ארכיון יומי: 15 בספטמבר 2020


אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר

המחבר מוביל את הקורא, בחן רב ובדֹוֹק של חיוך, דרך תחנות בחייו של ילד יהודי במרוקו, החל מן הבית בו התגורר , דרך ה'צלא' והרבי, דרך ביה״ס "אליאנס" , על כלליו הנוקשים ועל העידוד למצוינות.

ההחלטה הגורלית

בבית הכנסת האווירה הייתה מתוחה. העפתי מבט אל אבי שישב מולי וראיתי דמעה נושרת מעינו.

איני יודע מה התפתח בעקבות הדברים שהושמעו בבית הכנסת אך כן ראיתי שמשהו השתנה אצל אבי. הכרעות שפקדו את הקהילה לאחרונה , הגעגועים לאחותי שנמצאת בישראל ללא משפחה והכמעט לינץ' שעמדו לעשות ב­פורעים השפיעו על אבי לקבל החלטה דרמטית. על הפוגרום שאליו נקלעתי אספר בהמשך.

יום שבת חלף ועמו גם יום ראשון בו המשרדים סגורים. אבא חיכה לבוקרו של יום שני , העיר אותנו ואמר :

־ הבוקר אתם לא הולכים לבית הספר. תלבשו בגדים יפים כי אנחנו הולכים להצטלם.

לא שאלנו שאלות . אכלנו משהו בחיפזון ויצאנו מן הבית . אחי שהלך כבר לעבודה הספיק להמתין לנו אצל הצלם, האדון ג'ק כהן . השעה היתה מוקדמת ולא היו אנשים בצלמנייה.

– בוקר טוב אדון אסרף , אני מבין שאתם מתכוננים לעלות לישראל . טוב , שיהיה בשעה טובה ומוצלחת !

אבא רמז לו שישתוק:

– סְקֵט !( שקט ! או שתוק !) . "עְמֵל מֵים מֵרְבוּתָא".

רוצה לומר שיעשה מ״ם סופית שהיא אות סגורה ולא ידבר כלל בעיניין ההכנות לעלייה שלנו.

הצטלמנו , כל אחד לחוד לתמונות פספורט ולסיום הצטלמנו תמונה משפחתית , שההורים שלחו לאחותי כדי לבשר לה שהמשפחה עוזבת כאן את הכל כדי לשוב ולהתאחד בקרוב.

הבנתי שעלייה פירושה גם לעזוב מקומות בהם גדלתי. כבר לא אהיה עם אותם חברים ולא אשחק עם אותם משחקים , לא עוד אסתתר באותם מחבואים ולא באותם מקומות בהם רכבתי על כנפי הדימיון, לא באותם מקומות בילוי ולא באותו בית , שכונה, בית ספר. עתה התחיל המוח לדחוס זכרונות , שבבוא היום , יצופו שוב וישטפו את הלב ברגשות עזים ואת הפנים בדמעות .

אבא ואחי אמיל לקחו את תמונות הפספורט שזה עתה קיבלנו וצעדו לכיוון המשרד בו נרשמו לעלייה. אחי סיפר לי בערב כי במשרד הכירו אותו משום שהיה פעיל בעידוד בני נוער לעלייה והודות לכך שהיינו רק חמש נפשות לעלייה , ההליכים היו מהירים. אבא חתם על מסמך התחייבות שעל טיבו למדתי יותר מאוחר ואילו אחי קיבל מכתב המלצה.

בזמן הקצר שנותר לנו אבא לא מצא קונה לבית ולחנות ואפילו במחיר מופחת. היהודים נרתעו להשקיע כספם בנכסי דלא ניידי כי חששו שזו השקעה שיהיה קשה אחר כך לממש אותה. לעומת זאת, הערבים לא נחפזו לקנות כי ידעו שהיהודים מוכנים לעזוב הכל אם יש להם שעת רצון לעלייה. לעיתים התגודדו ערבים כעדת זאבים ליד בתים שיהודים ביקשו למכור והאיצו בהם למסור את המפתחות.

אבא החליט לתת את הדירה ואת החנות לדוֹד מסעוד סבג והמעבר שלהם אלינו נעשה בחפיפה . בזה הכיר אבא טובה לדוד מסעוד שבא מן העיר ספי כדי לגור בעיר אלג'דידה בקירבתנו . מוטב כך מאשר להשאיר את הבית והחנות לידי הערבים.

רק כאשר בגרתי מעט יותר אמר לי חבר בישראל כי העלייה שלנו ממרוקו הייתה בבהילות כמו יציאת מצריים אך מצד שני אבותינו יצאו לפחות ברכוש גדול.. חברי אף הגדיר כך את העלייה שלנו : "עלייה בלי בלימה אך גם עלייה בלי-מה" כלומר בבהילות מפני הפרעות ומהחשש להחמיץ שעת רצון. אך גם עלינו בלי-מה , כי נטשנו הכל ועלינו בלי רכוש שיכול היה לאפשר לנו להתחיל חיים חדשים בישראל.

הפרידה מקברי צדיקים

כעבור מספר ימים לאחר שהצטלמנו נסענו כולנו לציון הקבר של הצדיק הקבור בעיר אזמור הרחוקה כמחצית השעה מן העיר שלנו. אז לא ידעתי אם נסענו בגלל יום ההילולא של הצדיק או שמא משום הרצון של ההורים להיפרד ממקום קדוש וגם להביע משאלה. המקום המה במבקרים, היו שפנו לצדיק ישירות , כלומר "תעשה ש…"       , "תגזור ש…" , "תשלח לנו…." וכדומה והיו שהקפידו לבקש מהצדיק שיהיה מליץ יושר לשוכן במרומים. יש שביטאו משאלותיהם בקול ויש שרק שפתותיהם נעו, כמו בתפילת חנה.

למרגלות ציון הקבר זרם נהר אליו נהגו נשים ללכת כדי לטבול בבגדיהן בטרם יפקדו את הקבר הקדוש. לאורך הנהר שטו סירות דייגים אשר על אחת מהן שטנו יחד עם מבקרים נוספים ולאחר מכן חזרנו להורים שהתירו לנו לגעת במצבה של הצדיק , בניגוד גמור לאיסור שלהם שלא להתקרב למסע הלוויה ולא להאזין לנשים המקוננות, שהתמחו בשירת קינה על הנפטר .

בדרך חזרה הזדרזתי לשבת באוטובוס ליד אח׳ אמיל כדי לשאול שאלות שהטרידו אותי:

– יש ל׳ כמה שאלות על הביקור שלנו היום, הרי יש לנו עוד עיניינים חשובים לעשות לפני העלייה ואפשר להסתפק בתפילה בבית הכנסת.

אחי נע במקומו באי נוחות , הפנה פניו אלי ואמר:

שמע, אחי הצעיר . קודם כל שתדע לך כי זוהי מסורת עתיקה יומין בעם היהודי בכל התפוצות. במרוקו היו צדיקים גדולים ומחוללי ביסים כמו רבי דוד ומשה , רבי שלמה בל חבש, כלומר בעל הנחש המרפא, רבי עמרן בן דיוואן, עליהם השלום ועוד רבים.

אבל למה שהצדיק צריך לתווך?

כי אנחנו מאמינים בכוחות של הצדיק לבקש בשמיים עבור עם ישראל. אתה יודע שבבית שלנו יש תמונה של קבר רחל אימנו והמסורת אומרת כ׳ רחל מבכה על בניה שישובו מן הגלות. למעשה העלייה שלנו היא גם בזכות התחינות והבכי של רחל אימנו.

אז מה לדעתך ביקשו ההורים ליד קבר הצדיק?

אני מניח שההורים ביקשו שיהיה להם כסף לקנות לי מכונית חדשה.

הסתכלתי בתמיהה ומה פתאום מכונית רק בשבילו?

סתםםםם , זה בסתם . האמת היא שההורים ביקשו קרוב לוודאי בירכת דרך צלחה בכל מעשי ידינו. אבל שתדע לך, זה עדיין לא אומר שאנחנו נשב בחיבוק ידיים ונסמוך על הנס. הבנת את זה ?

אחרי שהנהנתי בחיוב המשיך אחי להסביר :

במרוקו חיו גם רבנים בעלי השכלה תורנית רחבה מאוד כמו רבי משה בן מימון למשפחת אלבז, המכונה הרמב״ם, רבי יצחק בן יעקב אלפסי המכונה הרי״ף ,שהיה גם חוקר תלמוד מפורסם או רבי חיים בן עטר שהיה בקיא מאוד בקבלה ופרשן מעמיק לתורה. היהודים ראו בהם ובגדולי תורה נוספים כתובת לקבלת ברכה או עצה.

– אם כך ויתרנו היום על קבר הצדיק כי עולים לישראל …

־ אנחנו לא מוותרים על המסורת העתיקה לעלות לקברי צדיקים כ׳ גם בארץ הקדושה יש קברי צדיקים. מצד שנ­חשוב שתזכור כ׳ הצלחה של כל אחד תלוייה בראש ובראשונה במעשים שהאדם עושה כמו לימודים ועבודה.

אחי המשיך לספר ולספר אך הפסיק לאחר ששמע את שריקות נחירותי .

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד 38

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-סופו של חמדן-תפוח ההריון

מסמטאות המללאח

ד. סופר של חמדן

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה  בזוג ציפורי דוכיפת שחיו אי־שם בנבכי היער בשכנות טובה.

באחד הימים נתגלעה ביניהם מחלוקת, שבעטיה קמה האחת והמיתה את רעותה. בחלוף זעמה של הציפור, התחרטה על המעשה הנורא שעשתה, והחליטה לכפר על עוונותיה. מה עשתה? עפה הדוכיפת לארץ רחוקה, אשר בה, במרומי הצוק, ליד קנו של הנשר, גדל עשב פלא המחייה מתים.

ממורא טפריו של הנשר הגדול, ארבה יום יום ליד קנו, ומשיצא לדרוס טרף לגוזליו הרעבים עטה הדוכיפת על עשב הפלא ועפה כשהיא מאושרת על שצלחה משימתה. בהגיעה למעבה היער, שמה את עלי העשב על גבה של הציפור המתה, וכמו במטה קסם קמה זו לתחיה. באותו רגע עבר חוטב עצים במקום וראה את הפלא. אמר בלבו: ״יום יום אני עובד קשה, חוטב ומעמיס על גבי חבילי עצים ומשתכר למחייתי רק פרוטות זעומות. מעתה, בעזרת עשב הפלא, אחייה את מתיהם של אנשים עשירים ואקבל בתמורה כסף רב״. מה עשה? נטל אבן, קלע לעברן של השתיים והרגן, לקח את העשב הפלאי והלך לדרכו שמח וטוב לב. בעודו הולך ורוקם לו תוכניות וחלומות, ראה על אם הדרך אריה מת. לא עמד האיש בסקרנותו והניח את העשב על גב האריה לראות הכצעקתה. למרבה הפלא, קם האריה לתחיה וטרף את האיש, שהתחנן על נפשו. וזה החמדן, שקטל ציפורים ונטל את סודן, לקח עמו אל הקבר את סוד העשב הפלאי. ואנו לא נדע לעולם מיהו ואיזה הוא.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

פלאי פלאים

ה. תפוח ההריון

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה באשה עקרה שהשתוקקה לבנים. נשאה תפילות ותחינות לבורא עולם ופקדה את כל המרפאים העממיים, אך לא נפקדה בפרי בטן. אמרה האשה בלבה: ״לו חנן אותי הקב״ה בילד, ולו גם אחד בלבד, הייתי המאושרת באדם״. והיא, בדרכה, דקדקה בכל מצווה, קלה כבחמורה, השתטחה על קברי צדיקים, אך האל לא שעה לבקשותיה.

באחד הימים, בהיותה עסוקה בנקיון ביתה, שמעה מבעד לחלוץ קול אדם המכריז: ״תפוח ההריון, תפוח ההריון״. נחפזה האשה לרחוב וראתה איש זקן ובידו תפוח. שאלה האשה לפשר הכרזתו והזקן ענה: ״זה התפוח האחרון שנותר. כל הנוגסת ממנו תתעבר״.

בלב האשה, שנואשה זה מכבר, נולדה תקווה חדשה והיא קנתה את התפוח במעט הכסף שהיה בידה. נכנסה לביתה והניחה אותו בארון הבגדים עד לבוא בעלה. משסיימה לנקות את ביתה, יצאה לשוק לערוך קניות.

האשה, שהיתה נרגשת מקניית התפוח בעל הסגולה הנדירה, השתהתה בשוק ולא מיהרה לחזור לביתה. בעלה, שהיה חוטב עצים, שב מעבודתו וראה כי אשתו אינה בבית. התפלא ואמר בלבו: ״הרי תמיד אשתי בבית, מעניין מה יום מיומיים?!״ פשט את בגדיו הצואים וניגש לארון הבגדים כדי ליטול בגד חדש. והנה לנגד עיניו היה מונח לו תפוח אדום, עסיסי וריחני. אמר בלבו: ״שמא השאירה לי אשתי היקרה את התפוח כדי להשביע בו את רעבוני עד שתשוב ותכין לי את סעודת הערב?!״ מה עשה? אכל את התפוח ואמר אל לבו: ״טעם גן עדן, מעולם לא בא כטעם הזה אל פי״.

מששבה האשה מהשוק, אצה מיד לארון כדי להפתיע את בעלה ולבשר לו על תפוח הפלא שקנתה, ומה גדולה היתה אכזבתה כשלא מצאה את התפוח. הבעל, שראה את אשתו שמחה בהיכנסה לא הבין מדוע נפלו פניה. ניגש אליה ושאל: ״למה נפלו פניך, אשתי היקרה?״ ענתה האשה: ״היום, בהיעדרך, קניתי תפוח בעל סגולה נדירה, שכל הנוגסת ממנו מתעברת. הנחתי אותו למשמרת בארון הבגדים עד שאשוב מהשוק, והנה נעלם התפוח״. אמר הבעל המופתע: ״סבור הייתי שהתפוח מיועד לי, ושברתי בו את רעבוני!״ פני האשה החווירו מאוד, אך את הנעשה לא היה לאל־ידה להשיב. התקינה האשה סעודת ערבית, אכלו השניים ועלו על משכבם שבעים אך עצובים.

ככל שנקפו להם הימים, הלכה ותפחה בטנו של הבעל, גורם שהכביד עליו מאוד בעבודתו ומנע ממנו לצאת מפתח הבית. כעבור תשעה ירחים ילד חוטב העצים מבוהן רגלו ילדה, שזוהר פניה כפני הלבנה במילואה. שמחו חוטב העצים ואשתו על שהתברכו בילדה הנפלאה ושמרו את סודם.

באחד הימים עלתה האם עם ילדתה לגג הבית כדי לשאוף אוויר צח ולהתחמם מעט בשמש. היא הניחה אותה על שטיח והתיישבה להתבונן בעוברים ושבים. לפתע, מאי־שם הגיח נשר דורס וחטף את הילדה מגג הבית, עף איתה הרחק אל מעבה היער, והניחה על צמרתו של עץ. מדי יום ביומו היה דואה הנשר, עט על מצרכי מזון ועל כל הבא ליד ומביא אותם לילדה הקטנה. וכך גדלה הילדה על צמרת העץ, וככל שגדלה, כך יפתה יותר. יום אחד אחז הנשר בשערות ראשה, עף אתה לארץ רחוקה ושם הניחה על גג ארמון המלך. הנערה השתאתה מיופי בוסתניו של הארמון וממראה האנשים, שהרי עד לאותה עת גדלה היא ביער ולא ידעה מראה של אדם מהו. בעודה מהרהרת, הופיע על גג הארמון בן המלך, כהרגלו יום יום, ראה את הנערה, שזוהר פניה כזוהר הלבנה, והתאהב בה. מיד פקד על נשותיו לטפל בנערה, לרוחצה, להלבישה ולדאוג לכל מחסורה. עם הזמן גם טרח ללמדה קרוא וכתוב.

הילדה גדלה, ויפתה ולא נראה כיופי הזה בכל הארץ. בן המלך לא יכול היה להסתיר את אהבתו אליה ונשאה לאשה. מטבע הדברים לא שת בן המלך את לבו אל נשותיו האחרות. הקנאה והכעס בערו בהן, אך הן העמידו פנים כאילו דבר לא השתנה ובלבן חרשו מזימות היאך להיפטר מהנערה הזרה. מה עשו? פנו למכשפה והתיעצו עמה. הלכה המכשפה לארון הקסמים שלה, הוציאה סיכה ואמרה: ״כשתטפלו בשערות הגבירה, הכניסו סיכה זו אל בין שערותיה, והיא תיהפך במהרה ליונה ותעוף למרחקים״.

והיא כהרגלה ביום החמישי בשבוע, הזמינה את הנשים לטפל בשערותיה. כשפרעה את מחלפות ראשה, הכניסו הנשים את סיכת הכישוף לשערותיה, וכמאמר המכשפה הפכה הגבירה ליונה, עפה למרומים ונעלמה מן העין. בן המלך ישב והמתין בסבלנות רבה לאשתו היפה כדי לסעוד אתה את סעודת הצהריים, אך היא בוששה לבוא. הוא פנה אל נשותיו ושאל אותן לפשר העלמה, אך הן נענעו בראשן, כאומרות־לא ראינו, לא שמענו. בן המלך כינס מיד את יועציו, שהזעיקו מיד את כל הקוסמים והמכשפים שבממלכה. אך איש מהם לא יכול היה לעזור לו. מרוב צער על אובדן רעיתו היפה, חלה בן המלך מאוד.

יום אחד, והשעה שעת בין ערביים, הופיעה היונה על גג הארמון הצופה לבוסתן, פנתה לגנן ואמרה: ״גנני הו גנני, הגד נא לי, אם הנסיך חי בטוב עם נשותיו אם לאו״. הגנן המופתע ענה: ״אכן יונתי הוא חי בטוב עם נשותיו״. מששמעה את תשובתו שרה היונה שיר נוגה:

״תפוח, תפוח, מה נפלאת, ראה מה זה עוללת ! אמי אותך רכשה מהעני, אבי מבוהנו הולידני. הוי, הוי תפוח חינני ! הן הנשר גדלני, הנסיך נשאני, ונשותיו כשפתי״.

משסיימה היונה את שירה הנוגה, נשמע קול רעש עצום, סערה אדירה השתוללה בגן וטלטלה את כל עצי הגן ונזק רב נגרם לבוסתן. הגנן המפוחד, שאת מיטב שנותיו השקיע בטיפול בבוסתן, חשש שכל עמלו ירד לטמיון. אמר בלבו: ״בשל היונה באה לי הרעה הזאת, אמתין ליום המחר ואראה: אולי תשוב לכאן היונה. וכשתשאל אותי לשלום הנסיך ונשותיו, אשיב לה שהוא חי עמהן ברע״. וכך היה.

למחרת, באותה שעה, הופיעה היונה על הגג ושאלה את הגנן: ״גנני הו גנני, הגד נא לי, האם הנסיך חי בטוב עם נשותיו אם לאו?״ ענה הגנן: ״רע לנסיך עם נשותיו, והוא עומד לגרשן״. מששמעה היונה את תשובתו, שרה שיר נוגה:

״תפוח, תפוח, מה נפלאת,

נשר, נשר מה עוללת!

לבי, לבי לך נסיכי אהובי,

אש הקנאה שורפת את לבבי״.

משסיימה את שירה, נשמע קול רעש גדול, סערה אדירה טלטלה את עצי הגן ומששככה הסערה שב הבוסתן להיות יפה כקודם. היונה עפה לה, והגנן אץ רץ לנסיך וסיפר לו את מעשה הפלאים. תחילה לא האמין הנסיך לדבריו, אך מאחר שהגנן התעקש ונשבע, חזר ותאר את הפלא, החליט הנסיך שלמחרת היום יעלה על הגג ויחזה בפלא במו עיניו. למחרת היום המתין בן המלך בנקודת מסתור שהיתה בגן לשמוע ולראות מה בפי היונה. היונה הופיעה על הגג בשעה היעודה ושאלה כהרגלה את הגנן אם הנסיך חי בטוב עם נשותיו, והגנן השיב: ״אכן הנסיך חי בטוב עם נשותיו״. והיונה שרה שיר נוגה מתמיד:

״תפוח, תפוח, מה נפלאת,

נשר, נשר מה עוללת י

חכה לי הוי נסיכי האהוב,

עוד יבוא היום ואליך אשוב״.

משסיימה היונה, השתוללה סערה שהשחיתה את הבוסתן. הנסיך שראה ושמע הכל ממקום מחבואו היה המום ונרעש, ובו ביום קרא אליו את היועצים, הקוסמים והמכשפים, וסיפר להם את שראו עיניו. אלה הציעו לו למרוח את גג הארמון בזפת. וכך עשה.

כשנחתה היונה, כהרגלה מדי יום, על גג הארמון וביקשה להמריא עת סיימה את שירה העצוב, נתקבעו רגליה ונדבקו אל זפת הגג. מיד רצו שומרי הארמון, תפסוה ומסרוה לנסיך.

הנסיך ויועציו החלו ממששים ובודקים את היונה, עד שלפתע דקרה הסיכה את ידו של מי מהם, הוא שלף אותה מבין נוצותיה, ולעיניהם הנדהמות הפכה היונה לאשת הנסיך, והיא יפה מתמיד. נפלה זו על צוואר הנסיך, אחוזת התרגשות ובכי וסיפרה לו את כל הקורות אותה. באותו היום ניתנה ההוראה למשמר הארמון לקשור את שערות ראשן של נשותיו הבוגדניות לזנבות סוסים, כשפרשיו הנועזים דוהרים על הסוסים וגוררים אותן על הרים וגבעות עד שבשרן נקרע לגזרים. ובני הזוג חיו באושר, בעושר, בכבוד ובתהילה.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-סופו של חמדן-תפוח ההריון

עמוד 56

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-המשך…

בארץ המהגרים

מָתַי תִּשְׁכַּח מֹשֶׁה

מָתַי תִּסְלַח מֹשֶׁה

אַחֲרֵי שָׁבוּעַ בָּאָה אִמְּךָ וְהִצִּילָה אוֹתְךָ מִשָּׁם

לָקְחָה אוֹתְךָ לְתִיכוֹן בְּפַרְדֵּס חַנָּה

בּוֹ הֵם לֹא רָצוּ שֶׁתִּהְיֶה בְּכִתָּה ט

עַל אַף שֶׁקָּפַצְתָּ כִּתָּה

בִּגְלַל גִּילְךָ הַצָּעִיר

וְאִמְּךָ "לָמָּה שֶׁיַּפְסִיד שָׁנָה"

הִתְעַקְּשָׁה וְהִתְעַקְּשָׁה

עַד שֶׁגָּמַרְתָּ אֶת הַבַּגְרוּת בְּגִיל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וָחֵצִי

וְאַחַר כָּךְ בִּזְבַּזְתָּ שָׁנָה

בִּלְמוּדֵי פִיסִיקָה מָתֶּמָתִּיקָה בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה הָעִבְרִית

גַּם לְזֶה הִיא דָּחֲפָה אוֹתְךָ

תָּמִיד דָּחֲפָה אוֹתְךָ אַתָּה שֶׁרָצִיתָ לָלֶכֶת לְאַט

לָקַח לְךָ הַרְבֵּה זְמַן לִלְמֹד לָלֶכֶת לְאַט

לִבִּי אֵלֶיךָ מֹשֶׁה

מֹשֶׁה הַמְּהַגֵּר

מֹשֶׁה הָעוֹלֶה לְהִגָּאֵל

מֹשֶׁה הַמִּתְאַכְזֵב

מֹשֶׁה הַבּוֹכֶה

מֹשֶׁה הַחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה

מֹשֶׁה הָאָתֵיאִיסְט חֲצִי שָׁנָה

מֹשֶׁה הַלֹּא מִסְתַּדֵּר עִם בַּחוּרוֹת

מֹשֶׁה הַמַּאֲמִין בְּגִלְגּוּל נְשָׁמוֹת

מֹשֶׁה הַלּוֹמֵד מִתַּמְתִּיקָה

מֹשֶׁה הַלּוֹמֵד סִפְרוּת

מֹשֶׁה הָרוֹצֶה לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר

מֹשֶׁה הָרָץ אַחֲרֵי עוֹרְכִים סִפְרוּתִיִּים

מֹשֶׁה הָעוֹרֵךְ כָּתַב־עֵת לְסִפְרוּת

מֹשֶׁה הַכּוֹתֵב רוֹמָן בִּשְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת

מֹשֶׁה הַכּוֹתֵב אַלְפֵי שִׁירִים

מֹשֶׁה הַכּוֹתֵב עֲשָׂרָה רוֹמָנִים שֶׁאִישׁ לֹא מְפַרְסֵם

מֹשֶׁה תָּמִיד רָץ לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲנָשִׁים

מֹשֶׁה אַחֲרֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא מְבִינִים אֶת רְגִישׁוּתוֹ

מֹשֶׁה שֶׁרוֹצֶה שֶׁיֹּאהֲבוּ אוֹתוֹ בִּגְלַל שִׁירָיו

מִ'שֶׂה לִבִּי אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת

מֹשֶׁה אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

בְּכָל חִפּוּשֶׂיךָ

בְּכָל הַחֲפוּשִׁים הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיִּים שֶׁלְּךָ

מֹשֶׁה הַיּוֹדֵעַ שֶׁיִּהְיֶה לַכֹּל הֶסְבֵּר

יוֹם אֶחָד.

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-המשך…

עמוד 13

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר