סיפור הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּיסַאאִ בתרגומה של אביבה שוסמן
{172} אחר הדברים האלה נסעו אנשים [בשיירה], ו[אֶחָיו של יוסף] הצטרפו אליהם. ״אז קרא אליהם הקורא: ׳הוי אנשי השיירה, גנבים אתם!׳״(שם, 70). ״אמרו[האחים]: ׳וכי מה אבד לכם?׳. אמרו: ׳אבד לנו גביע הכסף אשר למלך וגו׳ (שם, 72-71); שובו אליו אפוא״. אמרו: ״נעשה ונשמע, שהרי הוא הרעיף את חסדו עלינו ולא נמרה את פיו״. וכאשר נכנסו אל יוסף אמר: ״מה הניעכם לקחת את הגביע?״. אמרו: ״חי אלוהים! הן יודעים אתם כי לא באנו לחמוס את הארץ וכי איננו גנבים״(שם, 73). אמר יוסף: ״ומה עונשו של הגנב בארצכם?״. אמרו: ״אדון אדיר, ׳האיש אשר באמתחתו תימצא הגנבה, הוא עצמו ישועבד כגמולו. כך גומלים אנו לבני העוולה״' (שם, 75). אמר יוסף: ״נחפש אפוא באמתחותיכם, ברשותכם״. אמרו: ״כן״. החלו מחפשים באמתחותיהם, ולא מצאו בהן דבר, ובאמתחת אחיו בנימין לא נערך חיפוש. אמרו: ״אדון אדיר, חפש באמתחת אחינו בנימין למען לא יתפאר כנגדנו בפני אביו״. אמר: ״האם יודעים אתם מה מנע ממני לחפש באמתחתו?״. אמרו: ״לא״. אמר: ״כי התחייבתם לאביכם להשיבו אליו בריא ושלם״. אמרו: ״אכן, כך אמנם היה״. אמר להם: ״אם כך, חפשו אתם אצלו!״. פתחו את אמתחתו, חיפשו בה והוציאו ממנה את הגביע. אז השתנו צבעיהם ואמרו לו בעברית: ״הוי גנב, אחיו של גנב! הנה המטת חרפה עלינו אצל האדון״. ו[לאדון] אמרו: ״אדון אדיר, אם אכן גנב הוא, הנה כבר אחיו גנב לפנים״(שם, 77). [על כך] אמר אבן עבאם: בעבר, כאשר היה יוסף יושב לשולחן אצל אביו, נוהג היה לקחת ממנו פרוסת לחם ולתתה כצדקה לעניים ולאביונים; משום כך אמרו כי ״אחיו גנב לפנים״. אמרו: ״אדון אדיר, יש לו אב זקן ובא בימים, על כן קח לך אחד מאתנו תחתיו, רואים אנו כי במיטיבים הנך״(שם, 78). אמר להם יוסף: ״ישמרנו אלוהים פן ניקח איש זולת זה שבכליו מצאנו את החפץ אשר לנו. אם כך נעשה, נהיה בבני העוולה״(שם, 79). אחר כך ציווה לקחת את אחיו בנימין. לקחוהו ונשאוהו אל הארמון. אמר יהודה: ״האם לא תדעו כי אביכם קיבל מכם התחייבות בשם אלוהים? הן כבר קודם זנחתם את חובתכם ליוסף. לא אעזוב את הארץ עד אם ירשה לי אבי וגו'; ואתם שובו אל אביכם ואמרו לו: ׳אבינו, בנך גנב, ורק על אשר ידענו נעיד, ולא נוכל לעקוב אחר הנסתר׳ (שם, 81-80); ואם ישאלכם אביכם לראיה, אמרו לו כי אנשי השיירה יעידו על כך״(השוו שם, 82). הלכו בני יעקב, ופניהם מועדות אל אביהם.
הערה שלי א.פ– במקום שכתוב (שם), המתרגמת מתכוונת לפסוק בקוראן בסורה 12 שהיא סורה שכולה מוקדשת ליוסף הצדיק…
אחר זאת נכנס יהודה אל האדון ואמר לו: ״אדון אדיר, אתה כלאת את אחי אצלך ולקחת אותו באשמת גנבה; קח אפוא גם אותי עמו עד שאלוהים ישפוט לטובתנו״. היטיב יוסף עם שניהם עד מאוד. ובאשר למה שאירע ל[שאר] בני יעקב, הם נכנסו אצל אביהם ובירכוהו לשלום, אך הוא חש מיד בחסרונם של בנימין ויהודה, וצעק צעקה גדולה באמרו: ״איה בנימין?״. אמרו: ״הוא גנב את גביע האדון, ולכן האדון מחזיק בו כבן ערובה על גנבתו. ואת יהודה הותרנו בארץ מצרים למען יבקש לשחרר את אחיו״. אז בכה יעקב, ודמעותיו החלו זולגות כגשם בעודו אומר: ״אלליי, מה כבד יגוני על יוסף ושני אחיו!״. התגלה אליו אלוהים יתעלה לאמור: ״חי עוזי ותפארתי, אם תשוב להזכיר את יוסף, מחה אמחה אותך מספר הנבואה ורשום ארשום אותך בספר פורקי עול שמים״. התייפח יעקב ונפל אפיים ארצה מעולף. בהקיצו אמר: ״אלוהיי ואדוני, מתחייב אני לך כי לא אזכיר את יוסף, אלא אם כן תתיר לי זאת״. נגלה אליו אלוהים לאמור: ״חדל מבכייך, כי עתיד אני להפגיש אותך עם שני ילדיך ולהשיב לך את מאור עיניך״. אז נרגע יעקב, ואחר כך אמר: ״בניי, לכו והתחקו על יוסף ועל אחיו וגו׳״ (שם, 87). אמרו: ״והיכן הוא יוסף? שהרי הזאב אכלו זה זמן רב! אולם נשוב אל אדון מצרים ונספר לו את סיפורך; אולי ישיב לך את יַלְדך״.
הצטיידו בפעם השלישית והלכו עד שנכנסו למצרים והתכנסו אצל יוסף. אמרו: ״צרה פגעה בנו ובבני ביתנו, על כן הבאנו מרכולת זעומה. מדוד נא לנו את מלוא המידה ועשה עמנו צדקה וגו׳״(שם, 88). אז אמר: ״הוי אנשים, חטא גדול חטאתם נגדי, אך בקשה יש לי אליכם; אם תמלאו אחריה, אמחל לכם ואשחרר לכם את אחיכם״. אמרו לו: ״מהי בקשתך, אדון אדיר?״. אמר: ״היש ביניכם מי שיודע קרוא וכתוב?״. אמרו: ״כולנו יודעים קרוא וכתוב, ואחינו זה, ראובן, קורא אף כתב יד שנמחק״. אמר ראובן: ״אדון אדיר, עד כה קראתי ארבע מאות כתבים בעברית ובארמית, ולא הותרתי לשון בלא שאדע אותה״. נטל יוסף מסמך כתוב ומסרו לראובן. פתחו [ראובן] וקרא בו, ואז השתנה צבע פניו, והמסמך נפל מידו מעוצם הפחד והבושה. אחר כך פנה אל אֶחָיו ואמר: ״הוי אחיי, זהו המסמך אשר כתבנו ביום שבו מכרנו את יוסף ליד הבור״. קם שמעון, נטל את המסמך מעל הארץ וקרא בו. אחר כך מסרו לאֶחָיו והם הכירו את כתב ידם ואמרו [זה לזה [: ״מאין התגלגל מסמך זה אל האדון? חי שער שיבתו של אברהם, אם ידע אביכם כי מכרתם את יוסף, קצוף יקצוף עליכם לעולמים״. אמר יוסף: ״מה לכם, אנשים, שאתם נועצים ביניכם ונמנעים מקריאת הכתוב?״. אמר שמעון: ״אדון אדיר, הכתוב במסמך זה כבר נמחה מרוב שנים, כך שאיננו יודעים מה יש בו״. אמר יוסף: ״משקרים אתם, ומיד אבהיר לכם במה דברים אמורים״. אחר כך אמר: ״הביאו לי את הגביע והוא יודיעני דבר״. הביאוהו אליו, וכאשר הקיש עליו השמיע צליל. אז אמר: ״גביעי מודיע לי כי עדות שקר בפיכם וכי מכזבים אתם בדבריכם שהזאב אכל את אחיכם יוסף״. אחר כך הקיש על הגביע בשנית והוא השמיע צליל [נוסף]. אז אמר: ״[עתה] הגביע אומר כי קינאתם באחיכם יוסף ולפיכך הוצאתם אותו מעם אביו וחפצתם להרגו; אולם השלכתם אותו אל מחשכי הבור ולבסוף מכרתם אותו למַאלִךּ בן דעְר, וזו האסמכתה הכתובה לכך״. מעוצם הפחד והאימה לא השיבו [האחים] דבר. וכאשר הקיש על הגביע בשלישית והוא השמיע צליל, אמר [יוסף]: ״[עתה] גביעי אומר לי כי יש ביניכם איש אשר אם יקצוף יצאו שערותיו אל מעבר לבגדיו והוא לא יירגע עד אם ישפוך דם״. אז אמר יהודה: ״אמת דיברת, אדון אדיר; אני הוא אותו איש״. אמר: ״מדוע, אם כן, לא הרחקת מעל אחיך את רעתו?״. שתק יהודה ולא הוציא הגה מפיו. אחר כך מסר את הכתב לאחד מבני האצולה אשר קראו עברית, והוא קרא לאמור: ״בשם אלוהים הרחמן והרחום; להווי ידוע כי מאלִךּ בן דעְר אלחֻ׳זַאעִי, בעליה של שיירת מצרים, קנה מבני יעקב נער עברי, צח לשון ויפה תואר, ושמו יוסף. הוא קנה אותו מיהודה, מראובן ומכל אחיהם בעשרים דרהמים, שמשקלם שמונה עשר דרהמים, ויהי כך בשלום״. כעסו האחים ואמרו: ״הוי אנשים, אדון זה אין חפצו אלא לגרום לנו רעה, והוא אכן המיט עלינו קלון קבל עם ועדה״. ושמעון אמר: ״האם תחפצו שאצעק צעקת זעם ואשמידם?״. אמרו: ״אמנם כן״. הוציא את לשונו ועמד לצעוק, אך אז אמר יוסף לבנו אפרים: ״לך, בני, אל האיש ההוא וגע בו בידך״, והוא עשה כן וזעמו פג. אמר [שמעון]: ״מי מכם נגע בי? שהרי זעמי פג!״. אמרו: ״לא נגע בך איש מאתנו, אלא רק אותו נער״. אמר: ״חי אלוהים, יד ממשפחת יעקב נגעה בי״.
אחר הדברים האלה אמר יוסף לעוזריו: ״הציבו עשרה עצים ליד שער העיר למען אכה בצוואריהם של אלה ואצלוב אותם עליהם, ואעשם למשל לדורות הבאים״. אז נתקפו האחים חרדה עזה ואמרו: ״הוי תושבי מצרים, כל איש מכם אשר יגיע לארץ כנען, הבה וימסור שלום מאתנו ליעקב הזקן ויאמר לו: ׳רב היה צערך על ילד אחד; עד היכן יגיע צערך על אחד עשר ילדים?״׳. ובעודם מצפים לעונשם, החלו מאשימים איש את רעהו. כאשר ראה אותם יוסף בכך, קירב אותם אליו והסיר את הכתר מעל ראשו. הייתה על ראשו שומה, אשר דומה לה הייתה על ראש יעקב, וכאשר הביטו בה הכירוה ו״אמרו: ׳וכי יוסף אתה?׳. אמר: ׳אני יוסף, וזה אחי. אלוהים חונן אותנו בחסדו. כל הירא והעומד בעוז רוח – הנה אלוהים לא יגרע משכר המיטיבים׳. אמרו: ׳חי אלוהים! אכן אותך ביכר אלוהים על פנינו, ואנו חטאנו׳. אמר: ׳היום אין גנות עליכם, ואלוהים יסלח לכם וגו״״(שם, 92-90). אחר כך הסיר את כותנתו אשר הלביש לו אלוהים בבור, מסרה ליהודה ואמר להם: ״קחו את כותנתי זאת והניחוה על פני אבי, ואז ישוב אליו מאור עיניו. אחר הביאו אליי את כל בני ביתכם״(שם, 93).
יצאו, ויהודה הקדים אותם עם הכותונת. נשאה הרוח את ריח הכותונת אל יעקב ממרחק של מהלך עשרה ימים. אמר יעקב: ״׳ריח יוסף עולה באפי, אף כי תחשבו שהשתבשה דעתי׳. אמרו: ׳חי אלוהים! אכן שרוי אתה בתעייתך הנושנה״׳(שם, 95-94). אז בא יהודה, הניח את הכותונת ״על פניו והוא שב לראות״(שם, 96). אמר [יהודה]: ״הוי נביא אלוהים, אנו הסתרנו ממך את יוסף; מחל נא לנו״. אמר: ״אבקש למענכם מחילה מריבוני, כי הוא הסולח והרחום״(שם, 98).
אחר הדברים האלה הביא לו גבריאל נאקה מנאקות גן עדן. רכב עליה יעקב והרכיב את ילדיו ואת בני ביתו עמו. נסעו עד הגיעם למצרים, והם שבעים ושלושה איש. יצא יוסף לקבל את פניו, ועמו המון רב. וכאשר הגיע יעקב אל יוסף נפלו איש על צוואר רעהו ובכו. ו[אלוהים] הכניסם למצרים ביום שישי, ובין הפרֵדה והפגישה חלפו ארבעים שנה. ״אז העלה את אביו ואמו״ – כלומר את האב ואת הדודה, כי הוא קרא לדודה אמא – ״אל כיסאו, ואחר השתחוו לו אפיים ארצה. אמר [יוסף]: ׳אבא, הנה פשר חלומי משכבר; עתה הגשימו ריבוני וגו״״(שם, 100).
אחר זאת השתכן יעקב בארמונו של יוסף, ובני יוסף באו אל סבם אשר שמח בהם שמחה רבה. כן באה אליו זליח׳א, דרשה בשלומו ונשקה לראשו ולידיו. היא גם התקינה לו מעון פרטי כדוגמת מעונו שבארץ כנען, ובו חדרים נפרדים לפי מספר ילדיו, ויעקב התגורר בו בתכלית השמחה והאושר.
סיפור הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּיסַאאִ בתרגומה של אביבה שוסמן-240-236