בין צלב קרס לסהרה-רוברט סטלוף-בוכנוולד בסהרה
סיפוריהם של שלושה מחנות עבודה של משטר וישי שמצאתי בארכיונים והעדויות הרלוונטיות היו מרשימים, אבל רציתי לראות את הדברים במו עיני. רציתי למצוא ראיות ממשיות חסינות־מהפרכה של הרקע הערבי לרדיפת היהודים האירופים. וכך, בשבוע הראשון של נובמבר 2003, נכנסנו אשתי, שני ילדינו ואני לתוך הלנדרובר שלנו ויצאנו מביתנו על חוף האוקיינוס האטלנטי ברבאט, בירת מרוקו, לחפש את השרידים הפיזיים של ברגנט ומחנות עבודה ועונשין אחרים בשולי הסהרה.
התחנה הראשונה שלנו היתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז'דה, בירת המחוז המזרחית ביותר של מרוקו והתחנה האחרונה בדרך לאלג׳יריה. אוז׳דה היתה לפנים תחנת מסחר משגשגת על גבול מרוקו, שהתפארה בחנויות מהודרות ובבתי קפה מודרניים לאורך השדרות הצרפתיות הקולוניאליות שלה. עכשיו הגבול עם אלג׳יריה היה סגור, קורבן למתח ולחוסר האמון בין שתי המדינות, ובדומה להרבה עיירות וכפרים מרוקניים לאורך הגבול המזרחי, גם אוז׳דה ידעה ימים קשים. ספסרי השוק השחור שמכרו בנזין אלג׳ירי זול סיפקו רק טפטוף מהסחר חוצה הגבולות שהיה נהוג באזור בעבר.
בבוקר המחרת יצאנו לסייר בכביש היוצא מאוז׳דה דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר לבּוּ עַרפָה. הכביש הזה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית המזרחית – CMO – שהיתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת הטרנס־סהרית. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אבל שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, עבדו במכרות סמוכים וסיפקו שירותים לעבודות הסלילה של השלב הבא של הרכבת הטרנס־סהרית, דרומה משם, בדרך לעיר האלג׳ירית קולון־בשאר (שנקראת היום בשאר).
מהמחקר שערכתי ידעתי כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים־לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. לא היתה מפה להנחותני אליהם, רק מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ״יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו״. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים פולנים ניצולים, שאנשי המודיעין הבריטי ראיינו בינואר 1943, חודשיים לאחר מבצע לפיד.
התחנה הראשונה שלנו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, היתה בֶרגֶנט, שהיתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה ב־1956, הוסב שם העיירה לעין בֶּנִימָתַר, לציון המעיינות החמים שלה. אבל מקומיים רבים ממשיכים לקרוא לה בשמו של הקולונל הצרפתי שלפי האגדה, ״גילה״ את המעיינות. כלומר, הוא היה האירופי הראשון שחצה את המדבר ונתקל בהם.
בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו. נציג הצלב האדום הבינלאומי שביקר במחנה ביולי 1942, ספר 155, 90 אחוז מהם היו מתנדבים לצבא הצרפתי או מתנדבים ללגיון הזרים, כמו מורים טונדובסקי.
בתחנת דלק בקצה העיירה הרדומה, המונה כמה אלפי תושבים, שוחחנו עם מתדלק, ובמהרה הצטרף אלינו גבר פטפטן גבוה ורזה, בסוף העשור השלישי לחייו. לאחר שהסברתי שאני מחפש את האתר של מחנה הפועלים שעבדו במסילה במלחמת העולם השנייה, הוא סיפר לי ששמו עומר, שהוא עובד במועצה המקומית, ושהוא מכיר היטב את האתר. הוא הוסיף שאביו עבד כל חייו ברכבת. עומר הציע להצטרף ולעזור לנו. נעניתי להצעתו ויצאנו לדרך.
תחנתנו הראשונה היתה תחנת הרכבת הנטושה של ברגנט, שנראתה כמו תחנת רכבת כפרית בפרובנס שהוטלה לתוך הכפר המדברי הזה. כבר שנים שהיא אינה פעילה. הדלתות היו נעולות והחלונות מוגפים בקרשים. רכבות המשא שיצאו מהמכרות הקרובים לבו ערפה עברו דרך העיירה רק פעם בשבוע ולא היתה עוד תנועת נוסעים ראויה לשמה.
במשך השעה הבאה חיפשנו את אתר מחנה העבודה. בעדותם של היהודים מפולין נאמר כי המחנה שכן במרחק שמונה קילומטרים מהעיירה אך לא צוין באיזה כיוון. הקפנו את ברגנט בקשת של 270°, ובדרך חצינו שטח ברוחב חמישה עד עשרה קילומטרים; הנחנו שהמחנה לא היה בצפון, משום שזה עתה הגענו משם. לבסוף לא הצלחנו למצוא ראיות משכנעות לאתר. התאכזבנו אך לא הופתענו. המדבר הוא סביבה קשוחה, מקום טוב לקבורה של סוד. אפשר בהחלט שלא היה משהו קבוע שיוכל לשרוד שנים כה רבות. לפי עדותם של הניצולים היהודים מפולין:
המחנה היה מורכב מבורות שנחפרו בקרקע או בצלע הגבעה.
כל איש היה צריך לסדר לעצמו מחסה. כל מה שהם מצאו בבואם היו בורות שאדם אחד היה יכול לזחול לתוכם על הבטן. הם נאלצו לחפור מערות גדולות יותר בזמנם הפנוי.
אבל ברגנט גילתה בכל זאת כמה מסודותיה. במרחק קילומטר אחד מדרום מזרח לתחנת הרכבת, קרוב לבסיס הגבעות המשקיפות על העיירה, מצאנו שטח מוקף חומה שגודלו כארבעים על שישים מטר. עומר הסביר כי זה בית הקברות היהודי המקומי. בדומה לעשרות עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, גם בברגנט ישבה לפנים קהילה יהודית תוססת, אבל קיומה פסק לפני שלושים או ארבעים שנה. מכיוון ששיערנו שהיהודים הספרדים של ברגנט דאגו לקבור את האשכנזים שבאו ממרחקים ומתו במחנה העבודה המקומי, החלטנו לחפש סימנים לכך בתוך חומות בית העלמין. אחר כך, כשבדקתי רישום מקוון של בתי הקברות היהודיים בעולם ולא מצאתי אזכור של בית העלמין בברגנט או בעין בנימתר, הבנתי כי היינו כנראה היהודים הראשונים שביקרו במקום הזה לאחר שנים רבות."
התיישבתי מאחורי ההגה ועומר תפס את מקומו לידי וניווט אותנו קדימה, קצת לכאן, קצת לשם. תמרנו עם רכב הארבע על ארבע מסביב לסלעים ודרך תעלות השקיה, עד שלא יכולנו עוד להמשיך. עזבנו אותו אפוא וחצינו ברגל גשר אבן קטן בדרך לכניסה הצרה אל בית הקברות. בפנים מצאנו מזבלה. הקברים חוללו בזה אחר זה, המצבות הוסרו, הושחתו, או רוסקו לערמת אבנים. צמר ומעיים של כבשים, שנותרו משחיטה, התגלגלו על חלקות הקברים. בפינה אחת, במקום שהקרקע נחפרה, הזדקר משהו מתוך העפר. היתה זו כנראה עצם־לסת של אדם.
בסך הכול מצאנו רק חמש מצבות שנותרו על תילן. המוקדמת מביניהן הוצבה ב־1939 והאחרונה ב־1961. רק אחת, של ילד בן שבע ושמו ז׳ורז' קטן שמת ב־15 בפברואר 1942, היתה מתקופת הפעילות של מחנה העבודה בברגנט. לא היה אפשר לברר אם בקברים המושחתים נטמנו עצמותיהם של אסירים יהודים מהמחנה. אולי כך היה, אך נבצר מאתנו לברר זאת. אבל כשעמדנו אחר כך בצילה של כנסייה צרפתית ישנה, שהצלב שלה עדיין עמד ללא פגע בראש הצריח עשרות שנים לאחר שהקתולי האחרון עזב את העיירה, היה ברור שאנשי עין בנימתר לא התייחסו באותה מידה של חסד לזיכרון היהודים של ברגנט.
הצרפתים לא היו טובים מהם. חמישה שבועות אחרי ביקורנו בברגנט ביקרתי את מוריס טונדובסקי, שהיה אז בן תשעים ושתיים ערני ומלא־חיים, בכפר גמלאים נעים באילפורד, פרבר של לונדון. הראיתי למורים תמונות של האתר והוא הראה לנו בגאווה תצלומים של עצמו במדי לגיונר מצוחצחים. אחר כך נתן לי מכתב שקיבל רק שמונה חודשים לפני כן ממשרד ההגנה הצרפתי. תמורת תשלום קטן, נאמר שם, תישלח אליו מדליית זיכרון שממתינה לו בפריז לציון שירותו בלגיון הזרים במלחמת העולם השנייה יותר משישים שנה קודם לכן. לא היתה במכתב הזה התייחסות לזמן ששהה בברגנט.
סיום הפרק בְּנֵי אמוֹזיִג – אהרן אמוזג ברית מספר 23 בעריכת אשר כנפו
על הענף הטברייני
משה בן אמוזג – מפאס לאלג׳יויה, ומשם – לארץ ישראל.
אברהם-חי כותב על סבו משה [פסקה חדשה בעמוד הראשון]:
"… ואבי אבא ז״ל משה הנז״ל [הנזכר לעיל] מפני המציק ברח גם הוא לאחת מערי אלג׳יר אשר שמה אוהראן ושמה היה חכם ונבון ולמד אומנות חייט והצליח במעשיו ובישרו ועלה למדרגת נשיא הארץ מצד הממשלה.(…). ומרז [מורי זקני = סבי] הנז׳ היה עסקן ציבורי וביתו היה פתוח לכל עובר ושב ובפרט לשלוחי ארץ ישראל וכשעלתה ממשלת צרפת לכבוש את אוהראן אז שלחה לפניו מרגלים לתור את העיר הנז׳ ועם המרגלים היה מתורגמן ונכנסו בעיר בתור אורחים ושאלו שם את נשיא העיר אז באו לבית מו״ז [מורי זקני] הנז״ל ודרשו ממנו למען ילך אתם לבית שר העיר ונעתר לבקשתם….״.
[אברהם בכל, עמוד א׳]
וההמשך הסיפור – כיבוש אלג׳יריה ע״י הצרפתים. משה בן אמוזג נדר שאם יצא בשלום מן המלחמה יעלה לארץ ישראל. מיד עם תום המלחמה, שלח את בנו מכלוף כדי לגבות את חובותיו אצל הכפריים אולם לא חזר. לאחר זמן מצאו את גופתו בחוף הים. משה עלה ארצה יחד עם הורי אשתו ממשפחת אבתבוע (כך במקור, לדעתי ייתכן שהשם שובש והכוונה אולי לאבוטבול). הוא צרף אליו עוד יהודים מבני הקהילה שאת עלות הפלגתם כיסה מכספו הוא. עם עגינתו בנמל יפו קבלו את פניו גבירי העיר ובקשו אותו להתגורר בקרבם, אבל הוא העדיף את טבריה, וצטט את האמרה:
״ חברון לקבורה וירושלים לסחורה וצפת לדירה וטבריה לתורה״,
[אברהם בכל, עמוד ב׳] הוא עלה לטבריה והתיישב בה, וכמעט כל בני הדורות אחריו(5-4 דורות) נולדו שם.
שם המשפחה וגלגוליו
אמוזג או המוזג? ראשית דבר, נסיר מיד את הספק: חד משמעית – ב ״א".
בכל הכתובים מוצאים את כל הגרסאות ב- ״א״ בלבד. חיים בן המוזג החליט להסב את שמו ל- בן המוזג. זהו שינוי יפה כשלעצמו, אולם המקור הוא: אמוזג – אותיות השורש מ.ז.ג. במובן ״מיזוג-שילוב״ ולא במובן ״מוזג-מזיגה״.
לגבי מובנו של השם. כבר הזכרנו בתחילת המאמר. ציטוט מספרו של פרופ׳ זעפרני:
Amozeg/Benamozeg (berbère, ethnique, le fils du berbère)
כלומר, "אמוזג״ מזוהה עם ״ברברי״ ו׳׳בן אמוזג״ הוא בן הברברים.
הגרסאות הנפוצות של השם הם:
בן אמוֹזֵג: 1900-1700, בענפים האיטלקי והטברייני – צאצאי הרב שם טוב בן אמוזג.
אמוזֵג: חכם מרדכי הטברייני, החליט להשמיט את ה- ״בן״. זאת שמעתי מבתו ברכה. כל הדורות במרוקו נקראו בן אמוזג ואמוזג עד לתקופה הפרוטקטורט בה הוסב ל- אמוֹזִיג, שם בעל ״צליל צרפתי״.
בן אמוֹזִיג: כך רשומים הרבנים והחכמים בשנים 1800-1600. עד שהתחלתי להתעניין במקורות ידעתי על שלוש גרסאות: בן אמוזֵג (שהיה מקובל כשם המקור), קיצורו ־ אמוֹזֵג, ו- אמוֹזִיג. להפתעתי מצאתי את בן -אמוזיג, שילוב שלא הכרתי כלל.
מהו אם כן המקור? לאור הגרסאות בתקופות השונות, אפשר להעלות ההשערה הבאה לגבי התמורות שעברו על השם:
- המקור הוא ככל הניראה אָמָזִיג(Amazigh), שמו של ״השבט״.
- לאחר הכיבוש הערבי במאה השמינית, כאשר ירדו לעיר פאס אותם מעטים מבני השבט שלא המרו את דתם, הם קראו לעצמם, או שאחרים קראו להם "בן אמזיג״, כלומר, מבני שבט אמזיג(כמו ״בני ישראל׳).
המעבר ל- בן אמוֹזִיג (תוספת ״ו״) יכול להיות מוסבר כהתאמה לצליל העברי, וגם כשלב בינים ל־ בן אמוזֵג, שהוא בעל צליל ומבנה עברי מובהק.
הוספת או גריעת ה״יוד״ (אמוזִיג או אמוזֵג): בערבית הספרותית, כלומר הכתובה, לא קיימת התנועה צֵירֶה אבל קיים החיריק, ולכן במסמכים ובכתובים בערבית אין אפשרות לכתוב אמוזֵג אלא רק אמוֹזִיג. בשפה המדוברת לעומת זאת הוגים את הצירה. וכך, יכולים להתקיים תחת השלטון הערבי, שני השמות – בכתב ובדיבור.
ההסבה ל – אמוֹזִיג בראשית המאה ה- 20, כאמור, בהשפעה הצרפתית (ומעניין שהיא
בעצם חזרה למאות ה-16 ו-17, ״בן־אמוזיג״).
השמטת ה״בן״ עברה על שמות רבים כמו: עטר (המקור בן עטר), עמר (בן עמר), שושן (בן שושן), בן דנאן, ועוד הרבה; אם מטעמי קיצור, או בתקופה הצרפתית בהיותו מזכיר מדי שמות ערביים.
מעניין לציין כי לא מוצאים בשום מקום את ההשפעה הערבית בצורת ״אִבְּן אמוזג״, כמו אבן עזרא, אבן גבירול, אבן דנאן וגם אבן עטר.
השם האמיתי
״השם האמיתי״ הוא זה שכל אחד נושא איתו. השמות על צורותיהם השונות מספרים בעצמם את קורות המשפחה. גם ״בן המוזג״ הצטרף עכשיו למשפחת השמות שלנו, ומעתה הוא ״אמיתי״ ככל גרסה אחרת. גם לשמות יש חיים משל עצמם.
בני משפחה בטריטל – הפוגרום של שנת 1912 ביהודי פאט.
ב- 30 במרץ 1912 נחתם הסכם החסות עם צרפת (Protectorat Français). ב- 17 באפריל אותה שנה, מורדת יחידה של חיילים ערבים שאומנו ע״י הצרפתים, הם קמים על מפקדיהם, נכנסים לעיר החדשה, הורגים ובוזזים אזרחים צרפתים, ומשם ממשיכים לעבר רובע היהודי, ה־״מלאח". היהודים מגיפים את הדלתות ונערכים להגנה בעזרת מעט נשק שהשיגו. אבל כוחם לא עומד להם. אל החיילים המוסלמים מצטרפים השומרים הערבים של המלאח (שמשכורתם משולמת ע״י הקהילה היהודית!!) ועורכים פרעות ביהודים. יהודים רבים בורחים לארמון הסולטאן, הנמצא קרוב מאוד לרובע היהודי. מתוך ״יהדות מרוקו״ של פרופ׳ אליעזר בשן:
״שאר היהודים ניצלו הודות לסולטאן, שפתח את שערי ארמונו לפליטים. אלה שוכנו בחצרו והוא הורה לחלק להם מזון.״ הפרעות ארכו שלושה ימים ובהם הערבים הורסים ובוזזים את המלאח והורגים 45 יהודים. בין ההרוגים ־ הבת הקטנה של רפאל אמוזיג:
ב ״פאס וחכמיה״ מופיעה רשימה של 45 ההרוגים ו- 27 פצועים, וביניהם(ציטוט):
״הבת הקטנה של רפאל אמוזיג״. פרטים על האירוע מוסיפה אליאן-לאה טובול (נכדה של עזר אמוזג): מדובר ברפאל בנם של עזר וחנה. בעת האירוע, אותה בת קטנה נישאה על כתפי יעקב בן דודה (מנחם, אחי אביה), הכדור חדר דרכה ופגע באוזנו של יעקב, שנותר חרש כל ימיו.
משפחת ישראל:
באותה רשימה מופיע גם ״הנכבד – יעקב ישראל׳, ובין הפצועים – יהודה ישראל. ייתכן שהם ממשפחתו של דוד ישראל, בעלה של רחמה בן אמוזג. מבנם, שארלי Charlie למדתי כי אבי סבו שמו היה יהודה, הוא עלה ארצה(כנראה בסוף המאה ה־ 19) וקבור בהר הזיתים. ליהודה היה בן ושמו יעקב אבל לא ידוע כי נהרג ב״טריטל״. ייתכן שליהודה היה אח בשם יעקב.
בין הניצולים – התינוק חיים אמוזיג
את הסיפור על אבי חיים אמוזיג ז״ל, שמעתי מאימא רק לאחרונה (!!) (בנובמבר 2004 ). בזמן המאורעות הוא היה בן שנתיים ימים, ומספרים ששילשלו אותו מן הבית בתוך סל נצרים דרך החלון. מן הסיפור משתמע שמסרו אותו לאחד הנמלטים שנשא אותו אל ארמון הסולטאן. לא ידוע אם הוריו הצטרפו אליו מיד או מאוחר יותר, או שניצלו בדרך אחרת.
קשרים עם משפחות אחרות משפחת קורייאט, ומשפחת בן עטר.
בפסקה על הרב אליהו בן אמוזג(אב״א) עמדתי כבר על הייחוס מצד אמו לשתי משפחות רבנים מכובדות אלה: קלרה אמו, היא בתו של הרב אברהם קורייאט הראשון. ומצד אמה, היא נכדתו של הרב יהודה בן עטר, הידוע בכינוי ״ראבי אל כביר׳׳, ששימש באב בית דין פאס עד לפטירתו ונערץ גם בעיני המוסלמים.
הרב יהודה בן עטר הוא מן העיר פאס. ענף אחר הוא מן העיר סאלי, והידועים שבהם הוא ר׳ חיים בן עטר ״הזקן", ונכדו – ר׳ חיים בן עטר השני, הוא ״אור החיים הקדוש".
משפחת צרפתי(במקור הצרפתי)
ההיסטוריה של משפחות אמוזג וצרפתי שזורות זו בזו כבר כשלוש מאות וחמישים שנה, עד ימינו אנו. למשפחת צרפתי יש מסורת שהם מתייחסים לרבנו תם, נכדו של רש״י, והיא הגיעה למרוקו עם מגורשי ספרד. לאורך כל ההיסטוריה של העיר פאס מוצאים מסמכי קהילה החתומים על ידי רבנים וראשי הקהל משתי המשפחות, כמו הרבנים אבנר, וידאל, ואליהו צרפתי, ביחד עם רבי חיים, רבי דוד, ורבי משה בן אמוזיג. ראו בעיקר ״נר המערב״ לאורך הדורות. קשרי משפחה מתועדים כבר מן המאה ה- 17 ע״י נישואיו של משה בן אמוזג עם נכדתו של הרב יצחק צרפתי ועד ימינו אנו.
משפחת כנאפו – ממוגדור על משפחת כנפו אין צורך לספר לקוראי ״ברית״. סבתי מצד אמי, מזל-טוב היא נכדתו של הרב יוסף כנפו. אבל הקשרים מתחילים כבר באמצע המאה ה-19 עם הוצאתם לאור של ספרים שכתב הרב יוסף כנאפו בבית הדפוס של הרב אליהו בן אמוזג בליוורנו (איטליה) שגם כתב להם הקדמות.
משפחת אזולאי, צאצאי החיד״א(הרב חיים יוסף דוד אזולאי)
משפחת חכמים שמוצאה מקסטיליה שבספרד. לאחר גרוש ספרד ב – 1492 נאלצה המשפחה לנדוד למרוקו, והתיישבה בפאס. ממשפחה זו עלו חכמים ומקובלים לארץ ישראל. כן זכתה משפחה זו שיצא ממנה אחד הרבנים הגדולים בתולדות עמ-ישראל, הוא הרב חיים יוסף דויד אזולאי הידוע בכינויו החיד״א(1724 – 1806).
עוד לא תם
התחקות אחר שורשי המשפחה, סיפוריה ובניה הם דבר אחד. דבר אחר הוא להעלותם על הכתב. זאת משימה הדורשת זמן רב, בעיקר כדי לדייק שלא תהיה היד קלה בלחיצה על הדק העט. המלאכה עדיין רבה ואני מקווה שנוציא חוברת מכובדת בעברית וצרפתית במהרה בימנו.
סיום הפרק בְּנֵי אמוֹזיִג – אהרן אמוזג
הספרייה הפרטית של אלי פילו-היהודים בקזבלנקה מראשית בנייתה מחדש ועד לשלהי המאה ה-20
היהודים בקזבלנקה
מראשית בנייתה מחדש ועד לשלהי המאה ה-20
אליעזר בשן
הוצאת אורות יהדות המגרב
089228444
לוד תשע"ח
פרופ׳ אליעזר בשן, חבר משואות יצחק, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר תולדותיהם ותרבותם של היהודים בארצות המזרח ובצפון אפריקה. שימש כמרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן. עבודתו המחקרית הניבה יבול רב – כמאה ושלושים מאמרים שפורסמו בכתבי עת שונים בעברית ובלועזית, וארבעה עשר ספרים.
הספר עוסק בתולדות היהודים בעיר מראשית המאה הי״ט עד לשלהי המאה הכ'. שזורים בו פרקים על התפתחותה של העיר, מבנה הקהילה וההנהגה הרוחנית, המשפחה היהודית, החינוך, הכלכלה, הציונות, תקופת שתי מלחמות העולם והעליה הגדולה לארץ ישראל. כמו כן דן בהרחבה בפרשיות בתולדות הקהילה ובאישים בולטים מתוכה.
הספר מבוסס על מקורות עבריים מספרותם של החכמים, כרוניקות, תיאורי נוסעים אירופאים שביקרו במרוקו ורשמו יומנים או זכרונות; דיווחים של חברת ׳כל ישראל חברים׳ בפריס ו׳אגודת אחים' בלונדון, תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי וארכיון כי״ח בפריס, ועוד.
לספר נספחים ובו עשרות תעודות.
דבר המכללה האקדמית אשקלון
פרופ׳ אליעזר בשן, תלמידו המובהק של פרופ׳ חיים זאב הירשברג, חלוץ המחקר על יהדות צפון אפריקה, הקדיש רבות משנותיו לחקר יהדות מרוקו. הספר הזה הוא נדבך חשוב נוסף בהיכל ספריו על יהדות המגרב. ויהדות מרוקו בישראל ובעולם מוקירה אותו ומודה לו מאוד.
וזאת יש לומר: הספד לא היה עולה על מזבח/משב״ח הדפוס ללא עבודתו המסורה והמאומצת של הרב פרופ׳ משה עמאר. הוא נעתר בשמחה לפנייתנו לערוך את הספר עריכה יסודית, להתקינו לדפוס ולהוציאו לאור.
הנהלת המכללה מעריכה מאוד את מפעלו הכביר של המחבר ושולחת לו את ברכותיה. היא זוכרת לו לטובה את פעילותו המבורכת באסיפה הכללית של המכללה.
הבה נברך את פרופ׳ בשן, לרגל צאת ספרו: כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, בבריאות הגוף ובשלוות הנפש.
בברכות נאמנות
פרופ׳ שמעון שרביט
רקטור המכללה
פתח דבר
בספרו של מו״ר ח״ז הירשברג ז״ל, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, שני כרכים, ירושלים תשכ״ה, הקדיש המחבר מעט מאד על היהודים בקזבלנקה, ושמה אינו מופיע במפתח המקומות לספר. הוא פרסם מאמרים על יהודי קזבלנקה, וכן בדו׳ח על סיורו בצפון אפריקה בשנת תשט״ו, שיצא לאור בתשי׳׳ז, הקדיש פרק על קזבלנקה בעמ׳ 175-185.
ספר זה בא להשלים את החסר, ומוקדש לזכרו. ככל הידוע לי, טרם נכתב חיבור מקיף על קהילת קזבלנקה מראשיתה עד זמננו. בספר זה הבאתי מקורות מדיווחים של תיירים, תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי שטרם פורסמו עד עתה, נתונים סטאטיסטיים, וכן מקורות עבריים מהספרות הרבנית. תודתי נתונה לחברי שסייעו בידי: מאיר באום, אורי כלפה ז״ל, ליוסף שלזינגר.
אני מבקש להביע רגשי תודה והערכה לכל מי שסייע בהוצאת ספרי זה לאור: לפרופ׳ שלמה גרוסמן, נשיא המכללה האקדמית־אשקלון; לפרופ׳ שמעון שרביט, רקטור המכללה; לעו״ד ד״ר פנחס חלואה, מנכ״ל המכללה.
ומעל הכל, לידידי ורעי האהוב הרב פרופ׳ משה עמאר הי״ו שטרח ועמל רבות בעריכת הספר, להוציא דבר מתוקן מתחת ידו. הרב פרופ׳ משה עמאר תלמידי ורעי, עומד בראש מכון ״אורות יהדות המגרב״, והוא מומחה לפליאוגרפיה עברית של ימי הביניים; נמנה עם חוקריה הבכירים של אוניב׳ בר אילן במסגרת המכון לחקר יהדות המזרח, ומשמש גם כמרצה במכללה האקדמית באשקלון. היה מיוזמי הקמת בית המדרש ׳למרחב׳ שליד ׳ממזרח שמש׳ בירושלים, ונמנה עם המרצים בתחומי ההלכה ותולדות הפסיקה והפוסקים. ההדיר עשרות ספרים מכתבי יד ופרסם מחקרים ומאמרים רבים בתחומי התמחותו. מכון ״אורות יהדות המגרב״ הוציא כמה ספרים פרי עטי, ועל כך תודתי העמוקה לרב פרופ׳ משה עמאר על הסכמתו לעמול על עריכת הספר שלפניכם.
בברכה ובהוקרה אליעזר בשן
אמנון אלקבץ הפולמוס בשבת התם "ד בין ר? יעקב אבן־ צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי
ובכן עמדו חכמי סאלי, רובם ככולם, וכתבו פסק ארוך להעבירו מהטבחות (מהשחיטה) ומהספרות, והכריזו לאסור יתר הבשר משחיטתו ולאסור הכלים, ושלחו פסקיהם לחכמי המדינות להסכים עמהם, וגם אנוכי נמניתי עמהם לדבר מצוה, וכתבתי פסק על זה… וכשנודע הדבר אל הטבח (השוחט) ההוא, עניין פסקי הבז', שלח לחכמים כתבים בדברי פיתויים והבלים… וגם שלח לאיש סודו אגרת לדבר עלי דברי דילטורין(דברי-גנאי, השמצות) לאמר, שמה שכתבתי עליו, היה מדרך התנגדות ושנאה… ומה שעשו, אלא בהתנגדות הנקראת בפיו 'אינטרס', ואני נאמן עלי הדיין שאין לי שום איבה ושנאה עליו, ולא הכרתיו ולא ראיתיו עד הנה. ואדרבא, הייתי מבקש צדדי זכות, ולא עלה בידי, כי דברי הפוסקים עמדו לנגדי… וכשראיתי שננעלו שערי הזכות בפני האיש הנז', שלחתי לו אגרת בתוכחות על עוון על אשר שלח בי יד לשונו, וכה כתבתי אליו: (כאן יעב״ץ מתפנה לכתוב אליו"תשבחות" בלשון סגי- נהור).
אילן אילן, במה אברכך/, ארוממך/, אודה שמך/, אסלסלך/, אשבחך/, אפארך/. בתחילה בפה רך… דכולהו שבחי דמרך אענה. אף אני ידעתי אדוני ידעתי/ כי במקום שאמרו להאריך, קצרתי/. ואחד מני אלף מעט מזעיר לא כביר משבחיך לא ספרתי/, כי מידותיך לא יכילם ספר, ואילו לדיו יהיו ימים/, ונמתחו בגווילים שמי מרומים/, וקני-סופר כל עצי רתמים/, אין די לכתוב קצת שורותינו רוב עוצם מפעליך העצומים/. ואם הקוראים בתחילת ההשקפה, יראה בעיניהם כי בשבחיך הפלגתי/, וגדלתי ורוממתי/, לא ידעו ולא יבינו, כי לפי האמת, הכל שריר וקיים… ומליצתם השמדת במיטב הארש, למטה לארץ היא יורדת. לא נכון לעשות כן לאדם כמוך… מעלין בקודש ולא מורידין. וכאשר האורחות עקלקלות והדרך עקלתון/, שנינו הכל הולך אחר התחתון/… אכן למחזיקים בעץ החיים ותומכיה מאושר/, אמר עם הספר ישוב באור ישר/.
לכן אמרתי אעלה בתמר המליצה, אוחזה בסנסיניה/, אתפסה בפארותיה/, ויהיו נא שדי חמדת הילולך פה נערכות/, כפי חולשת יכולתי במעשה שבכות/, ודברים בגו חק תוכות וחק יריכות/, וכבר הסכימה החכמה, כי אתה ככל אדם בעל בחירה מרצון/ללכת בכל אשר תחפוץ כפנימי כחיצון/לעלות או לרדת/ לכחור אבן-יקרה או גחלת אש יוקדת/ומגילתי זאת לא תזוז מחבבה/ הפוך בה והפוך בה דכולא בה/. והאי קרא סיפיה רישיה/, ורישיה סיפיה/ ונהרא מבריך מכיפיה.
יעב״ץ פונה לר' שמואל אזאווי ומבקשו שיקרא את "המגילה" (המכתם), מתחילתה לסופה, ושוב מסופה לתחילתה, ואז יתברך משפע אור על גדותיו. חשוב לציין שחרף אורכה של "המגילה", היא משופעת במלים עבריות תקניות שאינן חוזרות על עצמן. הדבר מורה על שליטתו במכמניה של השפה העברית, הן בתחבירה והן בדקדוקה. משום חשיבותה, אני מביא אותה כאן במלואה. "המגילה" נחלקת לחמשה טורים בני שמונה מלים בכל שורה, כפי שהובאה בספרו"לשון לימודים", כחלק מאגרתו הארוכה כפי שציינו לעיל. כדי לקרא את האגרת מהסוף להתחלה, כפי שנתבקש ר' שמואל אזאווי, יש להתחיל כך: "ידידינו אזאווי שמואל כבוS הרב גדול". ההמשך מתחיל מהמילה "אדם" והלאה, כלומר,"אדם רע, גם אוהב התרמית, ושונא העמית, ומתאב ההתנגדות, ומתעב החסידות וכו'. בכך הופך יעב״ץ את כל דברי ההלל בהם הוא מעטר את ר' אזאווי, לדברי קילוסין שליליים. זה היה כוחו, השפה, הכתיבה והחרוז. כל המכתב(האגרת), משתרע על פני שמונה עשר דפי- ספר, ארוג בפרוזה ובמליצה ומשופע בתיאור המעשה על כל היבטיו. הכעס הגדול של יעב״ץ מתמקד במילה "אינטרס" שבה מאשים אותו ר' אזאווי, שכביכול עניין פסילתו בעיניו, נובע מדבר שונה בתכלית ממה שהיה באמת.
"… גם הוגד לי מפי המגיד שעודך מסתולל ומתהולל להתעולל עלילות, ותמיד כל היום שמי מנואץ בפיך בהמולות, בתתך ברחובות קולות וקולי קולות, שלא כתבתי כן אלא מחמת 'אינטרס' ושנאה… ואסביר לך העניין בהקשות אליך קושייא אחרת, והיא שחכמי סאלי למה הוצרכו לשלוח לשאול לארצות אחרות? והרי לא נסתפקו בשום דבר… התורה אמרה 'אחרי רבים להטות'… לכן שלחו לחכמי המדינות להסיר מהם עקשות-פה ולזות שפתיים. הקילו עליך ונהגו עמך לפנים משורת הדין ממידת חסידותם. אבל בעניין איסור הכלים והעברתך מאומנותך, העבירו הדבר על הדין, דין תורה. זוהי הבנת הדברים לאמיתתן, שיודה בה כל הדובר אמת בלבבו. אכן מי שהוא 'איטרסיאדו', ודאי שיוכל להעמיס פירושים זרים לאחזוקי שקריה.
אמנם אשאלך והודיעני, מה תתי שיהא לי צד 'אינטרס' ושנאה עמך, ואני לא ראיתי פניך אפילו בחלום? גם מעולם לא הגיע כתבך אלי ולא כתבי אליך. ובשלמא יהא לך שנאה לאינטרס' עמי? כי זה דרכך, כסל לך, וכן הם מידותיך כפי שגילית בכתבך, וכן שגור בפי כל יודעך ומכריך… והנה מה שנראה לעניות דעתי להליץ עליך הוא שטעית ברמז הכתוב ד-יוהיה בית יעקב אשי, שחשבת נוטריקון המילה 'אש', הוא 'אינטרס שנאה', ולא כך דרשו דורשי רשומות, אלא 'אש', 'אהבת שלום… אתה גרמת שחשבתני כנבלה, ועל לובן שיני לא השגחת/ ובלשונך רוזנים לאין נתת/ שופטי ארץ כתוהו עשית/ ובמצנפת בית-דין צנפת/. וכל מה שכתבתי לא כתבתי אלא משלוש סיבות. א. לבל אהי כפוי טובה בנסתר. ב. לבעבור הראותך גודל אשמתך ולקיים בנגלה דיהוכיח תוכיח את עמיתך', ולא אטמון בחובי עוונך. ג. כי מדרכי קוני יש בזה דקרא קא צווח והלכת בדרכיו. 'עם חסיד תתחסד ועם עקש תתפתל', ולכן עניתי על מידותיך, על אשר קדמת אותי ב'לחם צערים' וב'מים זדונים׳ על לא חמם…
״ מכאן פונה יעב״ץ אל ר' אזאווי בלשון מפוייסת ומבקש ממנו שיראה בגילוי המוקדם של חילול ה' בהטרפות, דבר שבא להצילו מדינה של גהינם, ולכן מוטב שיבקש מחילה מלפני הקב״ה:
"… ועתה אחי, חייך אם ייטב בעיניך שיתחלל שם שמים על ידיך, כי מוטב לנו שתתהפך שלייתינו על פנינו ולא יתחלל שם שמים על ידך. כל שכן בהוצאת שם רע על הקהילה הקדושה שכל ימיה נתפטמה בדברים האסורים על ידך, רחמנא ליצלן. ובכן, אם בעל נפש אתה, תשמח ותגיל אף גילת ורנן שנגלה כתבך אלי, שאלמלא כן, היית נשאר שקוע בחטאך עד זיבולא בתרייתא (עד עד יציאת הזבל האחרונה). אכך, עתה בהתגלותו אלי, העירותיך משנתך. ויהי רצון שיכנסו דברי באזנך דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן(דומה ואפשר שנתקנן). ואין כוונתי בזה חס ושלום שתכנע לפני, לשאול ממני מחילה וכדומה, כי אינני מרודפים אחרי הכבוד, אבל המבוקש ממך הוא שתלך עם אלהיך, ועמוד סמוך להיכל קודשו, שלא בפני שום אדם, והכנע לפני בוראיך והתודה ותתחרט על מעשיך לפניו, וככה תאמר לו: 'אנא ה׳ חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך, והרע בעיניך עשיתי, ומעורכי הדיינין הייתי, ושוחדות קיבלתי, ועם גנבים חלקתי, ועל שבועת שוא עברתי, ונבלות לישראל האכלתי, ודברתי דופי בלבי ובמו פי'. וגם במכתב לאמר, 'וחשדתי בכשרים, והטחתי כנגדם דברים ואמרים מרים על לא חמס עשו. ואף גם זאת גדולה על כולן, שגרמתי להתחלל שמך הגדול ותורתך הקדושה, על ידי. ועתה ה׳ אלהים בושתי במעשי וחוזרני בתשובה שלימה לפניך, ומקבל על עצמי לבל אשוב בדרך הזה עודי.
ובזה ושב ורפא לך בסיעתא דשמיא. ואם ככה את עושה, הנה מעתה ומעכשיו, דלא אסמכתא, אומר בפה מלא 'מחול לך, מחול לך, מחול לך' על הנוגע אלי. ואם לא תשמע לעצתי, אני את נפשי הצלתי. נאום איש צעיר יעתר אל אלוה וירצהו, ובדרך מישור ינחהו, ובתשובה שלימה לפניו יושיבהו, ומלחם תורתו ויין סודותיה ישביעהו". יעקב בכמוהר״ר ראובן
זצוללה״ה אבן-צור.
הבאתי כאן קטעים שונים כפי שנאמר לעיל, מאגרת ארוכה מאד, ואף זאת בדילוגים שונים. ע"פ סופם של דברי יעב״ץ, הוא אכן חיפש לשמור על השקט בקרב הרבנות. חכמתו זו עמדה לו בעת שניתק את ההתנצחות בעודה באיבה, ולא נודע לנו מה היה סופו של הפולמוס, האם ר׳ אזאווי המשיך לשמש בתפקיד שוחט ודיין, אם לאו. מכאן אנו למדים שגם בקרב הרבנים היו תמיד התנצחויות, בעיקר לגבי תפקידים שהתפנו ברבנות עליהם היו קופצים רבים. הדבר היה מביא לעתים לתחרות וקנאה, שהייתה הופכת לעתים לשנאה, והקשתה על קבלת החלטות בניהול התקין של הקהילה.
הדברים שהובאו לעיל, מבוססים על שניים מספריו של ר' יעקב אבן-צור, "משפט וצדקה ביעקב" (מוצב״י), ו״לשון לימודים".
הקהילה ותקנותיה- יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן
ר׳ רפאל אנקאווה (1848־1935) כתב, שבעירו סלא, וגם ברבאט, ׳מנהג אבותינו׳ שכאשר שני יהודים מתקוטטים ומכים זה את זה ובאים לבית הדין, הדיין אומר להם ילכו לקבול על דינכם לפני שר העיר הלא המרשל על הגוים, ולא הייתי יודע על מה סמכו דייני ישראל לומר להם׳(׳פעמוני זהבי, סי׳ כו).
בית הדין לא היה רשאי לדון בדיני נפשות. ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס נשאל מה דינו של יהודי ששכר גוי להרוג ישראל והרגו. תשובתו היתה שיש למוסרו למלכות (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ שפא). גם במקרה של ניאוף קבע החכם, שאם בית הדין אינו מסוגל לבצע את הענישות שהזוג ראוי להן, רשאים לעשות זאת על ידי גויים.
מעורבות הממשל: בדרך כלל לא התערבו השלטונות במינוים של הדיינים, אלא אם היתה מחלוקת שחייבה זאת. בסכסוך בין יעב״ץ ובין ר׳ יעקב מלכא בפאס בשנת ת״ץ(1730) לגבי כהונת אב בית הדין בפאס, הוציא הראשון צו מהשלטונות האוסר על בן מלכא לכהן בדיינות בפאס (טולידאנו, ׳אוצר גנזים׳, עמי 60־61). ואמנם החכם עזב את פאס ונדד לתיטואן שבה כיהן בתור אב בית דין.
ב־1863 ביקש ראש הווזירים אלטייב אלימאני מאברהם קורקוס במוגדור, שיתערב להבאת סכסוך משפטי בין שני יהודים בפני בית הדין.
לאחר פטירתו של ר׳ שמואל עמאר במכנאס היו חילוקי דעות בדבר התאמתו של בנו ר׳ שלום לכהונת דיין. הסולטאן חסן הראשון ביקש את חוות דעתם של חכמי פאס ב־1890, ואלה אישרו כי הוא ראוי לכהונה, והוא קיבל מינוי מהסולטאן הנ״ל, ומיורשו עבד אלעזיז הרביעי ב־1896.
מינויו של הרב מרדכי בן ג'ו(1825־1917) בתור הרב הראשי של קהילת טנגייר ב־1855 אושר על ידי המושל המקומי, הקאיד בן עבאם
הקהילה ותקנותיה
הקהילה היהודית היא גוף דמוקרטי עצמאי ששורשיו במסורת ארצישראלית קדומה, כפי שניתן ללמוד מהמקורות הדנים ב'בני העיר' וזכויותיהם להחליט על סדרי האזרחים בעיר ולכפות על המיעוט את החלטת רוב האזרחים (מגילה פרק ד, משנה א, תוספתא בבא מציעא, פרק יא, הלכה יב). בניגוד למקובל בקהילות המגורשים במזרח התיכון, לא ידוע במרוקו על אסיפות קהל שהשתתפו בהן כל שכבות הציבור, כולל העניים. במרוקו ייצגו את הקהילה ׳נכבדי הקהילות׳, ׳הגדולים בפורעי המם׳, ׳טובי העירי, ׳יחידי סגולה; ׳אנשי המעמדי ומהם נבחרה ההנהגה. היתה זו אוליגרכיה של אזרחים נכבדים.
החכמים נתנו לגיטימציה לתפישה, שרוב איכותי המתבטא בחוכמה ובממון עדיף על רוב כמותי. ר׳ משה בן דניאל טולידאנו מפאס (1724־1773) כותב, ש'מנהג הקהילות בקבלת הש״ץ היא על פי רוב פורעי המם או קריאי העדה אפילו יש פסול קורבה ביניהם׳(׳השמים החדשים׳, חו״ם, סי' קכו). החכמים התנגדו למשאל, והתנו תנאי שכל החלטה תתקבל תוך כדי דיון.
קהילות קשטיליה
מגורשי ספרד ארגנו את קהילותיהם במרוקו לפי הסדרים והתקנות שהיו נהוגים בקשטיליה. שנתיים אחרי הגירוש (רנ״ד 1494) כבר התקינו חכמי פאס תקנות, ובדורות הבאים הוסיפו עליהן, באישורם של הנגידים וטובי העיר. רוב הקהילות במרוקו קיבלו עליהן את המסורת הספרדית, ואת התקנות של פאס, חוץ מה'תושבים, הוותיקים, בייחוד בתפילאלת וסביבתה שבדרום. גם במראכש היו משפחות שמסורת היתושבים, נשמרה על ידיהן במשך דורות.
התקנות שתוקנו בפאם עד 1753 רוכזו על ידי ר׳ אברהם אנקאווא מסלא בספר ׳כרם חמר׳, ח״ב, ליוורנו תרל״א. אלה מבוססות על עותק שנכתב על ידי יעב״ץ בתנ״ח (1698) וכן על קיצור התקנות שכתב ר׳ רפאל בירדוגו(1747־1822) בספרו ׳תורות אמת', מכנאס תרצ״ט. גם בספרו של ר׳ אברהם קוריאט, ׳ברית אבות׳, ליוורנו תרכ״ב, דפים עח־פ, הודפסו תקנות.
במאה ה־19 נוספו תקנות חדשות. התקנות של קהילת מכנאס משנת תקי״א (1751) עד תרע״ז (1917) פורסמו בירושלים בתשנ״ו, ויש מהן הדומות לאלה שתוקנו בפאס. הקדומות ביניהן נכתבו בלאדינו ותורגמו לעברית. ׳תקנות טוליטולה׳(טולידו), שגם עליהן הסתמכו חכמי מרוקו, נזכרות על ידי הרא״ש (ר׳ אשר בן יחיאל 1250־1327) בתשובותיו, כלל נה.
התקנות מקיפות תחומי חיים שונים, כמו סדרי הדין, הנהגה, נגד פנייה לערכאות של גויים, איסור מכירת יין לנוכרים, מסים, צדקה לעניי העיר ולארץ־ישראל, חינוך, אישות, צניעות נשים, ירושה, הגבלת מותרות בסעודות, ביגוד ותכשיטים, הגנת הדייר, נגד משחקי קוביה, נעילת חנויות בערב שבת ועוד.
קהילות פאם, מכנאס וצפרו
בין חכמי פאס ומכנאם היה שיתוף פעולה בקשר לתקנות. למשל, בתקנה שתוקנה על ידי חכמי פאס בשנת תצ״ב (1732) התבקשו חכמי מכנאס להסכים עמהם. חכמי פאם אישרו בתרנ״ה (1895) את התקנה של חכמי מכנאס בדבר הטלת גבילה על מצרכים (׳תקנות מכנאס׳, מסי גו). שבעים תקנות של קהילת צפרו בין השנים שפ״ב־תשי״ג(1622־1953) פורסמו על ידי הרב דוד עובדיה(׳קהלת צפרו׳, ירושלים תשל״ה).
הלגיטימיות ההלכתית של התקנות: חכמי ספרד ואשכנז בימי הביניים נתנו את האישור ההלכתי לתקנות. הרמב״ם כתב:
בית הדין הגדול בירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה התורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך (דברים יז, 11)… ואחד דברים שעשאום סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות. כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחוק הרת ולתקן העולם. (הלכות ממרים, פרק א, הלכות א־ב) המושג ׳תיקון העולם׳ מובנו האינטרס הציבורי.
הרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת, ברצלונה 1235־1310) אימץ הלכה זו ויישם אותה ־'זכותו של הקהל להתקין תקנות:
שורת הדין בהסכמת בני המדינה (העיר) כל שהרוב מסכימין ומתקנין ומקבלין עליהם אין משגיחין לדברי היחיד שרוב כל העיר ועיר אצל יחידיהם הם כבית דין הגדול אצל כל ישראל ואם גזרו הם גזירתם קיימת והעובר ענוש ייענש. (שו"ת רשב״א, חייה, סי׳ קכו)
כיון שלא היה בימיו בית דין גדול, הרי לקהילה היתה אותה סמכות, ואם רוב יחידי הקהילה החליטו להתקין תקנה, היא חייבה את המיעוט כאילו היתה זו החלטה של בית הדין הגדול.
במקורות אחרים משווים חכמים את תקנת הקהילות לאלו של הגאונים או של הנשיא.
חכמי אשכנז שקדמו לרשב״א נתנו לגיטימציה לתקנות הקהל בדיני ממונות, בהסתמך על הכלל התלמודי ׳הפקר בית דין הפקר׳. כך פסק רבינו גרשום (בערך 965־1020) בהקשר של תקנת הקהילות, כי בניגוד לדין התלמוד (בבא קמא, קיד, ע״א), מי שמוצא רכוש שאבד כתוצאה מטביעת ספינה חייב להחזירו לבעלים. אף על פי שהתורה זיכתה לו שהפקר בית דין הפקר, ואם תאמר כי אמרינן(מתי אנו אומרים) הפקר בית דין הפקר כגון שמאי והלל, אבל האידנא(עתה) לא, ליכא למימר הכי(אין לומר כך) דתנו רבנן וישלח ה׳ את ירובעל ואת בדן… ללמד שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים(ראש השנה, כה, ע״ב).
הלכך מה שעשו הקהלות גזרתם גזרה. (תשובות רבינו גרשום, מהדי אידלברג, סי׳ סז)
חכמי מרוקו קיבלו את עמדות החכמים שקדמו להם, וקבעו שמותר לשנות הלכה לפי שעה בדיני ממונות.
פתגמים-יעל לזמי – פיה מפיק מרגליות – זוהאר תא טאח מן פמהא
פתגמים-יעל לזמי
פיה מפיק מרגליות
זוהאר תא טאח מן פמהא
ספר פתגמים מהווה עוד נדבך לשימור מורשת יהדות מרוקו… במלאכה סזיפית זו עסקה ד"ר יעל לזמי ובעמל רב אספי מפיה של אמה הי"ו, אוסף פתגמים מדהים שמעשיר את מורשת יהדות מרוקו…ועל כך אנו מודים לה…
כולנו חיים בעולם של פתגמים וסיפורי עם כמו ד"ר לזמי, אך לא כולנו יודעים לתעד ולשמר את זה…זה אולי המסר העקרי שמעבירה לנו יעל בספרה הנהדר "זוהאר תא טאח מן פמהא", פיה מפיק מרגליות
16- "אוררילו צ'או-יוריךּ אלט'למא [כמו צלמות]
תרגום – הראה לו אור – הוא יראה לך חושך. הסבר – אסור להראות לבעל או לילד את כל הטוב שבך אחרת הם ינצלו זאת לרעה. למשל: אם את טובה עם בעלך הוא חושב שאת בידיים שלו ויעשה בך מה שהוא רוצה. אז לבעלך תראי חושך כדי שהוא יחפש אצלך את האור.
- "אחטבּ אל חטבּ מא חדדו רטבּ"
תרגום – חטוב העצים בעודם רטובים
הסבר – מתכוונים לילדים שיש לחנך אותם כל עוד הם צעירים.
כמו הכה בברזל בעודו חם.
18- "אַח' קלבּי –פסוק דלל (קינה) – אח' קלבי – מוּרַאדי נְכּוויכּ בּ-מסאמר דְל חדיד חתא י'תעוו'זו, נעמלכּ פ-סנדוק ונסדד עליכּ ונלוחכּ אל בחר וידוז'ו עליךּ אַל מואז"
תרגום – אוי ליבי אוי ליבי רוצה אני לשרוף אותך עם מסמרי פלדה עד שיתעקמו. אשים אותך בתוך קופסה, אסגור אותך ואשלח אותך על פני הים שיבואו גלים ויעלו עליך.
הסבר – שלא אקח עוד ללב.
19- "אח' רית אל-ח'וואן יעללקוה"
תרגום- סוף הגנב- [ש]יתלו אותו
- ״אייואא די-רכּבּ לקסבּה, קולולו יז'יךּ מבּרוךּ לעוואד"
תרגום – יאללה, מי שרוכב על קני הסוף תגיד לו – מזל טוב [שיהיה לך סוס בעתיד] על הסוס. לקסבה = קני הסוף.
הסבר – ילדים היו נוהגים לקחת קסבה [קנה] בשתי ידיים, לרכוב עליו ולצעוק ״דיה סוסה״.
הקשר – אומרים על מישהו שאת מדברת אליו והוא לא מוכן לשמוע. הוא עושה מה שהוא רוצה, גם אם מעירים לו שהמעשה מזיק לו, או יזיק לו בעתיד. שוב מעירים לו והוא לא מוכן לשמוע לדרך הנכונה, שוב. כשמבינים שהוא לא ישתנה אומרים לו: שתהיה לך ברכה ותזכה אפילו לסוס. שהרי בן אדם שעושה שטויות ולא חוזר מהן, אז יאללה תגיד לו מזל טוב. גם ככה הוא לא שומע אז שיפול לאן שהוא רוצה.
- ״אייר תרפד אל-קמח בל עייאר״
תרגום – [חודש] אייר הרם חיטה במרדעת [במידה].
הסבר – בחודש אייר קוצרים את הקמה.
- ״אילא אוצל אל כּתף על אל כּתף-רד בּאלךּ אל תתלפא
תרגום – אם הגיעה הכתף [של הבת / הבן] מעל הכתף [של האם / האב] – היזהרי / היזהר [לטעות] מהטעות.
הסבר – הפתגם נאמר על הבנות והאמהות. אם הגיעה הכתף לגובה כתף האם יש להיזהר במילים. מילה של הבת שווה למילת האם
היהודים בקזבלנקה מראשית בנייתה מחדש ועד לשלהי המאה ה-20-אליעזר בשן
פרק ראשון
קזבלנקה מראשיתה
קזבלנקה, קאזה בלנקה [בספרדית הבית הלבן] בערבית צ׳אר-אלבידא היתה כפר דייגים קטן, בשפך הנהר בוסקורה, שנוסדה על ידי הרומאים, וכונתה על ידי הפיניקים והרומאים בשם Anfa. באזור קזבלנקה התגלו ממצאים מן התקופה הפליאוליתית הקדומה. בעקבות רעש נחרב המקום ונעזב. בשנת 1465 הופיע דון פרדיננד מפורטוגל בראש חמישים ספינות, ועשרת אלפים חיילים, ואלה כבשו את המקום, ובנו בה מבצר. נבנתה שוב החל בשנת 1515 במשך מאתיים שנים של מלחמות. בין השנים 1750-1740 נבנה בה נמל על ידי מולאי אסמעיל עבדאללה החמישי, שמלך בין השנים 1757-1729. במכתב ממדריד ב-17 במאי 1790 נזכרות חמישים ספינות שהעמיסו תבואה בנמל צ׳אר אלבידא. עתה מצוי בה הנמל העיקרי של מרוקו, והעיר היא בירתה הכלכלית של מרוקו. קזבלנקה נהנית ממימי הנהר אל-רביע שאורכו כ-600 ק״מ, ונשפך ליד קזבלנקה לאוקינוס. צפונה מהאזור בו שוכנת קזבלנקה הוא אזור גשום, ויורדים בו בממוצע 400 עד 600 מילימטר לשנה. אבל דרומית ממנה אין גשם מספיק, חוץ מרצועה מקזבלנקה לסאפי, השוכנת דרומית לקזבלנקה בחוף האוקינוס. קזבלנקה, אלג׳יר ותוניס, הן הערים הגדולות בחופה של צפון אפריקה.
William Lempriere שביקר במרוקו וספרו יצא לאור בשנת 1793, כתב כמה פרטים על קזבלנקה. הוא מזכיר מבצר הנמצא בדרך בין צ׳אר אלבידא, מקום מגוריו של נסיך, המוקף גינה שתוכננה על ידי צרפתי. בעיר מצויים 150 כושים. לממשל הבריטי קשרים עם מרוקו החל מהמאה הט״ז, כאשר נחתם הסכם בין אליזבט מלכת בריטניה (בין השנים 1603-1558) לאחמד החמישי אלמנצור אלדהבי, החל בשנת ב-1577. בשנה בה מונה נציג רשמי של ממלכת בריטניה במרוקו.
הערת המחבר: בספר הדן על ראשית הקשרים בין ארה״ב למרוקו נאמר, כי בזמנו של שלמה המלך וחירם מלך צור, היו ספינות סוחר של הפיניקים מפליגות בים התיכון, עוברות את מיצר ג׳ברלטר ומדרימות לאוקינוס, למקום בו נבנתה מאוחר יותר העיר קזבלנקה. אולם וו הנחה בלתי מבוססת, Wright .Macleod 1945, p. 1; Fisher, 1937, Appendix I &.
הסולטאן סולימאן השני(1822-1792) ניהל מדיניות ליברלית למרות מחאות מבית, הוא פתח את נמלי ארצו, ביניהם זה שבקזבלנקה, בפני סוחרים אירופאיים. בשנת 1797הועלו המסים על סחורות יצוא פי שניים, ולאחר מכן פי חמש בנמל של קזבלנקה. בתחילת המאה הי״ט מרד שבט בסביבת צ׳אר אלבידא, לפי דיווח ב־7 במרס 1803. בעקבות שנות בצורת במאה ה-19 היה זרם של חקלאים ממרכזה של מרוקו, שהיגר לערי החוף, ובמיוחד לקזבלנקה.
הסולטאן עבד ארחמאן השני, החליט לפתח את קזבלנקה, נמל קזבלנקה בשנת 1830 עדיין לא שימש מקום לעגינת אוניות גדולות. ג׳והן דרומונד האי(1893-1816), שכיהן כקונסול בריטניה במרוקו החל ב-1845 ומ-1860 עד 1886 שגריר בריטניה במרוקו, חיבר שני ספרים המבוססים על שהותו במרוקו. סייר ברחבי מרוקו החל בשנת 1847, וכתב יומן על מסעו. הוא הגיע גם לקזבלנקה וכתב עליה פרטים אלה: המושל של צ׳אר אלבידא אינו במקום, כי הוא נמצא עם צבאו של הסולטאן. בנו של מושל צ׳אר אלבידא, ושייכים אחרים חיכו לו עם מספר אנשים, כמה מיילים מקזבלנקה. בהגיעו לעיר הוא כתב: צ׳אר אלבידא (או הבית הלבן) נראית נאה מרחוק, הנמל שלה הוא הבטוח לעגינת אוניות בחוף זה. הוא מזכיר גם מעין בשם עין אלביצא.
הקשרים המסחריים של צרפת עם מרוקו קדמו לאלה של שאר מדינות אירופה. ההסכם המסחרי הראשון בין מרוקו לצרפת נחתם בשנת 1767, עם בריטניה בשנת 1791. אבל לנתינים של בריטניה הוענקו זכויות יתרות מאלה של הנתינים הצרפתים. הכוונה לזכוּת להלך לכל אורכה ורוחבה של המדינה, לשכור ולבנות בתים ובתי מסחר. ועם ספרד בשנת 1861. נציג ראשון של גרמניה במרוקו מונה לראשונה בשנת.1873
נציגים של מדינות זרות
בין המדינות להן נציגות דיפלומטית בקזבלנקה היתה ארה״ב. Jesse Me Math נציגה של ארה״ב במרוקו, ביקש בשנת 1863 משר החוץ של ארה״ב להעניק חסות לחאמד דוקאלי, שכיהן לפנים כסוכן קונסולרי בקזבלנקה, בה יצג את האינטרסים של ארה״ב, לארה״ב קונסוליה במרוקו בשנת 1787. בריטניה מינתה סגן קונסול בעיר בשנת 1857, וצרפת בשנת.1865
בשנת 1865 היו כבר ארבעים פירמות בריטיות שעשו עסקים עם מרוקו, ומספר האירופאים שהתישבו בה עלה. העיר צ׳אר אלבידא שבשנים אלה עלתה מכפר דייגים קזבלנקה מראשיתה לנמל העיקרי של מרוקו, עלתה הודות לסוחרים זרים שבאו אליה. בשנת 1908 – 20 אחוז מהתנועה בנמלי מרוקו עברה דרך קזבלנקה, וב-1912 – 52 אחוז מהתנועה.
היו אישים בבריטניה בשנות ה-80 של המאה הי״ט שלא הכירו את מקומה של קזבלנקה. בשאלה שנשאלה בפרלמנט הבריטי ב-15 במרס 1883 היה עדיין ספק בזיהויה של קזבלנקה, וזו היתה התשובה:
Dar el-Baida, Sir, is not only marked in the ordinary maps & books of reference as Casablanca, but it is marked on several of the duplicate name of Anfa. On the Admirality Chart &on the large map of Morocco, officially published by he French Gov [emmen]t the place is only marked as Dar-el-Baida. As soon, however, as it was ascertained in the office, that there was some doubt on the subject, I wrote a private letter on March 7th to the secretary of the Royal Geographical Society, of which I am myself a member, suggesting that it was no doubt the Spanish name of the Moorish town& asking which it was (FO99/209)
האוכלוסיה הנוצרית
תייר אירופאי שביקר במרוקו בתחילת שנות ה-70 של המאה הי״ט כתב, כי מצויים במרוקו כאלפיים אירופאים נוצרים, וניתן לפגוש אותם בעיקר בערי הנמל בטנג׳יר ובמוגדור. רק משפחות מועטות מתגוררות בתיטואן, באלעריש, ברבאט ובצ׳אר אלבידא. הגידול של האוכלוסיה בעיר, מתבטא בנתונים אלה: בשנים 1834-1836 חיו בה שבע מאות תושבים. בשנים 1867-1866 המספר עלה ל-6000. בשנת 1878 גרו בקזבלנקה כששת אלפים תושבים. מספר התושבים בקזבלנקה בין השנים 1900-1856 עלה מ-1600 ל־ 21 אלף.
מהומות בקזבלנקה בשנות ה-60 של המאה הי״ט
ב-6 באפריל 1863 כתב תומאס ריד [Reade] מטנג׳יר לשר החוץ הרוזן מראסל את הדברים הבאים:
אני מתכבד לדווח לך, כי היום קיבלתי מסגן הקונסול בקזבלנקה מכתב, ממנו אני שולח העתק. בו נאמר, כי התושבים הנוצרים בקזבלנקה מצויים במצב מסוכן, בעקבות מהומות שגרמו שבטים מרדניים שכנים. ואני מבקש שאניות מלחמה יישלחו בהקדם לקזבלנקה. בהתחשב במצב הנ״ל, מצורף העתק של מכתב ששלחתי למפקד הצי בג׳יברלטר, לשם משלוח אונית מלחמה המצויה תחת פיקודי. אני מקוה שכבודו מאשר את הצעדים שנקטתי. חתום תומאס ריד.
קזבלנקה לפי תיאורו של גרמני בשנות ה-70 של המאה ה י ״ ט
הגרמני Adolph von Conring חיבר ספר שיצא לאור בברלין ב-1880. הוא כתב בין השאר על קזבלנקה, ורשם פרטים בלתי ידועים עליה ממקורות אחרים. בערבית צ׳אר אלבידא. זו בירת המחוז העשיר של הפרובינציה דוקאלה, נמצאת בחצי הדרך בין טנג׳יר ובין מוגדור. המקום נקרא בעבר בשם Anfa והיא עיר עתיקה, אבל אין שרידים המעידים על עתיקותה. העיר מוקפת חומה עתיקה, ובה מגדל שצורתו מרובעת. אין בעברה של קזבלנקה משהו מיוחד עד שנת 1468, כאשר צבא פורטוגל תקף את המקום. השם העתיק אנפה נעלם. על חורבותיה נבנתה עיר חדשה החל ב-1515. בערבית נקראת בשם קזבלנקה. פורטוגלים נשארו בעיר הרבה שנים. כאשר התעייפו מהמלחמות נגד השבטים בסביבה, אירעה רעידת אדמה, החומות והבתים נהרסו.
מאורים התיישבו במקום בין השנים 1750-1740. הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ששלט בין השנים 1757-1790 ביצר אותה. לאחר פטירתו של סולטאן זה פרצו שבטים לעיר, והשתלטו על אזור המגורים של האמידים, ביניהם על הפירמה Cinco gremios, וכן על סוחרים ספרדים אמידים. בשנת 1863 נערך קרב מר נגד שבטים־קבילים, ורק הודות למעורבותם של הקונסולים של ספרד, פורטוגל ובריטניה הגיעו לפשרה ולשלום.
אסור היה לנוצרים לרכוש אדמה במרוקו, וחוץ מהדירה של הקונסול, אסור היה לאחרים לרכוש אדמה. הממשל בנה מחסנים. מספר התושבים בעיר נאמד ב8-7 אלפים נפש, מהם 1400 יהודים. להם תפקיד חשוב בכלכלה, ואינם גרים במלאח. נכנסים דרך שער העיר הנקרא שער הימיה, יש לעיר עוד שני שערים. מצוי בה מגדל, בו מתגורר קונסול בריטניה. העיר מסחרית ומלוכלכת, יש בה מקום ציבורי לשחיטת בהמות לידו צינור למי שתייה. כך היה בקיץ 1878, אין פלא שמצויות בה מחלות. סחרה העיקרי הוא בצמר ובשטיחים, טיבם אינו מגיע לזה המיוצר ברבאט. נציג הממשל הוא חאג׳ עבדאללה, אדם אכזרי.
ברית מס 28 בעריכת מר אשר כנפו-תעודה לתולדות השד"רים של ועד העדה המערבית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי, מטרת שליחותו של השד״ר ציון אוחנא למערב הפנימי-מרוקו
התעודה:
בע״ה פעה״ק ירושלם תובב״א לחדש אב ש' תרפ״ט
שוכן עד וקדוש שמו דר במרומו יריק משפעו וטובו לידיד ה' וידידנו
יקר רוח איש תבונה חמדת לבבינו גדול ומהולל ביראה ונדיבות
הגביר הנעלה נודע שמו לתהלה כש״ת סי' סי' חייב לכראייף הי" ו ויחטו״א בעויבי מכנסא יע״א
נדיב נכבד ונעלה אין מטרתינו בזה לערוך מכתב בזה את מצב אחיך עדת המערבים בעה״ק ירושלם תוב״בא עניים ומרודים ושפלותם באשר גם שפת נאמני תצר מהגיד אף שמץ מנהו גם בשנים כסדרן כי כל יודעי מצבם יעידו ויגידו כמה הם סובלים מהעוני והדוחק השורר בקרבם ובפרט בשנה הזאת מעוברת מכמה צרות ויוקר השערים והכהם היו בעוכרנו והרעש הגדול שהזיק לכוללנו במדה נפרזה והיינו צריכים לשלוח שליח מיוחד על זה למחיית להושיענו כי אין לנו לישען רק על רחמיכם ומבלתכם אין לנו שום הכנסה לא מארץ ולא מחוצה לארץ ותמנע, היתה שלא להכביד עליכם אשר בצלכם אנחנו חיים והיות כי בא מועד עת לחננה לשלוח שד״ר נהוג למחיית והאלקים אנה לידנו ציר נאמן הייה הרב הכולל בישראל להלל כמויהר ציון אוחנא הי״ו הוא ההולך בשליחותינו זאת קדמה למחיית עמוד עמו ותמוך בידו בכל אשר תמצא ידך להושיע אחיך כי פיקוח נפשות תלמידי חכמים עניים ואלמנות ויתומים פנו כאן וברכת האובדים על ראשו תחול ויזכה לראות בבנין ירושלם בבי״א בטחנו כי כן יעשה עד שיצא השד״ר מאצלו שש ושמח ומלא ברכת ה' ובשם כל חכמי ועניי העדה הננו מברכים אותם בעשר ואשר וכבוד ובנים ובני בנים יחדו יהיו תמים כנ״הר וכנאה החותמים בברכה חברי הועד הכללי לעדת המערבים יכבץ המעתירים בעדו החיים והשלם
ראש הועד לעדת המערבים
PRESIDENT DU COMITE ISRAELITE MAROCAIN
ע'ה שלמה עמיאל ע'ה אברהם בן יצחק הלוי ע'ה אהרן עמיאל ע'ה עמרם אבורביע יוסף דוד שלוש הצעיר שמואל אלעלופ.
הערות המחבר: הנ״ל: אהרון עמיאל נמנה מבין עשירי ירושלים. מקום קבורתו ליד בית החולים שערי – צדק בירושלים על מצבתו חקוקה הכתובת הבאה: ״אשרי איש ירא אה ה׳ פ.נ הישיש הנכבד עוסק בצרכי ציבור אוהב התורה ולומדיה ר׳ אהרון עמיאל בן מסעודה נפטר בשם טוב ביום ד׳ תשרי בשנת השייט תנצבה״.
עמרם אבורביע נולד בטיטואן, היה חבר בית הדין בעדה המערבית משנת תרפ״ד ורבה של העיר פתח תקווה משנת תשי״א. ראו אודותיו, גאון משה דוד, (לעיל, הערה 6), עמי 15 ; ראו גם: הרב דיין שלמה רבה של העדה המערבית כיום(להלן, הערה 15), עמי 390 – 400 : ראו גם: עובדיה דוד(להלן, הערה 16), עמי קנ׳ קסו.
יוסף יצחק שלוש —1960-1890 נולד במראכש, ראו אודותיו: אלמאליח אברהם, הוד יוסף, ירושלים תשכ״ו¡ דיין שלמה, חכמי המערב בירושלים, ירושלים תשנ״ב, עמי 368 – 386 ; ראו גם: עובדיה דוד (להלן, הערה 16), עמי קנ־קנא, תעד.
שמואל אלעלוף: נולד בפאס, מראשי העדה המערבית בי- ם. ראו אודותיו: גאון משה דוד(לעיל, הערה 6), עמי 82 ; ראו גם: תעודות עליהם הוא חתום בספרו של: עובדיה דוד, קהלת צפרו מרוסו. הקהלה והשדרי״ם, ה, ירושלים תשנ״ב, עמי קכט, קלא, קנא, תעד.
הארות המחבר לתעודה הנ"ל: בעזרת ה׳ פה עיר הקודש, תובב״א־ תיבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, שי-שנת, תרפ״ט – 1929, לבבינו – לבבנו, כש״ת – כבוד שם תפארתו, סי׳ – סניור, לכראייף – שה קטן, איל , עם ישראל נמשלו לשה קטן ותמים, הי״ו – ה׳ יחיהו וישמרהו, ויחטו״א – ויבדל לחיים טובים וארוכים, עוב״י – עיר ואם בישראל. יע״א – יכוננה עליון אמן, יבנה עירנו אלוקים. מטרתנו – מטרתנו, בעה״ק – בעיר הקודש, במדה – במידה, למחיית – למחנה תורתכם, הייה – החכם הגדול, החכם המכובד, ומבלתכם – מבלעדיכם, וחכהם: לדעתי מילה זו מתייחסת לחוח צמח בר קוצני, המצוי בשדות כעשב רע. כותבי התעודה דימו את המצב הכלכלי שלהם, כעשבים רעים, שגרמו להם לנזקים נפשיים וחומריים, ותמנע – נמנע מהם, היתה – הייתה, עת לחננה – לחון אותם, לרחם ולעזור להם, שד״ר – שלוחא דרבנן = שליח של חכמים, עה׳ – ע״ה = עבד השם.
עדויות בעל פה:
הרב אברהם שלוש, רב העיר כפר – סבא. אסתר אזולאי, ירושלים.
ספרים ומאמרים:
אלמאליח אברהם, "לתולדות עדת המערבים", לוח ארץ ישראל של לונץ י״ד(תרס״ט), עמי 53- 88. –, הוד יוסף, ירושלים תשכ״ו.
אריאל כתב עת לידיעת ארץ ישראל 55-56 (תשמ״ח), עמי 126-137 (תמונות). אשכנזי שמואל, ירדן דב, אוצר ראשי תבות, ירושלים תשכ״ו. ברנאי יעקב, העדה המערבית בירושלים(1830-1918), ירושלים תשל״א.
״, "העדה המערבית בירושלים במאה הי״ט", פרקים בתולדות היישוב היהודי בירושלים, א, ירושלים תשל״ג, עמי 129-140.
גאון משה דוד, יהודי המזרח, ירושלים תרצ״ח.
גולדמן יעקב, "קהל עדת המערבים ומחלוקתם עם הספרדים", האסיף ד(תרע״ט), עמי 86-90.6
דיין שלמה, חכמי המערב בירושלים, ירושלים תשנ״ב, עמי 31-121.
חיים אברהם, "שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו", ממזרח וממערב ב(1980), עמי 171-203. טולידאנו יוסף, ויהי בעת המלאה, ירושלים 1984. יערי אברהם, שלוחי ארץ-ישראל, ירושלים תשי״א. עובדיה דוד, קהלת צפרו מרוקו, הקהלה והשדרי״ם, ה, ירושלים תשנ״ב. עובדיה משה, מחקר שדן בשד״רי ועד העדה המערבית ושיפורסם בקרוב. עמירן דוד, "רעידות-אדמה בארץ-ישראל", קדמוניות כט(תשנ״ו), עמי 53-61.
רצהבי יהודה, "קונטרס משפם לאלהי יעקב", לתולדות עדת המערבים בירושלים, בתוך: פרם י, איש-שלום מ, שוחט ע(עורכים), ירושלים רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה ב(תשייט), עמי קמז-קעד.
שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת פרקים בתולדות העיר העתיקה בדורות האחרונים, בית-אל 1998.
Joseph Toledano, Une histoire des familles, Jérusalem 1998
תולדותיו של' אבן עזרא יוחנן מבני המערבים-משה עובדיה- ברית 27 בעריכת מר אשר כנפו
משה עובדיה
לתולדות דמויות מערביות בירושלים: תולדותיו של' אבן
עזרא יוחנן מבני המערבים – מוגרבים בירושלים
מתוך ברית מספר 27 בעריכת מר אשר כנפו
היהודים המערבים נמנים מבין יהודי המגרב – צפון אפריקה, שעלו לא״י לאורך התקופות השונות. ב-1854 הגיע לירושלים מרבאט הרב בן שמעון דוד עם פמליה, הוא הקים עדת מערבים, נפרדת משאר העדות. הוא גרם להפרדות מההגמוניה של העדה הספרדית אליה השתייכו כל העדות הספרדיות, מזרחיות וצפון אפריקניות. למערבים היה משקל דומיננטי במאה ה-19 בירושלים, עדתם הייתה השלישית בגודלה מבין העדות היהודיות בירושלים.
במאמר, נבדוק את תולדותיו של מערבי בשם אבן עזרא או כפי שנקרא בפי הירושלמים עזרא יוחנן ובמאמרנו ייקרא יוחנן. לדעתי נחקרו די ביוגרפיות על מערבים בא״י ולכן מאמרנו בא לבחון ביוגרפיה של אחד מבני המערבים הירושלמים שחיו בתקופה רבת תהפוכות בהיסטוריה של העם היהודי קרי מעבר משלטון עותימאני לשלטון בריטי, מלחמת העולם הראשונה, ומלחמת העולם השנייה (1947-1875). המחקר ברובו נעשה על פי שיטת המחקר ההיסטורי בעל פה באמצעות עדויות של מכריו ובני משפחתו של יוחנן.
בראיונות עם עזרא יעקב ובהלול רות ילדיו של יוחנן, נאמר לי שככל הידוע להם משפחת עזרא התיישבה בירושלים עוד במאה ה-18, כאשר המשפחה הגיעה מצפון אפריקה לירושלים העתיקה.
גאון משה דוד בספרו יהודי המזרח ציין שתי דמויות ממשפחת עזרא: האחת אליהו בן דוד עזרא שהיה מחכמי ורבני ירושלים ומגואלי אדמת בריכת ממילא עליה נבנתה שכונת מחנה ישראל ביוזמתו של הרב בן שמעון. אליהו בך דוד גר בממילא בגפו, יש לציין שבתקופתו במאה-19 היציאה מחוץ לחומות ירושלים העתיקה הייתה בגדר של סכנה ועל כן זקני הערבים בירושלים שאליהו היה מצוי בחברתם כבדו את אומץ ליבו על כך שהוא דר מחוץ לחומות. הדמות השנייה שגאון הזכיר היא: דוד בן אליהו(1937-1877) מילידי ירושלים. דוד רכש את השכלתו בבית ספר "כל ישראל חברים", בלימודיו רכש את מקצוע חטוב העץ והשתלם באומנות פיסול באבן, בצדפה ובנחושת. דוד היה האומן הראשון בירושלים שעסק באומנות זו עוד לפני שנוסד בית הספר לאומנויות בצלאל. דוד קיבל עבודות אומנות ממנזרים, כנסיות ומבנים של נוצרים בא״י, כן קנה לו שם של מומחה בהכנת כתובות אומנותיות ובקישוט מבנים, בנוסף ניהל את בית החרושת של שטראוס נתן בתחומים הקשורים לאומנות בכסף, צדפות ועלי זית ושמש בתור מנהל בית ספר תלפיות בתחום עבודות העץ.
הערת המחבר:על המערבים עלייתם והתיישבותם בא״י במאה ה-19 ראו בהרחבה: בן יעקב מיכל, עלייתם והתיישבותם של היהודים המערביים(יהודי צפון – אפריקה) בארץ – ישראל במאה הי״ט, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים 2001 ; ברנאי יעקב, העדה המערבית בירושלים (1918-1830)״, עבודת גמר לתואר מ.א, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל״א. עמאר משה, הרצאת פתיחה בכנס בינלאומי בנושא פאט אלף שנות יצירה, חוברת סקירה לאלף שנות עלייה ממרוקו לארץ – ישראל, אוניברסיטת בר – אילן, רמת – גן 2004, עמ׳ 16-1.
ראו ראיונות עם: בהלול רות, 10.6.07, טבריה, רות נישאה בדצמבר 1947, לקרוב משפחתה בהלול שמואל ממשפחה מערבית טבריינית ומשנה זו רות מתגוררת בטבריה. רות רכשה את השכלתה במוסדות החינוך בירושלים: בית הספר מעלה ובבית הספר של מיסיון סנט ג׳וזף. מ-1955 רות שמשה כמזכירה ראשית בבית משפט השלום בטבריה. רות חברה ספר אודות דיוקנה האישי הכולל שירים, סיפורים וציורים בין הסיפורים ישנם סיפורים אודות ההיסטוריה המשפחתית והאישית של רות; בן עזרא יעקב (ז׳אק): 22.10.06, נתניה, נולד בירושלים ב-1930, גדל והתחנך במוסדות העיר: במיסיון, בכי״ח ובגימנסיה העברית את השכלתו האקדמאית רכש באוניברסיטה העברית בתחום מנהל העסקים ובמהלך חייו שמש בתור איש עסקים. ע.כ
לדברי יעקב, הקורטיזיו(בלדינו: החצר של סבו), הייתה בסמיכות לדאר אל חוסיינים – חצר משפחת חוסייני, שאחד מבניה חאג' אמין אל חוסייני – הידוע בעריצותו ושנאתו ליהודים, הפך לימים למופתי של ירושלים. רות ויעקב הוסיפו שבביקור בעיר העתיקה לאחר שחרור ירושלים (1967), הם נפגשו עם מוסלמי ממשפחת חוסייני שדבר אתם וקלט שהם בני המקום, הם שוחחו עמו ונודע להם שאכן הכיר היטב את יוחנן ואף בשכנות עם משפחתו של יוחנן, המוסלמי הוסיף שליוחנן קראו חנא.
רות סברה שמשפחתה מספר דורות בא״י וכנראה המשפחה הגיעה למצרים בגרוש ספרד ומשם לא״י ואילו יעקב סבר שהמשפחה הגיעה במאה ה-18 מאלגייריה למצרים ולא״י.
יוחנן היה נכדו של אליהו שגאון הזכיר ובנם של יעקב ווידה – מעולות מרוקו במאה ה-19. יוחנן נולד ב-1875 בירושלים, התחנך במוסדותיה המסורתיים של העיר ובגיל 13 עם הגיעו למצוות, החל לעזור בפרנסת משפחתו. יוחנן היה רחב אופקים ובשל סקרנותו החל לקרוא ספרים שמצא במנזרים השונים וכך החל לרכוש מספר שפות: יידיש, פולנית, אנגלית וצרפתית מלבד השפות שהכיר מילדותו כמו השפה העברית, הערבית הפלשתינאית, המוגרבית והלדינו.
יוחנן כדברי יעקב היה הרפתקן – adventurer ובגיל 21 החליט לתור בעולם הגדול, ב- 1896 הגיע לאמריקה ובשלב מסוים נטל חלק בבניית תעלת פנמה החוצה את מיצר פנמה והמחברת בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. העבודה בתעלה החלה ב-1880 עד 1889 ולא הושלמה, ב-1904 התחדשה בניית התעלה שהסתיימה ב-1914. בשנים הללו היה יוחנן באמריקה ונראה מהעדויות שיוחנן כהרפתקן חיפש עבודות מזדמנות מסוג עבודות כפיים שהרפתקנים ומהגרים יכלו למצוא לרוב. יוחנן שינה את שם משפחתו מאבן עזרא לעזרא וגם הוסיף לשמו העברי הפרטי את שמו הלועזי גיון ולכן שמו המלא נהפך ליוחנן גיון עזרא.
לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), חזר יוחנן לירושלים, אשתו הראשונה זוהרה נפטרה בעקבות מחלה בצעירותה וילדיהם עברו לגור בנחלת ציון עם סבם. ב-1922 התחתן יוחנן שנית עם דרעי רחל ממכנס (1967-1900), להם נולדו חמישה ילדים, ביניהם רות ויעקב. רחל עלתה לירושלים בצעירותה ובעת מלה״ע הראשונה גורשה עם משפחתה למצרים בשל נתינותם הזרה, לאחר המלחמה הם שבו לירושלים ורחל החלה לעבוד אצל משפחת ולירו אחת המשפחות העשירות והמפורסמות בירושלים, בבית ולירו רחל הכירה את יוחנן. במפקד האוכלוסייה שנערך בירושלים ב-1939 על – ידי הועד הלאומי הגיעו הפוקדים לביתו של יוחנן בנחלת ציון. מרשימת המפקד נראה כי ליוחנן היו חמישה ילדים: ארבע בנות:
פנינה, שולמית, רות ועליזה והבן יעקב, כן צוינה אשתו השנייה רחל שזהותה הייתה: מערבית ילידת מרוקו. יוחנן צוין בתור מערבי יליד ירושלים ובעל נתינות צרפתית. במפקד צוינו גם בניו של יוחנן מאשתו הראשונה שגרו בשכונת נחלת אחים: בנו אברהם שהיה נשוי לאליאונורה יהודייה ממוצא תורכי ויצחק שהיה נשוי ללאה שמוצאה גם מתורכיה, בניו הוגדרו כמערבים ובמשלוח ידם צוינו כעוסקים בתחום האינסטלציה יחד עם אביהם.
משה עובדיה ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו
משה עובדיה
ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו
מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים
לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 )
פעמים 146-147
באיגרות שד"רים נוספות קשר הכולל את השד"ר לאחד מבני משפחתו שהיה ידוע לציבור הרחב, כדי להעצים את ייחוס השד"ר, מן הסתם בניסיון להגביר את האמון בו בקרב התורמים ולהניעם לתרום סכום גדול ככל האפשר עבור הכולל. מבחינת טווח השנים נראה שהכולל הגזים בייחוס מסעוד לאליעזר כאשר כתב 'נכד ונין', שכן מסעוד יצא לשליחות בשנת 1906 ,145 שנים לאחר פטירת אליעזר, וההיגיון אומר שהיה צאצא רחוק יותר. גם באיגרות השליחות של די אבילה נכתב כי היה 'וחתנא דבי נשיאה מע']לת[ הרב הכולל עט"ר [עטרת ראשנו] מורינו הרב צוף דב"ש [דוד בן שמעון[ זלה"ה [זיכרונו לחיי העולם הבא]'. מסתבר שגם הייחוס – על ידי נישואים – לרדב"ש, מייסד הכולל, עשוי היה לדעת מנהיגי הכולל לקדם את שליחותו של השד"ר.
איגרות השד"ר מסעוד די אבילה
גילוי האיגרות
לצורך מחקריי בעשור האחרון על ההיסטוריה החברתית–הכלכלית של היהודים המערביים בארבע ערי הקודש נפגשתי עם חלק ממשפחות המערביים בירושלים. כך נפגשתי עם הגב' נעמי די אבילה, רעייתו של אהרן וכלתו של יצחק די אבילה, והיא העבירה לידיי אוסף פרטי של משפחת די אבילה, ליתר דיוק את אוספו הפרטי של יצחק די אבילה (1888-1978 ,) נכדו של הרדב"ש ובנם של רבקה ומסעוד די אבילה. יצחק נמנה עם מנהיגי העדה המערבית בירושלים בתקופת השלטון הבריטי ובעשורים הראשונים למדינת ישראל. האוסף כולל שתי תיקיות. באחת מכתבים משנות השישים והשבעים של המאה העשרים העוסקים בהנצחה של חללי מערכות ישראל במסגרת 'יד לבנים' בירושלים, שיצחק היה פעיל בו לאחר שבנו אשר מסעוד נפל במלחמת השחרור, ורשימות של חללי מלחמת ששת הימים בירושלים; כתובה של כולל המערביים ללא ציון שמות וכתבה בצרפתית ואנגלית על אודות הרב אליעזר די אבילה. בתיקייה השנייה, שנכתב עליה 'מערבים', נשמרה תכתובת של יצחק עם ועד עדת הספרדים בירושלים ועם ועד עדת המערבים בירושלים משנות הארבעים עד שנות השבעים של המאה העשרים, תכתובת שנגעה לפעילותו כחבר בוועד העדה המערבית ולמאמציו לשמר מבנים בשכונת מחנה–ישראל ולהנציח את סבו הרדב"ש, וכל זאת כדי לשמר את מורשת העדה המערבית. בתיקייה נמצאו גם כתבות בענייני עיזבון בליליוס; תקנות הנציגות הארצית של היהודים הספרדים בארץ–ישראל משנת תש"ז; חיבור משנת תשי"ז מאת יצחק מולכו על הרב יהודה בן שמואל ביבאס; כתבה על העדה המערבית שפורסמה ב–1 באפריל 1933 בעיתון 'ל'אווניר אילוסטרה' (L' Avenir Illustré )שיצא לאור במרוקו, ובה תמונה של חברי ועד העדה המערבית וביניהם יצחק; הזמנות לאירועים שונים; מכתבים מגופים שנזקקו לתרומות, כמו 'עזרת חולים עממית' ו'מושב זקנים וזקנות לעדת הבוכרים', וקבלות על תרומות. מלבד התיקיות הללו נמצאו באוסף מכתבים שכתבו זה לזה יצחק ובנו אשר מסעוד ותמונות כלליות ומשפחתיות. לאוסף חשיבות רבה לחקר הביוגרפיה של דמויות ציבוריות ופועלן ולחקר המערביים בירושלים ותרומתם ליישוב היהודי ולמדינת ישראל.
בתיקיית 'המערבים' נמצאו גם שתי איגרות שליחות של מסעוד די אבילה, האחת בעברית (להלן איגרת 1) והשנייה, משנת תרס"ו (1906) בעברית ובתרגום לספרדית (להלן איגרת 2) אברהם אלמאליח, ששימש נשיא העדה המערבית, תרם לארכיון העיר ירושלים תצלום של איגרת שליחות נוספת של די אבילה מאותה שנה (להלן איגרת 3)
חשיבות פרסום האגרות
פרסום האיגרות, מקור ראשוני שטרם נודע במחקר, חשוב מכמה סיבות. יש באיגרות ידיעות היסטוריות על המצב החברתי–הכלכלי של עדת המערביים בתחילת המאה העשרים, על קשרי הכולל עם קהילות יהודיות בתפוצות, על מנהיגי העדה, על המשך קיומו של מוסד השליחות במאה העשרים ועל נתיבי השליחות ומידע ביוגרפי על אודות השד"ר. פרסום האיגרות יוסיף נדבך להיסטוריוגרפיה של אחת העדות הדומיננטיות בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית.
גודלן ומצבן הפיזי של האיגרות
האיגרות כתובות בכתבים שונים: כתב רש"י, מעט כתב רהוט(קורסיווי) וכתב מרובע, הן מתחילות להתבלות בצדיהן.
האיגרת הראשונה כתובה בעמוד הראשון מבין ארבעה עמודים ללא מספור, ומידות הדף 29×23 ס"מ. האיגרת השנייה כתובה בשניים מתוך ארבעה עמודים ללא מספור, ומידות הדף 30×20 ס"מ, והאיגרת בספרדית כתובה בעמוד הראשון ובחלקו העליון של העמוד השני מתוך ארבעה עמודים, ומידות הדף זהות, 30×20 ס"מ. דף התצלום מידותיו 29.50×23.50 ס"מ.
לשון וסגנון באיגרות
האיגרות נכתבו עברית ושולבה בה מעט ארמית, בחותמות של חלק מחברי הכולל יש מעט ערבית, ובראש אחת האיגרות יש כתובת בצרפתית. באיגרת המתורגמת לספרדית יש שילוב של השפה הספרדית והלאדינו, וייתכן שמי שכתב את האיגרת היה בתהליך של רה–היספניזציה, רה–קסטילייניזציה, של הלאדינו, אך עדיין יש בלשונו מספר מבנים תחביריים האופייניים ללאדינו. יש באיגרת זו מילים השאולות מעברית וערבית, ושנכתבו באותיות לטיניות, כמו , גלות ,Galuth )נדבה -,Nedabá הנביא – Hanabí, כולל Colel, saliah שליח, ו- Ascarie מס העסכריה, והשם מרוקו נכתב בה בצורה המקובלת בצרפתית Maroc.
סגנון האיגרות דומה לזה של מקצת האיגרות שנכתבו מטעם כוללים אחרים בירושלים בזמנן, ויש בהן מידע על מטרות השליחות, על השד"ר וייחוסו ועל העזרה לירושלים. האיגרות משובצות מליצות, קטעי פסוקים מהמקרא וקטעי משפטים מספרות חז"ל – ולעתים הפך הכותב מילים בטקסט המשובץ מלשון יחיד לרבים או להפך – ואין בהן גודש של ראשי תיבות, דבר שהיה אופייני לאיגרות שנשלחו לצפון אפריקה.
מטרות השליחות
באיגרות של די אבילה פורטו כמקובל מטרות שליחותו לפורטוגל ולארצות אמריקה הלטינית דוברות הספרדית והפורטוגלית: איסוף כספים השייכים לכולל מקופות ומהקדשים בארצות השליחות וייסוד קופות חדשות, כל זאת לשם תמיכה וחיזוק לבני עדת המערביים בירושלים. על פי האמור באיגרות העזרה שהייתה נחוצה לעדה כללה: תרומות לעניים לצורך קניית מזון ופחמים לימי החורף, תמיכה בתלמידי חכמים, באלמנות וביתומים, במורי התלמוד תורה, באורחים מזדמנים, ביולדות ובחולים חסרי ישע, עזרה כספית לחתנים וכלות, מימון קבורת עניים, מתן מצרכים לחג הפסח ועזרה בתשלום שכר דירה למערביים שלא יכלו לעמוד בדמי השכירות. מלבד התיאורים השגרתיים הללו פירטו כותבי האיגרות שתי סיבות מרכזיות למצוקתם. האחת הייתה העלייה ממרוקו לירושלים עקב האנרכייה ששררה במרוקו בתקופתו של הסולטאן עַּבְד אלעַזִיז הרביעי, שעלה לשלטון בשנת 1894 ,בהיותו בן ארבע עשרה, והחזיק בו עד 1908 .ענייני המדינה נוהלו בתקופה זו על ידי ראש הווזירים, והממשל המרכזי נאלץ להתמודד עם מרידות שבטי ברברים, דבר שגרם לפגיעה קשה באוכלוסייה המקומית כולל התושבים היהודים. בנסיבות אלה היו שהחליטו לעלות לארץ–ישראל ולהתיישב בירושלים, וכתוצאה מכך גדל מספר המערביים בעיר מ–1750 ל–2000 נפש, והכולל נזקק לתרומות כדי לתמוך במהגרים החדשים. נוסף על כך יהודי מרוקו הפסיקו באותן שנים לתמוך במערביים בירושלים מפאת המצב הקשה ששרר בערי המערב הפנימי (מרוקו). ייתכן שלמצב הקשה גרמה בין היתר הבצורת בשנת 1904 ,שבעטייה הורה הסולטאן לחלק מזון גם לאוכלוסייה היהודית, כפי שרמזו אולי הכותבים באחת האיגרות בהסבירם מאחינו אשר בערי המערב הפנימי יע"א [יגן עליה אמן].
הסיבה השנייה למצוקה הייתה כופר הגיוס עסכריה או בַּדַל עסכריה(שמשנת 1855 החליף למעשה את מס הגולגולת (גִ'זְיַה), ושמטרתו הייתה לפטור את הנתינים הלא–מוסלמים באימפריה העות'מאנית משירות צבאי, אף שלכאורה הושוו זכויותיהם. כותבי האיגרות התלוננו על קשיי הכולל לשלם מס זה: 'הצרה הגדולה הזאת מס הגולגולת כרגא [חַ'רַאג'] דמלכא [של המלך[ יר"ה [ירום הודו]'; 'ולכל לראש מוטל עלינו לשלם להממשלה [לממשלה] יר"ה מס הגולגולת'; 'על הצרה הגדולה מס המלך'. נראה מהאיגרות ששיעורו של מס זה, שנתפס בעיני הכותבים כמס גולגולת כפי שהכירוהו במרוקו, עלה, או שגדל באופן משמעותי מספר החייבים בו, והצורך לשלם שלושה עשר פרנק עבור כל מי שנזקק לפטור רוקן את קופת הכולל. משליחותו של שמעון חיים חרוש שהזכרתי לעיל למדים שהכולל התמודד עם תשלום מס זה גם בשנים העדה הספרדית, שהיה אמור לשלם את המס עבור המערביים.
רבי רפאל אהרן בן שמעון-דובבי שפתי ישנים
דובבי שפתי ישנים
בקשתו של הרב שלמה אבן צור בדבר הדפסת הספר ״עת לכל חפץ״ פתחה אשנב של תקוה בלבו של רבי רפאל אהרן, והפיחה בו שוב את הרצון העז שקונן בלבו לייסד את החברה ״דובבי שפתי ישנים״ שמטרתה קודש להדפסת ספרי רבני המערב הקדמונים.
למרות שנותרו לרבי רפאל אהרן מספר ימים עד לחזרתו לאה״ק, הוא אזר כגבר חלציו ושב לעורר שנית את העם על הנחיצות והחשיבות של הדפסת ספרי רבותינו. כדוגמא לשאיפתו ולרעיונו הנפלא, הראה להם את הספר ״אהבת הקדמונים״ שראה אור הדפוס על ידו, אילולא נדפס היה אותו ספר חשוב למורשת האבות ולהמשך קיומם של המנהגים הקדמונים, נשכח ונעלם כלא היה בעמק הנשיה. ראיה מוחשית זו נתנה את אותותיה. ולתמהונו של רבי רפאל אהרן, ״חזיתי פלא כי בהתעוררות קלת הערך אשר דברתי עתה, עשתה רושם חזק. ואחרי עצתי נמשכו כמשוך אבן השואבת את חוט הברזל, ותבוא כשמן הטוב בקרבם הטהור…״.
השמועה על דבר יסודה של החברה הנז׳ עשתה לה כנפים בכל העיר. חכם יצחק מימראן, שהיה מחשובי הקהילה ומגביריה, נצב לימינו של רבי רפאל אהרן, ולא נתן מנוח לכף רגלו בהשתדלות ובפעילות למען התארגנותה של החברה.
תוך ימים מספר, בעשור האחרון של חודש תמוז באותה שנה (תר״ן), התאספו ראשי ומייסדי החברה הנז׳, אשר היו ח״י חברים במספר. רבי רפאל אהרן התכבד לסדר להם את תקנות החברה, משטריה תנאיה וחוקותיה. אחד התנאים היסודיים שתקן כדי לקבל חבר לשורותיה היה, לתרום סכום מסוים לקרן החברה. לגזברי וממוני החברה, נבחרו הרב שלמה אבן צור, בנו של הראב״ד, אשר כאמור הדפיס ממיטב כספו את הספר ״עת לכל חפץ״, והנדיב החכם שלמה הכהן אשר הדפיס את הספר ״אהבת הקדמונים״ מכספו. על שני הגבאים הללו הוטל אף לטפל בכל עניני הדפסת הספרים.
להפצרתם של מייסדי החברה שרבי רפאל אהרן יקבל על שכמו כל עסק ההדפסה בעיה״ק ירושלים, לא יכול היה להשיב פניהם ריקם, כי התנו זאת אתו כתנאי בל יעבור. ׳'ואם לא אפיק חפצם יפול כל הרעיון לעמק הנשיה. הוכרחתי לקבל עלי את העבודה הזאת ונכתב בספר, אם כי לא ידעתי מראש את כובד המשא הנעמס עלי…״.
עם כנונה של החברה, מיד ניתנו ספרים להעתקה. בטרם יצא רבי רפאל אהרן את פאס, נשלחו הספרים עם כסף ההדפסה לעיר טאנגי׳ר (עיר נמל בצפון מארוקו) לידי החכם רבי יוסף חיים בן ג׳ו, אשר הוא היה איש הביניים בין החברה בעיר פאס לבין רבי רפאל אהרן מעבר לים, ועל ידו נשלחו הספרים לאחר הדפסתם וקבלתם לעיר פאס. על פעילותו זו, קבע לו רבי רפאל אהרן ברכה בהקדמת הספר ״משפט וצדקה ביעקב״ חלק ב'.
רבי רפאל אהרן עזב את פאס שמח וטוב לב, חרף הצרות הרבות שעברו על ראשו בנסיעה זו. הוא הבטיח לאנשי החברה ״כי תכף בשובי עתה ירושלימה, אמסור את הכתב יד לדפוס, אחרי כי כל החומר הדרוש לבנין הנהו מוכן בידי, ואצא מעוב״י פאס שמח וטוב לב, כי אשר קויתי הנה בא, ואדע כי דבר הי הוא לבוא לפאס שנית להוציא הדבר הגדול הזה לפועל…״.
עלותו על כסא ההוראה במצרים
לפני עזיבתו את מארוקו, קיבל רבי רפאל אהרן פניה מאת הגאון הישיש רבי יום טוב ישראל זלה״ה ושרי ונשיאי הקהילה של ק״ק מצרים לבוא במהרה למצרים ולקבל את משרת ה״החכם באשי״ של מצרים ואגפיה, במקומו של הרב יו״ט ישראל הנז'.
כך מתאר רבי רפאל אהרן את רבי יו״ט ישראל זלה״ה בספרו ״טוב מצרים״:
״מהר״ר יום טוב ישראל, מר בריה(של מהר׳׳ר אליהו ישראל זצ׳׳ל) ישב על כסא ההוראה אחריו ש׳ התרכ׳׳ז, והוא שפט את ישראל כ׳׳ג שנים ומחצה. מהר״ר יו׳׳ט ישראל ז״ל לא היה רק דיין במצרים, רק היה כרכא דכולה ביה, כי כל עניני העיר ועסק הכולל והכנסותיו והוצאותיו הכל היה מסור בידו, כי הרב ז״ל היה איש בקי מאד בעניני המדינה ובחקי הארץ, ובקי בכל דבר, והיתה עליו משרה גבוהה בממשלת הארץ טרם ישב על כסא הרבנות, והיה עסוק הרבה בצרכי הצבור וידיו מלאות עבודה בעיר הגדולה הזאת. ועל כן הוכרח להושיב עמו עוזר בבית דין הצדק אשר יטפל בעניני ההוראה לדת ודין. ובחר לו למשנה תחת פקודתו את כבוד מעלת הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, הדיין ומצויין, אחד מרבני ירושלים מלפנים, שייף עייל ושייף נפיק בענותנות יתירה, כקש״ת מהר״ר חיים דוד שבתי טאראגאנו המכונה מירקאדו זצוק״ל, והיה מבית דינו, וכמעט כל עניני דת ודין הכל היה נעשה ע״י הרב חד״ש זצוק״ל. וכערך שש או שבע שנים קודם סילוקו, נפשו(של הרב יו״ט ישראל), אותה לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים תובב״א, וע״פ רשיון מז׳ טובי העיר וגדולי הקהל השיג את חפצו ועלה לשכון כבוד בעיר האלדים, והניח לממלא מקומו ותחת פקודתו את כבוד הרב חד׳׳ש זלה״ה, כי לא נסתלק מהרבנות גם בהיותו בעיה״ק ירושלם ת׳׳ו, וכסא ההוראה במצרים היה נקרא על שמו, ולכל הדבר הקשה את פיו ישאלו ז׳ טובי העיר ונשיאי העדה הי״ו, כי קרוב הוא מעיה״ק ירושלים למצרים, לילה אחת דרך ים על דרך פורט סעיד לעיה״ק יפו, ומיפו לירושלים שלש שעות וחצי במסלת הברזל. וכן התנהג הדבר עד חדש אב התר״ן אשר בו נסתלק הרב חד״ש זלה״ה, ותכף נקרא הרב כמוהרי״ט ז״ל לבוא מצרימה שלא להניח העדה כצאן בלי רועה. וכאשר עלתה בהסכמתו והסכמת גדולי העדה ונשיאיה בעצה אחת לשום המשרה על שכמי, כתבו אלי עד מקומי במערב הפנימי אשר הייתי אז שליח כולל דעיה״ק ירושת״ו לבוא תכף ומיד למצרים, ואנכי דחיתי בב׳ ידי את הכבוד הזה כי כבד הוא ממני…״.
בהקדמתו של רבי רפאל אהרן לספר ״משפט וצדקה ביעקב״ ח״א, מונה הוא את הסיבות העיקריות לסירובו לקבל את המשרה, וכך הוא כותב:
״עד בשחק נאמן וישראל גם הוא ידע כי בשתי ידי דחיתי את הכבוד הזה, ופעמים רבות מאנתי לשים הכתר הזה על ראשי. האחת כי אינני הגון וראוי לזה, ולרועה בקר לא הגעתי, אף כי להיות לראש לעדה נכבדה כזאת. ושנית כי אדע את משא הלעיפה אשר תשתרג על צוארי, ואשר מצרים מעבידים אותי בהיותי נושא משרה גבוהה בעיר הגדולה לאלהים המלאה תשואות אדם רב ועסקיה גדולים וכבירים הדרוש להם כח אדיר. גם צערי על פרידתי מירושלים עיר אבותי זיע״א, היה נוקב ויורד חדרי לבבי, עדי אמאס כל כבוד ויקר בעד ריצוי אבניה וחנות עפרה, עם כי גם בציון לא התנהלתי על מי מנוחות ושקוע עדי חוטמי הייתי טובע בים היגונים… אפפו מים על ראשי כתרוני הקיפוני ומנוחה הדריכוני, לא תקום פעמים צרה, בכל זאת חן השפוך על כל פנות העיר הקודש היה מחשיך בעיני את כל זיו ועונג עיר זולתה, ואומר, לא כי בציון אשב כי אויתיה, ויעבור עלי מה…״.
האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוק-צשה עמאר
ד. עילות הפוטרות מהקנס
ממזרח וממערב כרך ח'
על־אף האמור באשר לתוקף חיוב קנס השידוכין, במקרים חריגים פטרו בתי־הדין את הצד המפר מהקנס, לדוגמה, אם השתנתה המציאות, ואפשר לשער שלא על בסיס מציאות שכזאת התחייב הצד המפר, ולא היה מתחייב לו ידע זאת מראש, כגון אם המיר את דתו אחד מבני המשפחה של הצד האחר. סביר להניח שלו ידע הצד המפר על כך מראש, לא היה משתדך אתו משום פגם משפחה. כן פסק הרא״ש במקרה שאחות המשודכת המירה את דתה. וכן דן היעב״ץ במעשה שהובא לפניו מהעיר תאזא ״שהמיר אחיה של המשודכת״, ובאירוע שהיה בתיטואן שהחתן עצמו המיר את דתו. עוד דוגמה למציאות שהשתנתה: אם אחד מבני הזוג עשה מעשה מכוער המוציא שם רע על המשפחה, כגון אם זנתה הכלה לאחר השידוכין. ר׳ שאול אבן דנאן דן בביטול שידוכין עם גרושה, מאחר שנודע לחתן שזנתה תחת בעלה. והיא טוענת שידע על כך לפני השידוכין. ר׳ שאול פסק, שאם היא תוכיח שאכן ידע על כך קודם, יתחייב לשלם. ואם לא תוכל להוכיח זאת, על החתן להישבע שאכן לא ידע, וייפטר, וזאת לאחר שהיא תקבל חרם שאכן היא דוברת אמת.
ר׳ דוד הלוי לומד מהמקרה של הרא״ש הנ״ל, שדווקא אם הפגם הוא בקרוב מדרגה ראשונה, כמו אח או אחות של החתן או של הכלה, אבל אם הפגם הוא בקרוב מדרגה שנייה, כגון דוד או דודה של אחד הצדדים, אינו מהווה עילה להפרת שידוכין. על כך הרבה לחלוק עליו היעב״ץ בפסק שכתב על מקרה שהובא לפניו, שאחות אם המשודכת הרה לזנונים ועומדת ללדת ממזר. הוא טען שהרא״ש דן בקרבה ראשונה משום שזה היה המעשה שהובא לפניו, אבל אף הוא אינו שולל שגם בקרבה שנייה קיים פגם משפחה. היעב״ץ קובע שפגם משפחה אינו תלוי בדרגת הקרבה, אלא בתפיסתה בעיני הסביבה: אם הם ידועים כקרובים ומתייחסים אליהם כאל קרובים, אזי אפילו בקרבה שנייה ויותר יש פגם, ואם אין הם מוכרים כקרובים, הרי אפילו בדרגה ראשונה אינו נחשב לפגם:
ולפיכך אם המקולקל קורבתו נודעת לבני אדם עד גדר שתגיע מחמתו חרפה ובזיון למשודך אם ישאנה, הוי פגם משפחה ופטור דאדעתא דהכי לא אישתבע, ואפילו אם היא קורבה דמשפחת האם או דכשרי עדות. אבל אם המקולקל קורבתו נסתרת ואין לה מכיר באופן שלא מגיע מחמתו חרפה ובזיון למשודך אם ישאנה, אין זה פגם שהרי אינו נרגש אפילו אם היא קורבה דמשפחת אב ופסולי עדות וכאותה שאמרו הלך אחר לשון בני אדם.
בכל המקרים הנזכרים והדומים להם, אם חזר בו אחד הצדדים מהשידוך בטענה שעל דעת פגם משפחה שכזה לא התחייב, פטור הוא מהקנס.
מקרה שנדון לפני חכמי פאס בראשית המאה הי״ח: נעשה שידוך, ואחי החתן המיר את דתו, ואחר־כך נודע שדודו של החתן נתפס כמלשין ומוסר. צד הכלה ביטלו את השידוך, וצד החתן תבעו מהם את הקנס הנהוג. נימוקם היה: משפחת הכלה ידעה טרם השידוכין שמשפחתנו אינה טלית שכולה תכלת וידעה גם על ההמרה, ובכל זאת השתדכו אתנו. בית־הדין פסק:
שאבי המשודכת פטור מן הקנס, ואף על פני שכבר זה ימים קודם השידוכין המיר אחיו ואדעתא דהכי שידך בתו, לא מפני כך יוכל לסבול גם הפגם המכוער הזה, שבימים אלה המרות דת שכיחא ואין נמנעים מלהתחתן זה עם זה, אבל הפגם הגדול הזה כל השומע תצלנה אזניו, פטור אפילו מקנס הנהוג…
גם פגם של עברות כלכליות מצדיק הפרת שידוכין. ר׳ דוד צבאח דן בפקיד בנק שמעל והושם בבית־סוהר, ומשום כך הכלה רוצה לפרק את השידוכין. הוא פסק שזו עילה מוצדקת הפוטרת אותה מהתחייבותה הקודמת, ובכלל זה חיובי הקנס, אף שזו היתה עברה חד־פעמית.
כמו־כן נדונו מקרים של הפרת שידוכין בנימוק, שהתגלה בכלה מום שלא היה ידוע קודם. כגון חתן שטען לאחר השידוכין שגילה מום בעינה של הכלה, והיא טוענת: זה מום גלוי, ולכן החתן ידע קודם וקיבל. בית־הדין קיבל את טענתה וחייב אותו בקנס. מקרה אחר: נתעוורה הכלה באחת מעיניה לאחר השידוכין, ופטרו את החתן מהקנס משום שהתחייבותו היתה לכלה בלא מום, ולא שייך לומר בנוגע לשידוכין ״נסתחפה שדהו״. שידוכין בקנס שנערכו בעיר אלקצר שבמרוקו הספרדית: החתן נאלץ לברוח למקום אחר מפחד השלטונות. בהגיע מועד החופה הודיע באמצעות שליח לכלה, שתבוא למקום שבו הוא נמצא. הכלה סירבה ודרשה שיתחתנו בעירם, ורק אחרי החתונה תעבור לעיר שבה הוא נמצא. הדיין הכיר באונסו ופסק, שאם תסרב הכלה ללכת אחריו, יהיה החתן משוחרר מהקנס.
סימני המודרנה בטענות הצדדים
הרבה מסימני החילון והמודרנה של התקופה באו לידי ביטוי בטענות הצדדים להתרת קשר השידוכין. חתן חזר בו מהשידוכין בנימוק שהכלה מחללת שבת, ובית־הדין פטר אותו מהקנס. חתן תבע מהכלה להציג לו תעודה רפואית שהיא בתולה, כי הוא חושד בה שנבעלה לאחר. תגובת הכלה היתה, שאמנם אין היא בתולה, אבל החתן עצמו הוא שהשיל את בתוליה. והשאלה הנידונה: על מי החובה להוכיח את טענותיו, ובמקרה זה מדובר בשבועה. האם להטיל שבועה על הכלה ותגבה את הקנס, או על החתן ובכך ייפטר מהקנס. חתן חזר בו מהשידוך בנימוק שהכלה כתבה מכתב אהבה למעבידה הנוצרי, ציירה בו לב ובתוכו רשמה את שמו של המעביד. הכלה אישרה את כתיבת המכתב, אך טענה שכתבה על־פי בקשת החתן, והלה מכחיש. ר׳ שלום משאש דן בנושא ופסק, שזה נחשב קלקלה דרכה, ולכן החתן פטור מהקנס, מההוצאות למסיבה ומפחת הנדוניה. משודך אחר שחזר בו מהשידוכין טען, כי הכלה היכתה אותו לעיני כול. הכלה טענה שחשדה בו שנותן עיניו בבחורות שהוא האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מסיע במוניתו. והוא מכחיש וטוען שמסיען במסגרת עבודתו. בית־הדין בקזבלנקה פסק, שהכאה חד־פעמית אינה עילה לפירוק שידוכין שארכו כשנה ואשר בעטיין היו לכלה הוצאות רבות. מה גם שהיא נימקה את התנהגותה, ואין אדם נתפס על צערו. לכן על החתן להמשיך את קשר השידוכין ולהתרות בכלה, שאם תרים יד עליו שנית, יפרק את השידוכין והיא תישא בכל התוצאות. החתן ערער על הפסק לבית־הדין הגדול לערעורים ברבט. בית־הדין קיבל את ערעורו, ונימוקו: לו היתה ההכאה בצנעה, בינו לבינה, היה מקום להתחשב בכלה, אולם מאחר שהיכתה אותו ברחוב וביישה אותו לעיני כול, זו עילה מספקת להפרת השידוכין ולשחרור החתן מהתחייבותו. אף־על־פי שלמעשה, סמכותו של בית־הדין הגדול היא הקובעת, להלכה, הוסיף ר׳ שלום משאש והחזיק בסברתו, שאין שום הצדקה לגרום לכלה הפסד כה רב, בלא התראה, על מקרה שאירע פעם אחת בלבד במשך שנה שלמה.
אשרי האיש תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בזו עורך ומחבר : יצחק מויאל
דוד מויאל – עו"ד ועסקן נמרץ לטובת היישוב היהודי
דוד מויאל נולד ביפו בשנת תרפ״א (1880 לפני׳), לאביו יוסף מויאל (לאמו מרת שמחה – בתו של הרה״ג רבי פשה פארדו זצ״ל – רבה הראשי של אלכסנדריה.
בבית הוריו קיבל דוד חינוך יהודי מסורתי טהור, כשהוא עושה חיל בלימודיו בתלמודי התורה השונים של הקהילה הספרדית-מרוקאית ביפו. כשהתבגר דוד הוא נסע לביירות, שם למד בבית הספר היהודי ’׳תפארת ישראל". לאחר מכן המשיך לפריז בירת צרפת, שם למד משפטים והוסמך לעורך דין.
בחזרתו לארץ התפרסם עד מהרה שמו של דוד כעורך דין מוצלח וממולח, שהתמצא בחוקי המקרקעין בפרט, ובכלל – בכל נבכי החוקה העות׳מאנית, עובדה שהועילה לו לטווית קשרים טובים ואדוקים עם השלטון העות׳מאני ששלט אז בארץ. כן היה בקיא בשפה הערבית אותה הכיר על בוריה, והוא הוסיף להשתלם בלימוד הספרות הערבית, ואודות לכך זכה לידידות והוקרה מצד בכירי הממשל העות׳מאני ונכבדי הערבים.
את קשריו הטובים ניצל דוד כדי לסייע ברכישת אדמות וקרקעות לטובת היישוב היהודי. הוא היה שותף פעיל ברכישת עשרות אלפי דונמים של אדמה, וסייע בהקמת שכונות ויישובים יהודיים רבים בארץ ישראל, בעיקר באזור תל-אביב של ימינו.
כמו כן באו לידי ביטוי קשריו האדוקים עם בכירי הממשל כאשר אירעו רחמנא ליצלן התקפות ומעשי חבלה מצד פורעים ערביים ליהודי הסביבה, או אז פנה דוד לידידיו הערביים ופעל אצלם שימנעו התקפות כאלו שוב, וכן שיעמידו לדין את הפורעים. בד בבד פעל גם דוד ליצור יחסי שכנות טובים עם השכנים הערביים, ולהשכנת שלום בין שני הצדדים.
כישורי הכתיבה הטובים של דוד נוצלו אף הם עד תום, כאשר פרסם לא אחת מאמרים בענייני השעה בעיתונות היהודית, ואף בעיתונים הערביים הופיעו פדי פעם מאמרים שונים פרי עטו, שמטרתם הייתה לרכך את ההסתה הפרועה האנטי-יהודית והאנטי-ציונית שהשתוללה אז.
במשך השנים חיבר דוד חיבורי פרשנות שונים על התנ״ך, כפו ״אור ממזרח על ספר בראשית, חיבורים על ספר איוב ותהילים, ועוד. נפטר בתאריך י״ג שבט תשי״ג.
יהי זכרו בחך.
את מרבית החומר ליריעה זו שאבנו מתוך התולדות המורחבות שבראש הספר שבט יהודה, ותשואות חן למחבר.
תמצית תולדות אבינו ז"ל
כור מחצבתו
אבינו הרב עמרם חיים מויאל זכרונו לברכה, נולד בעיירה בז'ו שבמרוקו בשנת תרצ׳ץ(1936 למניינם), לאביו הצדיק הרב שמעון זצ״ל – שכיהן שנים רבות כרב בקהילה היהודית בבז׳ו, ולאמו החשובה אשת החיל מרת מסעודה ע״ה. רבי שמעון מויאל היה ידוע בצדקותו ובתום ליבו, וכהן כרב, שוחט, מוהל, ראש המועצה הדתית בקזבלנקה ואיש חברה קדישא.
תמיד היתה שגורה בפיו האמרה:
דע מאין באת-״תערפ מנאיין ז׳יתו.
העיירה בז'ו
עיירת מכורתו, בדו, נמצאת בשיפולי הרי האטלס התיכון, על אם הדרך מהעיר בני פלל לקלעה דסרננה. שם העיירה נגזר מהמילה ״בודה״ שפירושה בשפה המקומית הינה – אריגה, וזאת על שם הבדים המשובחים שנארגו בידיהם הזריזות והמיומנות של תושבי המקום, שהתפרסמו בכל הסביבה באיכותם ובטיבם, עד שכל מי שכיבד את עצמו קנה לו לפחות ג׳לביה אחת העשויה מבד משובח זה. בעיירה פיכו חיים יהודיים טהורים, ומאות היהודים שהתגוררו בה ניהלו חיי קהילה תוססים ופוריים, מתוך שלום ושלווה ואהבת רעים.
בבית הקברות המקומי טמונים שני צדיקים גדולים, אחד הוא הצדיק רבי יצחק ישראל הלוי זצ״ל המכונה ״סידי פמול לברז״(-בעל המגדל), והשני שטמון בבית הקברות הקדום ׳תזרוט; הוא הצדיק רבי שמעון בן שמאעיל שריף לוי זצ״ל.
בחלקו העליון של הכפר נמצא בריכה טבעית הפכונה ׳׳תמדה״, המתמלאת מים ממפל מים קטן הנובע ממעיין מים זכים. ישנה מסורת רבת שנים בקרב תושבי המקום, כי הטבילה בבריכת מים זו מסוגלת למציאת זיווג-הגון.
שנות נעוריו
בעיירה קסומה זו גדל אבינו, באווירה החמימה של בית הוריו, שחינכו את ילדיהם לתורה ומצוות ומעשים טובים. אביו רבי שמעון עבד למחייתו כסנדלר, שזה היה עיקר עיסוקו במשך שעות היום, ואילו את שעות הלילה הקדיש עבור לימוד התורה והזוהר הקדוש, כשהוא שוקד על תלמודו שעות רבות מדי לילה, ובכך הוא הטמיע בלב ילדיו אהבת תורה ויראת שפים.
נישואיו
בהגיע אבינו לגיל של ׳׳בן שמונה עשרה לחופה׳׳ מצא אבינו את בת-זוגו – אמא, כשהיא אך בגיל 15, והיא יתומה משני הוריה. ויחדיו נולדו להם אז שני בנים ושני בנות. לפרות המצב הכלכלי
הקשה ששרר אז במרוקו הצליח אבא בדרכים לא דרכים להשיג פרנסה מספקת כדי מחייתו בכבוד, ועבד כסנדלר נעלי נשים, כשהוא אינו חוסך מאומה ואינו בוחל בעבודה קשה ומאומצת – הכל כדי לכלכל את ילדיו. עברנו לבית סרטי ליד סבא וסבתא,ברח‘ דרב וגבס בקזבלנקה.
בשנת 1962 עלה סבא – רבי שמעון לארץ הקודש יחד עם בני משפחתו הישר לבאר שבע, ואילו אבא עדיין נותר אז במרוקו, והמשיך לבדו בגידול ילדיו ופרנסתם, כשהוא מקדיש מעתותיו ללימוד התורה.
העלייה לארץ
שנה אחר כך – בשנת 1963 עלה אבא גם הוא – בעקבות אביו – יחד עם משפחתו, לארץ ישראל. את דרכו לארץ עשה באנייה ׳׳פלמינה׳׳, אתה הגיעו לנמל חיפה. בהגיעם לארץ קיבלו את פניהם נציגי הסוכנות היהודית, שהעניקו להם מספר חפצים בסיסיים, והציעו להם כמה מקופמות בהם יוכלו להתיישב, ואבא קיבל את ההצעה לקבוע את משכנו בשכונת הגבעה שבכפר ירוחם. נציגי הסוכנות עבדו על אבא בסיפורים על בן גוריון והבטיחו, אתם תהיו השכנים שלו… אבא התרשם ורצה לגור לידו.
פרנסתו ומקום מגוריו
גם כאן בארץ ניגש אבא בפרץ לעבוד ולפרנס את ביתו, כשהוא עובד במשפרות במפעל סיבי דיפונה. לאחר סגירת המפעל סיבי דימונה עבר לעבוד במפעל נגב קרמיקה שנפתח בשנת 1975 , כמפעל לעיבוד חומרי גלם לייצור אריחי קרמיקה. עם השנים היה אחד העובדים המצטיינים שם.
לפרות עבודתו הקשה והמאומצת במשך היום מכל מקום לא זנח אבא את חוק לימודו, ובשעות הערב והלילה היה שוקד על לימודו מתוך התמדה עד לשעות המאוחרות של הלילה. במיוחד אהב אבא את לימוד ספר הזוהר הקדוש שחיבר רבי שמעון בן יוחאי, והיה מתענג ומתעמק רבות בלימוד הזוהר. אבא אף היה שליח ציבור בבית כנסת.