ארכיון יומי: 5 בספטמבר 2020


יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול

יהודי צפון אפריקה

. המצב לאחר מלחמת־העולם השנייה

לאחר מלחמת־העולם השנייה השתנו פני הציונות הצפון־אפריקאית ללא היכר, כתוצאה ממספר גורמים, אשר העיקריים ביניהם הם:

א-האפקט העצום של השואה, אשר הביא מצד אחד להתעוררות לאומית בקרב האינטליגנציה היהודית המקומית ומצד שני לשינוי מהותי ביחס המוסדות כלפי יהדות־המזרח.

ב-רישומיו השליליים של משטר וישי, אשר גרם לשינוי דראסטי ביחס אל צרפת ואל המודל הצרפתי. נראה שגם כי״ח חזרה בה מהמיליטאנטיות הפרו־צרפתית שאפיינה את פעולתה עד המלחמה.

ג-המאורעות בארץ־ישראל והשלכותיהם על היחסים בין יהודים למוסלמים בארצות צפון־אפריקה כמו בשאר ארצות ערב.

ד-ראשית המאבק לעצמאות בכל אחת ממדינות צפון־אפריקה וחששותיהם של היהודים מיציאת צרפת מהאיזור.

צירופם של גורמים אלה הביא לצמיחתה של תנועה ציונית על בסיס איתן יותר ובהיקף רחב יותר, אך מעל לכל עם צביון חזק של הגשמה. הציונות שלאחר המלחמה עסקה לא רק בשקילת השקל ובפעילות ספוראדית בתחום ההסברה, אלא גם בפעילות אינטנסיבית של הכשרה לעלייה.

הקשר עם המוסדות הציוניים המרכזיים חודש ב־1943, כמה שבועות בלבד אחרי נחיתת כוחות־הברית באלג׳יריה ובמארוקו ומיד אחרי יציאת הגרמנים מתוניסיה.

באלג׳יריה לא הביאה כניסת הצבא האמריקאי לביטול החקיקה האנטי־יהודית שהצטברה בה מתקופת וישי. הגנראל דירו, שהצטיין ברגשותיו האנטישמיים, סירב בכל תוקף להחזיר על כנה את פקודת כרמיה, למרות הפצרותיהם החוזרות ונישנות של שלטונות הצבא האמריקאי. כל הארגונים היהודיים נטלו חלק במאבק הזה להחזרת הזכויות — ובתוכם הפדראציה הציונית המקומית, בהנהגת ב. הלר ופרופ׳ ברונשוויג, אשר עם פרוץ המלחמה עברה מתוניס לאלג׳יר. בהדגישם את הצורך במציאת פתרון לאומי לבעיה היהודית, נוכח התלאות שעברו על העם היהודי אפילו במדינות הנאורות, הצליחו ציוני אלג׳יריה זו הפעם הראשונה להקים ארגון־גג, שאיפשר פעולה ממשית בתחומי ההסברה, ההכשרה והעלייה. באלג׳יר בלבד נרשמו כ־400 חברים מיד עם הקמת הפדראציה. כ־25 אגודות נוספות הוקמו בערי־השדה: בלידה, מיליאנה, שרשל, וכן במחוזות קונסטאנטין ואוראן. כל החברים השתתפו בשיעורים לעברית וכן במספר פעולות חברתיות, כגון עונג־שבת, שבהן נדונו בעיות השעה., אולם הגיוס הכללי של גילאי 45-19 הגביל את האפשרויות להרחיב את שורות התנועה, מה גם שהצעתה להקים לגיון עברי נדחתה בחריפות הן על־ידי כוחות הברית והן על־ידי השלטונות הצרפתיים, אשר העדיפו לרכז את הצעירים היהודים במחנות־ עבודה במסווה של שירות צבאי לאומי.

אולם הבעיה העיקרית והמכשול העיקרי שעמדו בפני הרחבת הפעילות הציונית היתה דווקא הצלחת המאמצים להחייאת פקודת כרמיה באוקטובר 1943. בשובם להיות אזרחי־צרפת שכחו יהודי־אלג׳יריה את כל מה שעבר עליהם בתקופת־ המלחמה, וכמו בעבר הם חזרו לדבוק בצרפת. בראש המאבק למען החזרת הזכויות עמד הועד האלג׳יראי למחקרים חברתיים Comité Algérien d’Etudes Sociales, שהורכב מבכירי האינטליגנציה היהודית בארץ זו. ארגון זה, שעם חבריו נמנו מספר פעילים לשעבר של קרן־היסוד בצרפת, התבלט בהתנגדותו לפדראציה הציונית האלג׳יראית, אם כי להשגת מטרותיו הוא נתמך על־ידי מספר גדול של ארגונים יהודיים בחו״ל, בהם הארגונים הציוניים של ארה״ב.

לקראת מלחמת העצמאות התגייסו לשורות המח״ל עשרות יהודים מאלג׳יריה, מאות אחדות מהם עלו ארצה ובקונגרסים הציוניים של שנות החמישים היתה תמיד נציגות של ציוני אלג׳יריה. אך כל זה אינו צריך לחפות על עובדה יסודית אחת והיא כשלונה הטוטאלי של האידיאולוגיה הציונית לחדור לתוך החברה היהודית האלג׳יראית, שהתאפיינה באטימות כמעט מוחלטת לאידיאלים הציוניים. מעבר לגורמים הספציפיים שבהם מוסברת הגירתם המאסיבית של יהודי אלג׳יריה לצרפת ב־1962, אפשר לראות קשר ישיר בין התפתחות זאת ובין יחסה האדיש והשלילי של יהדות אלג׳יריה אל הציונות.

הקשר בין ירושלים לפדראציה התוניסאית חודש ביוני 1943, כחודש לאחר יציאת הגרמנים מתונים. כל האגודות חידשו את פעולתן וכעבור שנתיים נעשתה תוניס, בין היתר, למרכז התנועה החלוצית ״צעירי ציון״ בצפון־אפריקה. תנועה זו הקימה סניפים בסוס, גאבס, ביזרטה, בז׳ה וג׳רבה, והיא הקיפה יחד עם תנועת־הנוער .U.U.J.J כ־1500 חבר, שחולקו למספר שכבות וקבוצות, ומטרתם העליונה היתה להכין גרעין לקיבוץ צפון־אפריקאי. לחברי התנועה גובשה תוכנית חינוכית מקיפה, שכללה נושאים כמו: תולדות הציונות, מוסדות ציוניים, אידיאולוגיה ציונית (הס, אחד העם, גורדון וברוכוב וכר). נוסף לשיעורים בעברית, עסקו החניכים באימוני התגוננות ובהכשרה חקלאית במספר חוות שהיות בבעלות יהודים. כיוון שכל העתונים היהודיים המקומיים היו פרו־רביזיוניסטים, הפיצה התנועה בקרב חבריה עתון משלה בשם ״הגשמה״, בהיקף של 80-40 עמודים.

רוב חברי התנועה באו מהבורגנות היהודית, ממשפחות שהתערו זה זמן רב בתרבות ובחברה הצרפתיות וניתקו כל קשר עם ההמון היהודי שהמשיך להתגורר בגטו המקומי, ב״חארה״, אשר עתיד היה מיד עם הכרזת המדינה לעלות באלפיו ארצה. ראשי התנועה ניסו להגיע אל יושבי הגטו, אך חדירתם לגטו היתה איטית מאוד, ופרט למספר מצומצם של פעולות מקוטעות לא עלה בידם להשיג את מבוקשם.

מול ״צעירי־ציון״ עמדה תנועת בית״ר, אשר כללה כ־400 חברים בעיר תוניס. אולם למרות היקפה המצומצם בהשוואה לצעירי־ציון נשענה בית״ר על בסיס ציבורי רחב יותר כיוון שהרביזיוניסטים המשיכו להיות הזרם המרכזי בציונות התוניסאית.

הפדראציה עצמה חידשה את פעילותה ב־1944, בראשות ועדה בת 11 חברים שעסקה בענייני הקק״ל, קרן־היסוד, הנוער וההסברה. עד מהרה התברר שניגודי־הדעות החריפים בין הזרמים השונים לא איפשרו עבודה רצופה ומתוקנת. סלע־המחלוקת העיקרי היה בדבר חלוקת הסרטיפיקאטים למועמדים לעלייה. כך למשל תבעו הרביזיוניסטים ב־1945 למסור את רוב הסרטיפיקאטים לאנשי בית״ר, כיוון שרוב ציוני תוניסיה נמנים עם הרביזיוניזם. באווירה של התקפות הדדיות, ואולי גם של הלשנות כפני השלטונות, ניתנו לבית״רים רק 3 רשיונות מתוך 40 אשר חולקו בין חברי ״צעירי־ציון״.

כמזכיר כללי של הפדראציה שימש ד״ר ברטוואס, שהגיע לתוניסיה מהונגריה, ערב מלחמת־העולם. אם כי הוא זכה לאמונם המלא של המוסדות בארץ ושל השליחים שביקרו במקום, לא היה ד״ר ברטוואס מקובל בין כל חבריו, הן בגלל מוצאו הזר והן בגלל חוסר עקיבותו האידיאולוגית. אך למרות כל הבעיות הללו אפשר לקבל את דבריו של אחד המבקרים מהארץ: ״אפשר להגיד שבתוניס כל מה שהוא יהודי הוא ציוני״ החל משני העתונים היהודיים  La Gazette d’Israëlו- La Voix Juive וכלה בהיבטים החשובים של הפעילות הקהילתית.

במארוקו המשיך מצבם של היהודים להיות חמור מאוד, למרות הנוכחות האמריקאית משנת 1942 ואילך; בהשראתם של קצינים ופקידים צרפתיים אנשי משטר וישי, שהמשיכו לשבת בממלכה, היו התעללויות ופרעות ביהודים ברוב חלקי הארץ עד 1945.

בשנה זו חידשה ההסתדרות הציונית המקומית את פעילותה במתכונתה הקודמת של פדראציה רגיונאלית של ההסתדרות הציונית הצרפתית, אם כי למעשה שמרה על קשר ישיר ואוטונומי עם המוסדות המרכזיים. בראשה עמדו אותם אנשים שניהלו לפני המלחמה את הפעילות הציונית במדינה, להוציא את תורץ׳ שהיגר לארה״ב; אלה היו ״אנשים חשובים מאוד מבחינת עמדתם הכלכלית והסוציאלית, ציונים טובים, מיואשים מכל דבר אחר פרט לציונות, דורשים ומוכנים לקבל משמעת ציונית, רואים בא׳׳י מרכז חייהם, ובסוכנות את ממשלתם אשר לה ולשליחיה הם מוכנים לציית בעיניים עצומות״.

נוסף לתפקידיה הרגילים ובהתאם להיערכות החדשה של התנועה, ראתה הפדראציה המארוקאית מחובתה להדריך ולארגן את הנוער המקומי וכן לחדור ולהשפיע מבפנים על חיי הקהילה וניהולה. מטרה זו משתקפת היטב בנוסח התקנון שהוכן לקראת הקונגרס הציוני ב־1946: יחד עם שאיפתם לתרום להקמת מדינה יהודית דמוקראטית בארץ־ישראל, מביעים ציוני מארוקו את רצונם לפעול למען שיקומו החומרי והרוחני של הקיבוץ היהודי במדינתם ולמען הרחבת החינוך העברי בקרב הנוער. ואכן, רוב הפעילים המרכזיים של התנועה עסקו גם בניהול מוסדות וארגונים בעלי צביון פילאנטרופי כמו O.S.E. ,HICEM ו״עולם קטן״ שהושיט עזרה לפליטים מאירופה שנתקעו במארוקו.

בתחום החינוך, עודדה הפדראציה במארוקו פתיחת חוגים ללימוד השפה העברית, כמה מהם בשיתוף־פעולה הדוק עם כי״ח אשר מאז המלחמה הרחיבה את החינוך העברי במוסדותיה. בעיר קאזאבלאנקה רוכז נושא זה בידי שלוש אגודות: חברת מגן דוד, אגודת ״חובבי השפה״ ואגודת קרל נטר. החניכים השתתפו לא רק בשיעורים לעברית, אלא מדי פעם בהרצאות שאורגנו למענם בתולדות היישוב והרעיון הציוני, בערבי־שירה ובמסיבות חברתיות. בפאס פעל כבר לפני המלחמה ״חוג ללימודי יהדות״, שהסב את שמו בשנת 1944 ל״מועדון הרצל״, ועסק לא רק בפעילות חינוכית אלא גם בפעילות ספורטיבית והגנתית. בצפרו ניתנו הלימודים במסגרת ״מועדון ביאליק״ ובמקנס במסגרת ״קבוצות בן־יהודה״. לא כל האגודות הללו זכו לקבל רשיונות מהשלטונות הצרפתיים ואחדות מהן, כמו מועדון פתח־תקוה ברבאט, נאלצו להפסיק את פעילותן בלחצם של השלטונות ושל ועד הקהילה.

בתחום ארגוני־הנוער רוכזו מאמצי התנועה בעיקר בקרב האגודות השונות של בוגרי בתי־ספר כי״ח, ובמיוחד בקרב חברי מועדון קרל נטר בקאזאבלאנקה, אשר נעשה מועדון ציוני לכל דבר ומתוכו גוייסו חברי הגרעינים הראשונים של תנועת צעירי־ציון. הבטאון הפנימי של מועדון קרל נטר, ״נוער״, נעשה בהדרגה לבטאון הרשמי של ציוני מארוקו, אשר לא הורשו על־ידי השלטונות להוציא־לאור עתון משלהם. עם זאת, התירו הצרפתים לייבא עתונים ציוניים מצרפת ומתוניס, ובכלל זה Voix Juives שהקדיש כמה מדפיו לפעילות הציונית במארוקו.

במארוקו שלאחר המלחמה, כמו בתוניסיה, היתה הציונות על כל גווניה האידיאולוגיים מיועדת אך ורק לרובד מצומצם באוכלוסיה — צעירים עירוניים בעלי חינוך צרפתי פחות או יותר מושלם ולרוב ממוצא חברתי בינוני, בסך־הכל מאות בודדות של צעירים. אפשר להניח שמספר זה היה עשוי לגדול במרוצת השנים הבאות, ככל שהסתעפה רשת החינוך וככל שהתרחבה שכבת בוגרי בתי־הספר של כי״ח ומוסדות אחרים. אך גלגלי ההיסטוריה נעו במהירות רבה. ההכרזה הדראמאטית על הקמת מדינת ישראל התקשרה בתודעה הכללית כמימושו של חזון הנביאים. יהודים, כשהם נישאים על כנפי החזון המשיחי, החלו לנהור באלפיהם אל ארץ־ישראל המתחדשת. תהום עמוקה הפרידה בין המגשימים הללו לבין הפעילים הציוניים אשר בכנס שקיימו בקאזאבלאנקה ב־1946 קבעו קריטריונים נוקשים לבחינת מועמדים לעלייה. אך מכל מקום, בתולדות יהדות עתיקת־יומין זו, התחיל פרק נוסף ואחרון, פרק העלייה, אשר אחד ממאפייניו — ומבעיותיו הידועות — היה דבר היותו מנותק מהציונות המדינית.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראלהפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול-עמ' 128

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן.

הפזורה היהודית הספרדית

הקהילה הספרדית בלונדון, זכתה להכרה דה־פקטו בשנת 1657, כשקרומבל איפשר למושבה הקטנה של סוחרים ספרדים ופורטוגלים שישבו בה לקיים את תפילותיהם בבית שנשכר למטרות אלה ולרכוש חלקת אדמה לבית קברות. נסיונותיהם של ר׳ מנשה בן ישראל וסוחרים ספרדים אחרים מאמשטרדם לזכות בהכרה גלויה מצד השלטונות המהפכניים של אנגליה לא עלו יפה, וגם כאן היו ההתחלות צנועות למדי. בתחילת דרכה מנתה עדה זו לא יותר מאשר 27 מבוגרים. דווקא החזרת השלטון המלוכני נתנה כאן דחיפה להרחבת ההתיישבות היהודית הספרדית ולביסוס החיים הקהילתיים של בני העדה שם. ב־1663 הוקמה קהילת ״שער השמיים״, שהפכה במרוצת המאה ה־18 לקהילה הספרדית השנייה בחשיבותה, אחרי אמשטרדם, בפזורה הספרדית.

התיישבותם של היהודים הספרדים במערב אירופה פתחה פתח לבואם של יהודים אשכנזים ופולנים, שהחלו לתקוע שם יתד בימי מלחמת שלושים השנה ובעקבות גזרות ת״ח ות״ט. בניגוד לעושר המופלג שאיפיין את האליטה החברתית של היהדות הספרדית, היו רוב היהודים האשכנזים שהגיעו לאמשטרדם, להמבורג, ללונדון ולסביבותיהן עניים מרודים. חלקם הפכו את הקבצנות לאורח חיים, וחלקם הפכו למשרתים של אדוניהם הספרדים. הקהילות הספרדיות לא איפשרו ליהודים האשכנזים והפולנים להתקבל בהן כחברים ואף נהגו להסתייג מהם בדרכים ובאמצעים שונים. גם כשהיהודים האשכנזים התארגנו בקהילות משלהם ושיפרו במקצת את מצבם הכלכלי, עדיין השתמר הפער החברתי והכלכלי בינם לבין אחיהם הספרדים.

מגמות ההתבדלות, שאיפיינו את אורח חייהם של בני ״האומה הספרדית־פורטוגלית״, לא מנעו מהם לסייע בנדיבות רבה לקהילות אשכנזיות ומזרח אירופיות שנקלעו לקשיים בעקבות תלאות הזמן. בכל הקהילות הספרדיות נתקיימו קופות לפדיון שבויים ולמען ארץ הקודש, ואף כי כעיקרון העדיפו יהודים אלה לסייע לבני פזורתם, הם לא חסכו מאמצים להציל יהודים בני עדות אחרות שנקלעו למצוקה או נפלו קורבן לגזירות ולרדיפות.

לא חסרו עניים גם בקרב בני הפזורה הספרדית המערבית. רבים מבין האנוסים שחזרו ליהדות היו אביונים, שהגיעו לארצות המקלט כשהם חסרי כל. הקהילות הספרדיות השתדלו לקלוט אותם; אך משהלכה וגברה המצוקה הכלכלית של המהגרים, נעשו נסיונות לשלחם למקומות יישוב רחוקים, על מנת שלא יהיו למטרד חברתי. המהגרים העניים, ששולחו לארצות שמעבר לים, במזרח ובמערב, כונו despachados (משולחים). הם הפכו למאגר האנושי העיקרי שיישב את המרכזים החדשים, שהיהודים הספרדים הקימו ביבשת אמריקה.

ביבשת החדשה החלו לפרוח קהילות יהודיות במושבות שהוקמו שם על־ידי ההולנדים והאנגלים. בקוּראסאו, בסוּרינַם, באֶסֶקיבוֹ, בבַּרבַּדוֹס, בג׳מייקה, באמשׂטרדם החדשה(שהפכה לניו יורק) ובמקומות אחרים הוקמו מרכזים חדשים, ששימשו כסניפים של הקהילות הגדולות שבמערב אירופה. המתיישבים היהודים שם הרחיבו את הפעילות הכלכלית שנוהלה על־ידי אחיהם שבאמשטרדם, בלונדון ובבורדו. במושבות הצרפתיות, לעומת זאת, לא ניתנה דריסת רגל למתיישבים יהודים, כל עוד לא ניתנה ליהודים הכרה רשמית בתחומיה של הממלכה הצרפתית.

הנהגת הקהילות הספרדיות המערביות היתה נתונה בידי אליטה חברתית בעלת עוצמה כלכלית מרשימה. המדובר באנשי כספים וסוחרים בינלאומיים, שכבר זכו למוניטין בחצי־האי האיברי, כששימשו שם כאחד הגורמים המרכזיים בעולם העסקים של ספרד ופורטוגל. רבים מביניהם ברחו מספרד בעקבות נפילתו של הקונדי־הדוכס די אוֹלִיבַרֶס, מי שעמד בראש ממשלת ספרד בימי המלך פיליפ הרביעי. אוליברס היטיב עם אנשי הכספים שמקרב ״הנוצרים החדשים״, והסתלקותו מחצרו של המלך פגעה קשות בבטחונם ובמעמדם. לכך יש להוסיף את המשבר הכלכלי הגדול, שפקד את ספרד בשנות הארבעים של המאה ה־17 והביא למנוסתם של אנשי עסקים רבים מקרב האליטה של ״הנוצרים החדשים״ הפורטוגלים שפעלו אז במדריד ובאנטורפן. רבים מהם ברחו לאמשטרדם ולהמבורג. הבולטים שביניהם היו האחים אברהם ויעקב ישראל פרירה, האחים אברהם ודוד דה פינטו, והברון אנטוניו אפס סואסו ששינה את שמו ליצחק ישראל סואסו — שהשתקעו באמשטרדם.

הבנקאי דִיֶגו טישירה די סַמְפַאיוֹ, ששינה את שמו לאברהם שניאור (Senior), השתקע בהמבורג. עשיר מופלג זה ברח מאנטורפן והפך למנהיגה של הקהילה הפורטוגלית בהמבורג. שיבתו ליהדות עוררה שערוריה בעולם הקתולי, והחצר הקיסרית בוינה תבעה את החרמת רכושו, שנאמד אז ב־250.000 כתרים. הסנט של המבורג השיב ריקם את הפנייה האמורה, וטישירה ייסד בנק משפחתי שנודע בשם ״טישירה די מאטום״(Mattos).

אין זה מקרה, שאנשים מסוג זה החזיקו ברסן השלטון בקהילות הפזורה הספרדית. למעשה זכו קהילות אלו למעמדן בקרב החברה האירופית הודות לעוצמתן הכלכלית של המשפחות העשירות שבקרב ״האומה״. עושרן המופלג של משפחות אלו עורר רושם רב במדינות ובערים שבמערב אירופה ונרקמו סביבו אגדות רבות. אליטה כלכלית זו יצרה לעצמה אורח חיים משלה תוך כדי ניסיון לחקות את דפוסי ההתנהגות והצריכה של האצולה האירופית בת זמנה. לבושם היה דומה לזה של האריסטוקרטיה הצרפתית; בתיהם המפוארים היו מרוהטים ומקושטים בהדר רב, ורבים מהם התאמצו להוכיח את ייחוסם העתיק; הם ביקשו את קירבתם של אצילים ממקומות שונים, וכמה מהם שירתו בנאמנות רבה נסיכים ודוכסים. עשירים אלה החזיקו למעשה את מוסדות הצדקה בקהילותיהם ולעתים הם היו היוזמים להקמת חברות לגמילות חסדים וללימוד תורה. האחים פינטו הקימו ברוטרדם את [Pintos  [Jesiba de los, שהועברה מאוחר יותר לאמשטרדם, ואברהם ישראל פרירה הקים ישיבות בירושלים ובחברון. הם שימשו מצנטים לסופרים ולמשוררים וייסדו אקדמיות ספרותיות שפעלו באמשטרדם ובליוורנו על פי הדגם של האקדמיות הספרדיות והאיטלקיות מאותם ימים.

דפוסי הארגון הפנימי בקהילות אלה היו דומים. בהתחלה שאבו כולן את השראתן מהקהילה הונציאנית, שאת דוגמתה ביקשו לחקות. משנות השלושים של המאה ה־17 הפכה אמשטרדם לקהילה המרכזית והמובילה בכל הפזורה הספרדית המערבית כולה.

בראש כל קהילה ניצב ה״מעמד״, גוף מנהל שנבחר מדי שנה ובידיו הופקד השלטון המוחלט על ענייני הקהילה. באמשטרדם נקבע מפורשות, כי ״בידי המעמד הסמכות והעליונות על הכול״, ועיקרון זה הנחה למעשה את כל הקהילות אחרות בפזורה זו. בידי ה״מעמד״ היתה הסמכות לתקן תקנות, להחרים עבריינים, למנות את ה״חכמים״ ואת כל יתר פקידי הקהילה, לקבוע את המסים שעל ה״יחידים״ (=חברי הקהילה) לשלם ולהקצות להם את מקומותיהם בבית הכנסת. ה״מעמד״ היה ממונה על שמירת הסדר בבית הכנסת, ולמעשה פיקח על הסדר החברתי בקהילה ועל המוסר של חבריה. בידיו הופקדה הצנזורה על הספרים, ואסור היה להדפיס בעיר ספר כלשהו בלי לקבל את הסכמת הפרנסים. גוף זה גם ייצג את הקהילה לפני הרשויות העירוניות ולפני השלטון המרכזי במדינה והיה אחראי כלפיהם על כל מה שהתרחש בתוך העדה; היה זה מתפקידו למנוע תופעות שהיו עלולות לאיים על הסדר הציבורי.

רק מי ששילמו את המסים הקבועים זכו להיחשב חברים בקהילות ולהנות מכל הזכויות הכרוכות בכך. בקהילות אלה נהגו לבחור את ההנהגה על פי שיטת הקוֹאוֹפְטַצְיָּה: חברי כל ״מעמד״ בחרו את אלה שיבואו אחריהם. ב״מעמד״ של קהילת ״תלמוד תורה״ באמשטרדם נטלו חלק שבעה חברי קהילה: שישה פרנסים וגבאי. הבחירות התקיימו פעמיים בשנה: בערב ראש השנה בחרו חברי ה״מעמד״ בשלושה פרנסים, ואלה הצטרפו בראש השנה להנהגה במקום שלושת הפרנסים שסיימו את כהונתם; ובערב שבת הגדול הם בחרו בשלושה פרנסים וגבאי, שהצטרפו ל״מעמד״ במקום הפרנסים והגבאי היוצאים. בדרך זו נשמרה ההמשכיות בהנהגה: בכל ״מעמד״ חדש נמצאו ליד הפרנסים החדשים פרנסים ותיקים, שהיו מצויים בענייניה השוטפים של הקהילה. הואיל ומספר חברי הקהילה בלונדון היה קטן בהרבה מזה שבאמשטרדם, היה גם הרכב הנהגתם מצומצם יותר. ה״מעמד״ של קהילת ״שער השמים״ הורכב משני פרנסים וגבאי. אלה נבחרו פעם בשנה, בערב ראש השנה, על־ידי ה״מעמד״ היוצא ועל־ידי שני הפרנסים ששירתו ב״מעמד״ בשנה הקודמת. משהוקמה הקהילה המאוחדת בהמבורג בשנת 1652, הוחלט בתקנות היסוד, כי ה״מעמד״ יורכב משבעה חברים, שייבחרו בערב ראש השנה וישמשו בתפקידם שנה תמימה. כעבור שנה הוחלפה השיטה, ובמקום שבעה חברי ״מעמד״ נבחרו רק חמישה. אל חמשת הנבחרים החדשים הצטרפו שני פרנסים מן ה״מעמד״ הקודם, ובכך ביקשו לשמור על רציפות והמשכיות. אך השיטה בהמבורג עברה שינויים רבים במהלך המחצית השנייה של המאה ה־17.

[קואופטציה הוא מושג מתחום הסוציולוגיה המתקשר לסוציולוג בריאן טרנר, ומתייחס לדרך ההתמודדות אל מול מנהיגים או נציגים המפריעים או עשויים להפריע לפעילותו של ארגון מסוים – כשהם פועלים מחוצה לו – זאת באמצעות צירופם לארגון עצמו, ובכך מתן אפשרות לאנשים אלו להשפיע על הארגון מבפנים. הארגון למעשה מציע לאנשים אלו להצטרף ולקבל תפקיד רשמי בארגון, על מנת לרתום את כישוריו של האדם עצמו לטובת הארגון, בתור חלק מהמנגנון, ולמנוע הפרעה לתפקודו של הארגון כאשר האדם נמצא מחוצה לו. כמו כן, פעולה זו עשויה לתרום למניעת התגבשותה של אופוזיציה יעילה מטעם גורמי חוץ, בשל גיוסם של המוכשרים מבין חבריה לשורות הארגון בשיטה זו.

דוגמה לפעילות של קואופטציה היא מינוי של יו"ר אגרסיבי של ועד עובדים לחבר הנהלת המפעל (בדרך כלל בתחום משאבי אנוש), ובכך ניטרולו של ועד העובדים הלוחמני.]

האיום בעונש החרם היה נפוץ מאוד בקהילות האמורות ונהגו להפעילו גם על עברות שרוב קהילות ישראל היו גוזרות עליהן עונשים חמורים פחות.

הענישה התקיפה, שהיתה מקובלת בקהילות ״האומה הספרדית־פורטוגלית״ במערב, נועדה לקבוע את גבולות הזהות הקולקטיבית של ציבור זה, שהיה מורכב בעיקרו מאנוסים לשעבר, רחוק מערכי היהדות והמשמעת הקהילתית היתה זרה לו.

אין זה מקרה, שפרשיות החרם הדרמטיות ביותר שנודעו בעולם היהודי של המאה ה־17 נגד כופרים והֶטֶרוֹדוֹקְסים [כופר, אפיקורס (יוונית heteros ) = שונה + doxa ) = דעה(] אשר קראו תיגר על המסורת היהודית, התחוללו בפזורה הספרדית המערבית. אוריאל ד׳אקוסטה הוחרם בקהילות ונציה והמבורג, ומאוחר יותר הוחרם פעמיים בקהילת אמשטרדם. אנוס לשעבר זה מאופ1ךטו שבפורטוגל הגיע לאמשטרדם סביב 1615, והמפגש שלו עם היהדות ההלכתית עורר בו ספקות רבים לגבי סמכותם של התלמוד וההנהגה הרבנית. בראשית דרכו הוא ניסח השגות נגד התורה שבעל־פה, אך סופו שכפר בהישארות הנפש ובמקורם האלוהי של כתבי הקודש. הוא שלל את הרעיון של בחירת ישראל והעלה על נס את עליונותה של הדת הטבעית, שבה ראה יסוד לכל התנהגות מוסרית ולקירוב הלבבות שבין בני המין האנושי. ב־1640 הוא שם קץ לחייו, לאחר שלא הצליח להתגבר על תחושת ההשפלה שגברה עליו בעקבות הטקס הפומבי בבית הכנסת באמשטרדם, שבו בוטל החרם השני שהוצא נגדו.

בשנות החמישים של המאה ה־17 נזדעזעה הקהילה הספרדית האמשׂטרדמית בעקבות פרשת כפירתם של ברוך שְׁפִינוֹזָה והד״ר פּרַאדוֹ. הראשון הוחרם ב־1656 והשני ב־1658, לאחר שהביעו בגלוי את ספקותיהם באשר לקדושת התנ״ך והתייצבו בפומבי נגד המימסד הרבני והיהדות ההלכתית. פראדו, שהיה אנוס לשעבר שחזר ליהדות, נאלץ לנטוש את אמשטרדם וסיים את חייו באנטורפן, בין חברי ״האומה הפורטוגלית״, שעדיין נאלצה באותם ימים לחיות תחת המסווה הנוצרי. שפינתה, לאחר פרישתו מהעדה היהודית, ניתק כל קשר עם היהודים והיהדות וחי בין מלומדים נוצרים, במיוחד מקרב כת הקולגיאנטים, שגילו כמוהו עניין בביקורת הדת על יסוד כללים תבוניים ואוניברסליים.

הספרות הפולמוסית, שנתחברה באמשטרדם ובקהילות אחרות נגד המגמות ההטרודוקסיות בפזורה הספרדית המערבית, מלמדת שפרשיות ד׳אקוסטה, פראדו ושפינוזה לא היו אלא קצהו של קרחון שאיים על שלמותה של עדת ״היהודים החדשים״.

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן-עמ' 107

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר

בארץ המהגרים

קִינַת הַמְּהַגֵּר

בְּמָרוֹקוֹ הָיִיתִי מֶרְכַּז הָעִנְיָנִים

מְאַרְגֵּן מְסִבּוֹת

חָיָה חֶבְרָתִית

תָּמִיד מֶרְכַּז הָעִנְיָנִים

עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לְיִשְׂרָאֵל

מֵאָז אֲנִי בַּפִּנָּה

בַּפִּנָּה שֶׁל כָּל הַמְּסִבּוֹת

שֶׁהִפְסַקְתִּי לָלֶכֶת אֲלֵיהֶן

בְּפָנָה שֶׁל כָּל הַמְּסִבּוֹת

בַּצַּד, בַּחוּץ, שָׁם

 

מֵאָז שֶׁהִגַּעְתִּי

הָפַכְתִּי לַמְּשׁוֹרֵר.

 

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר