את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012

שקדנו מאוד על לימודינו, ואהבנו מאוד את מה שלמדנו. הלימודים האלו חיזקו את נפשנו ורוממו את מצב רוחנו. הדמויות שלמדנו נצטיירו בעינינו כדמויות חיות וחלפו בדמיוננו כמו סרט חי. משה – בשבילנו היה ממשי, רואים אותו לנגד עינינו ומרגישים אותו, סובלים בסבלו ושמחים בשמחתו. היינו רוצים שיבוא אלינו ויכה את שונאינו כמו שהכה את המצרי, או שיגן עלינו מילדי הנוצרים כמו שהגן על בנות יתרו מהרועים הרעים. באופן האמור קשרנו בין מה שלמדנו, למצבנו בין הגויים. אדם כמו משה מילא אותנו גאווה והיווה עבורנו דמות חיה. המדרש על מותו הביא אותנו לכדי בכי של ממש. לא עזר לו כמה שהתחנן להיכנס לארץ ישראל. לא עזר! כמה שביקש לא למות טרם שידרוך על אדמת הקודש, לא עזר. כנראה שכל בן תמותה, גם אחד כמשה, איננו יכול לחיות לעולמים. ההתדיינות של משה עם ה׳ בעניין מותו המחישה לנו שאין מנוס מהמוות, לא חשוב כמה גדול או כמה מיוחד וחשוב בן האדם. לא אהבנו – לא את דתן ולא את אבירם, ולא את המרגלים חסרי האמונה שגרמו רק צרות לבני ישראל. אנחנו לא ראינו את עצמנו כחגבים, אלא גאים בעבר עמנו. לפעמים דור המדבר, כדור שלנו – הגלות שברה אותו, אם כי רק לנוכח 'הגויים שהשפילו אותו מזה דורות וכופפו את קומתו, אבל בינינו לבין עצמנו תמיד הרגשנו עליונות רוחנית על כל הגויים הסובבים אותנו. ידענו שאנחנו העם הנבחר והעתיד להיגאל בנסים ובנפלאות של ימות המשיח. או אז העליונות שלנו תיראה לעיני כל העולם שיבין כי אנחנו העם החכם והנבון שבו בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה וכי ״מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״. גדול היה כאבנו, כי לא ידע איש את מקום קבורתו של משה. אמא סיפרה לנו על הסנוניות שבנו את הקן שלהן בכניסה לביתנו, שהן ציפורים מופלאות. הן מתאבלות על מות משה, היא סיפרה, ובגלל זה הן שחורות. ומה עוד סיפרה לנו אמא? שהעפר שממנו הן בונות את הקן הוא עפר מיוחד שהן מביאות ממקום קברו של משה. לכן היו הציפורים מוגנות בינינו ואף פעם לא הרסנו את הקן שלהן או פגענו בגוזלים שבקן. משתוקקים היינו לעוף אתן ולגלות את מקום קבורתו של משה. הדמות שהייתה אהובה עלינו ביותר היא דמותו של שמשון. שכן הוא היה עושה שפטים בפלשתים. גם את הברברים שבמרוקו, שהיו מתנפלים על המללאח וטובחים ביהודים, כינינו פלשתים. לא אחת היינו רוצים שיהיה לנו שמשון. הוא היה מפיל בהם חללים. אנחנו לא היינו קושרים אותו ומוסרים אותו לידי הגויים. אנחנו היינו הולכים סביבו ונלחמים לצדו, הוא היה מגן עלינו נגד דורשי רעתנו.

סיפורי התורה עם מדרש רבה, שופטים, מלכים ונביאים, נתנו תוכן לחיינו ומילאו אותנו גאווה כיהודים. למדנו שהיו לנו שורשים חזקים, שאנחנו בני עם חשוב, אשר מנה אנשים גדולים וחשובים, ושעוד יבוא המשיח לגאול אותנו ויוליכנו מהרה קוממיות לארצנו, כמו שהתפללנו יום יום. על כך חלמנו ואף פעם לא התגנב ללבנו הספק, או חלילה איבדנו את התקווה. האמנו כי עוד יבוא הקץ לרדיפות ולעינויים משכנינו. חכמינו אמרו שכל הסבל הזה אנו סובלים כדי לכפר על עוונותינו הרבים, וכי כך אנו קונים את מקומנו בעולם הבא, טהורים מעוון. לפעמים שקענו כל כך בחלומותינו, עד אשר מכת מקלו של הרבי עוררה אותנו בבהלה. רק אז חזרנו למציאות ממנה חמקנו לרגעים. אפילו ערים, עדיין ראינו בדמיוננו את החלום המתוק של גיבורי עמנו, חלום שליווה אותנו כל הזמן. זו הייתה נחמתנו בחיינו האפורים וזה חיזק את רוחנו. ראינו את עצמנו במרוקו כעוברי אורח, כגרים בארץ זרה וכאורח נטה ללון. לא הוטרדנו בגין השאלה כמה זמן זה יימשך. ידענו שגאולתנו בוא תבוא, ואם תאחר – נמתין לה בחיוך. אמונתנו איתנה הייתה ועמוקה בתוך נפשנו. הייאוש לא היה חלק מחיינו. קיבלנו כל דבר באהבה. על כל צרה שבאה עלינו, למדנו לומר ״לא תקום פעמיים צרה״ או ״גם זו לטובה״. אם נענשנו בגלות ארוכה, הרי זה בגלל עוונותינו הרבים. כל פורענות שבאה עלינו, היו אומרים: ״בעוונותינו הרבים״. אף פעם לא הבנתי למה יש לנו כל כך הרבה עוונות ומתי נגמור לכפר עליהם. הרבנים אמרו – הייסורים ממרקין עוונותיו של אדם. אבותינו אף סבלו יותר מאתנו בארץ זו. לאחר שהתוודעתי לכל הסיפורים אודות המוסלמים שהתעללו ביהודים באכזריות נוראה, נמלאתי פליאה על כי נשאר בכלל יהודי אחד חי – וכל סבלותם ספגו, כדי לשמור על יהדותם. כל ההיסטוריה שלנו הייתה מלאה פורענות אחר פורענות, צרה ומצוקה, מועקה בוקה ומבולקה עד ששקטה הארץ עם בוא הצרפתים. לפעמים היו שורפים יהודי חי ללא סיבה, ואחר כך היו דורשים כופר כדי להרשות לקהילה לקבור אותו. אף ערבי לא נענש על הריגת יהודי או על התעללות אכזרית ביהודי.

באשר לתפילה, הרי שזו הייתה חלק בלתי נפרד מחיינו. וכי אפשר לו ליהודי להתקיים בלי תפילה ? ובפני מי נשפוך את שיחנו ואת מרירות לבנו שתוכפים עלינו חדשות לבקרים, משכנינו הרעים? איך נחזק את רוחנו, אם לא בתפילה? השמש היה עובר ברחוב וקורא לאנשים בשמם לקום ל״שחרית״. הולך וצועק ״שחרית! שחרית!״, וכל האנשים נענו. ובכן – אם להודות על האמת – לא כולם. היו שלא קמו. אחי, למשל, לא היה קם. הוא לא הלך בדרכי. רק התחיל לגדול, הפסיק להתפלל כמו רבים אחרים ולא מפני שהלך ל״אליאנס״. דבר לא עזר, לא שכנוע ולא איומים. ברם, התנהגותו לא השפיעה עליי כהוא זה. אני קמתי כי אהבתי את זה. לא קמתי בשביל מישהו אחר ולא היה אכפת לי מה אחרים עשו. היו גם מבוגרים שלא קמו. אני – ברגע ששמעתי את השמש, מיד קמתי בשמחה לקיים את אשר אמר יהודה בן תימא: ״הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״. מיד עם קומי ואחרי שהתרחצתי, הרגשתי כבר ארשת רצינית ותחושה רוחנית נסוכה הייתה עליי ועוטפת אותי. שיננתי ברגש ובכוונה רבה: ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך״. הלא נאמר שהשינה היא אחד משישים במיתה. לכן, כל יום שקמנו לחיים הוא יום של שמחה ושל הודיה לה' בגלל זה קראנו קריאת שמע על המיטה, לפני שישנו. אני שמח בחלקי שאני חי ובריא וממשיך לשנן ״אלוהי נשמה שנתת בי טהורה…״. כל הנוהג הזה הוסיף עומק והערכה למנת החיים שניתנה לנו. לטפל בעצמנו, להיות נקיים ובריאים – זוהי מצווה, כפי שאמר הלל. הרחובות עוד שרויים באפלת מצרים, חושך שאפשר היה לחתוך בסכין, ואני, בצעדים בטוחים, הולך. כאייל העורג לאפיקי מים, כן ״נפשי תערוג אליך אלוהים״.

היה לי פנס שעליו הייתה גאוותי. קראנו לו ״לפנאר״. אני לא זוכר איך הגיעה לידי מציאה כזו. אני סבור שאבא קנה לי אותו כדי שלא אלך בחושך. צורתו כקופסה מלבנית ואנכית, סגורה, עם זגוגיות צבעוניות ודלת בצד שאפשר לפתוח ולסגור. ראש הפנס נגמר בצורת פירמידה, העשויה אף היא מזגוגיות צבעוניות. מעשה ידי אומן. בראש הפירמידה הזו הייתה טבעת לתוכה הייתי משחיל את אצבעי ומנדנד ככה את הפנס בלכתי, ואני הולך ומשנן לעצמי בשקט ״לדוד ה׳ אורי וישעי ממי אירא, ה׳ מעוז חיי ממי אפחד. בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו… הורני ה׳ דרכך ונחני באורח מישור. אל תתנני בנפש צרי…״. וכן: ״יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן, אומר לה׳ מחסי ומצודתי אלוהי אבטח בו. כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות. באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה… לא תירא פחד לילה מחץ יעוף יומם. מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים… לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך. כי מלאכיו יצוה לך לשמורך בכל דרכיך. על כפיים ישאונך פן תגוף באבן רגלך…״. היה זה כנגד השדים, שמא יזיקו לנו בחושך. זה חיזק את רוחי… עד היום אם אני חפץ לגרש מראשי מחשבות הטורדות את מנוחתי, אני משנן מזמור זה. אגיד לכם את האמת, מזמורי תהלים מתנגנים בראשי כל הזמן, בכל שעה ובכל מקום, וזה מרגיע. זה טבעי אצלי. באמת שירה נשגבה שאם אתה מכירה בעל פה, תמצא תמיד מזמור מתאים לשעה, לזמן ולמצב הרוח. זה ממש נפלא!

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012 עמ'-31

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר