רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים שלום בר־אשר

שיא היצירה של דנינו – שרביט הזהב

לשני חלקים עיקריים נחלקת יצירתו זו – שאינה אלא עיבוד מקורי של יצירתו של דנטה הקומדיה האלוהית – ואלו הם: הביקור בגיהינום (דרכי מוות); הביקור בגן־עדן (אורח חיים). על־פי תיאורו, נפגש דנינו בחלומו עם שלמה המלך, ולבקשתו אפשר לו המלך לבקר במדורי הגיהינום, ולאחר מכן – בגן־עדן. דנינו עבר במדורי הגיהינום השונים, מן הקל אל הכבד, ותיאר בפרוטרוט את מראה עיניו, עד כדי תיאור כל חטא ופשע שעשו בני האדם בחייהם על־פני האדמה ושבעטיים הם נענשים עתה בגיהינום בייסורים רבים. מובן שהחטאים המתוארים נוגעים בעיקרם לעולם היהודי (המעניין ביותר לקורא בפרק זה הוא מבחר העונשים והעינויים שהעלה דנינו על הכתב).

בחלקו השני, והעיקרי, של החלום עבר דנינו לתאר את ביקורו בגן־עדן, ועשה זאת בהקבלה כמעט מושלמת לתיאור הגיהינום, כפי שעשה דנטה בספרו. כלומר, אם בתחילת הביקור בגיהינום תוארו החוטאים שפטפטו בשעת התפילה ועונשם – ובתחילת תיאור הביקור בגן־עדן הדגיש דנינו את הטוב ואת הנחת המזומנים למי שלא פטפטו בתפילה, לא יצאו בשעת קריאת התורה וכדומה. חלק זה הוא מעין ״עטיפה״ לדברים שבאמת ביקש דנינו לומר בספרו זה, ושאותם אמר במפגש שלו עם המשיח שהתרחש בשלב המעבר מן הגיהינום לגן־עדן. במפגש חשוב זה הגיעה ביקורתו של דנינו לשיאה, בהציגו את המצב בקהילתו, כפי שביקש ממנו המשיח: ״וישאל אותי המשיח צדקינו, ויאמר ספר לי אדון דנינו, מה שאתה יודע מקהילתך, כל אחד ועניינו, ומעשהו והגיונו.״ השאלה הנשאלת כאן היא אובייקטיבית, ואין אנו רואים בה מגמה מנחה שדנינו יכול כביכול לנצלה. תשובתו של דנינו חדה וברורה, ועיקרה כי קהילתו נחלקת לשניים: לעניים ולעשירים. העניים מרובים, אבל הם נושאים את עיניהם לשמים, ותפילתם כי הגאולה בוא תבוא במהרה. העשירים, לעומתם, אין צרת אחיהם נוגעת להם, הקמצנות היא דרך חייהם, גאולת הארץ אינה מטרידה אותם ואת התורה הם מבזים.

כמי שהרגיש כי הציג תמונה קודרת ביותר, המשיך דנינו ואמר כי בערים אחרות אכן מצויות קהילות ישרים שבחרו בדרך הטוב ושאת הגאולה אכן הן מחפשות, ״ועל זכות אלו האנשים העולם עומד״. ועל כך השיב לו המשיח: ״על עשירי קהילתך, הנני עצוב שהלכו בדרך עקוב ולא הלכו בדרך טוב והיה העושר רשת לרגלם, ולא קמו אחר נופלם; לא כן האיש הישר ורב חינו ישמח בחלקו ובחבלו.״ מתשובה זו עולה שהמשיח סיכם למעשה בקצרה את דעתו של דנינו כי הרשעים סופם מר; ואילו הבוחרים בדרך הטוב, הגם שעתה קשה להם, יזכו באושר בעתיד. לאחר מכן הוסיף אליהו הנביא, שאף הוא נוכח בשיחה, את סיפורו על העשיר הרשע שעד שלא חזר בו מדרכו הרע לא הצליח להירדם וחלם חלומות רעים; ואת דבריו חתם אליהו הנביא במילים האלה: ״לכן, ידידי, כתוב להם דברי ודברי המשיח, ותן אותו לפניהם ובוודאי שישובו מדרכיהם וממעלליהם.״ כאן מתגלה אליהו הנביא כמי שמבין את חששו של דנינו לפרסם ברבים את אשר ״ראו עיניו״, ולכן הוא מעודדו לכותבם ולתת את הכתוב לפניהם. אבל חשובה מכול היא אמונתו של אליהו הנביא שלאחר שיקראו את הדברים ישובו בוודאי בני הקהילה מדרכיהם. עם זאת נראה שדנינו לא סבר כמותו, ודבריו: ״ואם יאמרו הנועדים, המזה אתה מביא לנו עדים, הלא דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים״ מעידים על היסוסיו, למרות החיזוק שקיבל מאליהו הנביא להציג את דבריו ברבים, שכן מי שחציו מופנים כלפיה יראו בדברים שהוצגו בחלום עניין שנועד לעלוב בהם ולהרוס אותם ולא את האמת כפי שהוא רואה אותה. וכאן נשאלת השאלה האם אין הססנות זו מעידה על גוזמותיו בדבריו על העשירים?

הפתרון לכל ״הקלקולים״ הללו יימצא, כמובן, עם בואו של המשיח, ודנינו אכן שאל את המשיח: 1869] שנים. מאז הגלות, כלומר מאז חורבן בית שני בשנת 70/69 לספירה, שנת החיבור היא אפוא 1939.]״אימתי יבוא לעם ישראל להושיענו מגלותו לנחמו ולהרגיעו שזה אלף ושמונה מאות ושישים ותשע בים הגלות הוטבעו.״ ותשובתו של המשיח על כך פשוטה: ״התשובה הראשונה היא ׳היום אם בקולו תשמעו׳, רצוני לאמר אם שבו מעוונם, ולפני השם נכנעו.״ דהיינו: ביאת המשיח תלויה בכם ולא בי, כמשיח. אבל המשך התשובה על השאלה מתי יצא העם מן הגלות ויבנה את בית קודשו מעמיד בעיה: ״שום איש לא ידעו, ולא בכוחו להודיעו ולא להשמיעו, עד זמן קבוע שהשם קבעו.״ כאן הבדיל דנינו בין ביאת המשיח, שתתרחש כשישוב העם לדרכו הנכונה, ובין הגאולה ממש, אשר זמנה אינו ידוע לאף אחד (פרט לקב״ה): ״ואפילו דניאל המעולה לא היה ניגלה, אבל ברוח הקודש יצא מפיו בפה מלא ובלי כוונה מליבו היה עולה, ועכשיו כבר הוא מגולה.״ אפילו דניאל, כך הסביר המשיח, שדבריו גילו הכול, לא ידע את זמן הגאולה, אבל על־פי מילותיו אפשר לחקור ולהגיע לכך: ״לכן ברמז תשמע קולי ותחקור, וממך לא יפלא והוא – ואמרה אדוני מה אחרית אלה״ (ואומרה – וגו׳ דניאל יב, ח). ח וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, וְלֹא אָבִין; וָאֹמְרָה–אֲדֹנִי, מָה אַחֲרִית אֵלֶּה. 

המשיח נותן ביד דנינו קצה חוט כדי שיוכל להביא לקהילתו, יחד עם דבריו ה״רעים״, גם תקווה, שהיא זמן הגאולה. בהמשך דבריו עבר דנינו למעין מחקר על המילים הללו מדניאל יב, ח, אגב ציטוטים רבים מן המקרא ושימוש בגימטריות ובחישובים שונים ומשונים. בסיכום דבריו מסיק דנינו כי בתוך שלוש שנים יקובצו נדחי ישראל והמלוכה תהיה בידי המשיח, ולאחר עוד שנתיים יוכחדו אויבי ישראל כליל.          

ספר דניאל הוא מרכיב חשוב בהרצאתו של דנינו, שהרבה לצטטו בכל ספריו וייחד פרקים אחדים בספריו לפירושים על ספר דניאל; וגם כאן, בחישוב מועד הגאולה, ניתח דנינו פסוק מספר זה.

בסיכום דעתו של דנינו על קהילתו ותחלואיה ותקוותו לגאולה הקרובה ראוי להקדים ולומר כי אין בדבריו של דנינו חידוש רוחני מיוחד, שכן המתח המשיחי היה קיים בעם ישראל מאז חורבן הבית, ובפרט בימי הביניים. הרעיון המשיחי אף התגבר בתורת הקבלה ובמשנה החסידית. עם זאת נודעת דבריו של דנינו חשיבות היסטורית, שכן ספרו הופיע לראשונה בשנות השלושים של המאה העשרים ומבחינה היסטוריוגרפית היה ערכו רב מבחינת רציפותו של הרעיון וחישוביו של הוגה זה. דבריו מעידים על המשך האמונה ברעיון המשיחי לאורך הדורות, ובכלל זה בדורו.

בקוראנו היום את ספרו זה, מה צר הדבר שדווקא בשנים אלו, שעל־פי חשבונו של דנינו עתידה היתה להתרחש בהן גאולת עם ישראל, הושמדו מיליוני יהודי אירופה בשואה. או שמא אכן גרמה שואה זו לקיבוץ נדחי ישראל מן התפוצות ולאתחלתא דגאולה? בהקדמתו לספרו הבא, רסיסי לילה, כתב דנינו: ״אבל באמת שום חלום לא חלמתי, רק רעיון ובחלום הלבשתיו מיני צבעוניים.״ כלומר, הוא התבונן במציאות ההיסטורית, וזו עוררה אותו להגות בעלת אופי היסטוריוגרפי מובהק – מן ההווה של יהודי אירופה להווה של יהודי מרוקו.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים

שלום בר־אשר-עמוד 39

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר