithmétique, mais beaucoup d’élèves étaient désemparés, car il était avare de son temps et s’appliquait à faire des corrections de devoirs d’élèves d’autres classes pendant qu’on devait résoudre, sans la moindre directive ou la moindre aide, notre liste d’additions et de soustractions. Les retardataires étaient punis de deux coups de bâtons sur les mains jointes par le directeur, Monsieur Yani et ce maître prenait plaisir à doubler ce châtiment par une fessée délivrée sur le postérieur des élèves retardataires qu'il installait couchés sur le premier banc. Beaucoup d’élèves préféraient retourner chez eux ou traîner au cimetière pour éviter cette humiliation. Une fois cependant un dénommé Issan Armand arriva très en retard à notre étonnement. Il reçut sa fessée mais avait malheureusement souri. Sur quoi ce maître vicieux avec un surnom que je n’oserai rappeler lui dit d’enlever son short. Ce qu’il fit aussitôt. Issan avait un second short dessous. Il le battit, mais il n’avait pas crié et c’est alors qu’il lui dit d’enlever son deuxième short. Il en avait encore un dessous. Il lui dit de l’enlever et Issan refusa en ce temps où les caleçons n’étaient pas d’un usage très répandu et c’est alors qu’il punit notre compagnon qui cria et pleura. Je recopiais encore les textes de lecture parmi lesquels «Comment renard monta en bateau» avec trois illustrations très expressives et un tout autre à nous faire mourir de remord : « Tu dis que ce n’est qu’un mouchoir ». Ma troisième année fut commencée avec Madame Harrus, s’était poursuivie avec Mlle Ohana et fut terminée avec Mlle Amar. Elle punissait son neveu, André Touaty, qui était parmi les élèves de notre classe, en le privant de dessert.

A l’âge de 10 ans j’étais devenu très proche des élèves de ma classe et de leur habitation au Mellah que j’étais loin de pouvoir imaginer. Quelle n’était la crevasse entre le système scolaire auquel on était soumis et le mode de vie de ces pauvres enfants qui manquaient de tout. Il fallait être aveugle à leur condition pour exiger de ces élèves d’être à l’heure et les punir eux qui n’avaient ni ne savaient même lire les aiguilles d’une montre. Beaucoup de leurs voisins voire leurs grands frères ne furent jamais scolarisés alors que d’autres furent renvoyés de l’école. Lors de notre passage en classe de 2e chez madame Yani à la fin du mois de Juin, les parents de Hazan Hanania étaient venus voir leur fils mais ne l’avaient pas trouvé installé dans sa nouvelle classe. Madame Yani vérifia bien qu’il était inscrit sur sa liste et en fut indignée par son absence non autorisée. Elle raya son nom de la liste et dit aux parents ébahis qu’il était renvoyé de l’école, ni plus ni moins. Un autre élève Haroch venait d’être désigné pour cette classe. A peine était-il arrivé qu’elle prit sa règle pour le battre. Il s’empara de la règle, sauta sur un banc puis sortit par la fenêtre comme dans la chanson « gai, gai, l’écolier ». Lui aussi avait fini sa scolarité. Plus tard ce fut Cohen Charles qui refusa d’avoir les cheveux coupés très courts ce qui mit un court terme à sa scolarité.

בין צלב קרס לסהרה-רוברט סטלוף-בוכנוולד בסהרה

סיפוריהם של שלושה מחנות עבודה של משטר וישי שמצאתי בארכיונים והעדויות הרלוונטיות היו מרשימים, אבל רציתי לראות את הדברים במו עיני. רציתי למצוא ראיות ממשיות חסינות־מהפרכה של הרקע הערבי לרדיפת היהודים האירופים. וכך, בשבוע הראשון של נובמבר 2003, נכנסנו אשתי, שני ילדינו ואני לתוך הלנדרובר שלנו ויצאנו מביתנו על חוף האוקיינוס האטלנטי ברבאט, בירת מרוקו, לחפש את השרידים הפיזיים של ברגנט ומחנות עבודה ועונשין אחרים בשולי הסהרה.

התחנה הראשונה שלנו היתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז'דה, בירת המחוז המזרחית ביותר של מרוקו והתחנה האחרונה בדרך לאלג׳יריה. אוז׳דה היתה לפנים תחנת מסחר משגשגת על גבול מרוקו, שהתפארה בחנויות מהודרות ובבתי קפה מודרניים לאורך השדרות הצרפתיות הקולוניאליות שלה. עכשיו הגבול עם אלג׳יריה היה סגור, קורבן למתח ולחוסר האמון בין שתי המדינות, ובדומה להרבה עיירות וכפרים מרוקניים לאורך הגבול המזרחי, גם אוז׳דה ידעה ימים קשים. ספסרי השוק השחור שמכרו בנזין אלג׳ירי זול סיפקו רק טפטוף מהסחר חוצה הגבולות שהיה נהוג באזור בעבר.

בבוקר המחרת יצאנו לסייר בכביש היוצא מאוז׳דה דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר לבּוּ עַרפָה. הכביש הזה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית המזרחית – CMO – שהיתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת הטרנס־סהרית. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אבל שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, עבדו במכרות סמוכים וסיפקו שירותים לעבודות הסלילה של השלב הבא של הרכבת הטרנס־סהרית, דרומה משם, בדרך לעיר האלג׳ירית קולון־בשאר (שנקראת היום בשאר).

מהמחקר שערכתי ידעתי כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים־לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. לא היתה מפה להנחותני אליהם, רק מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ״יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו״. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים פולנים ניצולים, שאנשי המודיעין הבריטי ראיינו בינואר 1943, חודשיים לאחר מבצע לפיד.

התחנה הראשונה שלנו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, היתה בֶרגֶנט, שהיתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה ב־1956, הוסב שם העיירה לעין בֶּנִימָתַר, לציון המעיינות החמים שלה. אבל מקומיים רבים ממשיכים לקרוא לה בשמו של הקולונל הצרפתי שלפי האגדה, ״גילה״ את המעיינות. כלומר, הוא היה האירופי הראשון שחצה את המדבר ונתקל בהם.

בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו. נציג הצלב האדום הבינלאומי שביקר במחנה ביולי 1942, ספר 155, 90 אחוז מהם היו מתנדבים לצבא הצרפתי או מתנדבים ללגיון הזרים, כמו מורים טונדובסקי.

בתחנת דלק בקצה העיירה הרדומה, המונה כמה אלפי תושבים, שוחחנו עם מתדלק, ובמהרה הצטרף אלינו גבר פטפטן גבוה ורזה, בסוף העשור השלישי לחייו. לאחר שהסברתי שאני מחפש את האתר של מחנה הפועלים שעבדו במסילה במלחמת העולם השנייה, הוא סיפר לי ששמו עומר, שהוא עובד במועצה המקומית, ושהוא מכיר היטב את האתר. הוא הוסיף שאביו עבד כל חייו ברכבת. עומר הציע להצטרף ולעזור לנו. נעניתי להצעתו ויצאנו לדרך.

תחנתנו הראשונה היתה תחנת הרכבת הנטושה של ברגנט, שנראתה כמו תחנת רכבת כפרית בפרובנס שהוטלה לתוך הכפר המדברי הזה. כבר שנים שהיא אינה פעילה. הדלתות היו נעולות והחלונות מוגפים בקרשים. רכבות המשא שיצאו מהמכרות הקרובים לבו ערפה עברו דרך העיירה רק פעם בשבוע ולא היתה עוד תנועת נוסעים ראויה לשמה.

במשך השעה הבאה חיפשנו את אתר מחנה העבודה. בעדותם של היהודים מפולין נאמר כי המחנה שכן במרחק שמונה קילומטרים מהעיירה אך לא צוין באיזה כיוון. הקפנו את ברגנט בקשת של 270°, ובדרך חצינו שטח ברוחב חמישה עד עשרה קילומטרים; הנחנו שהמחנה לא היה בצפון, משום שזה עתה הגענו משם. לבסוף לא הצלחנו למצוא ראיות משכנעות לאתר. התאכזבנו אך לא הופתענו. המדבר הוא סביבה קשוחה, מקום טוב לקבורה של סוד. אפשר בהחלט שלא היה משהו קבוע שיוכל לשרוד שנים כה רבות. לפי עדותם של הניצולים היהודים מפולין:

המחנה היה מורכב מבורות שנחפרו בקרקע או בצלע הגבעה.

כל איש היה צריך לסדר לעצמו מחסה. כל מה שהם מצאו בבואם היו בורות שאדם אחד היה יכול לזחול לתוכם על הבטן. הם נאלצו לחפור מערות גדולות יותר בזמנם הפנוי.

אבל ברגנט גילתה בכל זאת כמה מסודותיה. במרחק קילומטר אחד מדרום מזרח לתחנת הרכבת, קרוב לבסיס הגבעות המשקיפות על העיירה, מצאנו שטח מוקף חומה שגודלו כארבעים על שישים מטר. עומר הסביר כי זה בית הקברות היהודי המקומי. בדומה לעשרות עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, גם בברגנט ישבה לפנים קהילה יהודית תוססת, אבל קיומה פסק לפני שלושים או ארבעים שנה. מכיוון ששיערנו שהיהודים הספרדים של ברגנט דאגו לקבור את האשכנזים שבאו ממרחקים ומתו במחנה העבודה המקומי, החלטנו לחפש סימנים לכך בתוך חומות בית העלמין. אחר כך, כשבדקתי רישום מקוון של בתי הקברות היהודיים בעולם ולא מצאתי אזכור של בית העלמין בברגנט או בעין בנימתר, הבנתי כי היינו כנראה היהודים הראשונים שביקרו במקום הזה לאחר שנים רבות."

התיישבתי מאחורי ההגה ועומר תפס את מקומו לידי וניווט אותנו קדימה, קצת לכאן, קצת לשם. תמרנו עם רכב הארבע על ארבע מסביב לסלעים ודרך תעלות השקיה, עד שלא יכולנו עוד להמשיך. עזבנו אותו אפוא וחצינו ברגל גשר אבן קטן בדרך לכניסה הצרה אל בית הקברות. בפנים מצאנו מזבלה. הקברים חוללו בזה אחר זה, המצבות הוסרו, הושחתו, או רוסקו לערמת אבנים. צמר ומעיים של כבשים, שנותרו משחיטה, התגלגלו על חלקות הקברים. בפינה אחת, במקום שהקרקע נחפרה, הזדקר משהו מתוך העפר. היתה זו כנראה עצם־לסת של אדם.

בסך הכול מצאנו רק חמש מצבות שנותרו על תילן. המוקדמת מביניהן הוצבה ב־1939 והאחרונה ב־1961. רק אחת, של ילד בן שבע ושמו ז׳ורז' קטן שמת ב־15 בפברואר 1942, היתה מתקופת הפעילות של מחנה העבודה בברגנט. לא היה אפשר לברר אם בקברים המושחתים נטמנו עצמותיהם של אסירים יהודים מהמחנה. אולי כך היה, אך נבצר מאתנו לברר זאת. אבל כשעמדנו אחר כך בצילה של כנסייה צרפתית ישנה, שהצלב שלה עדיין עמד ללא פגע בראש הצריח עשרות שנים לאחר שהקתולי האחרון עזב את העיירה, היה ברור שאנשי עין בנימתר לא התייחסו באותה מידה של חסד לזיכרון היהודים של ברגנט.

הצרפתים לא היו טובים מהם. חמישה שבועות אחרי ביקורנו בברגנט ביקרתי את מוריס טונדובסקי, שהיה אז בן תשעים ושתיים ערני ומלא־חיים, בכפר גמלאים נעים באילפורד, פרבר של לונדון. הראיתי למורים תמונות של האתר והוא הראה לנו בגאווה תצלומים של עצמו במדי לגיונר מצוחצחים. אחר כך נתן לי מכתב שקיבל רק שמונה חודשים לפני כן ממשרד ההגנה הצרפתי. תמורת תשלום קטן, נאמר שם, תישלח אליו מדליית זיכרון שממתינה לו בפריז לציון שירותו בלגיון הזרים במלחמת העולם השנייה יותר משישים שנה קודם לכן. לא היתה במכתב הזה התייחסות לזמן ששהה בברגנט.

סיום הפרק בְּנֵי אמוֹזיִג – אהרן אמוזג ברית מספר 23 בעריכת אשר כנפו

 

על הענף הטברייני

משה בן אמוזג – מפאס לאלג׳יויה, ומשם – לארץ ישראל.

אברהם-חי כותב על סבו משה [פסקה חדשה בעמוד הראשון]:

"… ואבי אבא ז״ל משה הנז״ל [הנזכר לעיל] מפני המציק ברח גם הוא לאחת מערי אלג׳יר אשר שמה אוהראן ושמה היה חכם ונבון ולמד אומנות חייט והצליח במעשיו ובישרו ועלה למדרגת נשיא הארץ מצד הממשלה.(…). ומרז [מורי זקני = סבי] הנז׳ היה עסקן ציבורי וביתו היה פתוח לכל עובר ושב ובפרט לשלוחי ארץ ישראל וכשעלתה ממשלת צרפת לכבוש את אוהראן אז שלחה לפניו מרגלים לתור את העיר הנז׳ ועם המרגלים היה מתורגמן ונכנסו בעיר בתור אורחים ושאלו שם את נשיא העיר אז באו לבית מו״ז [מורי זקני] הנז״ל ודרשו ממנו למען ילך אתם לבית שר העיר ונעתר לבקשתם….״.

[אברהם בכל, עמוד א׳]

וההמשך הסיפור – כיבוש אלג׳יריה ע״י הצרפתים. משה בן אמוזג נדר שאם יצא בשלום מן המלחמה יעלה לארץ ישראל. מיד עם תום המלחמה, שלח את בנו מכלוף כדי לגבות את חובותיו אצל הכפריים אולם לא חזר. לאחר זמן מצאו את גופתו בחוף הים. משה עלה ארצה יחד עם הורי אשתו ממשפחת אבתבוע (כך במקור, לדעתי ייתכן שהשם שובש והכוונה אולי לאבוטבול). הוא צרף אליו עוד יהודים מבני הקהילה שאת עלות הפלגתם כיסה מכספו הוא. עם עגינתו בנמל יפו קבלו את פניו גבירי העיר ובקשו אותו להתגורר בקרבם, אבל הוא העדיף את טבריה, וצטט את האמרה:

״ חברון לקבורה וירושלים לסחורה וצפת לדירה וטבריה לתורה״,

[אברהם בכל, עמוד ב׳] הוא עלה לטבריה והתיישב בה, וכמעט כל בני הדורות אחריו(5-4 דורות) נולדו שם.

שם המשפחה וגלגוליו

אמוזג או המוזג? ראשית דבר, נסיר מיד את הספק: חד משמעית – ב ״א".

בכל הכתובים מוצאים את כל הגרסאות ב- ״א״ בלבד. חיים בן המוזג החליט להסב את שמו ל- בן המוזג. זהו שינוי יפה כשלעצמו, אולם המקור הוא: אמוזג – אותיות השורש מ.ז.ג. במובן ״מיזוג-שילוב״ ולא במובן ״מוזג-מזיגה״.

לגבי מובנו של השם. כבר הזכרנו בתחילת המאמר. ציטוט מספרו של פרופ׳ זעפרני:

Amozeg/Benamozeg (berbère, ethnique, le fils du berbère)

כלומר, "אמוזג״ מזוהה עם ״ברברי״ ו׳׳בן אמוזג״ הוא בן הברברים.

הגרסאות הנפוצות של השם הם:

בן אמוֹזֵג: 1900-1700, בענפים האיטלקי והטברייני – צאצאי הרב שם טוב בן אמוזג.

 אמוזֵג: חכם מרדכי הטברייני, החליט להשמיט את ה- ״בן״. זאת שמעתי מבתו ברכה. כל הדורות במרוקו נקראו בן אמוזג ואמוזג עד לתקופה הפרוטקטורט בה הוסב ל- אמוֹזִיג, שם בעל ״צליל צרפתי״.

בן אמוֹזִיג: כך רשומים הרבנים והחכמים בשנים 1800-1600. עד שהתחלתי להתעניין במקורות ידעתי על שלוש גרסאות: בן אמוזֵג (שהיה מקובל כשם המקור), קיצורו ־ אמוֹזֵג, ו- אמוֹזִיג. להפתעתי מצאתי את בן -אמוזיג, שילוב שלא הכרתי כלל.

מהו אם כן המקור? לאור הגרסאות בתקופות השונות, אפשר להעלות ההשערה הבאה לגבי התמורות שעברו על השם:

  • המקור הוא ככל הניראה אָמָזִיג(Amazigh), שמו של ״השבט״.
  • לאחר הכיבוש הערבי במאה השמינית, כאשר ירדו לעיר פאס אותם מעטים מבני השבט שלא המרו את דתם, הם קראו לעצמם, או שאחרים קראו להם "בן אמזיג״, כלומר, מבני שבט אמזיג(כמו ״בני ישראל׳).

המעבר ל- בן אמוֹזִיג (תוספת ״ו״) יכול להיות מוסבר כהתאמה לצליל העברי, וגם כשלב בינים ל־ בן אמוזֵג, שהוא בעל צליל ומבנה עברי מובהק.

 הוספת או גריעת ה״יוד״ (אמוזִיג או אמוזֵג): בערבית הספרותית, כלומר הכתובה, לא קיימת התנועה צֵירֶה אבל קיים החיריק, ולכן במסמכים ובכתובים בערבית אין אפשרות לכתוב אמוזֵג אלא רק אמוֹזִיג. בשפה המדוברת לעומת זאת הוגים את הצירה. וכך, יכולים להתקיים תחת השלטון הערבי, שני השמות – בכתב ובדיבור.

 ההסבה ל – אמוֹזִיג בראשית המאה ה- 20, כאמור, בהשפעה הצרפתית (ומעניין שהיא

בעצם חזרה למאות ה-16 ו-17, ״בן־אמוזיג״).

השמטת ה״בן״ עברה על שמות רבים כמו: עטר (המקור בן עטר), עמר (בן עמר), שושן (בן שושן), בן דנאן, ועוד הרבה; אם מטעמי קיצור, או בתקופה הצרפתית בהיותו מזכיר מדי שמות ערביים.

מעניין לציין כי לא מוצאים בשום מקום את ההשפעה הערבית בצורת ״אִבְּן אמוזג״, כמו אבן עזרא, אבן גבירול, אבן דנאן וגם אבן עטר.

השם האמיתי

״השם האמיתי״ הוא זה שכל אחד נושא איתו. השמות על צורותיהם השונות מספרים בעצמם את קורות המשפחה. גם ״בן המוזג״ הצטרף עכשיו למשפחת השמות שלנו, ומעתה הוא ״אמיתי״ ככל גרסה אחרת. גם לשמות יש חיים משל עצמם.

בני משפחה בטריטל – הפוגרום של שנת 1912 ביהודי פאט.

ב- 30 במרץ 1912 נחתם הסכם החסות עם צרפת (Protectorat Français). ב- 17 באפריל אותה שנה, מורדת יחידה של חיילים ערבים שאומנו ע״י הצרפתים, הם קמים על מפקדיהם, נכנסים לעיר החדשה, הורגים ובוזזים אזרחים צרפתים, ומשם ממשיכים לעבר רובע היהודי, ה־״מלאח". היהודים מגיפים את הדלתות ונערכים להגנה בעזרת מעט נשק שהשיגו. אבל כוחם לא עומד להם. אל החיילים המוסלמים מצטרפים השומרים הערבים של המלאח (שמשכורתם משולמת ע״י הקהילה היהודית!!) ועורכים פרעות ביהודים. יהודים רבים בורחים לארמון הסולטאן, הנמצא קרוב מאוד לרובע היהודי. מתוך ״יהדות מרוקו״ של פרופ׳ אליעזר בשן:

״שאר היהודים ניצלו הודות לסולטאן, שפתח את שערי ארמונו לפליטים. אלה שוכנו בחצרו והוא הורה לחלק להם מזון.״ הפרעות ארכו שלושה ימים ובהם הערבים הורסים ובוזזים את המלאח והורגים 45 יהודים. בין ההרוגים ־ הבת הקטנה של רפאל אמוזיג:

ב ״פאס וחכמיה״ מופיעה רשימה של 45 ההרוגים ו- 27 פצועים, וביניהם(ציטוט):

״הבת הקטנה של רפאל אמוזיג״. פרטים על האירוע מוסיפה אליאן-לאה טובול (נכדה של עזר אמוזג): מדובר ברפאל בנם של עזר וחנה. בעת האירוע, אותה בת קטנה נישאה על כתפי יעקב בן דודה (מנחם, אחי אביה), הכדור חדר דרכה ופגע באוזנו של יעקב, שנותר חרש כל ימיו.

משפחת ישראל:

באותה רשימה מופיע גם ״הנכבד – יעקב ישראל׳, ובין הפצועים – יהודה ישראל. ייתכן שהם ממשפחתו של דוד ישראל, בעלה של רחמה בן אמוזג. מבנם, שארלי Charlie למדתי כי אבי סבו שמו היה יהודה, הוא עלה ארצה(כנראה בסוף המאה ה־ 19) וקבור בהר הזיתים. ליהודה היה בן ושמו יעקב אבל לא ידוע כי נהרג ב״טריטל״. ייתכן שליהודה היה אח בשם יעקב.

בין הניצולים – התינוק חיים אמוזיג

את הסיפור על אבי חיים אמוזיג ז״ל, שמעתי מאימא רק לאחרונה (!!) (בנובמבר 2004 ). בזמן המאורעות הוא היה בן שנתיים ימים, ומספרים ששילשלו אותו מן הבית בתוך סל נצרים דרך החלון. מן הסיפור משתמע שמסרו אותו לאחד הנמלטים שנשא אותו אל ארמון הסולטאן. לא ידוע אם הוריו הצטרפו אליו מיד או מאוחר יותר, או שניצלו בדרך אחרת.

קשרים עם משפחות אחרות משפחת קורייאט, ומשפחת בן עטר.

בפסקה על הרב אליהו בן אמוזג(אב״א) עמדתי כבר על הייחוס מצד אמו לשתי משפחות רבנים מכובדות אלה: קלרה אמו, היא בתו של הרב אברהם קורייאט הראשון. ומצד אמה, היא נכדתו של הרב יהודה בן עטר, הידוע בכינוי ״ראבי אל כביר׳׳, ששימש באב בית דין פאס עד לפטירתו ונערץ גם בעיני המוסלמים.

הרב יהודה בן עטר הוא מן העיר פאס. ענף אחר הוא מן העיר סאלי, והידועים שבהם הוא ר׳ חיים בן עטר ״הזקן", ונכדו – ר׳ חיים בן עטר השני, הוא ״אור החיים הקדוש".

 משפחת צרפתי(במקור הצרפתי)

ההיסטוריה של משפחות אמוזג וצרפתי שזורות זו בזו כבר כשלוש מאות וחמישים שנה, עד ימינו אנו. למשפחת צרפתי יש מסורת שהם מתייחסים לרבנו תם, נכדו של רש״י, והיא הגיעה למרוקו עם מגורשי ספרד. לאורך כל ההיסטוריה של העיר פאס מוצאים מסמכי קהילה החתומים על ידי רבנים וראשי הקהל משתי המשפחות, כמו הרבנים אבנר, וידאל, ואליהו צרפתי, ביחד עם רבי חיים, רבי דוד, ורבי משה בן אמוזיג. ראו בעיקר ״נר המערב״ לאורך הדורות. קשרי משפחה מתועדים כבר מן המאה ה- 17 ע״י נישואיו של משה בן אמוזג עם נכדתו של הרב יצחק צרפתי ועד ימינו אנו.

 משפחת כנאפו – ממוגדור על משפחת כנפו אין צורך לספר לקוראי ״ברית״. סבתי מצד אמי, מזל-טוב היא נכדתו של הרב יוסף כנפו. אבל הקשרים מתחילים כבר באמצע המאה ה-19 עם הוצאתם לאור של ספרים שכתב הרב יוסף כנאפו בבית הדפוס של הרב אליהו בן אמוזג בליוורנו (איטליה) שגם כתב להם הקדמות.

משפחת אזולאי, צאצאי החיד״א(הרב חיים יוסף דוד אזולאי)

משפחת חכמים שמוצאה מקסטיליה שבספרד. לאחר גרוש ספרד ב – 1492 נאלצה המשפחה לנדוד למרוקו, והתיישבה בפאס. ממשפחה זו עלו חכמים ומקובלים לארץ ישראל. כן זכתה משפחה זו שיצא ממנה אחד הרבנים הגדולים בתולדות עמ-ישראל, הוא הרב חיים יוסף דויד אזולאי הידוע בכינויו החיד״א(1724 – 1806).

עוד לא תם

התחקות אחר שורשי המשפחה, סיפוריה ובניה הם דבר אחד. דבר אחר הוא להעלותם על הכתב. זאת משימה הדורשת זמן רב, בעיקר כדי לדייק שלא תהיה היד קלה בלחיצה על הדק העט. המלאכה עדיין רבה ואני מקווה שנוציא חוברת מכובדת בעברית וצרפתית במהרה בימנו.

                                                        סיום הפרק בְּנֵי אמוֹזיִג – אהרן אמוזג

הספרייה הפרטית של אלי פילו-היהודים בקזבלנקה מראשית בנייתה מחדש ועד לשלהי המאה ה-20

היהודים בקזבלנקה

מראשית בנייתה מחדש ועד לשלהי המאה ה-20

אליעזר בשן

הוצאת אורות יהדות המגרב

089228444

לוד תשע"ח

פרופ׳ אליעזר בשן, חבר משואות יצחק, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר תולדותיהם ותרבותם של היהודים בארצות המזרח ובצפון אפריקה. שימש כמרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן. עבודתו המחקרית הניבה יבול רב – כמאה ושלושים מאמרים שפורסמו בכתבי עת שונים בעברית ובלועזית, וארבעה עשר ספרים.

הספר עוסק בתולדות היהודים בעיר מראשית המאה הי״ט עד לשלהי המאה הכ'. שזורים בו פרקים על התפתחותה של העיר, מבנה הקהילה וההנהגה הרוחנית, המשפחה היהודית, החינוך, הכלכלה, הציונות, תקופת שתי מלחמות העולם והעליה הגדולה לארץ ישראל. כמו כן דן בהרחבה בפרשיות בתולדות הקהילה ובאישים בולטים מתוכה.

הספר מבוסס על מקורות עבריים מספרותם של החכמים, כרוניקות, תיאורי נוסעים אירופאים שביקרו במרוקו ורשמו יומנים או זכרונות; דיווחים של חברת ׳כל ישראל חברים׳ בפריס ו׳אגודת אחים' בלונדון, תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי וארכיון כי״ח בפריס, ועוד.

לספר נספחים ובו עשרות תעודות.

דבר המכללה האקדמית אשקלון

פרופ׳ אליעזר בשן, תלמידו המובהק של פרופ׳ חיים זאב הירשברג, חלוץ המחקר על יהדות צפון אפריקה, הקדיש רבות משנותיו לחקר יהדות מרוקו. הספר הזה הוא נדבך חשוב נוסף בהיכל ספריו על יהדות המגרב. ויהדות מרוקו בישראל ובעולם מוקירה אותו ומודה לו מאוד.

וזאת יש לומר: הספד לא היה עולה על מזבח/משב״ח הדפוס ללא עבודתו המסורה והמאומצת של הרב פרופ׳ משה עמאר. הוא נעתר בשמחה לפנייתנו לערוך את הספר עריכה יסודית, להתקינו לדפוס ולהוציאו לאור.

הנהלת המכללה מעריכה מאוד את מפעלו הכביר של המחבר ושולחת לו את ברכותיה. היא זוכרת לו לטובה את פעילותו המבורכת באסיפה הכללית של המכללה.

הבה נברך את פרופ׳ בשן, לרגל צאת ספרו: כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, בבריאות הגוף ובשלוות הנפש.

בברכות נאמנות

פרופ׳ שמעון שרביט

רקטור המכללה

פתח דבר

בספרו של מו״ר ח״ז הירשברג ז״ל, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, שני כרכים, ירושלים תשכ״ה, הקדיש המחבר מעט מאד על היהודים בקזבלנקה, ושמה אינו מופיע במפתח המקומות לספר. הוא פרסם מאמרים על יהודי קזבלנקה, וכן בדו׳ח על סיורו בצפון אפריקה בשנת תשט״ו, שיצא לאור בתשי׳׳ז, הקדיש פרק על קזבלנקה בעמ׳ 175-185.

ספר זה בא להשלים את החסר, ומוקדש לזכרו. ככל הידוע לי, טרם נכתב חיבור מקיף על קהילת קזבלנקה מראשיתה עד זמננו. בספר זה הבאתי מקורות מדיווחים של תיירים, תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי שטרם פורסמו עד עתה, נתונים סטאטיסטיים, וכן מקורות עבריים מהספרות הרבנית. תודתי נתונה לחברי שסייעו בידי: מאיר באום, אורי כלפה ז״ל, ליוסף שלזינגר.

אני מבקש להביע רגשי תודה והערכה לכל מי שסייע בהוצאת ספרי זה לאור: לפרופ׳ שלמה גרוסמן, נשיא המכללה האקדמית־אשקלון; לפרופ׳ שמעון שרביט, רקטור המכללה; לעו״ד ד״ר פנחס חלואה, מנכ״ל המכללה.

ומעל הכל, לידידי ורעי האהוב הרב פרופ׳ משה עמאר הי״ו שטרח ועמל רבות בעריכת הספר, להוציא דבר מתוקן מתחת ידו. הרב פרופ׳ משה עמאר תלמידי ורעי, עומד בראש מכון ״אורות יהדות המגרב״, והוא מומחה לפליאוגרפיה עברית של ימי הביניים; נמנה עם חוקריה הבכירים של אוניב׳ בר אילן במסגרת המכון לחקר יהדות המזרח, ומשמש גם כמרצה במכללה האקדמית באשקלון. היה מיוזמי הקמת בית המדרש ׳למרחב׳ שליד ׳ממזרח שמש׳ בירושלים, ונמנה עם המרצים בתחומי ההלכה ותולדות הפסיקה והפוסקים. ההדיר עשרות ספרים מכתבי יד ופרסם מחקרים ומאמרים רבים בתחומי התמחותו. מכון ״אורות יהדות המגרב״ הוציא כמה ספרים פרי עטי, ועל כך תודתי העמוקה לרב פרופ׳ משה עמאר על הסכמתו לעמול על עריכת הספר שלפניכם.

בברכה ובהוקרה אליעזר בשן

אמנון אלקבץ הפולמוס בשבת התם "ד בין ר? יעקב אבן־ צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

ובכן עמדו חכמי סאלי, רובם ככולם, וכתבו פסק ארוך להעבירו מהטבחות (מהשחיטה) ומהספרות, והכריזו לאסור יתר הבשר משחיטתו ולאסור הכלים, ושלחו פסקיהם לחכמי המדינות להסכים עמהם, וגם אנוכי נמניתי עמהם לדבר מצוה, וכתבתי פסק על זה… וכשנודע הדבר אל הטבח (השוחט) ההוא, עניין פסקי הבז', שלח לחכמים כתבים בדברי פיתויים והבלים… וגם שלח לאיש סודו אגרת לדבר עלי דברי דילטורין(דברי-גנאי, השמצות) לאמר, שמה שכתבתי עליו, היה מדרך התנגדות ושנאה… ומה שעשו, אלא בהתנגדות הנקראת בפיו 'אינטרס', ואני נאמן עלי הדיין שאין לי שום איבה ושנאה עליו, ולא הכרתיו ולא ראיתיו עד הנה. ואדרבא, הייתי מבקש צדדי זכות, ולא עלה בידי, כי דברי הפוסקים עמדו לנגדי… וכשראיתי שננעלו שערי הזכות בפני האיש הנז', שלחתי לו אגרת בתוכחות על עוון על אשר שלח בי יד לשונו, וכה כתבתי אליו: (כאן יעב״ץ מתפנה לכתוב אליו"תשבחות" בלשון סגי- נהור).

אילן אילן, במה אברכך/, ארוממך/, אודה שמך/, אסלסלך/, אשבחך/, אפארך/. בתחילה בפה רך… דכולהו שבחי דמרך אענה. אף אני ידעתי אדוני ידעתי/ כי במקום שאמרו להאריך, קצרתי/. ואחד מני אלף מעט מזעיר לא כביר משבחיך לא ספרתי/, כי מידותיך לא יכילם ספר, ואילו לדיו יהיו ימים/, ונמתחו בגווילים שמי מרומים/, וקני-סופר כל עצי רתמים/, אין די לכתוב קצת שורותינו רוב עוצם מפעליך העצומים/. ואם הקוראים בתחילת ההשקפה, יראה בעיניהם כי בשבחיך הפלגתי/, וגדלתי ורוממתי/, לא ידעו ולא יבינו, כי לפי האמת, הכל שריר וקיים… ומליצתם השמדת במיטב הארש, למטה לארץ היא יורדת. לא נכון לעשות כן לאדם כמוך… מעלין בקודש ולא מורידין. וכאשר האורחות עקלקלות והדרך עקלתון/, שנינו הכל הולך אחר התחתון/… אכן למחזיקים בעץ החיים ותומכיה מאושר/, אמר עם הספר ישוב באור ישר/.

לכן אמרתי אעלה בתמר המליצה, אוחזה בסנסיניה/, אתפסה בפארותיה/, ויהיו נא שדי חמדת הילולך פה נערכות/, כפי חולשת יכולתי במעשה שבכות/, ודברים בגו חק תוכות וחק יריכות/, וכבר הסכימה החכמה, כי אתה ככל אדם בעל בחירה מרצון/ללכת בכל אשר תחפוץ כפנימי כחיצון/לעלות או לרדת/ לכחור אבן-יקרה או גחלת אש יוקדת/ומגילתי זאת לא תזוז מחבבה/ הפוך בה והפוך בה דכולא בה/. והאי קרא סיפיה רישיה/, ורישיה סיפיה/ ונהרא מבריך מכיפיה.

יעב״ץ פונה לר' שמואל אזאווי ומבקשו שיקרא את "המגילה" (המכתם), מתחילתה לסופה, ושוב מסופה לתחילתה, ואז יתברך משפע אור על גדותיו. חשוב לציין שחרף אורכה של "המגילה", היא משופעת במלים עבריות תקניות שאינן חוזרות על עצמן. הדבר מורה על שליטתו במכמניה של השפה העברית, הן בתחבירה והן בדקדוקה. משום חשיבותה, אני מביא אותה כאן במלואה. "המגילה" נחלקת לחמשה טורים בני שמונה מלים בכל שורה, כפי שהובאה בספרו"לשון לימודים", כחלק מאגרתו הארוכה כפי שציינו לעיל. כדי לקרא את האגרת מהסוף להתחלה, כפי שנתבקש ר' שמואל אזאווי, יש להתחיל כך: "ידידינו אזאווי שמואל כבוS הרב גדול". ההמשך מתחיל מהמילה "אדם" והלאה, כלומר,"אדם רע, גם אוהב התרמית, ושונא העמית, ומתאב ההתנגדות, ומתעב החסידות וכו'. בכך הופך יעב״ץ את כל דברי ההלל בהם הוא מעטר את ר' אזאווי, לדברי קילוסין שליליים. זה היה כוחו, השפה, הכתיבה והחרוז. כל המכתב(האגרת), משתרע על פני שמונה עשר דפי- ספר, ארוג בפרוזה ובמליצה ומשופע בתיאור המעשה על כל היבטיו. הכעס הגדול של יעב״ץ מתמקד במילה "אינטרס" שבה מאשים אותו ר' אזאווי, שכביכול עניין פסילתו בעיניו, נובע מדבר שונה בתכלית ממה שהיה באמת.

"… גם הוגד לי מפי המגיד שעודך מסתולל ומתהולל להתעולל עלילות, ותמיד כל היום שמי מנואץ בפיך בהמולות, בתתך ברחובות קולות וקולי קולות, שלא כתבתי כן אלא מחמת 'אינטרס' ושנאה… ואסביר לך העניין בהקשות אליך קושייא אחרת, והיא שחכמי סאלי למה הוצרכו לשלוח לשאול לארצות אחרות? והרי לא נסתפקו בשום דבר… התורה אמרה 'אחרי רבים להטות'… לכן שלחו לחכמי המדינות להסיר מהם עקשות-פה ולזות שפתיים. הקילו עליך ונהגו עמך לפנים משורת הדין ממידת חסידותם. אבל בעניין איסור הכלים והעברתך מאומנותך, העבירו הדבר על הדין, דין תורה. זוהי הבנת הדברים לאמיתתן, שיודה בה כל הדובר אמת בלבבו. אכן מי שהוא 'איטרסיאדו', ודאי שיוכל להעמיס פירושים זרים לאחזוקי שקריה.

אמנם אשאלך והודיעני, מה תתי שיהא לי צד 'אינטרס' ושנאה עמך, ואני לא ראיתי פניך אפילו בחלום? גם מעולם לא הגיע כתבך אלי ולא כתבי אליך. ובשלמא יהא לך שנאה לאינטרס' עמי? כי זה דרכך, כסל לך, וכן הם מידותיך כפי שגילית בכתבך, וכן שגור בפי כל יודעך ומכריך… והנה מה שנראה לעניות דעתי להליץ עליך הוא שטעית ברמז הכתוב ד-יוהיה בית יעקב אשי, שחשבת נוטריקון המילה 'אש', הוא 'אינטרס שנאה', ולא כך דרשו דורשי רשומות, אלא 'אש', 'אהבת שלום… אתה גרמת שחשבתני כנבלה, ועל לובן שיני לא השגחת/ ובלשונך רוזנים לאין נתת/ שופטי ארץ כתוהו עשית/ ובמצנפת בית-דין צנפת/. וכל מה שכתבתי לא כתבתי אלא משלוש סיבות. א. לבל אהי כפוי טובה בנסתר. ב. לבעבור הראותך גודל אשמתך ולקיים בנגלה דיהוכיח תוכיח את עמיתך', ולא אטמון בחובי עוונך. ג. כי מדרכי קוני יש בזה דקרא קא צווח והלכת בדרכיו. 'עם חסיד תתחסד ועם עקש תתפתל', ולכן עניתי על מידותיך, על אשר קדמת אותי ב'לחם צערים' וב'מים זדונים׳ על לא חמם…

 ״ מכאן פונה יעב״ץ אל ר' אזאווי בלשון מפוייסת ומבקש ממנו שיראה בגילוי המוקדם של חילול ה' בהטרפות, דבר שבא להצילו מדינה של גהינם, ולכן מוטב שיבקש מחילה מלפני הקב״ה:

"… ועתה אחי, חייך אם ייטב בעיניך שיתחלל שם שמים על ידיך, כי מוטב לנו שתתהפך שלייתינו על פנינו ולא יתחלל שם שמים על ידך. כל שכן בהוצאת שם רע על הקהילה הקדושה שכל ימיה נתפטמה בדברים האסורים על ידך, רחמנא ליצלן. ובכן, אם בעל נפש אתה, תשמח ותגיל אף גילת ורנן שנגלה כתבך אלי, שאלמלא כן, היית נשאר שקוע בחטאך עד זיבולא בתרייתא (עד עד יציאת הזבל האחרונה). אכך, עתה בהתגלותו אלי, העירותיך משנתך. ויהי רצון שיכנסו דברי באזנך דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן(דומה ואפשר שנתקנן). ואין כוונתי בזה חס ושלום שתכנע לפני, לשאול ממני מחילה וכדומה, כי אינני מרודפים אחרי הכבוד, אבל המבוקש ממך הוא שתלך עם אלהיך, ועמוד סמוך להיכל קודשו, שלא בפני שום אדם, והכנע לפני בוראיך והתודה ותתחרט על מעשיך לפניו, וככה תאמר לו: 'אנא ה׳ חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך, והרע בעיניך עשיתי, ומעורכי הדיינין הייתי, ושוחדות קיבלתי, ועם גנבים חלקתי, ועל שבועת שוא עברתי, ונבלות לישראל האכלתי, ודברתי דופי בלבי ובמו פי'. וגם במכתב לאמר, 'וחשדתי בכשרים, והטחתי כנגדם דברים ואמרים מרים על לא חמס עשו. ואף גם זאת גדולה על כולן, שגרמתי להתחלל שמך הגדול ותורתך הקדושה, על ידי. ועתה ה׳ אלהים בושתי במעשי וחוזרני בתשובה שלימה לפניך, ומקבל על עצמי לבל אשוב בדרך הזה עודי.

ובזה ושב ורפא לך בסיעתא דשמיא. ואם ככה את עושה, הנה מעתה ומעכשיו, דלא אסמכתא, אומר בפה מלא 'מחול לך, מחול לך, מחול לך' על הנוגע אלי. ואם לא תשמע לעצתי, אני את נפשי הצלתי. נאום איש צעיר יעתר אל אלוה וירצהו, ובדרך מישור ינחהו, ובתשובה שלימה לפניו יושיבהו, ומלחם תורתו ויין סודותיה ישביעהו".         יעקב בכמוהר״ר ראובן

זצוללה״ה אבן-צור.

הבאתי כאן קטעים שונים כפי שנאמר לעיל, מאגרת ארוכה מאד, ואף זאת בדילוגים שונים. ע"פ סופם של דברי יעב״ץ, הוא אכן חיפש לשמור על השקט בקרב הרבנות. חכמתו זו עמדה לו בעת שניתק את ההתנצחות בעודה באיבה, ולא נודע לנו מה היה סופו של הפולמוס, האם ר׳ אזאווי המשיך לשמש בתפקיד שוחט ודיין, אם לאו. מכאן אנו למדים שגם בקרב הרבנים היו תמיד התנצחויות, בעיקר לגבי תפקידים שהתפנו ברבנות עליהם היו קופצים רבים. הדבר היה מביא לעתים לתחרות וקנאה, שהייתה הופכת לעתים לשנאה, והקשתה על קבלת החלטות בניהול התקין של הקהילה.

הדברים שהובאו לעיל, מבוססים על שניים מספריו של ר' יעקב אבן-צור, "משפט וצדקה ביעקב" (מוצב״י), ו״לשון לימודים".

הקהילה ותקנותיה- יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן

ר׳ רפאל אנקאווה (1848־1935) כתב, שבעירו סלא, וגם ברבאט, ׳מנהג אבותינו׳ שכאשר שני יהודים מתקוטטים ומכים זה את זה ובאים לבית הדין, הדיין אומר להם ילכו לקבול על דינכם לפני שר העיר הלא המרשל על הגוים, ולא הייתי יודע על מה סמכו דייני ישראל לומר להם׳(׳פעמוני זהבי, סי׳ כו).

בית הדין לא היה רשאי לדון בדיני נפשות. ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס נשאל מה דינו של יהודי ששכר גוי להרוג ישראל והרגו. תשובתו היתה שיש למוסרו למלכות (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ שפא). גם במקרה של ניאוף קבע החכם, שאם בית הדין אינו מסוגל לבצע את הענישות שהזוג ראוי להן, רשאים לעשות זאת על ידי גויים.

מעורבות הממשל: בדרך כלל לא התערבו השלטונות במינוים של הדיינים, אלא אם היתה מחלוקת שחייבה זאת. בסכסוך בין יעב״ץ ובין ר׳ יעקב מלכא בפאס בשנת ת״ץ(1730) לגבי כהונת אב בית הדין בפאס, הוציא הראשון צו מהשלטונות האוסר על בן מלכא לכהן בדיינות בפאס (טולידאנו, ׳אוצר גנזים׳, עמי 60־61). ואמנם החכם עזב את פאס ונדד לתיטואן שבה כיהן בתור אב בית דין.

ב־1863 ביקש ראש הווזירים אלטייב אלימאני מאברהם קורקוס במוגדור, שיתערב להבאת סכסוך משפטי בין שני יהודים בפני בית הדין.

לאחר פטירתו של ר׳ שמואל עמאר במכנאס היו חילוקי דעות בדבר התאמתו של בנו ר׳ שלום לכהונת דיין. הסולטאן חסן הראשון ביקש את חוות דעתם של חכמי פאס ב־1890, ואלה אישרו כי הוא ראוי לכהונה, והוא קיבל מינוי מהסולטאן הנ״ל, ומיורשו עבד אלעזיז הרביעי ב־1896.

מינויו של הרב מרדכי בן ג'ו(1825־1917) בתור הרב הראשי של קהילת טנגייר ב־1855 אושר על ידי המושל המקומי, הקאיד בן עבאם

הקהילה ותקנותיה

הקהילה היהודית היא גוף דמוקרטי עצמאי ששורשיו במסורת ארצישראלית קדומה, כפי שניתן ללמוד מהמקורות הדנים ב'בני העיר' וזכויותיהם להחליט על סדרי האזרחים בעיר ולכפות על המיעוט את החלטת רוב האזרחים (מגילה פרק ד, משנה א, תוספתא בבא מציעא, פרק יא, הלכה יב). בניגוד למקובל בקהילות המגורשים במזרח התיכון, לא ידוע במרוקו על אסיפות קהל שהשתתפו בהן כל שכבות הציבור, כולל העניים. במרוקו ייצגו את הקהילה ׳נכבדי הקהילות׳, ׳הגדולים בפורעי המם׳, ׳טובי העירי, ׳יחידי סגולה; ׳אנשי המעמדי ומהם נבחרה ההנהגה. היתה זו אוליגרכיה של אזרחים נכבדים.

החכמים נתנו לגיטימציה לתפישה, שרוב איכותי המתבטא בחוכמה ובממון עדיף על רוב כמותי. ר׳ משה בן דניאל טולידאנו מפאס (1724־1773) כותב, ש'מנהג הקהילות בקבלת הש״ץ היא על פי רוב פורעי המם או קריאי העדה אפילו יש פסול קורבה ביניהם׳(׳השמים החדשים׳, חו״ם, סי' קכו). החכמים התנגדו למשאל, והתנו תנאי שכל החלטה תתקבל תוך כדי דיון.

קהילות קשטיליה

מגורשי ספרד ארגנו את קהילותיהם במרוקו לפי הסדרים והתקנות שהיו נהוגים בקשטיליה. שנתיים אחרי הגירוש (רנ״ד 1494) כבר התקינו חכמי פאס תקנות, ובדורות הבאים הוסיפו עליהן, באישורם של הנגידים וטובי העיר. רוב הקהילות במרוקו קיבלו עליהן את המסורת הספרדית, ואת התקנות של פאס, חוץ מה'תושבים, הוותיקים, בייחוד בתפילאלת וסביבתה שבדרום. גם במראכש היו משפחות שמסורת היתושבים, נשמרה על ידיהן במשך דורות.

התקנות שתוקנו בפאם עד 1753 רוכזו על ידי ר׳ אברהם אנקאווא מסלא בספר ׳כרם חמר׳, ח״ב, ליוורנו תרל״א. אלה מבוססות על עותק שנכתב על ידי יעב״ץ בתנ״ח (1698) וכן על קיצור התקנות שכתב ר׳ רפאל בירדוגו(1747־1822) בספרו ׳תורות אמת', מכנאס תרצ״ט. גם בספרו של ר׳ אברהם קוריאט, ׳ברית אבות׳, ליוורנו תרכ״ב, דפים עח־פ, הודפסו תקנות.

במאה ה־19 נוספו תקנות חדשות. התקנות של קהילת מכנאס משנת תקי״א (1751) עד תרע״ז (1917) פורסמו בירושלים בתשנ״ו, ויש מהן הדומות לאלה שתוקנו בפאס. הקדומות ביניהן נכתבו בלאדינו ותורגמו לעברית. ׳תקנות טוליטולה׳(טולידו), שגם עליהן הסתמכו חכמי מרוקו, נזכרות על ידי הרא״ש (ר׳ אשר בן יחיאל 1250־1327) בתשובותיו, כלל נה.

התקנות מקיפות תחומי חיים שונים, כמו סדרי הדין, הנהגה, נגד פנייה לערכאות של גויים, איסור מכירת יין לנוכרים, מסים, צדקה לעניי העיר ולארץ־ישראל, חינוך, אישות, צניעות נשים, ירושה, הגבלת מותרות בסעודות, ביגוד ותכשיטים, הגנת הדייר, נגד משחקי קוביה, נעילת חנויות בערב שבת ועוד.

קהילות פאם, מכנאס וצפרו

בין חכמי פאס ומכנאם היה שיתוף פעולה בקשר לתקנות. למשל, בתקנה שתוקנה על ידי חכמי פאס בשנת תצ״ב (1732) התבקשו חכמי מכנאס להסכים עמהם. חכמי פאם אישרו בתרנ״ה (1895) את התקנה של חכמי מכנאס בדבר הטלת גבילה על מצרכים (׳תקנות מכנאס׳, מסי גו). שבעים תקנות של קהילת צפרו בין השנים שפ״ב־תשי״ג(1622־1953) פורסמו על ידי הרב דוד עובדיה(׳קהלת צפרו׳, ירושלים תשל״ה).

הלגיטימיות ההלכתית של התקנות: חכמי ספרד ואשכנז בימי הביניים נתנו את האישור ההלכתי לתקנות. הרמב״ם כתב:

בית הדין הגדול בירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה התורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך (דברים יז, 11)… ואחד דברים שעשאום סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות. כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחוק הרת ולתקן העולם. (הלכות ממרים, פרק א, הלכות א־ב) המושג ׳תיקון העולם׳ מובנו האינטרס הציבורי.

הרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת, ברצלונה 1235־1310) אימץ הלכה זו ויישם אותה ־'זכותו של הקהל להתקין תקנות:

שורת הדין בהסכמת בני המדינה (העיר) כל שהרוב מסכימין ומתקנין ומקבלין עליהם אין משגיחין לדברי היחיד שרוב כל העיר ועיר אצל יחידיהם הם כבית דין הגדול אצל כל ישראל ואם גזרו הם גזירתם קיימת והעובר ענוש ייענש. (שו"ת רשב״א, חייה, סי׳ קכו)

כיון שלא היה בימיו בית דין גדול, הרי לקהילה היתה אותה סמכות, ואם רוב יחידי הקהילה החליטו להתקין תקנה, היא חייבה את המיעוט כאילו היתה זו החלטה של בית הדין הגדול.

במקורות אחרים משווים חכמים את תקנת הקהילות לאלו של הגאונים או של הנשיא.

חכמי אשכנז שקדמו לרשב״א נתנו לגיטימציה לתקנות הקהל בדיני ממונות, בהסתמך על הכלל התלמודי ׳הפקר בית דין הפקר׳. כך פסק רבינו גרשום (בערך 965־1020) בהקשר של תקנת הקהילות, כי בניגוד לדין התלמוד (בבא קמא, קיד, ע״א), מי שמוצא רכוש שאבד כתוצאה מטביעת ספינה חייב להחזירו לבעלים. אף על פי שהתורה זיכתה לו שהפקר בית דין הפקר, ואם תאמר כי אמרינן(מתי אנו אומרים) הפקר בית דין הפקר כגון שמאי והלל, אבל האידנא(עתה) לא, ליכא למימר הכי(אין לומר כך) דתנו רבנן וישלח ה׳ את ירובעל ואת בדן… ללמד שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים(ראש השנה, כה, ע״ב).

הלכך מה שעשו הקהלות גזרתם גזרה. (תשובות רבינו גרשום, מהדי אידלברג, סי׳ סז)

חכמי מרוקו קיבלו את עמדות החכמים שקדמו להם, וקבעו שמותר לשנות הלכה לפי שעה בדיני ממונות.

בס"ד ליקוטים לפרשת נשא מאת יצחק פריאנטה

בס"ד

ליקוטים לפרשת נשא מאת יצחק פריאנטה

ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתדותם ומיתריהם לכול כליהם ולכול עבודתם ובשמות תפקוד את כלי משמרת משאם [ד/לב] אומר שמנה לחמו אפשר שהיו ממונים מיוחדים לשאת כל מיני כלים לבדם, נושאי הקרשים לבדם, נושאי העמודים ואדניהם, נושאי היתדות ומיתריהם לבד, ולא היו משנים ומחליפים ממשא למשא ומעבודה לעבודה, כמו שאמר להלן איש איש על עבודתו ועל משאו.

מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באוהל מועד [ד/מז] אומר המהר"ל מפראג בספרו גור אריה. הקשה הרא"ם דאם כן צריכים אנו גם כן לפרש עבודת משא עבודה למשא ולא היה עבודת למשא ולא היה עבודה למשא, אלא על כורחך צריכים אנו לפרש עבודת משא עבודה של משא , וכן יש לפרש עבודת עבודה עבודה של עבודה, כלומר כל העבודות חוץ מן משא נקראים בשם עבודה כדכתיב: לעבוד ולמשא ואפשר כי רש"י סובר דלא יתכן כך, מאחר שנקראת אותה העבודה במשכן בלשון סתם עבודה אם כך הוי למכתב סתם עבודה שהרי היא נקראת סתם עבודה, ולמה כבת בקרא עבודה אלא לדרוש עבודה שהיא עבודה לעבודה אחרת, אבל עבודת משא שהכתוב בא לומר שהעבודה הזאת אינו סתם עבודה רק עבודת משא ואינו סתם עבודה הוצרך לכתוב עבודת משא, ואין לכתוב עבודה ותו לא. אבל עדיין קשה שנוכל לפרש עבודת מלשון מלאכה, ואין מורה זה על עבודת אלוהים רק כמו עבודה רבה שפירושו פעולה, ועבודה שכתיב אחריו הוא רצה לומר על עבודה שהיא אבודה לשם יתברך, כי עבודה שהיא במשכן כגון נעילת שערים ושיר וכל הנך נקראים עבודה מפני שהם כמו העבד המשרת לאדון, ולפיכך נקרא זה עבודה, ועבודת עבודה פירוש כמו פעולת העבודה שהיא העבודה לה" יתברך, ולפי זה יהיה לשון עבודת נאמר רק על הטורח שהם עושים הלווים , ועבודה הבא אחריו נאמר על עצם העבודה שהיא לה" יתברך.

לעבוד עבודת עבודה אומר שמנה לחמו בגי" [מלמדי שיר] ושלוש תיבות אלה בגי" [בשיר בפה ובכלי] עבודת עבודה בגי" [היא היה השירה].

לעבוד עבודת עבודה אומר רבינו בחיי זה שיר שהיה עבודה לעבודה אחרת והיא הקורבנות, וכן הוא אומר [תהילים ק] עבדו את ה" בשמחה ופסוק מלא הוא שקורא עבודה לשיר, הוא שכתוב [בדברי הימים ב/לה] והמשוררים בני אסף על מעמדם. אין להם לסור מעל עבודתם, והשיר הזה היה בכינורות ומצלתיים והיו אומרים שירות וזמירות להקב"ה בשעת הקורבן ואמרו חז"ל כמה נימין היו בכינור, שבעה, שנאמר [תהילים טז] שובע שמחות את פניך, אל תקרי שובע אלא שבע, וכן דוד אומר שבע ביום היללתיך, ולימות המשיח שמונה, שנאמר למנצח על השמינית, על נימא שמינית. ולעתיד לבוא עשרה שנאמר בנבל עשור זמרו לו, ואומר עלי עשור ועלי נבל, כן דרשו חז"ל במסכת ערכין בפרק אין בערכין בסופו [פכ] ובאור העניין כי העולם הזה על שבעה מזלות ולימות המשיח תרבה ההשגה בתוספת מעלה ולעולם הבא תהיה ההשגה על השלמות במעלה שהיא כלל המעלות כולן. ודע כי לא נתפרש עניין השיר עד שבא אדוננו דוד עליו השלום. והנה הוא נחלק לשמונה חלקים כי מספר הלווים המשוררים שמונה חלקים, והם אסף/הימן/ידותון/איתן האזרחי, הרי ארבעה , ולוי היה ששמו בן, הרי חמישה ועל הגתית, הוא משפחת הגתית, והוא משפחת עובד אדום, הרי ששה, ובני קורח הרי שבעה, ובני משה הרי שמונה, כי תפילה למשה ענינו לבני משה. והיו משוררים גם כן בשמנה כלים ואלו הן: על נגינות/על מחלת/על עלמות שיר/והמשא, שנאמר [דברי הימים א /טו] וכנניהו שר הלווים במשא יסור במשא כי מבין הוא, והוא קול חזק וגבוה, מלשון [בראשית כט] ויישא את קולו, ודרשו חז"ל [במסכת ערכין לא] אל תקרי יסור אלא ישיר במשא, דכתיב לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא. ועל הנחילות, והוא מלשון חליל, וכתיב [מלכים א/א] והעם מחללים בחללים ועל שושנים, על הגיתית, על השמינית.

ואם לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה" לכוהן מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו [ה/ח] אומר שמנה לחנו הרב אשר בן יעקב ואם אין לאיש גואל להשיב האשם ראשי תיבות [לגאולה ] [להגואל], פירוש שעתה אנחנו בגלות החל הזה, ורשעי אומות העולם חושבים שאין לנו גואל, ולא נזכה לעולם לגאולה, ולכן הם גוזלים וחומסים אותנו, אבל כשנזכה לגאלה, ואז כשיבוא הגואל עתידים אז כל אומות העולם להשיב לישראל כל מה שנטלו מהם עם תוספת חומש, כדכתיב [תהילים עב/י] מלכי תרשיש ואיים ישיבו, יביאו לא נאמר אלא ישיבו, ועל החומש אמר במדרש  [ שיר השירים ח/יב] האלף לך שלומה ומאתים לנוטרים את פריו מאתים הוא החומש של אלף וכמו שכתוב [ישעיה ס/יז] תחת הנחושת אביא זהב.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל [ה/יב] אומר שמנה לחמו סופי תיבות [הוי] ללמד שמועלת גם בהקב"ה, גם ידוע הוא ששם [הוי] כסדר הוא מורה על רחמים, ושלא כסדר הוא הדין, וכאן הוא כסדר ומראה על רחמים, שאם לא נטמאה, אז יהיה לה לרחמים, שתזכה לבנים נאים ולילד בריווח ולא בצער אבל אם אמת הדבר שנטמאה יהיה לה דין, לכן מנחת קנאות היא וביד הכהן יהיו, ראשי תיבות [הוי] שהוא מורה על דין, שייהפך לה לדין ויעשה בה דינו ככל האמור בעניין , וכאן שם [הוי] בסופי תיבות, לומר אם טהורה היא אז בסוף יהיה לה לטוב ולחסד ולרחמים.

ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים [ה/יז] אומר שמנה לחמו ולקח הכהן מים קדשים סופי תיבות [מנחם] שבדבר זה מנחם הבעל אם תמות מזה, ואם טהורה היא יהיה הדבר הזה לה לנחמה בסופה. מים קדשים בכלי חרש, לרמז בזה שהזרע באדם צריך להיות כמו מים קדושים בכלי חרש, אף שהאדם הוא ככלי חרס וסופו להיות עפר, מכל מקום אם משתמש זרעו בקדושה כדי להוליד בנים צדיקים ולקיים מצוות פרו ורבו, אז נחשב שכבת זרעו כמים קדושים בכלי חרס, אבל זו שעשתה זימה ושמעה לעצת הנחש הוא היצר הרע שפתה אותה לחטוא בזנות, לכן תיבדק בעפר שהוא מאכל הנחש שנתקלל על שפתה אל חווה לחטוא, ועפר תאכל, ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה. ולפי שגם האישה הזאת שמעה להסתת הנחש , על כן התעוררה האיבה, לכן  "ומן העפר אשר יהיה בקרקעהמשכן  "ראשי תיבות [והאיבה] שעל ידי זנותה התעוררה קללת הנחש ואיבה אשית, לכן תיבדק בעפר שהוא מאכל הנחש. המשכן ייקח אותיות [כי קם הנחש] שעל ידי מעשה זה קם הנחש לקטרג עליה. קדשים בג" [וזו נפשה] רוצה לומר שבזו החטא טמאה את נפשה זו נשמתה וגם גופה, לכן ייקח מים קדושים כנגד הנפש, וייתן בכלי חרש ועפר ייקח מקרקע המשכן, כנגד הגוף שהוא רק עפר מן האדמה שנברא ממקום המקדש.

ובאו המים המאררים למרים [ה/כד] אומר אור החמה לכאורה קשה, כיוון שאמר כבר והשקה את האישה ודאי שבאו בה, בא לרמוז מה שכתוב [במדרש תנחומה] מעשה בשש סוטה שהייתה צריכה לשתות מי המרים ועשתה רמאות ושלחה את אחותה התאומה שהיא נקיה ושתתה במקומה, וכשחזרה אצל אחותה שתיהן התנשקו יחד, וכשהריחה מי המרים צבתה בטנה ונפלה ולזה אמר ובאו בה אפילו שהיא לא שתתה ובתיבת [למרים] שעולה בגי" קטנה [לריח] לרמוז מה שכתוב לעיל.

וביום השמיני יביא שתי תורים [ו\י] אומר הרב אליהו אדלר [יבא] כתוב חסר, בגימטריא 13, שבן 13 נעשה נזיר מן העבירות, כי קודם לכן ענשו על אביו, ומכאן ואילך על עצמו.

דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם [ו/כג] אומר  מדרש תנחומה. כה תברכו את בני ישראל זה שאמר הכתוב: הנה מיטתו שלשלומה שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו… הנה מיטתו זה בית המקדש ולמה נמשל בית המקדש למיטה , מה המיטה אינה אלא לפריה ורביה , כך בית המקדש כל מה שהיה בתוכה, היו פרין ורבין ומהו שישים גיבורים , אלו שישים אותיות שבברכת כוהנים. כולם אחוזה חרב שכל אחד ואחד שמו של הקב"ה נזכר בו, יברכך ה" יאר ה", ישא ה" איש חרבו על ירכו מה ראה ירך להיותה נזכרת כאן, אלא אפילו רואה אדם בחלומו החרב שלופה ונתונה בצווארו וקוטע את ירכו, משכים והולך לבית הכנסת מפחד בלילות בחלומו ורואה הכוהנים נושאים את כפיהם, החלום רע מתבטל ממנו. לכך נאמר: מפחד בלילות.. לכך אמר הקב"ה למשה הזהר לאהרון ולבניו שיהיו מברכים את בני ישראל, כה תברכו. אמר הקב"ה, לשעבר הייתי זקוק לברך את בריותיי אמר הקב"ה לאברהם מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך שנאמר: והיה ברכה הרי הברכות מסורות לכם, הכוהנים יהיו מברכים את ישראל. אמר הקב"ה בעולם הזה, ציוויתי אהרון ובניו לברך אותם,. ולעתיד לבוא, אני בכבודי אברך אותם, שנאמר: יברכך ה" מיון, עושה שמים וארץ.

כה תברכו את בני ישראל [ו\כג] אומא רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא [אמור] נכתבה מלא [ו] מה שאין כן בפרשת אמר אל הכהנים ששם נכתב ללא [ו],והנה נראה לי הטעם כי האות [ו] כשהיא נכתבת כקריאתה [ואו], עולה בגימיטריה [יג] ובא לרמוז בה שבן [יג] שנים ראוי לברך את ישראל לבדו. אבל פחות מי"ג אינו ראוי לברך את ישראל לפי שעדיין לא נקרא איש אלא לכול להצטרף עם כהנים גדולים.

כה תברכו את בני ישראל אומא הרב אליהו אדלר בספרו ליקוטי אליהו ידוע המנהג שנהגו כהנים רבים בימינו לבוא אל רחבת הכותל המערבי, ולברך ביחד את ברכת הכהנים, במעמד גדול ומיוחד מאד. למנהג הזה יש רמז נפלא בפסוק שלנו. המילים " ואל בניו לאמר כה תברכו ,הן ראשי תיבות [בכותל], והמילים " אמור להם" בגימטריא [מערבי] .

יברכך ה" וישמרך [ו/כד] יאר ה" פניו אליך ויחונך [ו/כה] ישא ה" פניו אליך וישם לך שלום [ו/כו] אומר שמנה לחמו על שלוש הפסוקים שהם ברכת הכוהנים יש שלשה פסוקים, כנגד 3 אבות, וכנגד 3 רגלים אשר אנו מקבלים בהם כל הברכות מהקב"ה,[ואפשר שלזה אנו נוהגים בחו"ל שרק ביו"ט הכוהנים נושאים את כפיהם], כמו שאמרו חז"ל [ר"ה טז/א] אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח שאברך לכם תבואה שבשדות, הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שאברך לכם פירות האילן, נסכו לפני מים בחג כדי שאברך לכם גשמי השנה. על כן פסוק ראשון " יברכך ה" וישמרך " הוא בזכות אברהם, שהבטיחו הקב"ה ואברכך [בראשית יב/ב] וישמרך, ששמרו מנמרוד ומפרעה ומאבימלך ומ 4 מלכים ומכול שונאיו, ויוכח עליו מלכים, והוא כנגד חג המצות שכתוב בו [שמות יב/מב] ליל שמורים הוא ,שמורים לכול בני ישראל לדורותם : יאר ה" אליך ויחונך בזכות יצחק שהאיר ה" פניו אליו על העקדה, ונתן אותו לחן ולחסד בעיני אבימלך ופלשטים, והוא כנגד חג שבועות, שהאיר ה" פניו אלינו על הר סיני וגלה בקולות וברקים, ונתן לנו את התורה שנקראת אור כמו שכתוב [משלי ו/כג] ותורה אור, ויש בפסוק זה 5 תיבות כנגד 5 חומשי תורה, וחנן אותנו אז בשני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וגם חנן אותנו שהבטיח לנו שנהיה לפניו סגולה מכול העמים וממלכת כוהנים וגוי קדוש [שמות יט/ה-ו]: ישא ה" פניו אליך וישם לך שלום בזכות יעקב , שנשא לו הקב"ה פנים והצילו מעשו ומלבן ומן המלאך. ויש כאן 7 תיבות, שהקב"ה הצילו ליעקב מ7 צרות, צרת לבן/צרת עשו/צרת דינה/צרת  רחל/צרת יוסף/צרת שמעון/צרת בנימין/ומכולם הצילו הקב"ה ויצא מהם בשלום, ובסופו היה בשלום ושלווה. ויעקב בגי" [7 פעמים הוי], והוא כנגד 7 ימים של חג סוכות, שהקב"ה נושא לנו פנים בראש השנה וביום הכיפורים ומוציא לאור דינינו לחיים ולשלום, ואנו שמחים לפניו יתברך בזה החג ב4  מינים בהם מספר לולב/ואתרוג/3 הדסים/2 ערבות הם כולם 7: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם יש כאן תיבות, הוא כנגד שמיני עצרת שהוא חג בפני עצמו, ואז הקב"ה מייחד שמו יתברך עלינו בלבד, לפי שב7 ימי החג אנו מקריבים 70 פרים כנגד 70 אומות העולם, ובשמיני עצרת אנו מקריבים רק פר אחד איל אחד כנגד ישראל רק אנחנו מקבלים הברכות מהקב"ה וזהו ואני אברכם.

ו/ יקריבו ה /נשיאים א /ת ח /נוכת ה /מזבח ב /יום ה /משח א /ותו [ז/י] אומר אור החמה ראשי תיבות של כל הפסוק [אהבה ואחוה] ובא לרמוז בזה על קורבנותיהם שהושוו ביום האחרון להראות ולסמל אות של אהבה ואחוה, על דרך מה שכתב הספורנו  [ראה פסוק ז/ג]עגלה על שני הנשיאים שבא לאות אהבה ואחוה בניהם.

וקורבנו קערת כסף אחד שלושים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה [ז/יג] אומר הרב סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם. כתב החסיד חיד"א בספר נחל קדומים כי פסוק זה רומז על התורה, כלומר שהתורה ניתנה בעשרת הדברות הרמוזים בתיבת [ עשרה זהב], והוא כי תיבת קטורת עולה בגי" [ תרי"ג], בחשבון אות ק ארבע באותיות ד"ק. ועל ידי זה אמר כף אחת, כלומר שהתורה היא אחת ונקראת אחת, ומפני סוד אחדותה הנעלה היא מקשרת בפנימיותה תרי"ג מצוות בקשר אחד אמיץ וחזק, חבל עבות משולש בל ינתק, ולימודה מקשר ומלבד ומייחד כל העולמות כולן, מעומקן ועד רומן .וכל לימודה נחשב כקטורת הסמים הנחשבת כדבר החשוב והיקר ביותר לפני הקב"ה בעת הקטרתה, מזבח קטורת הסמים, מזבח הזהב אשר לפני  היכל ה" ומה שכתבתי כי התורה אחת, כן יש ללמוד ממה שאמר דוד המלך [תהילים כז ] אחת שאלתי מאת ה" אותה אבקש שבתי בבית ה" כל ימי חיי לחזות בנועם ה" ולבקר בהיכלו. טעם למה נקראת התורה אחת, על שם אצילותה מאור יקרו הנערב של היחיד הקדמון, אשר האציל מאורו הטהור את התורה קידומת יומיים, מצד מידת הכתר העליון המורה על האחדות. והיא מנחילה לישראל את ארץ האבות ואת חיי העולם הבא, שכן תמצא אחת נוטריקון ארץ / חיים / תורה , ושלושתם מעניקים לאדם את הטוב הרוחני הנפלא המשביע בצחצחות נפשו, ואור נערב לרוחו, והוד יקר לנשמתו. עוד אפשר לומר כי תיבת אחת נוטריקון תורה/ אור/ חיים כלומר שלימוד התורה מאיר אור החיים בלב האדם וממלא אותו באור הקדושה הנצחית המחייה את הנפש השכלית.

וקרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה [ ז\יג] אומר הרב אליהו אדלר כידוע התורה מקפידה מאד לקצר בדבריה, ואינה כותבת אפילו אות אחת מיותרת. מדוע אחר כך נכתבו קרבנות הנשיאים שתים עשרה פעם, בשעה שאפשר היה לכתוב זאת פעם אחת, ולציין שכך הקריבו כל הנשיאים? אלא, טיב הקרבן נמדד רק לפי כמות הנסכים והעולות שמביא המקריב, אלא ובעיקר על פי הצורה והכוונה בהם הוא מוגש. לפיכך, אף על פי שכמות הקרבן היתה שווה אצל כל הנשיאים, באמת היו אלה קרבנות שונים. לכן כתבה התורה קרבן כל אחד בנפרד.

כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת [ז\יד] אומר רבי סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם כתבתי כי התורה נקראת אחת, כן יש ללמוד ממה שאמר דוד המלך [תהילים כז] אחת שאלתי מאת ה" אותה אבקש שבתי בבית ה" כל ימי חיי לחזות בנועם ה" ולבקר בהיכלו.טעם למה נקראת התורה אחת,על שם אצילותה מאור יקרו הנערב של היחיד הקדמון, אשר האציל מאורו הטהור את התורה קדומת יומים, מצד מידת הכתר העליון המורה על האחדות. והיא מנחילה לישראל את ארץ האבות ואת חיי העולם הבא, שכן תמצא אחת נוטריקון ארץ חיים תורה. ושלושתן מעניקים לאדם את הטוב הרוחני הנפלא המשביע בצחצחות נפשו, ואור נערב לרוחו, והוד יקר לנשמתו. עוד אפשר לומר כי תיבת אחת נוטריקון תורה אור חיים, כלומר שלימוד התורה מאיר אור החיים בלב האדם וממלא אותו באור הקדושה הנצחית המחייה את הנפש השכלית.

ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר מבין שני הכרובים וידבר אליו [ז/פט] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה ומסיימת הפרשה ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים, הפסוק הזה מרמז על כוחם של ישראל תלוי בתינוקות של בית-רבן שלא תבוא צרה בעולם , כל מה שאנחנו מתפללים ומבקשים רחמים מאבינו שבשמים. הקליפות שבאוויר העולם לא נותנים לעלות התפילה למעלה ומעכבים  אותה בקטרוגים שונים ומזיקים על כמה עניינים אבל כשאנחנו מצטרפים עם תינוקות של בית רבן  [ אומר המחבר תינוקות של בית רבן ראשי תיבות [תשבר] בגללם נשברת גזרה שהייתה אמורה לקרא בעולם כפי שכתוב תשבר רוח הגזרה בגללם שהבל פיהם טהור ]יש מקום מיוחד שעולה התפילה בלי שום עיכוב, וזהו שכתוב ובבא משה אל אוהל מועד, רוצה לומר כשיבואו ישראל לבתי כנסיות, וישמעו את הקול מבין שני הכרובים, והיינו מפי הילדים הטהורים.

הפטרה של הפרשה  על מנוח אומר אהבת חיים על מה שכתוב וילך מנוח אחרי אשתו, אמנם שמנוח עם הארץ היה ובכול זאת פה מדבר לשבח ולמוסר שמנוח ידע שצריך אדם ללכת אחרי אשתו ולא  אחרי אישה אחרת חס ושלום, ובזה ינצל אדם ממחשבות זרות ומהרהורים רעים אז יהיה נקי מעוון הידוע ונקרא צדיק ששומר בריתו כמו שאמרו חז"ל אין צדיק אלא מי ששומר בריתו על ידי זה זוכה לשלוש מאות ועשר עולמות.

וכול בקר זבח השלמים עשרים וארבע פרים אלים שישים עתודים ששים כבשים ששים זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו[ז/פח] אומר אור החמהקורבנות הנשיאים הם 252 [רנ"ב] וסימניך:  בר"ן יחד כוכבי בוקר[איוב לח/ז] במה שכתוב כוכבי בוקר- אל תקרי בוקר בחולם אלא בקר [בי"ת וקו"ף בקמ"ץ] כי בר"ן יחד- בכללות כל הנשיאים הקריבו כמניין בר"ן בקר.

מבין שני הכרובים וידבר אליו [ז/פט] אומר אור החמה "מבין שני הכרובים" ראשי תיבות [משה]. לרמוז על משה שהיה מדבר עם השכינה מבין הכרובים פנים אל פנים.

י  צ  ח  ק         פ  ר  י  א  נ  ט  ה

פתגמים-יעל לזמי – פיה מפיק מרגליות – זוהאר תא טאח מן פמהא

פתגמים-יעל לזמי

פיה מפיק מרגליות

זוהאר תא טאח מן פמהא

ספר פתגמים מהווה עוד נדבך לשימור מורשת יהדות מרוקו… במלאכה סזיפית זו עסקה ד"ר יעל לזמי ובעמל רב אספי מפיה של אמה הי"ו, אוסף פתגמים מדהים שמעשיר את מורשת יהדות מרוקו…ועל כך אנו מודים לה…
כולנו חיים בעולם של פתגמים וסיפורי עם כמו ד"ר לזמי, אך לא כולנו יודעים לתעד ולשמר את זה…זה אולי המסר העקרי שמעבירה לנו יעל בספרה הנהדר "זוהאר תא טאח מן פמהא", פיה מפיק מרגליות

16- "אוררילו צ'או-יוריךּ אלט'למא [כמו צלמות]

תרגום – הראה לו אור – הוא יראה לך חושך. הסבר – אסור להראות לבעל או לילד את כל הטוב שבך אחרת הם ינצלו זאת לרעה. למשל: אם את טובה עם בעלך הוא חושב שאת בידיים שלו ויעשה בך מה שהוא רוצה. אז לבעלך תראי חושך כדי שהוא יחפש אצלך את האור.

  1. "אחטבּ אל חטבּ מא חדדו רטבּ"

תרגום – חטוב העצים בעודם רטובים

הסבר – מתכוונים לילדים שיש לחנך אותם כל עוד הם צעירים.

כמו הכה בברזל בעודו חם.

18- "אַח' קלבּי –פסוק דלל (קינה) – אח' קלבי – מוּרַאדי נְכּוויכּ בּ-מסאמר דְל חדיד חתא י'תעוו'זו, נעמלכּ פ-סנדוק ונסדד עליכּ ונלוחכּ אל בחר וידוז'ו עליךּ אַל מואז"

תרגום – אוי ליבי אוי ליבי רוצה אני לשרוף אותך עם מסמרי פלדה עד שיתעקמו. אשים אותך בתוך קופסה, אסגור אותך ואשלח אותך על פני הים שיבואו גלים ויעלו עליך.

הסבר – שלא אקח עוד ללב.

19- "אח'           רית אל-ח'וואן יעללקוה"

תרגום- סוף הגנב- [ש]יתלו אותו

  1.  ״אייואא די-רכּבּ לקסבּה, קולולו יז'יךּ מבּרוךּ לעוואד"

תרגום – יאללה, מי שרוכב על קני הסוף תגיד לו – מזל טוב [שיהיה לך סוס בעתיד] על הסוס. לקסבה = קני הסוף.

הסבר – ילדים היו נוהגים לקחת קסבה [קנה] בשתי ידיים, לרכוב עליו ולצעוק ״דיה סוסה״.

הקשר – אומרים על מישהו שאת מדברת אליו והוא לא מוכן לשמוע. הוא עושה מה שהוא רוצה, גם אם מעירים לו שהמעשה מזיק לו, או יזיק לו בעתיד. שוב מעירים לו והוא לא מוכן לשמוע לדרך הנכונה, שוב. כשמבינים שהוא לא ישתנה אומרים לו: שתהיה לך ברכה ותזכה אפילו לסוס. שהרי בן אדם שעושה שטויות ולא חוזר מהן, אז יאללה תגיד לו מזל טוב. גם ככה הוא לא שומע אז שיפול לאן שהוא רוצה.

  1.  ״אייר תרפד אל-קמח בל עייאר״

תרגום – [חודש] אייר הרם חיטה במרדעת [במידה].

הסבר – בחודש אייר קוצרים את הקמה.

  1.  ״אילא אוצל אל כּתף על אל כּתף-רד בּאלךּ אל תתלפא

תרגום – אם הגיעה הכתף [של הבת / הבן] מעל הכתף [של האם / האב] – היזהרי / היזהר [לטעות] מהטעות.

הסבר – הפתגם נאמר על הבנות והאמהות. אם הגיעה הכתף לגובה כתף האם יש להיזהר במילים. מילה של הבת שווה למילת האם

היהודים בקזבלנקה מראשית בנייתה מחדש ועד לשלהי המאה ה-20-אליעזר בשן

פרק ראשון

קזבלנקה מראשיתה

קזבלנקה, קאזה בלנקה [בספרדית הבית הלבן] בערבית צ׳אר-אלבידא היתה כפר דייגים קטן, בשפך הנהר בוסקורה, שנוסדה על ידי הרומאים, וכונתה על ידי הפיניקים והרומאים בשם Anfa. באזור קזבלנקה התגלו ממצאים מן התקופה הפליאוליתית הקדומה. בעקבות רעש נחרב המקום ונעזב. בשנת 1465 הופיע דון פרדיננד מפורטוגל בראש חמישים ספינות, ועשרת אלפים חיילים, ואלה כבשו את המקום, ובנו בה מבצר. נבנתה שוב החל בשנת 1515 במשך מאתיים שנים של מלחמות. בין השנים 1750-1740 נבנה בה נמל על ידי מולאי אסמעיל עבדאללה החמישי, שמלך בין השנים 1757-1729. במכתב ממדריד ב-17 במאי 1790 נזכרות חמישים ספינות שהעמיסו תבואה בנמל צ׳אר אלבידא. עתה מצוי בה הנמל העיקרי של מרוקו, והעיר היא בירתה הכלכלית של מרוקו. קזבלנקה נהנית ממימי הנהר אל-רביע שאורכו כ-600 ק״מ, ונשפך ליד קזבלנקה לאוקינוס. צפונה מהאזור בו שוכנת קזבלנקה הוא אזור גשום, ויורדים בו בממוצע 400 עד 600 מילימטר לשנה. אבל דרומית ממנה אין גשם מספיק, חוץ מרצועה מקזבלנקה לסאפי, השוכנת דרומית לקזבלנקה בחוף האוקינוס. קזבלנקה, אלג׳יר ותוניס, הן הערים הגדולות בחופה של צפון אפריקה.

William Lempriere שביקר במרוקו וספרו יצא לאור בשנת 1793, כתב כמה פרטים על קזבלנקה. הוא מזכיר מבצר הנמצא בדרך בין צ׳אר אלבידא, מקום מגוריו של נסיך, המוקף גינה שתוכננה על ידי צרפתי. בעיר מצויים 150 כושים. לממשל הבריטי קשרים עם מרוקו החל מהמאה הט״ז, כאשר נחתם הסכם בין אליזבט מלכת בריטניה (בין השנים 1603-1558) לאחמד החמישי אלמנצור אלדהבי, החל בשנת ב-1577. בשנה בה מונה נציג רשמי של ממלכת בריטניה במרוקו.

הערת המחבר: בספר הדן על ראשית הקשרים בין ארה״ב למרוקו נאמר, כי בזמנו של שלמה המלך וחירם מלך צור, היו ספינות סוחר של הפיניקים מפליגות בים התיכון, עוברות את מיצר ג׳ברלטר ומדרימות לאוקינוס, למקום בו נבנתה מאוחר יותר העיר קזבלנקה. אולם וו הנחה בלתי מבוססת, Wright .Macleod 1945, p. 1; Fisher, 1937, Appendix I &.

הסולטאן סולימאן השני(1822-1792) ניהל מדיניות ליברלית למרות מחאות מבית, הוא פתח את נמלי ארצו, ביניהם זה שבקזבלנקה, בפני סוחרים אירופאיים. בשנת 1797הועלו המסים על סחורות יצוא פי שניים, ולאחר מכן פי חמש בנמל של קזבלנקה. בתחילת המאה הי״ט מרד שבט בסביבת צ׳אר אלבידא, לפי דיווח ב־7 במרס 1803. בעקבות שנות בצורת במאה ה-19 היה זרם של חקלאים ממרכזה של מרוקו, שהיגר לערי החוף, ובמיוחד לקזבלנקה.

הסולטאן עבד ארחמאן השני, החליט לפתח את קזבלנקה, נמל קזבלנקה בשנת 1830 עדיין לא שימש מקום לעגינת אוניות גדולות. ג׳והן דרומונד האי(1893-1816), שכיהן כקונסול בריטניה במרוקו החל ב-1845 ומ-1860 עד 1886 שגריר בריטניה במרוקו, חיבר שני ספרים המבוססים על שהותו במרוקו. סייר ברחבי מרוקו החל בשנת 1847, וכתב יומן על מסעו. הוא הגיע גם לקזבלנקה וכתב עליה פרטים אלה: המושל של צ׳אר אלבידא אינו במקום, כי הוא נמצא עם צבאו של הסולטאן. בנו של מושל צ׳אר אלבידא, ושייכים אחרים חיכו לו עם מספר אנשים, כמה מיילים מקזבלנקה. בהגיעו לעיר הוא כתב: צ׳אר אלבידא (או הבית הלבן) נראית נאה מרחוק, הנמל שלה הוא הבטוח לעגינת אוניות בחוף זה. הוא מזכיר גם מעין בשם עין אלביצא.

הקשרים המסחריים של צרפת עם מרוקו קדמו לאלה של שאר מדינות אירופה. ההסכם המסחרי הראשון בין מרוקו לצרפת נחתם בשנת 1767, עם בריטניה בשנת 1791. אבל לנתינים של בריטניה הוענקו זכויות יתרות מאלה של הנתינים הצרפתים. הכוונה לזכוּת להלך לכל אורכה ורוחבה של המדינה, לשכור ולבנות בתים ובתי מסחר. ועם ספרד בשנת 1861. נציג ראשון של גרמניה במרוקו מונה לראשונה בשנת.1873

נציגים של מדינות זרות

בין המדינות להן נציגות דיפלומטית בקזבלנקה היתה ארה״ב. Jesse Me Math נציגה של ארה״ב במרוקו, ביקש בשנת 1863 משר החוץ של ארה״ב להעניק חסות לחאמד דוקאלי, שכיהן לפנים כסוכן קונסולרי בקזבלנקה, בה יצג את האינטרסים של ארה״ב, לארה״ב קונסוליה במרוקו בשנת 1787. בריטניה מינתה סגן קונסול בעיר בשנת 1857, וצרפת בשנת.1865

בשנת 1865 היו כבר ארבעים פירמות בריטיות שעשו עסקים עם מרוקו, ומספר האירופאים שהתישבו בה עלה. העיר צ׳אר אלבידא שבשנים אלה עלתה מכפר דייגים קזבלנקה מראשיתה לנמל העיקרי של מרוקו, עלתה הודות לסוחרים זרים שבאו אליה. בשנת 1908 – 20 אחוז מהתנועה בנמלי מרוקו עברה דרך קזבלנקה, וב-1912 – 52 אחוז מהתנועה.

היו אישים בבריטניה בשנות ה-80 של המאה הי״ט שלא הכירו את מקומה של קזבלנקה. בשאלה שנשאלה בפרלמנט הבריטי ב-15 במרס 1883 היה עדיין ספק בזיהויה של קזבלנקה, וזו היתה התשובה:

Dar el-Baida, Sir, is not only marked in the ordinary maps & books of reference as Casablanca, but it is marked on several of the duplicate name of Anfa. On the Admirality Chart &on the large map of Morocco, officially published by he French Gov [emmen]t the place is only marked as Dar-el-Baida. As soon, however, as it was ascertained in the office, that there was some doubt on the subject, I wrote a private letter on March 7th to the secretary of the Royal Geographical Society, of which I am myself a member, suggesting that it was no doubt the Spanish name of the Moorish town& asking which it was (FO99/209)

האוכלוסיה הנוצרית

תייר אירופאי שביקר במרוקו בתחילת שנות ה-70 של המאה הי״ט כתב, כי מצויים במרוקו כאלפיים אירופאים נוצרים, וניתן לפגוש אותם בעיקר בערי הנמל בטנג׳יר ובמוגדור. רק משפחות מועטות מתגוררות בתיטואן, באלעריש, ברבאט ובצ׳אר אלבידא. הגידול של האוכלוסיה בעיר, מתבטא בנתונים אלה: בשנים 1834-1836 חיו בה שבע מאות תושבים. בשנים 1867-1866 המספר עלה ל-6000. בשנת 1878 גרו בקזבלנקה כששת אלפים תושבים. מספר התושבים בקזבלנקה בין השנים 1900-1856 עלה מ-1600 ל־ 21 אלף.

מהומות בקזבלנקה בשנות ה-60 של המאה הי״ט

ב-6 באפריל 1863 כתב תומאס ריד [Reade] מטנג׳יר לשר החוץ הרוזן מראסל את הדברים הבאים:

אני מתכבד לדווח לך, כי היום קיבלתי מסגן הקונסול בקזבלנקה מכתב, ממנו אני שולח העתק. בו נאמר, כי התושבים הנוצרים בקזבלנקה מצויים במצב מסוכן, בעקבות מהומות שגרמו שבטים מרדניים שכנים. ואני מבקש שאניות  מלחמה יישלחו בהקדם לקזבלנקה. בהתחשב במצב הנ״ל, מצורף העתק של מכתב ששלחתי למפקד הצי בג׳יברלטר, לשם משלוח אונית מלחמה המצויה תחת פיקודי. אני מקוה שכבודו מאשר את הצעדים שנקטתי. חתום תומאס ריד.

קזבלנקה לפי תיאורו של גרמני בשנות ה-70 של המאה ה י ״ ט

הגרמני Adolph von Conring חיבר ספר שיצא לאור בברלין ב-1880. הוא כתב בין השאר על קזבלנקה, ורשם פרטים בלתי ידועים עליה ממקורות אחרים. בערבית צ׳אר אלבידא. זו בירת המחוז העשיר של הפרובינציה דוקאלה, נמצאת בחצי הדרך בין טנג׳יר ובין מוגדור. המקום נקרא בעבר בשם Anfa והיא עיר עתיקה, אבל אין שרידים המעידים על עתיקותה. העיר מוקפת חומה עתיקה, ובה מגדל שצורתו מרובעת. אין בעברה של קזבלנקה משהו מיוחד עד שנת 1468, כאשר צבא פורטוגל תקף את המקום. השם העתיק אנפה נעלם. על חורבותיה נבנתה עיר חדשה החל ב-1515. בערבית נקראת בשם קזבלנקה. פורטוגלים נשארו בעיר הרבה שנים. כאשר התעייפו מהמלחמות נגד השבטים בסביבה, אירעה רעידת אדמה, החומות והבתים נהרסו.

מאורים התיישבו במקום בין השנים 1750-1740. הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ששלט בין השנים 1757-1790 ביצר אותה. לאחר פטירתו של סולטאן זה פרצו שבטים לעיר, והשתלטו על אזור המגורים של האמידים, ביניהם על הפירמה Cinco gremios, וכן על סוחרים ספרדים אמידים. בשנת 1863 נערך קרב מר נגד שבטים־קבילים, ורק הודות למעורבותם של הקונסולים של ספרד, פורטוגל ובריטניה הגיעו לפשרה ולשלום.

אסור היה לנוצרים לרכוש אדמה במרוקו, וחוץ מהדירה של הקונסול, אסור היה לאחרים לרכוש אדמה. הממשל בנה מחסנים. מספר התושבים בעיר נאמד ב8-7 אלפים נפש, מהם 1400 יהודים. להם תפקיד חשוב בכלכלה, ואינם גרים במלאח. נכנסים דרך שער העיר הנקרא שער הימיה, יש לעיר עוד שני שערים. מצוי בה מגדל, בו מתגורר קונסול בריטניה. העיר מסחרית ומלוכלכת, יש בה מקום ציבורי לשחיטת בהמות לידו צינור למי שתייה. כך היה בקיץ 1878, אין פלא שמצויות בה מחלות. סחרה העיקרי הוא בצמר ובשטיחים, טיבם אינו מגיע לזה המיוצר ברבאט. נציג הממשל הוא חאג׳ עבדאללה, אדם אכזרי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר