מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים-משה עמאר-2011-סיום המאמר

מחקרים בתרבותם

ואנן בעניותינו אחר כמה מחילות מהרב ה' לא יכולנו לכוין דבריו בזה, דלפי דבריו לא זיכה הרשב״א לבנו של ש״ץ מדין ירושה, אלא מחמת שהרוב חפצים בו והמיעוט הם שאינם חפצים בו, ולכך זיכה לבנו של הש״ץ הא׳ להיות לו דין ירושה במקום אביו. וזה פלא, שא״כ הוא בלי דין ירושה יזכה הבן, מטעם דבכל מקום אזלינן בתר רובא. והגע״ע [והגע על עצמך] בקהל שלא יש להם שום ש״ץ, ורובם הביאו איש אחד שהם חפצים בו להיות ש״ץ, והמיעוט של הקהל הביאו איש אחר שהם חפצים בו, ודאי דאזלינן בתר רובא והרוב יכופו המיעוט. וא״כ מאי אהני דין ירושה לאותו הבן שהביא הרשב״א, שבנו קודם מדין ירושה, שהם דברי מור״ם. וכמ״ש הרב מ״א, מדין שררה, והלא בלא זה הדין כך הוא, כיון שהרוב חפצים בו ודאי דאזלינן בתר רובא.

עוד יש לתמוה על דברי הרב ה׳, שהרי מור״ם ה׳ כתב בסוף דבריו שהם דברי הרשב״א, ואין הצבור יכולין למחות. ולפי דברי הרב ה׳, כך היה צ״ל [צריך לומר] ואין המיעוט יכולין למחות, לא לקרות למיעוט בשם צבור. ופשט דברי מור״ם שנקט בלשונו ואין הצבור יכולין למחות, מורה משמעותו שאף אם יהיו המוחים הם הרוב שנקראים באמת צבור, אפי״ה אין יכולין למחות מדין שררה וכו׳. ואין להקשות על זה ולומר, סוף סוף הרי בדברי השואל להרשב״א שהעתיק דבריו הרב ה׳, [הנזכר (רבי חיים ברלין). ומכאן שהרבנים חברי בית הדין הגדול בארבאט, לא עיינו במקור ר״ש בן אדרת, שו״ת הרשב״א, וילנה תרצ״ו, ח״א, סימן ש.]מבואר שמי שהיו חפצים בבנו של הש״ץ הא׳ הם מאה וחמשים ומי שאינם חפצים בו לא היו אלא עשרה. מזה אין סתירא, שהשואל ששאל להרשב״א כתב המעשה שהיה איך היה, שמאה וחמשים חפצים בבן הש״ץ הא׳, ועשרה הם המוחים. והרשב״א השיב שזוכה הבן והוא קודם מטעם ירושה. וכוונת הרשב״א לו׳, שבלא טעם הרוב יזכה מדין ירושה, וממילא אף אם יהיו הרוב הם שמוחים בבן הש״ץ הא׳ אינם יכולים למחות. ובלא״ה [ובלאו הכי.] ראיית הרב ה׳ מגמ׳ דכריתות ומפירש״י שם, דכשיש מחלוקת בישראל שאינם חפצים בו, ליכא דין ירושה אינה ראיה מבוררת, שהרי הרב ה׳ הוא בעצמו נעקץ ממה שפי׳ הרמב״ם על המשניות, שפי׳ שם מחלוקת בישראל, שיש מחלוקת בין הבנים של המלך שזה רוצה למלוך וזה רוצה למלוך, והקהל יש מי שרוצה בזה, ויש מי שרוצה בזה, ובזה הוא דבטיל דין ירושה. אבל אם הקהל מחולקים שיש מהם שרוצים בבן המלך, ויש מהם שרוצים באיש נכרי שאינו מזרע המלוכה, אפשר דלאו

כל כמינייהו לדחות מקרא מלא הוא ובניו בקרב ישראל, ואמרינן בזה איכא דין ירושה ושררה. ובאמת יראה שכן הוא האמת, דבשלמא אם המלך הניח שני בנים וכל אחד רוצה למלוך, שאף שהמלך בעודנו בחיים מצוה להוריש מלכותו לבן שחפץ בו, וכמו שהיה הענין שאדוניה בנו רוצה למלוך ויואב שר הצבא ורבים מישראל רצו להמליכו.

 בזה ליכא דין ירושה ולאו כל רבעי מלכא מורית ליה מלכותא. פירוש ולאו כל רבעי מלכא שהוא דוד הע״ה [המלך עליו השלום.] רוצה להוריש את שלמה בנו מלכותא מורית ליה, דליכא בזה דין ירושה כיון שגם אדוניה הוא בנו, וג״ב רבים מהקהל חפצים בו. ולכך הוצרך דוד הע״ה למשוח אותו, שעל ידי משיחה לא ישאר שום ערעור. אבל ודאי אם היו הקהל מחולקים שיש מהם רוצה להמליך איש אחר נכרי שאינו מזרע המלוכה, ויש מהם שרוצים להמליך בן המלך, בזה לא היו צריכים למשוח, שבלא״ה יש לו דין ירושה. ושאני יהואש שהוצרכו למושחו, מפני שעתליהו הוחזקה כמה שנים במלכות.

 ובאמת המעיין בדברי הגמ׳ שם יראה, שגם פירש״י שם הוא על זאת הכוונה, וליכא מחלוקת בזה בין רש״י והרמב״ם.

אבל מ״מ [מכל מקום.] נראה דאין זה הבן הבא לזכות בזה מדין שררה וירושה מכח אבותיו, עדיף מגברא דאתי מחמתיה. והנה באביו חקינו עצמם מצינו שכתב מרץ סי׳ הנד סכ״ה, וז״ל: אין מסלקין חזן מאומנותו אלא אם כן וכר וכתב המ״א שם סקל״ב, אין נכון להעביר הש״ץ בשביל אחר שקולו ערב, ואם הרוב חפצים באחר, ישמשו שניהם כאחד, רלב״ח מהר״א די בוטון. הרי דהרוב כחו יפה, שאף שאין מסלקין לש״ץ מ״מ יכניסו עמו אחר שרוצים בו הרוב להשתמש כאחד. ואין לומר דאין כח לרוב בזה אלא מטעם שהאחר קולו ערב יותר, אבל אם לא היה קולו ערב יותר אין כח ביד הרוב אפי׳ להכניס אחר עמו, זה אינו. ועיין בס׳ אשל אברהם ס״ק ז׳, שכתב: וכתב לח״ר, על ענין חזן שקבלוהו כל הקהל, ועתה רוב הקהל אינם חפצים בו ומינו חזן אחר, אם יכולים המיעוט לעכב על ידיהן. והשיב אף דמתשו׳ רשב״א משמע דיכולין לסלקו, מ״מ בנ״ד א״מ אותו, [מכל מקום בנדון דידן אין מסלקים אותו.] וכ״כ הרלב״ח. וסיים מ״מ, כיון שרוב הקהל חפצים באחרון, ישמשו שניהם כאחד דרך פשר הדבר, ע״כ. ולא הזכיר מקול ערב כלל, משום ריפה כח הרוב אף שאין מסלקין לא׳ מ״מ’[לראשון מכל מקום.] יפה כח הרוב להכניס אחר שחפצים בו עם הא׳ להשתמש כאחד. ואם כך אמרו בש״ץ דודאי לא שייך ישמשו כאחד, אלא הכוונה שזה שבוע וזה שבוע וכיוצא, מכ״ש בנדו״ד[מכל שכן בנדון דידן.] ששייך שימוש כאחד, שכל אחד ימלך עם חבירו בכל דבר, ויצא הדבר מתוקן וטובים השנים מן האחד. ודוגמא לזה מה שאמרו משם הרב יעב״ץ, שש״ץ שזכה בשררת השחיט׳ ובא אחר ג״כ שהוא מומחה, אי ליכא דררא דממונא לא׳, יכול ליכנס עם הראשון משום שטובים השנים וכד. כן נמי בנדו״ז[בנדון זה] שבאמת הוא דבר גדול עד מאד לשיהיו שניהם נוחים זל״ז וכל א׳[ זה לזה וכל אחד.] ימלך עם חבירו, ודאי שיהיה הכל יפה ומתוקן, ואם לא ישתוו ביניהם לשמש כא׳, א״כ[כאחד, אם כן]הדר הדין למ״ש הרבנים ה׳ בדין ש״ץ שישמשו כא׳, ודאי שהכוונה שש״ץ זה ישמש שבוע א׳. או חדש ימים וחבירו ג״כ שבוע א׳ או חדש א׳. והוא על דרך שאמרו שבת של מי היתה, דהיינו שנתנו לרשב״ג שבת אחד ולר׳ אלעזר ן׳ עזריה שבת אחד וכו׳.

ושבה[כלומר תמצית פסק הדין.] והיתה לבאר המורם מכל האמור ומטעמים הנ״ל הוא:

א)       בדי״ץ פאס לא היה להם לדון בעצמם דין הפסלות, ובכן הפס״ד של יום י״ח שבט תרצ״א כאילו אינו יחשב, וחיוב הקנס שקנסו אנשי החברה בטל ומבוטל.

ב)       בתי דיני ישראל אין להם בענין תגר הנוגע לחברת רשב״י, כ״א לתת עצה מיוסדת ע״פ ד״ת[על פי דין תורה.] לאנשי ועד העיר, והם הם שיטפלו להתנהג כפי מה שיורו להם הבדי״ץ בדבר ההוא.

ג)       ע״פ האמור הננו מורים הוראה לועד ה׳, למנות לנשיאות החברה שני קצינים א׳ מהם הוא אליהו ה׳, שזכה מדין שררת אבותיו, והא׳[והאחר, השני] מי שייטב בעיני הועד.

והשימוש יהיה על האופן שזכרנו למעלה, דהיינו אם ישתוו ביניהם לשמש כא׳ מ״ט וא״ל כ״א [כאחד מה טוב ואם לאו כל אחד.]מהם ישמש בנשיאות שבוע או חדש ימים, כפי אשר עיניהם של אנשי הועד תחזינה מישרים, לתועלת החברה ולשלום החברה ולשלום אנשיה. נגמר דין זה יום חמישי בשק״ד [בשבת קודש]תשעה ימים לח׳ אדר ב׳ תרצ״ב מתאים 17 מארס 1932 וקיים וחתומי׳ הרה״ג: כמוהר״ר רפאל אנקאווא ראב״ד"

וכמוהר״ר יוסף ן׳ עטר וכמהור״ר חיים יקותיאל בירדוגו חברי בדי״ץ

הועתק מחו׳ המש׳ הרא׳ מדף 235 ע״ד 240 ולראיה חש״פ. אני מזכיר בדי״ץ ע״ה יוסף חיים אלמאליח סי״ט

השקפתי ע״ז והנהו ע״ן [על זה והנהו עותק נכון.] רפאל אנקאווא ס״ט

נתקבל בעד העתקה זאת חמשה פר' [פראנק. שולמו חמישה פראנקים אגרה ממשלתית תמורת קבלת העתק מפסק הדין.]לזכות האוצר, אלמאליח ס״ט

רבי רפאל אנקאווא, נולד בסאלי בשנת תר״ח (1848), הוא זכה לשני שולחנות – תורה וגדולה וכיהן כרב הערים סאלי ורבאט. בשנת 1918 נבחר לכהן כרב הראשי ליהדות מרוקו וכנשיא בית הדין הגדול לערעורים. הוא חיבר ספרים רבי כמות ואיכות בפרשנות התלמוד וההלכה. ראה גם לעיל הערה 45. הוא נפטר בד׳ מנחם אב תרצ״ה (1935) ונקבר בעיר סאלי. קברו משמש מאז כמקום עלייה לרגל (זייארה בלשון המקום).

רבי יוסף בן עטר, נולד בעיר אצווירה (מוגאדור). בשנת תר״ץ (1920) התמנה לדיין בבית הדין הגדול ברבאט. בשנת תש״א פרש לגמלאות, ובב׳ באייר תש״ג נפטר לבית עולמו.

רבי יקותיאל בירדוגו, יליד העיר רבאט, זכה לתורה ולגדולה. הוא כתב שאלות ותשובות בהלכה שחלקן נדפסו בספרי חכמי דורו וכיהן כחבר בית הדין הגדול לערעורים. כשנפטר רבי רפאל אנקאווא, נתמנה בירדוגו להיות ממלא מקום ראש אבות בתי הדין. הוא נפטר בכ״ב באלול ת״ש (1940) בהיותו כבן שמונים שנה.

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים-משה עמאר-2011-סיום המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר