קולות מראקש-אליאס קנטי-משפחת דהאן-פרק ב'

קולות מראקש

הוא הכביר מלים יותר מהרגיל ודיבר מהר מתמיד, ודבריו נשמעו מוזרים, כאילו למד אותם בעל-פה מתוך איזה ספר היסטוריה ישן. רובע המלאח עצמו לא נראה לי שייך עד כדי כך לימי-הביניים כמו המלים האלה על אלגלאווי. התבוננתי בגניבה בפניו כשחזר על המלים הללו. ״הערבים הם האויבים שלו. יש לו לידו יהודים. הוא מדבר עם יהודים. הוא ידיד היהודים.״ הוא העדיף את התואר ״פחה״, שציין את רום מעלתו, על ״גלאווי״, שם משפחתו. כל אימת שאמרתי ״גלאווי״, השיב ב״פחה״. המלה נשמעה בפיו כמו המלה ״המפקד״, שלא מכבר הטריף בה עלי את דעתי. אבל המלה הנשגבה וצופנת התקווה ביותר שבפיו נשארה, למרות גלאווי, ״אמריקאים״.

בינתיים הגענו דרך שער קטן לרובע ששכן מחוץ לחומת העיר. הבתים היו בני קומה אחת ונראו דלים ביותר. בסמטאות הקטנות וזרועות החתחתים לא פגשת כמעט נפש חיה, פה ושם נראו כמה ילדים משחקים. תהיתי איך נגיע מכאן לארמון, כשעצר ליד אחד הבתים הצנועים ביותר ואמר: ״פה נמצאת הדודה שלי.״

״היא לא גרה בברימה ?״

״כאן זה הברימה,״ אמר. ״לכל השכונה הזאת קוראים ברימה.״

״וכאן מותר לגור גם ליהודים ?״

״כן,״ אמר, ״הפחה הרשה להם.״

״יש פה הרבה ?״

״לא, רוב האנשים פה הם ערבים. אבל גרים כאן גם כמה יהודים. אתה לא רוצה להכיר את דודתי ? גם סבתא שלי גרה כאן.״

שמחתי לראות שהזדמן לי לראות בית נוסף מבפנים וחשבתי עצמי לבר-מזל שהיה זה בית פשוט וצנוע כל-כך. הייתי מרוצה מן התחליף, ולו הייתי מבין אותו מיד, היה הדבר משמח אותי יותר מביקור בארמון הסולטן.

הוא דפק בדלת ואנחנו המתנו שעה קלה. בדלת הופיעה אשה צעירה וחסונה, עם תווי פנים פתוחים וידידותיים. היא הוליכה אותנו הלאה, אבל היתה נבוכה במקצת כיוון שכל החדרים נצבעו לא כבר ולא אפשרו לה לקבל את פנינו כדת וכדין. עמדנו בחצר קטנטנה, ששלושה חדרים קטנים נפתחו אליה. סבתו של אלי היתה בבית וכלל לא נראתה זקנה. היא קידמה את פנינו בחיוך, אף שנדמה לי שלא היתה גאה בו במיוחד.

שלושה ילדים קטנים התרוצצו בחצר וצרחו בכל כוחם. הם היו קטנטנים ורצו שירימו אותם. הרעש שהקימו שני קטנים ביותר היה מחריש אוזניים. אלי דיבר אל דודתו הצעירה והכביר עליה מלים. הערבית שלו לבשה מין תוקפנות שלא ציפיתי למצוא אצלו, אבל אולי נבע הדבר מאופייה של השפה.

הדודה מצאה חן בעיני. היא היתה אשה צעירה ודשנה, שהסתכלה עלי בפליאה ובלי שמץ חנפנות. היא הזכירה לי במבט ראשון את הנשים המזרחיות שצייר דלקרואה. היו לה אותה צורת פנים מוארכת ובכל זאת מלאה, אותו חיטוב עיניים, אותו אף ישר ומעט ארוך מדי. בחצר הקטנה עמדתי קרוב מאוד אליה, מבטינו נפגשו בחדווה טבעית. הייתי כה המום, עד שהשפלתי את עיני, אבל אז ראיתי את אצילי רגליה המוצקים, שנראו מושכים לא פחות מפניה.

השתוקקתי לשבת לידה. היא שתקה, בעוד אלי ממשיך להמטירה במלים והילדים צועקים בעוצמה הולכת וגוברת. אמה לא היתה רחוקה ממני יותר ממנה עצמה. היא ודאי מרגישה משהו, חשבתי בלבי, והדבר הביך אותי. הרהיטים המעטים נערמו בחצר זה על גבי זה, החדרים, שהיה אפשר להציץ לתוכם, היו ריקים. אי-אפשר היה להתיישב בשום מקום. הקירות זה אך סוידו, כאילו זה עתה נכנסו הדיירים לדירה. האשה הצעירה הדיפה ריח של ניקיון כמו קירותיה. ניסיתי לדמיין את בעלה וקינאתי בו. קדתי קידה, הושטתי יד לאמה ולה ופניתי ללכת.

אלי בא אתי. בחוץ, בסמטה, אמר: ״אני מצטער שהם עסוקים כרגע בניקיון.״ לא הצלחתי להתאפק ואמרתי: ״הדודה שלך אשה יפה.״ הייתי מוכרח להגיד זאת למישהו ואולי גם קיוויתי, בניגוד לכל היגיון, שיענה: ״היא רוצה לראות אותך שוב.״ אבל הוא החריש.

הוא הקדיש למשיכתי הבלתי מוסברת תשומת-לב כה מועטה, עד שהציע לקחת אותי כעת אל דודו. הסכמתי, מבויש במקצת, כיוון שהסגרתי את שבלבי. אולי נהגתי בניגוד למקובל. דוד מכוער או משעמם היה משמש משקל שכנגד לדודה היפה.

בדרך הסביר לי את הנסיבות המשפחתיות המסובכות. למעשה הן היו גדושות יותר מאשר מסובכות, ובני משפחתו ישבו בערים מערים שונות במרוקו. כיוונתי את השיחה אל גיסתו, שראיתי ביום הקודם, ושאלתי על אביה היושב במזגאן. ״C’est un pauvre״, אמר, ״הוא איש עני״. הוא היה, כזכור, האיש ששמו סמואל. הוא לא הרוויח למחייתו. אשתו עבדה בשבילו, היא לבדה קיימה את המשפחה. האם יש במראקש הרבה יהודים עניים? ״250,״ אמר, ״הקהילה נותנת להם אוכל.״ במלה עניים הבין דלפונים חסרי כול והקפיד להעמיד חיץ ברור בינו לבין מעמד זה.

הדוד שאליו הלכנו עכשיו היה בעל דוכן קטן מחוץ לרובע המלאח, שבו מכר אריגי משי. הוא היה איש צנום וקטן קומה, שקימץ במלים. הדוכן שלו היה שומם מאדם, איש לא קרב אליו במשך כל אותו זמן שעמדתי לידו. הוא נראה כאילו היו כל העוברים ושבים עוקפים אותו סביב-סביב. על שאלותי השיב בצרפתית תקינה, אם כי לקונית במקצת. העסקים היו בכי רע. איש לא קונה שום דבר, אמר. אין כסף. זרים אינם באים בגלל מעשי ההתנקשות. הוא היה אדם שקט ופיגועים היו רועשים מדי לטעמו. קובלנותיו לא היו חריפות ואף לא נמרצות: הוא נמנה עם בני-האדם שדעתם נתונה לעולם לאפשרות שאוזניים זרות מצותתות לדבריהם, וקולו היה כה מהוסה, עד שכמעט לא הבנתי את שאמר.

עזבנו אותו כאילו לא היינו אצלו כלל. התחשק לי לשאול את אלי איך התנהג הדוד הזה בחתונה. סוף כל סוף חלפו יומיים בלבד מאז חגגה המשפחה את חגה הגדול. אבל כבשתי את ההתבטאות המרושעת במקצת הזאת, שממילא לא היה מבין, ואמרתי שאני צריך לחזור עכשיו הביתה. הוא ליווה אותי עד למלון. בדרך עוד הראה לי את חנות השעונים שבה עבד אחיו. העפתי מבט פנימה מבחוץ וראיתי אותו רכון בכובד ראש על שולחן ובוחן בזכוכית מגדלת את חלקיקיו של שעון. לא רציתי להפריע לו והמשכתי בדרכי בלא שיבחין בי.

עצרתי בפתח המלון כדי להיפרד מאלי. נדיבותו בהצגת בני משפחתו נסכה בו שוב אומץ והוא חזר לדבר על המכתב. ״אני אביא לך את שמו של המפקד,״ אמר, ״מחר.״ ״כן, כן,״ אמרתי, נכנסתי במהירות ושמחתי לקראת יום המחרת.

מעתה ואילך הופיע יום־יום. כשלא הייתי במלון, היה הולך ומקיף את גוש הבניינים וחוזר. אם גם הפעם טרם הייתי שם, היה נעמד בקרן הרחוב שמול פתח המלון ומחכה בסבלנות. בימים נועזים יותר היה מתיישב במבואת המלון. אבל לא נשאר לשבת שם אף פעם יותר מכמה דקות. הוא חשש מפני עובדי המלון הערבים, שנהגו בו בזלזול, אולי זיהו אותו כיהודי.

הוא בא עם שמו של המפקד, אבל הביא גם את כל המסמכים שהיו לו מימיו. הוא לא הביא את כולם בבת-אחת. כל יום התווספו אליהם אחד או שניים שבהם נזכר בינתיים. דומה שסבר כי איטיב לנסח את הפנייה המבוקשת למפקד מחנה בן גריר, אם רק ארצה. ולגבי השפעתה, משעה שתנוסח, לא היה בלבו ספק קל שבקלים. מסמכים יש בהם משהו שאין לעמוד בפניו כשבתחתיתם מופיע שם זר. הוא הביא לי תעודות על כל מקום עבודה שבו היה, ובאמת עבד אצל האמריקאים תקופה קצרה בתור ״plongeur״. הוא הביא לי תעודות של אחיו הצעיר סימון. הוא לא בא מעולם בלי לשלוף מכיסו איזה נייר ולהציגו מול עיני. הוא היה ממתין שעה קלה להשפעת העיון ואז מציע שינויים בנוסח המכתב שאני מתבקש לכתוב למפקד.

בינתיים שוחחתי על הפרשה לפרטי פרטיה עם ידידי האמריקאי. הוא הביע את נכונותו להמליץ על אלי דהאן לבני ארצו, אך לא ציפה שהאיש הצעיר ייצא נשכר מכך. הוא לא הכיר לא את המפקד ולא איש מלבדו שהיה עשוי להשפיע על הענקת עבודות. אבל שנינו לא רצינו לגזול מאלי את תקוותו ולכן נכתב מכתב.

חשתי הקלה כשיכולתי לקדם את פניו בידיעה זו ולשם שינוי לשרבב את ידי שלי לכיסי ולשלוף איזה נייר.

״תקרא!״ אמר בחשדנות ובנימה זועפת במקצת.

קראתי את הטקסט האנגלי מראשיתו ועד סופו, ואף שידעתי שאינו מבין מלה, הקראתי אותו לאט ככל האפשר.

״תתרגם!״ אמר, בלי לשנות את הבעת פניו.

תרגמתי, משווה למלותי בצרפתית נימה מלאת תוקף וחגיגית. הושטתי לו את המכתב. הוא חיפש בו משהו ואחר בחן את החתימה. הדיו לא היה כהה ביותר והוא נענע את ראשו.

״המפקד לא יוכל לקרוא את זה,״ אמר והחזיר לי את המכתב. בלי שמץ מבוכה הוסיף: ״כתוב לי שלושה מכתבים. אם המפקד לא יחזיר לי את המכתב, אשלח את השני למחנה אחר.״

״ובשביל מה אתה צריך את המכתב השלישי?״ שאלתי כדי להסתיר את תדהמתי מחוצפתו.

״בשבילי,״ אמר בגאווה.

הבנתי שהוא רוצה לצרפו לאוסף המסמכים שלו, ולא הצלחתי להימנע מן המחשבה שהמכתב השלישי היה החשוב ביותר בשבילו.

״תכתוב את הכתובת שלך,״ הוסיף. בית-המלון לא נזכר בשום מקום, ואותו חיפש.

״אבל אין לזה טעם,״ אמרתי. ״עוד מעט אנחנו נוסעים מכאן. אם יענו על המכתב, יצטרכו את הכתובת שלך!״

״תכתוב את הכתובת שלך!״ השיב בלי לזוז מדעתו, טענתי לא עשתה עליו שום רושם.

״אנחנו יכולים לעשות זאת למרות הכול,״ אמרתי. ״אבל הכתובת שלך מוכרחה להופיע עליו, אחרת אין טעם לכל העניין.״

״לא,״ אמר, ״תכתוב את המלון!״

״אבל מה יקרה אם באמת ירצו לתת לך את העבודה? איך ימצאו אותך? אנחנו נוסעים בשבוע הבא והתשובה בוודאי לא תבוא כל-כך מהר.״

״תכתוב את המלון!״

״אני אגיד את זה לידיד שלי. נקווה שלא יתרגז שהוא צריך לכתוב את המכתב עוד פעם.״ לא יכולתי להתאפק מלהעניש אותו על עקשנותו.

״שלושה מכתבים,״ היתה תשובתו. ״תכתוב את המלון על כל שלושת המכתבים.״

נפרדתי ממנו בכעס, מקווה בלבי שלא אצטרך לראותו פעם נוספת.

למחרת בא בארשת פנים חגיגית במיוחד ושאל אותי:

״אתה רוצה להכיר את אבי?״

״איפה הוא ?״ שאלתי.

״בחנות. יש לו חנות בשותפות עם דוד שלי. שתי דקות מכאן.״

הסכמתי, ויצאנו לשם. החנות שכנה ברחוב מודרני, שהוליך מבית המלון שלי לבאב־א-גנאו. עשיתי את הדרך הזאת פעמים רבות מאוד, כמה פעמים ביום, והעפתי מבט לתוך החנויות שלשמאל ולימין. בין בעלי החנויות האלה היו הרבה יהודים, פניהם כבר היו מוכרות לי. תהיתי אם אחד מהם הוא אביו והצעדתי אותם בסך לנגד עיני רוחי. מי מהם הוא עשוי להיות?

אבל המעטתי בהערכת מספר החנויות הללו ורבגוניותן, כי אך נכנסתי לתוכה מן הרחוב וכבר התחלתי להשתומם על שטרם הבחנתי בחנות המוזרה הזאת כלל ועיקר. היא היתה מלאה וגדושה בסוכר בכל צורה העולה על הדעת, אם כחרוטי-סוכר ואם בתוך שקים. בכל הגבהים, על כל המדפים סביב־סביב לא היה דבר מלבד סוכר. מעודי לא ראיתי חנות שלא מכרו בה דבר מלבד סוכר, והדבר נראה לי, אלוהים יודע מדוע, משעשע מאוד. האב לא היה שם, אך לעומת זאת היה הדוד, והכירו בינינו. הוא היה איש קטן צנום ובלתי נעים שפניו מכווצות, ולא עורר בלבי אמון רב. הוא היה לבוש בבגדים אירופיים, אבל חליפתו נראתה מטונפת והיה אפשר לזהות שהטינופת הזאת היתה עשויה מתערובת בלתי רגילה של אבק רחוב וסוכר.

האב לא היה רחוק ושלחו לקרוא לו. בינתיים, כמנהג המקום, הכינו בשבילי תה במנתה. אבל לנוכח עוצמת ההמתקה המוחצת של המקום, המחשבה שיהיה עלי לשתות אותו עוררה בי בחילה קלה. אלי הסביר בערבית שאני בא מלונדון. אדון אחד בכובע רחוב אירופי, שחשבתי אותו לקונה, פסע לעברי שני צעדים ואמר באנגלית: ״אני בריטי.״

הוא היה יהודי מגיברלטר ודיבר אנגלית לגמרי לא רעה. הוא שאל אותי לעסקי, וכיוון שלא היה לי דבר לומר על כך, חזרתי על הסיפור הישן על אודות הסרט.

שוחחנו קצת, אני לגמתי את התה, והנה בא האב. הוא היה אדם בעל חזות מרשימה, ולו זקן לבן נאה. הוא חבש כיפה ולבש גלימה כמנהג יהודי מרוקו. היה לו ראש עגול גדול ומצח רחב, אבל מה שמשך את תשומת לבי יותר מכול היה עיניו הצוחקות. אלי נעמד לידו ואמר בתנועת יד מפצירה:

"Je vous présente mon père."

מעודו לא אמר דבר-מה במידה כה רבה של רצינות ושכנוע. ל״Père״ היה בפיו צלצול כמעט נשגב ולעולם לא הייתי מאמין שכסיל כזה היה מצליח להפיק איכות נשגבת כזאת. ׳Père״ נשמע כעדיף לאין ערוך על ״אמריקאי״ ושמחתי שמן המפקד לא נשתייר עוד הרבה. לחצתי את ידו של האיש והבטתי בעינו הצוחקת. הוא שאל את בנו בערבית למוצאי ולשמי. מאחר שלא דיבר מלה בצרפתית, נעמד בנו בינינו, וכמעט בלהיטות, בניגוד גמור לאופיו, נעשה לנו למתורגמן. הוא הסביר מהיכן אני בא ושאני יהודי, ואמר את שמי. באופן שבו אמר אותו, בקול עמום וכמעט נטול הגייה, הוא נשמע כמו לא-כלום.

״א-לי-אס ק-נ-טי?״ חזר האב בשאלה ובקול רוחף. הוא אמר את השם פעמים אחדות לעצמו, מפריד הפרדה ברורה בין ההברות. בפיו נשמע השם כבד-חשיבות ויפה יותר. כל אותה עת לא הביט בי, אלא בהה נכחו, כמו היה השם מוחשי ממני, וכמו היה ראוי להתחקות עליו. הקשבתי בפליאה ובתדהמה. בקולו החדגוני נשמע לי שמי כאילו השתייך לשפה מיוחדת שכלל לא הכרתי. הוא שקל אותו ברוחב לב ארבע או חמש פעמים. היה נדמה לי שאני שומע את צלצולן של משקולות. לא חשתי שמץ דאגה, הוא לא היה שופט.

ידעתי שיגלה את משמעות שמי ואת כובדו. וכשגילה, הרים את מבטו וחזר וצחק לי בעיני.

כעת עמד במקומו כאילו רצה לומר: השם הוא שם טוב, אבל לא היתה בנמצא אף שפה שבה היה יכול לומר לי זאת. קראתי זאת בפניו וחשתי אהבה ללא מעצורים אליו. לעולם לא הייתי מעז לשוותו בנפשי כפי שהיה. בנו הכסיל, אחיו הצמוק היו שניהם מעולם אחר, ורק השען ירש ממנו קורטוב מהדרתו, אבל הוא לא היה שם, כי בתוך כל הסוכר הזה לא היה נמצא מקום לאדם נוסף. אלי המתין למוצא פי, בשביל לתרגמו, אבל אני לא אמרתי מלה. שמרתי על שתיקה גמורה, מתוך יראת כבוד, אבל אולי גם לבל יישבר קסמה הנפלא של החזרה החדגונית על שמי. כך עמדנו איש מול רעהו במשך כמה רגעים ארוכים. אם רק יבין מדוע אינני מסוגל לומר מלה, חשבתי בלבי, לו רק היו עיני מסוגלות לצחוק כשלו. יהא זה דבר משפיל להפקיד בידי המתורגמן הזה דבר נוסף, ש ו ם מתורגמן לא היה טוב דיו בשבילו.

הוא המתין באורך רוח בעוד אני עומד בשתיקתי. לבסוף חלף על פני מצחו משהו בדומה למורת רוח דקה והוא אמר לבנו משפט בערבית, שהיסס במקצת קודם שתרגמו למעני. ״אבי מבקש את סליחתך מפני שהוא צריך ללכת עכשיו.״ הנהנתי בראשי והוא הושיט לי את ידו. הוא חייך ונראה כאילו עליו לעשות עכשיו דבר-מה שאינו אוהב לעשות, מן הסתם איזו עסקה. אחר-כך הסב פניו ממני ויצא את החנות.

חיכיתי רגעים אחדים ואחר יצאתי עם אלי לרחוב. אמרתי לו כמה מצא אביו חן בעיני. ״הוא מלומד גדול,״ השיב לי ביראת כבוד רבה ונשא את אצבעות ימינו אל על, שם נשארו תלויות ועומדות בהבעה רבה. ״הוא ק ו ר א כל הלילה.״ מאותו יום ואילך היה לאלי אתי משחק מכור. מילאתי לו בלהיטות את כל משאלותיו הקטנות הטורדניות מפני שהיה בנו של האיש המופלא הזה. הוא עורר בי חמלה כלשהי כיוון שלא ביקש יותר, כי כעת לא היה דבר שהייתי מונע ממנו.

הוא קיבל שלושה מכתבים באנגלית, שבהם הרעפתי שבחים על גבי שבחים על מהימנותו ויושרו, אפילו על חיוניותו מרגע שיתחיל לעבוד בשירותו של פלוני. אחיו הצעיר סימון, שכלל לא הכרתי, היה מוכשר לא פחות בתחום אחר. את כתובתם של שני האחרים ברובע המלאח השמטתי.

בראש המכתב התנוסס שמו של בית־המלון שלנו. כל שלושת המכתבים היו חתומים בידי ידידי האמריקאי בדיו שחור וכנראה נצחי. וכדי להדר במצווה אף הוסיף את כתובתו בארצות-הברית ואת מספר דרכונו. כשהסברתי לאלי את חלקו זה של המכתב הוא נעשה כמעט חשדני מרוב אושר.

הוא הביא לי הזמנה מאת אביו לפורים, שבה הוא מבקש ממני להואיל לחגוג את החג בביתם בחוג המשפחה. סירבתי בתודה מקרב לב. שיוויתי בנפשי את אכזבתו של אביו מחוסר בקיאותי במנהגים העתיקים. הייתי עושה את הרוב בצורה שגויה, ותפילות הייתי מסוגל לומר רק כמי שאינו מתפלל אף פעם. התביישתי מפני האיש הזקן, שאהבתי, ורציתי לחסוך ממנו את הצער שהייתי מסב לו. הצטדקתי באמתלה של עבודה ולקחתי לי לב לדחות את הזמנתו ושוב לא לראותו לעולם. דיי שראיתיו פעם אחת.

קולות מראקש-אליאס קנטי-משפחת דהאן-פרק ב'

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר