אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י- מוּלָאי אֶל-יָאזִיד.

מוּלָאי אֶל-יָאזִיד.

מוּלָאי אֶל-יָאזִיד (1790-1792 (תק"ן-תקנ"ב) היה אחד המלכים האכזריים ביותר הוא היה כל אכזר שכונה "המזיד" וגם "היטלר של מרוקו". לאור אכזריותו, ראיתי לנכון לשלב את כתבה עליו ובה מתואר הסבל הרב שסבלו יהודי מרוקו בערים השונות בתקופת שלטונו.

    למרות מעשי ההוללות והמרידות המרובות שידע מוּלָאי אֶל-יָאזִיד לרוב, לא מנעו ממנו לרשת את כס אביו (1790-1792). לשווא הזהירו יועציו היהודים של השליט הזקן סִידִי מוֹחְמֶד מפני מינוי אומלל זה, אך דווקא משום כך התחזק הָסוּלְטָן החדש בעמדתו האנטי-יהודית הנחושה, ותקופת מלכותו שלמרבה-הרווחה  לא ארכה הרבה, הייתה הכאובה מכל אשר נגזר על יהודי-מרוקו לשאת.

    אביו עשה ניסיון להרחיקו, ובשנת 1784, הוא מגלה אותו מחוץ למדינה באמתלה של העליה לְמֶכָּה, אך  העליה לְמֶכָּה הפכה לְמַכָּה – מסע הרפתקאות ומעשי-ביזה. בתחילת שנת 1790 הוא מגיע לאזור טֶטְוָואן ומוצא מקלט בין שבטי הָבֶּרְבֶּרִים, הוא ביקש את  עזרת  יהודי-טֶטְוָואן  במתן כסף, אך הם מיאנו להושיט ידם לו ועל ידי כך הפכו מטרה לחציו.

    מיד עלותו לשלטון אחרי מות אביו המלך מוּלָאי מוּחְמֶד בשנת תק"ן (1790), מוּלָאי אל-יָזִיד עלה לשלטון. מיד בעלותו לכס-המלוכה נשבע להצליח במקום שבו נכשל, כאלפיים שנה לפניו, המן הרשע ראש שריו של אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מלך פרס להרוג ולאבד את כל היהודים שבמלכותו, ורק ירידתו מן הבמה עיכבה בעדו.

בְאוּגְ'דָה- OUJDA

אחת מתחנותיו הראשונות הייתה העיר אוּגְ'דָה- אליה הגיע ביום שבת-קודש, יהודיה למרות היום הקדוש, כיתר התושבים, גם הם יצאו לקראתו ומנחה בידם, אך רק ראה את זעומי-נפשו מהעבר, גזר על "פיתרון סופי" – להרוג יהודים שבכל ערי-מלכותו, ומי שיביא לו ראש יהודי כרות, יתן לו 10 מְתְקָאלִים (סוג מטבע שהיה נהוג אז ראה מילון. ש"ט), אך למזלם של היהודים קם כהן מוסלמי והציע לו להמיר פקודתו זו, ובמקומה שיתנו את רכושם מתוך הנימוק כי "עני חשוב כמת" (תורה תמימה – בראשית מב/י'). עצה זו מצאה אוזן קשבת אצלו, ובמקום לצוות על טבח קיבוצי פקד לשדוד ולבוז את קהילות היהודים בערים השונות:

    הרב יוסף מְשָאש (ראו עליו בערך חיפה. ש"ט) מספר בשם סבו שבדרכו לארץ-ישראל, ביקר בְּאוּגְ'דָה ופגש בקהילה יהודים זקנים "בלי אוזניים". הוא תמה למראה המוזר ושאל לפשר הדבר? תשובת היהודים הייתה: "כשביקר מוּלָאי אל-יָזִיד בְאוּגְ'דָה ביום שבת. תושבי אוּגְ'דָה יצאו לקבל את פניו, וכך נהגו גם היהודים אשר מלבושם לרגל ביקור המלך היה זהה כמעט למלבוש הישמעאלים), אך הם עמדו בשורה נפרדת מן הישמעאלים. מוּלָאי אל-יָזִיד שאל את המושל: "למה מקבלי-הפנים רחוקים אלה מאלה?" המושל ענהו: "אלה מוסלמים ואלה יהודים" "ואיך תבחין ביניהם, הרי בכך הם מפירים את חוזה-עוֹמָר ומתלבשים כמוסלמים  (ראו הפרק 12 תקנות עומר שם מדובר אודות הלבוש שהיהודים חוייבו ללבוש. ש"ט). וכדי להבחין בין יהודי למוסלמי כרתו להם תנוך האוזן

בטֶטְוָואן –TETOUAN

ביום שבת לעת ערב, התמלא רחוב היהודים בהמון שודדים, אשר פשטו לכל מקום ולקחו כל אשר מצאו, הפשיטו נשים וגברים מבגדיהם ונשים אף עונו, ובתוך הבהלה הזאת היו גם מקרי רצח.  בנוסף לכך, נטלו זהבם ואף את מצרכי-המזון לקחו עד כי השאירו את  היהודים בלי מזון ולבוש.

במוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה) –  ESSOUIRAMOGADOR

גם על יהודי מוגדור נגזר לשאת את שיגעונו הרצחני של מוּלָאי אֶל-יָאזִיד, שציווה להתיז את ראשיהם של 60 נכבדים, ובכללם סוחרים יהודים ונוצרים מהעשירים ביותר. 

בפָאס –FES.

קהילת פָאס היא שנדונה לסבול יותר מכל מאכזריותו. אחרי שפקד על היהודים לפנות בתיהם בָּמְלָּאח, הושיב בו 3.000 אנשי-מלחמה ששוגרו מְמְקְנָס עם משפחותיהם. בית-הקברות היהודי נהרס, ומצבותיו שימשו לבניית *מסגד במרכז השטח שבו היה לפני-כן הָמְלָּאח. 

    היהודים שגורשו אל מחוץ לעיר, בתנאים של עניות גמורה, מופקרים היו להתעללותם ולנגישותיהם של שכניהם החדשים, יסוריהם נמשכו 22 חודש, אף שבמשך תקופה זו נמצאו בכל זאת מוסלמים שעמד להם אומץ להסתיר את ידידיהם היהודים, או לעזור להם להציל משהו מנכסיהם. כאשר התחילו צריפיהם העלובים לעלות באש, נחלץ מושל פָס לישועתם ומנע מן הבוזזים להשלים את מלאכתם המרושעת. אפילו אמו של הָסוּלְטָן היא עצמה השתדלה למענם הרבה.

     חשוב לציין, מוּלָאי-סְלִימָאן (1823- 1792 – תקנ"ב-תקפ"ג. ש"ט) ששלט אחריו, תקף את הסמל המובהק ביותר, הלוא הוא "המסגד" שהוקם בלב הָמְלָּאח ופקד להרוס אותו. המעשה הנועז הזה, שלא היה לו תקדים דומה באיסלם, הדהים אפילו את היהודים עצמם.

*הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון:

"מעשה נועז" יותר –שקדם, כנראה, למעשה הנ"ל—נעשה ע"י מייסד השושלת השולטת עדיין בערב-הסעודית, אִיבֶּן-סָעוּד, שלאחר שכבש את מֶכָּה ומדינה, הוא הורה להרוס את המסגד שהוקם על קבר מוחמד (!!!); וזאת—מטעמים תיאולוגיים, שעיקרם לשרש שרידי אמונות אליליות מסוימות…

בְּסְפְרוּ-SEFROU

את שני הדיינים, רבי שאול ישועה אָבִּיטְבּוֹל ורבי שלמה אָבִּיטְבּוֹל מהעיר סְפְרוּ  ציווה להכניס לבית-הסוהר, כי כנראה מושל העיר חָאג' עַבֶּד אֶל-כְּבִּיר העליל עליהם עלילות שווא, ועל-כן הוטלו עליהם קנסות גבוהים ורק אחרי תשלום הקנס הם שוחררו.

    שוד ביזה והרג היה ביתר ערים האחרות:  טָנְגִ'יר TANGER, אָרְזִילָה ASILA, (אָסִילָה) קְצְר אֶל כְּבִּירKSER EL-KEBIR , לְעְרַיְאש (לָארָאש) LARACHE, רָבָּאט ,RABAT תָּאזא    TAZA  ומֶקְנֶסMEKNES , וחזיונות של אונס ושוד נמשכו שבועות על שבועות בכל רחבי-מרוקו. בנוסף הוא ציווה להוציא להורג את כל היועצים היהודים של אביו ואסר עליהם ללבוש בגדים בצבע ירוק (לצבע הירוק יש משמעות באיסלם, זהו  צבע דגלו של מוחמד נביאם. ש"ט).                                                           

בְּמְרָקְאשׁ – MARRAKECH

אחיו של מוּלָאי אֶל-יָאזִיד מוּלָאי הִישָאם הכריז על עצמו מלך במָרָאקֶש בה היהודים נחשבו יחסית מאושרים מיתר אחיהם בערים האחרות בזכות מוּלָאי הִישָאם.

    מוּלָאי אֶל-יָאזִיד החליט להיפרע מאחיו שהכריז על עצמו מלך, שם מצור על מָרָאקֶשׁ ובחודש פברואר שנת 1792 העביר לפי חרב את אלפי הנכבדים שהוזעקו למסגד הגדול על-מנת לחדש את שבועת-אמוניהם כביכול, ואגב כך לא שכח לשים את הָמְלָּאח לבז, אך "לא לעולם חוסן" (משלי כז/כד), בשבוע השני לבואו לְמָרָאקֶש, כאשר הניצחון היה כבר בידו, נפגע אל-יאָזִיד ע"י כדור שירה בו אחד מלוחמי אחיו והוא מת למחרת.

    אנחת רווחה אדירה נתמלטה מגרונה של הארץ כולה, בני כל הדתות והמעמדות. מספר גזירות נגד היהודים בוטלו עוד בטרם יתמנה אחיו מוּלָאי סְלִימָאן לרשת את כס-המלוכה                               

תוספת משלי

בשנים 1960-1987 עבדתי במועצת פועלי אופקים כרכז תרבות וחינוך, בין יתר פעולותי הייתי מזמין את מר זלמן בהרב – מומחה לסיפורי-עם לבתי ספר ושם היה מספר  סיפורי עם לתלמידים. מר זלמן כתב ספר לא גדול וקראו "מדור-לדור" (1968) בהוצאת "מפעלי תרבות בע"מ ת"א והעניק לי אותו. עד כמה שזכור לי זה היה בשנת 1965. קראתי  אותו והינחתיו  בספרייתי. 

     את תחילת כתיבת האנציקלופדיה התחלתי בשנת 2001, והנה כאשר כתבתי על "פורים דְלְקוֹר" (פורים של פצצות או כדורים). נזכרתי בסיפור המתייחס ל-פורים דְלְקוֹר". עליו כתב מר זלמן בהרב בספרו, ואמרתי לעצמי, שבהחלט, יש מקום לשלבו בכתבה, והרי הוא לפניכם ככתבו וכלשונו: 

    "הָסוּלְטָן אֶל-יָזִיד, ששלט בְפָאס במקל חובלים היה אכזר גדול ושונא יהודים, במידה שאין למעלה הימנה. הגיעה אכזריותו עד כדי-כך שהעמיד מול הַגֶּיטו היהודי (הָמְלָּאח) שבעיר פָאס תותחים כבדים ופקד על שר צבאו לירות ביהודים ולפוצץ את השכונה בה הם מתגוררים מזה שנים ויובלות. בדרך זו התכוון להיתפטר מהיהודים אחת ולתמיד. התותחים כיוונו לועיהם אל מול בתי היהודים, החיילים ששירתו אותם שמו את הפגזים בבית-הבליעה של הָבָּלִיסְטְרָאוֹת. ואך נשמעה הפקודה "אש" והחיילים לחצו על ההדק – הפכו הפגזים שיצאו מלוע התותחים כיוונם, עפו בחזרה אל היורים, והרגו בחיילים הרג רב.

    לא נחה דעתו של הָסוּלְטָן האכזר אֶל-יָזִיד, אף כי ראה את חייליו נופלים פגרים מתים, שנאתו את היהודים גברה והלכה. יום אחד ישב הָסוּלְטָן בארמונו והשקיף מבעד לחלון אל הרחוב הארוך בּוּז'וּלוּס דרך המדינה (העיר העתיקה) אל הָמְלָּאח. ראה הָסוּלְטָן והנה איש יהודי מהלך ברחוב הארוך והצר, פוסע פסיעות דקות וראשו זקוף. נתרתח הָסוּלְטָן: "נא איך יהודי כופר דורך בגאון על אדמת המוסלמים הקדושה, כאילו הייתה שלו ושל אבותיו?". לקח את רובהו, כיוון מול גופו של היהודי ולחץ על ההדק. למגינת לבו של הצורר לא יצא הכדור מן הקנה. הוציא הָסוּלְטָן יָזִיד את הכדור הפסול  ושם חדש במקומו. אך גם זה לא פגע ביהודי.

    אמר הָסוּלְטָן למשרתיו כשהוא כועס ומשתולל: הביאו אלי את סוסי האביר ואת הרובה החדש שלי! אני ארדוף אחרי היהודי הזה ואהרוג אותו ממרחק קטן.

    הזדרזו נושאי כליו של הָסוּלְטָן, הביאו לו את סוסו האביר ואת התחמושת שביקש. הריץ הָסוּלְטָן את סוסו אל מול פני היהודי, וכאשר הגיע כמטחווי קשת ממנו, אחז ברובהו, כיוון אותו יפה-יפה, לחץ על ההדק, אך – גם הפעם לא פעל הכדור.

    היהודי ממשיך בנחת בדרכו, כאילו לא בו רצה המלך לירות. כשהוא קורא בקול רם פסוקי-תהלים. עצר הָסוּלְטָן אֶל-יָזִיד בעד סוסו, קרא ליהודי וישאלהו: "אמור נא לי, יהודי, מה הדברים שבפיך? ענה לו היהודי ואמר: "יום-יום, בשעה זו נוהג אני ללכת דרך רחוב זה אל משכני שברחוב היהודים, הואיל  ואני פנוי ממלאכתי, אני קורא בעל-פה ממה שכתב  סָעִידְנָא דָוְוד עְלִיהּ סְלָּם [המקובל דוד עליו השלום. הוא בטח לא רצה לומר "המלך דוד" כדי לא לעורר רוגזו של המלך ש"ט.)  ואלה הדברים היוצאים מפי".

    הבין הָסוּלְטָן, כי פסוקי-תהלים שאותם אומר היהודי בעת שהלך ברחוב, מנעו בעד הכדורים מלפגוע בגופו ולהמיתו.

    פקד הָסוּלְטָן על היהודי לבוא ביום המחרת לארמונו. כאשר הגיע אל הארמון, ציווה הָסוּלְטָן על שר האוצר לשקול על ידו של היהודי בעל התהלים מאה רְיָאלִים זהב (סוג מטבע), וישלחהו לביתו.

    לזכר שני הנסים שקרו בָּמְלָּאח חוגגים יהודי פָאס יום מסוים בשנה וקוראים לו "פורים דֶלְקוֹר"  [פורים של כדורים]              

      זלמן בהרב – מדור-לדור (1968) בהוצאת "מפעלי תרבות בע"מ ת"א

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י- מוּלָאי אֶל-יָאזִיד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר