המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

תחילה לא אהדו התושבים הוותיקים את ״העולים החדשים״ ממרוקו, ורבני מקנס התלוננו בפני רבני טבריה על קיפוחם של רבנים יוצאי מרוקו על ידי הרבנים הוותיקים בעיר. בין באי עלייה זו הייתה גם משפחת טולידאנו, שאחד מבניה במאה ה-20 היה הרב יעקב משה טולידאנו, שכיהן כשר הדתות בממשלת ישראל.

עולי צפון אפריקה חידשו את היישוב היהודי גם בעיר החוף הדרומית עזה. תחילה מדובר היה בכמה עשרות, ובמלחמת העולם הראשונה ישבו בעזה כ-200 יהודים, רובם יוצאי מרוקו. עולה מאלג׳יר ובני משפחתו היו במשך שנים רבות מראשי הקהילה היהודית בצפת. הכוונה לשמואל אברהם עבו, שהגיע עם משפחתו כילד בראשית המאה ה-19. אביו היה סוחר חשוב באלג׳יר ובארץ ישראל המשיך בעסקיו. שמואל אברהם עבו הלך בעקבותיו, ועסקיו חרגו מגבולות הארץ והגיעו עד הודו. הוא קיבל זיכיון מהשלטון הטורקי למכירת צבע לאריגים בבל ארצות המזרח. בשל אישיותו והשפעתו מינתה אותו ממשלת צרפת לקונסול שלה בגליל. באותן שנים זכו יוצאי אלג׳יר בנתינות צרפתית, ולנתינים זרים היו זכויות רבות תחת הסדר הקפיטולציות, שעליו חתמו האימפריה העות׳מאנית והמעצמות הגדולות. איש לא יכול היה לפגוע בהם אם נמצאו תחת חסות הקונסול עבו. שמואל עבו היה בין גואלי הקרקע הראשונים בארץ. הוא רכש את אדמות מירון, לרבות את קבר רבי שמעון בר יוחאי, הקים עליו את המצבה וחלק מן הבניין. במשך כל השנים מקובל כי בני משפחת עבו נושאים את ספרי התורה בחגיגות הגדולות של מירון בל״ג בעומר.

לשמואל אברהם עבו היה גם חלק חשוב בהתיישבות יסוד המעלה, והוא הגן על המתיישבים הראשונים מפני מתנכלים, כמו גם מפני הפקידות הטורקית החמסנית. כ־40 שנה שלט ביד רמה בגליל והכול העריכוהו, כולל ראשי השלטון הטורקי. לאחר מותו קיבל את תפקידיו בנו יעקב חי עבו, שגם הוא המשיך לסייע ליהודי צפת, האזור וההתיישבות החדשה בגליל.

קהילה גדולה של עולים מצפון אפריקה הייתה בירושלים. הם הגיעו אליה בקבוצות גדולות החל מאמצע המאה ה-19 ולאחר זמן לא רב הסתכסכו עם העדות האחרות שנמנו עם ה״ספרדים״, משראשיהן של אלה לא הסכימו להתחלק עם ה״מערביים״ בכספי התרומות שהגיעו מחוץ לארץ, וה״חלוקה״. אי לכך שלחו הצפון־אפריקנים שליחים משלהם לארצות מוצאם, דבר שלא מצא חן בעיני ראשי ה״ספרדים״ בירושלים. הדברים הגיעו עד לכדי הלשנות על מנהיגי ה״מערביים" וכמה מהם אף הושמו במעצר על ידי השלטון הטורקי. מי שהתגבר על חילוקי הדעות היה הרב דוד בן־שמעון(דב״ש) שעלה מרבאט שבמרוקו ב-1854 יחד עם קבוצה מתלמידיו. הרב בן־שמעון הפך למנהיג ה״מערביים״ והגיע להסדר עם ועד העדה החרדית ביחס לחלוקת הכספים. באותו תקופה הגיעו לירושלים כמה משפחות אמידות ממרוקו, ובהן מימון, עמיאל ואבו-שדיד. הבאים רכשו קרקע למרגלות הר הבית ובנו שם בתים. הרב דב״ש הגדיל לעשות למען משפחות מעוטות אמצעים מקרב ה״מערביים״, בהקימו מעין ״שיכון עממי״ למענן מחוץ לחומות. השכונה, שקיבלה את השם ״מחנה ישראל״, נוסדה ב-1867 והייתה הראשונה שהוקמה על ידי בני ירושלים עצמם (השכונה הראשונה, ״משכנות שאננים״ הוקמה על ידי משה מונטפיורי בכספי נדבן אמריקני). שכונת ״מחנה ישראל״ הוקמה ליד בריכת ממילא, לא הרחק ממתחם מלון המלך דוד של ימינו. רק שנתיים אחר כך, ב-1869, הקימו האשכנזים את השכונה ״נחלת שבעה״. הנה כי כן, העולים מצפון אפריקה תקעו יתדות בפינות שונות של הארץ במהלך המאה ה־19 ויש להם כמה וכמה ״מניות יסוד״ בהקמת היישוב החדש. כך ביפו, בחיפה, בטבריה וגם בירושלים.

משפחת מויאל – ממרוקו ליפו

ההיסטוריה המשפחתית מספרת כי שורשיה של משפחת מויאל מגיעים ליהדות ספרד בתקופת ״תור הזהב״, שנקטעה כידוע בגירוש ספרד ב-1492. לא ידוע אם בני המשפחה סבלו מהאינקוויזיציה הקתולית, או שחמקו בזמן, מבלי להיפגע או להינזק. הם נדדו מספרד דרומה לתחומי מרוקו, ושם התגוררה המשפחה במשך דורות.

לגבי מקור השם מויאל יש כמה גרסאות. לפי אחת מהן מוצא השם מהתואר מוולאי – אדוני בערבית, או ״מוהל״ – על פי המקצוע, כפי שהיה מקובל בהרבה משפחות יהודיות. גרסה נוספת מציעה את שילוב המילים מי־אל. ייתכן גם שהשם נבע ממקום המגורים – עיירה במרוקו אשר שמה מויאלו.

מקובל במשפחה שלאחר עזיבת ספרד היא השתקעה בעיר רבאט (כיום בירת מרוקו). ככל הנראה, אבותיהם של המויאלים המודרניים עשו חיל במרוקו בתחומי הכלכלה והרוח. כמה מהם התעשרו, אחרים היו לרבנים גדולים, ולא חסרו גם בעלי מקצועות חופשיים. לפי אחת המסורות שהועברו מדור לדור, כבר במאה ה-17 עלו בני מויאל לארץ ישראל, קרוב לוודאי לירושלים. אולם לא נמצאו לכך הוכחות כתובות.

ההיסטוריה המודרנית יותר מביאה אותנו לרבאט של שנת 1813. באותה שנה נולד למשה מויאל (ואולי די־מויאל) בן שקיבל את השם אהרון. האב חינך את הבן לתורה, לעבודה ולמעשים טובים והדריכו בדרכי המסחר. אהרון התגלה כתלמיד חכם שרגליו נטועות בחיי המעשה. בָּקִי היה בדברי ימי עם ישראל ותורתו והוא אף קיבל את התואר חכם. את אהבתו לארץ הקודש שאב אהרון מגדולי משוררי ספרד.

מרדכי אלקיים, במחקרו המקיף על קהילת יפו במאה ה-19 והקמת שכונת נווה צדק, מספר בהרחבה על פרשת עליית משפחת מויאל לארץ ישראל – ודרכה כאן במסלול עכו-חיפה-יפו, מסע שנמשך כשלוש שנים.

אלקיים כתב כי אביו של אהרון מויאל, משה, היה מה שקוראים ״גדול בתורה וגדול במסחר״, ומסחרו חצה גבולות והגיע עד ספרד, פורטוגל, גיברלטר, צרפת ואיטליה. הוא נחשב לנדבן גדול ותמך בישיבות שפעלו בערים שאליהן הגיע בארצות השונות. לבנו אהרון העניק את החינוך הטוב ביותר של הימים ההם: הנער למד בישיבה ובד-בבד לימדו אותו מורים פרטיים צרפתית, איטלקית וספרדית, לצד חשבון והלכות-מסחר.

את תורת המסחר הבינלאומי למד אהרון מאביו משה, כבר בגיל 16. האב צירף אליו את בנו במסעותיו לארצות אירופה. בגיל 18 נשא לאישה את סעדה לבית עמיאל, נערה נאה ממשפחה עשירה, שהנדוניה שלה, יחד עם סכום כסף גדול שקיבל אהרון מאביו, אפשרו לו להקים עסק משל עצמו. כך היה גם הוא לסוחר בין־לאומי והרבה לנסוע לצורכי מסחרו. רוב עיסוקו היה בסחר תבואות ומתכות יקרות.

סיפרו עליו שהיו לו טעם והבנה בארכיטקטורה, ובכל פעם שהיה רואה בית יפה או אזור מתוכנן היטב, נהג לומר כי לאחר שיעלה לארץ ישראל, יבנה בה בתים ומתחמים יפים כאלה. מכאן גם אפשר ללמוד שרגליו היו אמנם במרוקו ובארצות אירופה שאליהן הגיע במסעותיו, אולם ראשו היה כל העת בארץ ישראל.

כמו אביו, סייע גם הוא לרבנים ולישיבות. במיוחד הוא עזר לידידו הרב דוד בן־שמעון מהעיר סלה, עיר סמוכה לרבאט, שעמד בראש ישיבה גדולה. ידידות זו נמשכה ביתר שאת לאחר שהשניים עלו לארץ ישראל. הם עשו זאת באותה עת לערך – בתחילת שנות ה־50 של המאה ה-19.

עוד בטרם מלאו לו 40 חש אהרון מויאל כי חיי החומר המשגשגים שלו מרחיקים אותו משאיפתו העזה להגשים את חלומו – לעלות לארץ ישראל. ב-1851 החל בהכנות להרפתקת חייו. הוא פנה לבני משפחתו ולעמיתיו הסוחרים והציע להם הצעה שבעיני אחדים נראתה דמיונית: קבוצה גדולה של יהודי מרוקו תעלה במשותף לארץ ישראל ותקים יישוב משלה. ההיענות הייתה מפתיעה, ורבים באו להתעניין ואף החלו למכור את רכושם ואת עסקיהם.

בעת ההכנות למסע ביקר מויאל באיטליה ונפגש שם עם אחד ממבשרי גאולת ציון והציונות – ר' יהודה אלקלעי. הרב אלקלעי שמע בהתעניינות על תכנית ההתיישבות של מויאל וחבריו, ועודד אותו. אהרון מויאל נהג לספר כי דבריו של הרב אלקלעי המריצו אותו להחיש את עלייתו ארצה.

ב-1852 יצאה קבוצה גדולה של יהודי מרוקו לארץ, כשהיא נדחסת לתוך ספינת מפרש. לפי כמה מקורות מדובר היה ב־180 איש, אישה וילדים רבים. לאחר שבועות רבים בים סוער, תוך שהם פוקדים בדרך נמלים שונים בים התיכון, הטילה הספינה עוגן בנמל הקטן של עכו. יהודי הקהילה קיבלו ברצון את הבאים ולאחר זמן קצר המשיכה החבורה הגדולה את דרכה – לחיפה.

חיפה של אמצע המאה ה־19 הייתה עדיין עיירה, ויהודיה המעטים קלטו את הבאים. משפחת מויאל הייתה מורכבת בעת ההיא משש נפשות – האב אהרון, האם סעדה וארבעה ילדים: יוסף, אברהם, שלום ואליהו. אהרון היה איש עסקים ממולח ומחושב. הוא הביא עימו באופן נסתר הון רב בצורת מטילי כסף, זהב ומטבעות. לאחר בירורים ראשונים בחיפה וסביבתה הוברר לו ולעמיתיו כי רעיון היישוב העצמאי שרצו להקים הוא בלתי אפשרי בתנאי ארץ ישראל של הימים ההם. גם החיים בחיפה לא הבטיחו רבות. היישוב במקום היה זעיר, אוניות עגנו בנמל הפרימיטיבי רק לעיתים רחוקות, ומצב עניינים זה לא התאים לטמפרמנט העסקי של אהרון. הוא שאף לפסגות גבוהות יותר.

בעקבות בירורים שערך הגיע למסקנה שמקום מתאים יותר למשפחתו ולו הוא העיר יפו, שבה התגוררו כבר כמה עשרות משפחות של יהודים ״מערביים״. מויאל וחלק מחברי קבוצתו הדרימו ב-1855 ליפו ותקעו בה יתד. קיבלו את פניהם בשמחה עולי מרוקו ואלג׳יר שקדמו להם, ובהם בני המשפחות שלוש, בן־שימול, מטלון, אבוטבול ושירוזין. סיוע מיוחד קיבלו הבאים מהרב ר' יהודה הלוי מראגוזה, מי שכיהן כרב קהילת יפו במשך עשרות שנים. המויאלים אומצו ממש על ידי אברהם שלוש, ראש הקהילה ביפו, ותוך שנים אחדות הוא ביקש מאהרון מויאל שיחליפו.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'31