תקנות מגורשי קטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך

  • השוואה לחקיקה המגורשים בסדר קידושין

ביטוי לכך ולהיבטים נוספים שהעלינו עד כה ניתן למצוא בתקנה הראשונה הפותחת את קורפוס החקיקה של המגורשים. תקנה א קובעת:

תקנו ח״ק ז״ל ששום בר ישראל לא יקדש לשום בת ישראל כי אם דוקא במנין עשרה ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל או דיין מדייני העיר וכן בכניסתם לחופה ואם יהיה באופן אחר מעתה אנו מפקיעין אותם הקידושין.

תקנה זו נדונה בהרחבה בחיבורו המונומנטלי של א״ח פריימן הי״ד, והוא קבע את הממצאים האלה: ראשית, מבחינת התוכן נדרשה נוכחות של חכם המכהן בפועל בקהילה בעת טקס הקידושין או הנישואין כדי שאלה יהיו תקפים. לפי ממצאיו של פריימן, זו הפעם הראשונה שהספרדים העמידו דרישה כזו. חשוב מכך הוא העיצום שהטילו מתקיני התקנה במקרה של הפרתה, שהוא הפקעת הקידושין המבטלת כליל את התוצאה המשפטית של המעשה. לדבריו ״חכמי הגרושים לא נגררו אחרי חששותיהם של חכמי בית דוראן, אלא נמשכו בתקנתם אחרי הוראת הרשב״א ובפרט אחרי הרא״ש שנחשב למריה דאתרא לכל מלכות קשטיליא״. משום כך לדעתו ״אין פלא איפוא שקהלות גרושי קשטיליא הלכו גם בדין זה אחר הוראת רבם הרא״ש שפסק בפשיטות שיש כה ביד ב״ד להפקיע קדושין״.

אף בתקנה בעניין הייבום שאנו דנים בה נקטו חכמי המגורשים בצעד קיצוני והוא חיוב האיש החולה במתן גט. תוכן ההוראה המסוימת למניעת ייבום הושפע מן הרא״ש, שנחשב לרבם של בני קסטיליה, אך גם האמצעי למימושה בחקיקה כללית לחיוב האיש החולה בגט הם קיבלו את השראתם ממנו. ראוי להדגיש שבשתי התקנות, זו בעניין סדר קידושין הפותחת את קורפוס התקנות וזו בעניין מניעת ייבום המסיימת אותו, לא נותרו חיבורים הלכתיים מקסטיליה במאה החמש-עשרה. עם זאת חשוב לציין כי שרידים של דיונים בעניין הפקעת קידושין מן התקופה הסמוכה לגירוש כן הגיעו לידינו, ופריימן עצמו כתבם בספרו בפרק על ספרד. מדובר בוויכוח בין ר׳ שמואל חלת, חכם בלתי ידוע, לבין ר׳ יוסף [חיון?] מחכמי פורטוגל בעניין התרת נשות משומדים מכבלי עגינותם. ר׳ שמואל נקט שניתן להשתמש בדוקטרינה של כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כדי להפקיע קידושין של מומרים, ואילו ר׳ יוסף התנגד לכך בתוקף. ויכוח מעין זה מוצאים אנו גם בין חכם אלמוני לבין ר׳ סעדיה ן׳ דנאן, רבה האחרון של קהילת גרנדה. אין לדעת עד כמה רווחה דעה זו של ר׳ שמואל והחכם האלמוני ואולי חריגה הייתה ודחויה בקרב חכמי ספרד האחרים. לפיכך, קשה לעקוב אחרי השתלשלות ההלכה מן התקופה שלאחר הרא״ש ובניו ועד לגירוש, ומידי השערה לא יצאנו.

נוסיף ונציין כי אין במקורות המשפטיים רמז לעימות עם בני הקהילה המקומית בכל אחד מן העניינים הנדונים בתקנות ובכלל זה בעניין הייבום. הגם שמן הסתם נהגו המקומיים כפי מסורת הרי״ף והרמב״ם המעדיפה באופן מוחלט את הייבום. יש להניח כי אף אם רצו המקומיים להתייצב כנגד מסורת זו של בני ספרד נמנע מהם הדבר בשל מצבה הקשה של הקהילה המקומית, שהייתה מדולדלת וחרבה בעקבות רדיפות וגזרות שניתכו בתקופה הסמוכה. מגורשי ספרד וחכמיהם יכלו אפוא לעצב את עולמם המשפטי והחברתי מבלי שגורמים מקומיים יפריעו להם.

  • המרכיב הכלכלי של התקנה

החידוש שבחלק הראשון של התקנה המחייב את החולה לתת גט לאשתו הצריך שינויים והתאמות בתחום סדרי הירושה ודרכי גביית הכתובה.

ויען שאיזה בני אדם יעכבו ויסרבו ליתן גט מפחד גביית כתובה ונדוניא לכן אנו גוזרין דין המגורשת כדין האלמנה כשתהיה מגורשת בזה האופן לגבות כפי זאת התקנה.

שינוי מעמד האישה מאלמנה לגרושה בעקבות מימוש הנחיות התקנה היה עלול פעמים רבות לגרור בעקבותיו תוצאות כלכליות, והתעורר החשש כי יהיו אנשים שיסרבו בשל כך למלא אחר הוראות התקנה. לפיכך קבעו המתקינים מראש כי לעניין גביית הכתובה והסדרי הירושה יהיה מעמדה של האישה כאלמנה ולא כגרושה.

מהם ההבדלים הכלכליים שהיו בין אלמנה וגרושה, ומי הוא זה שנשא בנטל בעקבות חקיקת התקנה בעניין מניעת הייבום? לשם מתן מענה נעיין בתקנה ה, הקובעת הוראות במקרה שהאיש נפטר בחיי אשתו:

עוד כשיפטר הבעל בחיי אשתו ולא הניח זרע של קיימא ממנה שתקח האשה מכל הנכסים שימצאו לבעלה בזמן פטירתו ב׳ שלישים והשליש האחר יקחו יורשיו עד שלישי בשלישי. והיורשים הנזכרים יפרעו מחלקם הנזכר החובות… ועם הניח זרע של קיימא ממנה תחלוק האשה עם אותו זרע של קיימא כל מה שימצא בזמן פטירתו מחצה במחצה. וכן אם יורשיו יהיו אביו או אחיו יחשבו אף הם כזרעו. והזרע בין מאשה זו בין מאשה אחרת יפרעו החובות מראש הממון והשאר יחלוקו.

לפי דין תורה שנתגבש בתלמוד ובפוסקים אישה אינה יורשת את בעלה וכל זכויותיה עם התאלמנותה מעוגנים בכתובתה בלבד. זכויותיה הכספיות כוללות את הזכות לקבל את הסכומים הנקובים בכתובה בפריטים השונים: עיקר כתובה, תוספת כתובה ונדוניה. זכויותיה האחרות הן הזכות למזון ולמדור במשך ימי אלמנותה, בהתאם למנהגים המתחלפים בין בני יהודה לבני הגליל. זכויותיה הכספיות רובצות כחוב על העיזבון והן בלתי תלויות לחלוטין בגודלו של העיזבון. לעתים תוכל אף היא להיפרע מנכסים שנמכרו במהלך הנישואין מכוח השעבוד הכללי שיש לאישה על נכסי בעלה.

תקנה זו קובעת הסדרים שונים לחלוטין מאלה שנתגבשו בתלמוד והיא ממשיכה מגמה שרווחה בספרד כבר בתקופת הרא״ש. האלמנה אינה גובה עוד את כתובתה כחוב החל על העיזבון, אלא הופכת ליורש המתחרה עם יורשים אחרים. וכאן יש הבדל בזהות היורשים. אם הניח הבעל בן ממנה או יש לו אב או אח, זוכה האלמנה במחצית מנכסי העיזבון, והיורשים האחרים יזכו במחצית האחרת. אם נותרו קרובים אחרים ובכלל זה ילד מאישה אחרת זוכה האלמנה בשני שלישים מן העיזבון, ואילו היורשים האחרים מקבלים שליש אחד בלבד. גם לגבי פירעון חובות העיזבון קיים הבדל בין שתי קבוצות היורשים: אם מתחרה יורש מן הקבוצה הקרובה הראשונה פורעים תחילה את חובות העיזבון ואחר כך חולקים את היתרה שווה בשווה. אם מתחרה יורש מן הקבוצה השנייה (פרט לילד מאישה אחרת) כי אז טורפת האישה תחילה את שני השלישים המגיעים לה ואילו היורשים פורעים מחלקם את חובות העיזבון.

הפער הכלכלי בין שיטת התלמוד לשיטת התקנה תלוי אפוא בכמה גורמים: 1. ההפרש בין סכום הכסף בכתובה לסכום העיזבון; 2. זהות היורשים; 3. היקף החובות, מועד יצירתם וטיב הביטחונות. אם סכום הכתובה גדול ממחצית העיזבון(או שני שלישי העיזבון) וכן אם רובצות עליו חובות המשתלמות בראש, כי אז תעדיף האישה להיות גרושה ולקבל את כתובתה, ואילו היורשים על פי דין יעדיפו את הוראות התקנה הנוהגות באלמנה בלבד. קל לראות כי במקרה שהאיש מעוניין להיטיב את מצבם של היורשים על פי דין, הוא יתנגד לתת לאשתו מעמד של גרושה במקום מעמד של אלמנה.

ראה:תקנות מגורשי קטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך-אלף שנות יצירה, פאס וערים אחרות במרוקו-בר אילן-תשע"ג-עמ'332-329

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר