ארכיון יומי: 16 בספטמבר 2020


עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

חסד לאברהם

ארץ ישראל בהגות חכמי מרוקו

ארץ ישראל תופסת מקום בולט ומרכזי בכתבי חכמי מרוקו. הם מביעים בהם ערגה וכמיהה לארץ בשל קדושתה וסגולותיה, והישיבה בארץ ישראל נתפסת כדרך לממש את החזון המשיחי וכדי להגיע לשלמות דתית.

רבי שמואל בן זקן כתב כי הסולם שראה יעקב בחלום רומז על קרבתה הרוחנית של ארץ ישראל לאלוהות, ובשל קרבה זו יונקים העולמות העליונים מהעולמות התחתונים: יש תנועה דו-סטרית בין העולמות, ובאמצעותה זורם השפע מן התחתונים לעליונים. המגע הרוחני בין האדם לאל מתקיים באופן רציף בארץ ישראל יותר מבכל מקום אחר בעולם.

רבי משה ברדוגו שיבח את ארץ ישראל וכתב שהיא נאה במעיינות ועשירה ביבול חקלאי ונתונה להשגחה מתמדת, ורבי משה אדרעי כתב שבשל קדושתה וההשגחה המתמדת בארץ ישראל היא אינה יכולה לשאת טומאה, ובשל כך נענשים תושביה לאלתר. יוצא מכך שכל מי שגר בארץ ישראל ה' מדקדק עימו, וכן שמי שחי בארץ מגיע לשלמות נפשית רק מראיית ארץ ישראל: "שכל הרואה המקום הקדוש והטהור ההוא בראייה בעלמא קונה שלימות נפשו".

ארץ ישראל דורשת דבקות בתורה, והייתה גלות מאחר שהעם דבק בתרבות העמים ולא היה זכאי להישאר בארץ ישראל. בעניין העלייה לארץ כתב מנור כי רבי משה אדרעי היה בדרכו לארץ ישראל, אבל מגפה בטלמסאן שבאלג'יר החזירה אותו למרוקו, ורק בשנת 1841 , לאחר תלאות רבות, הגיע לירושלים ונפטר בה זמן קצר אחר כך: "ולהגדיל עוד המעלת תהלת גדולת יקרת א"י הקדושה והטהורה אשר פי ולבי כולם שווים לטובה הלוואי ואולי שיזכני הקב"ה לראותה וליקבר בה".

רבי רפאל ברדוגו מבחין בין השאיפה לחירות מדינית ובין מצוות יישוב הארץ על סמך ההגדה של פסח:"השתא הכא עבדין… בני חורין", ומסיק כי העלייה לארץ ) השתא הכא( היא תנאי לחירות מדינית  )בני חורין( הוא טען כי אדישותם של בני הדור ליישוב הארץ מעכבת את הגאולה, והעלייה לארץ היא אומנם תנאי לחירות מדינית, אבל הפיתויים החומריים מונעים את העלייה לארץ: "שלא ייתן בליבו להשתקע בחו"ל לבנות בתים ועליות מרווחים כי כל זה יורה על ייאוש".  הוא מתח ביקורת על חוסר העשייה של היהודים בכך שאינם עולים לארץ ישראל, אולם אין אזכור בדבריו לתקופת הגאולה ולמאפייניה מבחינה מדינית.

כמו כן סבר ברדוגו כי העלייה לארץ, שהיא מצווה דתית חשובה, היא אישית ופרטית ואינה מחייבת להיות חלק מארגון כלשהו כדי לממשה. הוא כתב על קיום מצוות העלייה לארץ ישראל כדרך להגיע לשלמות דתית וכי הגאולה האישית היא השלמות הדתית. בעניין הנבואה כתב כי הנבואה מותנית ברמת שלמותו של האדם, ואינה מותנית דווקא בחיים בארץ ישראל כתנאי בלעדי: "לענייננו מובעת במשל זה תפיסה חד משמעית על ייחודה של ארץ ישראל הן בהשגחה שאחד מגילוייה הוא הנס והן בנבואה, אלא שלגבי הנבואה הוא מוסיף כי הראויים בלבד זוכים בה אפילו בארץ".  תפיסה זו קושרת את גורל הארץ עם גורל העם על בסיס התורה והמצוות, אבל נמנעת מלייחס לארץ ערך סגולי ובלתי תלוי.

ארץ ישראל, על פי חכמי רבי רפאל ברדוגו, היא ארץ זבת חלב ודבש ומכילה את כל הפוריות שבעולם. נופה יפה ופירותיה משובחים, היא ארץ של מחצבים וברזל ואדמתה פורייה ויש בה קרבה רוחנית לעולם האלוהות, שהוא שער השמיים לקבלת תפילות. יש בה השגחה מתמדת של האל ואפשרות לנבואה, ואווירה מחכים. היחס בין ארץ ישראל לעולם הוא כיחס בין המרכז למעגל: כשם שהמרכז מכיל כל מה שיש במעגל, כך ארץ ישראל מכילה את כל הפוריות שבעולם: "אך להיות שהעולם ככדור יתחייב שכל הנמצא בעולם ייצא בארץ ישראל".

השגחת האל על ישראל, על פי ברדוגו, מותנית במעשי בני ישראל ואינה מובנת מאליה וגם השפע המגיע אליה הוא מצד ההשגחה: "וההשגחה עצמה דביקה במעשי בני אדם הדרים בה".  אין ערך סגולי לארץ ישראל ללא מעשי בני אדם, ונדרשת הכנה רוחנית של תורה ומצוות בגולה לפני העלייה לארץ, כי בארץ ישראל נידונים על המעשים כל השנה: "מפאת ההשגחה היתרה נדונים בארץ ישראל בכל יום שלא כבארצות הגולה שבהן נדונין בראש השנה בלבד. הוא עושה אנלוגיה בין משל הארמון של הרמב"ם לבין ההשגחה על מי שנמצא בארץ ישראל, וההשגחה עליו היא ההדוקה ביותר. לכן ההגעה לארץ ישראל מחייבת הכנה רוחנית של תורה ומצוות עוד בגולה, לפני העלייה לארץ. רעיון זה מתקשר לתפיסתו של הרמב"ן שהארץ מקיאה את אלו שחוטאים בה.

רבי חיים בן עטר הגיע לארץ מאיטליה בראש חבורת תלמידים ומת בירושלים שלוש שנים לאחר עלייתו, והוא בן ארבעים ושמונה. בן עטר חש תחושת ייעוד לעלות לארץ ישראל מתוך מניעים קבליים של התחברות לשכינה: "והאיר ה' עיני שכלי אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו מקום השכינה עיר הרמה עיר החביבה על אלוהי עולם".  ייתכן כי רבי חיים בן עטר ראה בעצמו צדיק שעליו מוטלת משימת הגאולה, ותחושת ייעוד זו היא שהניעה אותו לעלות לארץ. העלייה לארץ הקודש הייתה לרבי חיים בן עטר אידיאל דתי, והוא הטיף לעלות לארץ ישראל לא מסיבות חומריות אלא ממניעים רוחניים ודתיים: "הצפייה לארץ צריכה לנבוע לא ממניעים חומריים אלא מתוך אהבה מפאת קדושתה של הארץ ומעמדה כארץ הבחירה". ארץ ישראל, על פי רבי חיים בן עטר, נתברכה ביבול חקלאי ובאוצרות טבע ויכולה להביא לתושביה רווחה כלכלית. היא המקום היחיד בעולם שאפשר לקיים בו את המצוות במלואן: "בזמן זה שאתם באים אל הארץ ושם תשמרו כל המצוות וזו מעלה שלא השיגה אפילו משה".  הציפייה לבוא לארץ ישראל צריכה לנבוע מאהבה ומפאת קדושתה של הארץ ומעמדה כארץ הבחירה. ארץ ישראל היא מקום השכינה והעיר החביבה על אלוהים, וזו גם סגולתה הרוחנית של ארץ ישראל, שמקרבת את האדם לשלמות הרוחנית. כיסופי העם לארץ ישראל נובעים מן התודעה הלאומית על סגולתה הרוחנית, שהיא המקום שבו אפשר להגיע לנבואה: "אכן יש ה' במקום הזה " )בראשית כח, טז(.

עוד סבר רבי חיים בן עטר כי קיום התורה והמצוות הוא תנאי לעלייה לארץ: העושר הטבעי של ארץ ישראל מותנה בזיקה הדתית שבין העם לאלוהיו, ועם התרופפות הזיקה יפחת העושר הטבעי של הארץ. מכאן שקדושת ארץ ישראל אינה מנותקת ממעשי בני ישראל. בן עטר המשיל את ייעודה הרוחני של ארץ ישראל לייעוד הרוחני של הצדיק: כשם שהצדיק מסוגל לשחרר את ענפי הקדושה מכבלי הטומאה, כך הארץ מסוגלת לשחרר נפשות שבויות. לפי פירוש זה, גם ארץ ישראל שותפה בתהליך המיסטי של בירור הניצוצות. העלייה לארץ ישראל מחייבת הכנה רוחנית, ויש התניה לקיום תורה ומצוות בכניסה לארץ. בלעדי זה אין תוקף לשום הבטחה אלוהית: "ותנאי הוא הדבר אם ישמרו ויעשו ישמור ה 'המתנה לעולמי עולמים ואם לא ישמרו תהיה קיום השבועה בזמן המועט שנכנסו לארץ וישלחם לנפשם".  שבח הארץ וסגולתה קיים רק כשיש ייחוד של הקב"ה עם ישראל כשהם בארץ ישראל, וכאשר הם גולים גם השכינה בגלות ואינה בתוכם, וגם לארץ אין שבח.

רבי חיים בן עטר כותב על ארץ ישראל הממשית, שהובטחה לאבות ונכבשה בידי יהושע בן נון, ודוגל בהחלת ריבונות מדינית לא רק על ארץ ישראל ההיסטורית אלא גם על אזורים רחבים בעולם שהבטיח האל לאברהם להוריש לזרעו, ועל אומות העולם להכיר בכך. הוא מפרש את המילה "בארצכם " )ויקרא כו, ה(, שנראית לו חריגה בהקשרה, כקריאה לאומות העולם להכיר בבעלותה הבלעדית של האומה על ארץ ישראל: "ואומרו

בארצכם פירוש שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם ואין לזרים אתכם בה".  בשאלת גבולות הארץ הכליל רבי חיים בן עטר בבעלותה של האומה גם את עבר הירדן המזרחי, ועמדה מדינית זו היא חלק מתפיסתו הלאומית שבאה לידי ביטוי גם בדיונו על הגאולה: "אבל לעת"ל בעז"ה לא יניח מהעכו"ם אומה גדולה או קטנה שלא תינתן להם".

עם ישראל, לתפיסתו של רבי חיים בן עטר, הוא עם סגולה ובעל תכונה מיוחדת, על-טבעית, וחורג מעבר למהות האנושית הרגילה. עם ישראל מעניק תוקף של ערך מוחלט למעשה טוב, וזוהי סגולתו. אפילו ערכן הדתי של תורה ומצוות נקבע על ידי ישראל. היחס בין עם ישראל לאנושות הוא כיחס שבין העין לאצבע, במובן שעם ישראל ניזוק מכל מגע עם הגוי, כי זהו מגע בין גוף זר לגוף עכור: "והטעם לצד זה כי גוף האצבע עכור והעין זכה ואין הרוחני סובל הגשמי".

לסיכום תפיסת חכמי מרוקו בעניין ארץ ישראל, הארץ קרובה רוחנית לאלוהות; היא מקום השכינה והעיר החביבה על אלוהים; שער השמיים לקבלת תפילות. יש בה השגחה מתמדת של האל, אפשר להגיע בה לנבואה ואווירה מחכים. היחס בין ארץ ישראל לעולם הוא כיחס שבין המרכז למעגל; היא ארץ זבת חלב ודבש ומכילה את כל הפוריות שבעולם. נופה יפה ופירותיה משובחים, היא ארץ של מחצבים ואדמתה פורייה. ארץ ישראל שותפה בתהליך המיסטי של בירור הניצוצות, ויש שלמות דתית בעלייה לארץ. העלייה לארץ מחייבת הכנה רוחנית, ומקצת החכמים מתנים בקיום תורה ומצוות את הכניסה לארץ, כי בלעדי זה אין תוקף לשום הבטחה אלוהית. הארץ היא המקום היחיד בעולם שבו אפשר לקיים את המצוות במלואן. גבולות ארץ ישראל ישתרעו בגאולה מהפרת ועד הנהר הגדול, וזה חלק מהתהליך לתיקון השכינה.

ואולם תפיסת ארץ ישראל וקדושתה בעיני חכמי מרוקו לא הייתה מקשה אחת כי אם רב-גונית: מקצת חכמי מרוקו, כמו רבי חיים בן עטר ורבי רפאל ברדוגו, שתיארו את ארץ ישראל כמקום שמימי וגם ארצי והרעיפו עליה שבחים רבים והפליגו בקדושתה, דרשו הכנה דתית לקראת חיים בארץ ישראל וסברו כי הארץ מקיאה את מי שמטמא אותה. רא"א הביא גם הוא מאמרים רבים ב"חסד לאברהם" בשבחי ארץ ישראל, אך כתב לעומתם: "מי שחי בא"י נקרא צדיק גם אם הוא בחזקת רשע". בהמשך אומנם כתוב: "ארץ ישראל מכפרת רק על השגגות", אולם לפי הגישה של החלק הראשון במשפט בלבד לא נדרשת הכנה דתית לחיים בארץ ישראל.

בהיסטוריה של יהדות מרוקו הייתה עלייה תמידית לארץ ישראל, משום שהארץ נתפסה כארץ סגולה וכמקום הקדושה, וגם בעלייה של רא"א לארץ ישראל אפשר לראות את ההשפעה של המקום שממנו הגיע. כחכמי מרוקו גם רא"א מייחס לארץ ישראל סגולות רבות בעניין החשיבות הדתית בחיים בארץ ישראל, קדושת הארץ, פירותיה, ההשגחה, הצדיק בארץ, התפילות, תיקון השכינה, המיתה, תחיית המתים, ימות המשיח בארץ. כל אלה מבטאים את החשיבות העצומה שייחס רא"א לארץ ישראל, ויש קווים מקבילים בדברי רא"א על סגולות הארץ וחשיבותה להגות חכמי מרוקו במאה השבע עשרה והשמונה עשרה. וכך כתב ב"חסד לאברהם" על ארץ ישראל בהשפעה מובהקת של רבי משה קורדוברו:

וכן ענין זה ממש לישראל בא"י ונשמתם ותורתם ואלהותם, כי ארץ ישראל הוא עפר קדוש והעם היושב בה עם קדוש, ונשמתם קדושה ותורתם קדושה, ואלהיהם קדוש שהוא השר על ישראל ]…[ ולזה אמר ולא תעשו מכל התועבות האלה וגו' כי את כל התועבות וגו' ותטמא הארץ ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה וגו'. ]…[ וכן המצות הנעשים בארץ עולים ומקשטים כל גבול וגבול בסוד נשמת כל שבט ושבט, בענין ששלימות הנשמות בחלקם בארץ ושליטת הארץ בחלק הנשמות המגיע אליה נגדיות אל מציאותיה. ]…[ וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, ]…[ ואז תתקן שכינה שהיא עומדת ]…[ ותתקן ארץ ישראל עצמה, שתיקון ארץ ישראל הוא על ידי השכינה שהיא שורה בה ועל ידי החוקים, ואחר שהשכינה לא שרתה בה כראוי אפילו בימי יהושע כי היו ב' שבטים וחצי חוץ לארץ ישראל, ולזה ארץ ישראל אינה מתוקנת על שלימותה, ועוד יתוקנו ישראל עצמם שיהיו כולם יחד בארץ ישראל.

אם כן, בנושא ארץ ישראל יש קווי דמיון משותפים בין תפיסת חכמי מרוקו לתפיסת רבי משה קורדוברו. הם מתבטאים בחשיבות ארץ ישראל ובקדושתה, בשבחיה ובסגולותיה ובעלייה לארץ ישראל משום היותה מקום השכינה והגאולה הרוחנית. לסיכום, נראה שהייתה לחכמי מרוקו ולרבי משה קורדוברו ההשפעה משותפת על תפיסתו של רא"א בעניין ארץ ישראל.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן -נשים בעלות רכוש וממון

נשות-חיל-במרוקו

פרק ו: נשים בעלות רכוש וממון

בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר(משלי לא:יא)

תקנה בפאס שאישה לא תהיה ערבה לבעלה

בח׳ באייר שכ״ח (1568) התקין בית־הדין בפאס בהסכמת המעמד (טובי הקהילה) והנגיד את התקנה הבאה: ״מהיום הזה והלאה ששום אדם לא באונס ולא ברצון יכול ליתן לאשתו ערבה לשום גוי בעולם בשום אופן״. המתקינים הניחו, שלאישה רכוש עצמאי, ובמקרה שהבעל לווה היא עשויה לערוב לו מכספה או מרכושה. החשש, היה שאם לא יהיה באפשרותה לשלם את הערבות היא תיאסר ושחרורה יפול על כתפי הקהילה ״ומזה יבואו להכריח להקהילות לשלם בעדה״ (אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן כח; בר אשר, תשנ״א, 77. תקנה מקבילה בירושלים: פריימן, תשייט, 209).

בפועל היו חריגות מהתקנה ונשים אכן ערבו לחוב בעליהן, למשל: בפנקס בית־הדין בפאס רשום, שבה׳ באדר תס״א (1701) הייתה פריחא, אישתו של יעקב בר מכלוף כהן, ערבה לכסף שהלווה גוי לבעלה(בנטוב, תשכ״ו, תסח, מס׳ 84).

לעתים אירע, שאישה נאסרה במקום בעלה, וכך אכן מסופר במקור מפאס משנת תק״ן (1790): הנגיד יוסף בן מכלוף ברח שכן המסים שהוטלו עליו היו גבוהים ולא היה בכוחו להביאם למושל, ואישתו נאסרה במקומו. על פי מקור מצפרו משנת תקס״ח (1808) קיבלו נשים אחריות לתשלום חובות בעליהן.

הערת המחבר: אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן לג; עובדיה, תשלייה-תשמ״ה, מס׳ 233; 1808: שם, מס׳ 505. בשנת 1884 נפוצו בטנג׳יר שמועות, שבקזבלנקה נעשים מעשים אכזריים בבני אדם, שלא פרעו את חובותיהם. אישה נאסרה ונכבלה ברגליה בשל תביעה כספית של אזרח בריטי מבעלה שברח; 25 בפברואר 99/254,6:1888 F0.ע"כ

 

עדויות על נשים בעלות רכוש וממון

בספרות התשובות ובמקורות אחרים מצויות עדויות על נשים בעלות רכוש משל עצמן. רכוש זה הגיע לידיהן בדרך־כלל מהוריהן, שנתנו לבנותיהם רכוש נייד או קרקע (בית או חצר) כנדוניה. כסף זה לא היה שייך לבעל, אלא לאישה בלבד. חפצי הנדוניה, שהביאה האישה מבית אביה – אין בעלה רשאי למוכרם ולהתפרנס מהם אלא בהסכמת איש   

הוא הדין במטלטלין ובמלבושים שעשה לה – אין הוא רשאי למוכרם אפילו אין לו ממה להתפרנס. אולם חפצי זהב ובדולח שקנה לה רשאי הוא למוכרם אם אין לו ממה להתפרנס.

הערת המחבר: על פי אנגלי שביקר במרוקו בשנות ה־30 של המאה ה־19 היה ליהודייה רכוש משלה: 1839,140,Davidson. ״חפצי הנדוניה אין הבעל יכול למוכרם להתפרנס מהם… אפילו אין לו במה להתפרנס״: בירדוגו, תש״י, נב, סימן א. דרושה הסכמת אישתו לשימוש בנדוניה: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן עב. אישה הכניסה לבעלה קרקע בנדונייתה: אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קעח. אישה הכניסה לבעלה בנדוניה חזקת חצר: טולידאנו, תרצ״א סימן קפג. בית שהכניסה לו בנדוניה: שם, סימן קעט. אישה ירשה חורבה מאביה והכניסה אותה לבעלה בכלל הנדוניה: אביטבול, תרצ״ד, חלק א, סימן נט. אלמנה נתנה בנדוניית בתה בית: קוריאט, תרכ״ב,פט; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קיא; בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן כח, מא, אהע״ז, סימן מא, מד, מה, נ, סב; בירדוגו, תרצייח, אהע״ז, סימן עד. אישה הכניסה לבעלה בנדוניה בית: כלפון, תרצ״ה, חלק א, סימן י; חלק ב, סימן לה. אמה וקרוביה של הכלה נתנו לה נדוניה מעזבון אביה – קרקע ומטלטלין – על פי מקור משנת תקנ״ט (1799): בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן עב. אב נתן לשתי בנותיו לצורך נדונייתן: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שמב. אישה נתנה לבתה נדוניה: שם, סימו שפו. אישה הכניסה קרקע לבעלה ולא נזכר הדבר בכתובה:

שם, סימן שפב. אישה הכניסה בנדונייתה בית: אבן ואליד, תרט״ו, חלק ב, סימן קח; אבן דנאן, תרס״ב, חלק א, סימן מט. בשנת תרכ״ג(1863) נתנו האחים נדוניה לאחותם: מאמאן, תשייט, חו״מ, סימן יג. הבעל משכן את הבית, שהכניסה לו אישתו בנדונייתה: אנקאווא, תר״ע, סימן רא. אישה הכניסה בנדונייתה חצר וחצי בית־כנסת: אבן דנאן, תרצייא, סימן ל. בעל שמכר ללא רשות כלי כסף וזהב, שהכניסה לו אישתו בנדונייתה, חייב להחזיר את תמורתם: ריוח, תש״י, אהע״ז, סימן עה.ע"כ

 

היו בנות, שירשו מהוריהן רכוש. חלקן העבירו רכוש זה לבעליהן ואחרות שמרו אותו לעצמן. רק במצבים חריגים היה הבעל נהנה מרכוש אישתו.

הערת המחבר: ״אישה הכניסה לו נדוניה והיה לה ממון אחר והניחה אותו לעצמה ולא הודיעה לבעל״: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן ס. אישה בעלת קרקע, שלא הכניסה אותה לבעלה: בירדוגו, תרצ״ח, סימן סב, סג. ״אלמנה שהעניקה נדוניא לבתה והתנית שתהיה הנדוניא לבתה ולזרעה אחריה… והבעל לא ידע מזה כלום״: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שלד. אישה הכניסה לבעלה קרקע במראכש, ובשולי הכתובה היה כתוב, שרק רביע החצר לזכותה והיא תעשה בו כל מה שלבה חפץ. השאר שייך לבעלה: עמאר, תשמ״ט, אהע״ז, סימן ג. על פי פסק דין משנת תרכ״ט (1859) אישה שנישאה בצפרו השאירה מחצית הבית לעצמה ולא הכניסה כנדוניה לבעלה: אלבאז, תש״ם, חו״מ, סימן כט; לאישה הייתה קרקע לא הכניסה לבעלה בנדונייתה, אלא השאירה אותה לעצמה. היא התנתה עם בעלה, שידיו יהיו מסולקות מקרקע זו מכל וכל ולא יחול עליה כל שעבוד של בעל חוב גם לאחר מות אחד משניהם, ואם יגרשנה – תיטול האישה את הקרקע נוסף על דמי כתובתה. אם ימות הבעל בחייה תטול האישה את הקרקע נוסף על חלקה בנכסיו: שם, סימן קטו.

 

הרב חיים טולידאנו כתב: ״תקנה נהוגה אצלנו [בפאס] בענין מי שיש עליו חובות הגוים וחובות ישראל, ואין לו כדי לפרוע לשניהם. הגוי קודם לגבות אם יש ממה לפרוע לגוי, ואפילו מנכסי אשתו יגבה״(טולידאנו, תרצ״א, סימן רסה).

הרב מימון בירדוגו דן באדם, שרצה לעלות לארץ־ישראל ולכן מכר את חפציו ואת חפצי נדונייתה של אישתו והאישה נתנה את חפצי נדונייתה שנשארו בידה לסרסור        (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן טז). שמירת הרכוש בידי האישה הנשואה הייתה מקובלת במיוחד בנישואין שניים.

רבי יוסף בירדוגו דן במעשה הבא: ״אשה שירשה קרקעות מבעלה הראשון, וכשנשאת לבעלה השני התנית עליו שאין מכנסת לו שום דבר מנכסי בעלה הראשון רק הם ברשותה לעשות בהם חסד ורחמים״ (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן נד. מתה האישה הראשונה ״ואחר כך נשא שנייה והכניסה לו נדוניא וקרקעות״: ידידיה מונסונייגו, תשי״ב, סימן עז).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן נשים בעלות רכוש וממון

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

casablanca

 

אכן, אך טבעי הוא שמבקרים וחוקרים הבאים מן החוץ ינסו להמחיש לעצמם ולקוראיהם את ייחודו של המקום הזר באמצעות הבחנה בין ערכים המקובלים עליהם לעומת מציאות מוכרת.

עתה, מעיון בשורותיהם של המשקיפים ה״מקומיים״, אנדרה אדם (החוקר האירופי) וארמנד אטדגי (הנער ה״יליד"), מעניין אם נוכל להבחין בנטיות תיאור אחרות, ואם תמונת המלאח המצטיירת מהן תהיה שונה באופן בולט.

כך כותב אנדרה אדם:

למלאח היו ממדים צרים ביותר ושום חומה לא הפרידה בינו לבין הרבעים המוסלמיים. הזרימה הנמשכת והולכת של מהגרים יהודים חדשים, ברובם עניים, גרמה לכך שהרובע התמלא ועלה על גדותיו במהירות והזרם פרץ לעבר הרבעים הסמוכים. [״.]

כך אירע, שהשטחים הריקים האחרונים נתפסו, לעתים שלא כחוק: נערמו בהם בקתות פשוטות, צריפים מקרשים או מפח הוקמו בגנים הישנים, בחצרות, באכסניות ואפילו על המרפסות של הבתים הבורגניים הישנים.

לזרם היהודי היו תוצאות ברורות במישורים שונים. ראשית, מבחינת הצפיפות. זו חרגה במהירות מן הגבולות הנדרשים על־ידי ההיגיינה: 1387 להקטאר, בתוך החומות, ב־1949. שנית, האוכלוסייה היהודית הלכה ודחקה את האוכלוסייה המוסלמית, תחילה מן המלאח הקטן המקורי, ואחר כך בעיקר בכיוון המדינה המקורית ובאב מראכש. החל מ־1949, בתוך החומות, היהודים עלו במספרם במידה רבה על המוסלמים: 43,000 מול 25,000. הלחץ היה הרבה יותר חזק ברובע. […] אפשר לפקפק אם בין שתי האוכלוסיות חצץ גבול קווי, גמיש ככל שיהיה. בכל ה״מדינה" וברובע של באב מראכש הקירבה במגורים היתה החוק. לא היתה שום סימטה שבה לא התערבבו שתי האוכלוסיות, בפרופורציות משתנות.

(Adam, 1972, p. 47)

ואטדגי כותב:

אני נולדתי בבית מספר 30 ברחוב ספי הנמצא במרחק עשרות מטרים בלבד מנמל קזבלנקה. הרחוב שלנו הוא הקצה של המלאח היהודי. בניגוד לסיפורים שאני שומע, הגבולות של המלאח אינם ברורים. זה נכון שבמלאח מתגוררים הרבה יהודים, אלא שמתגוררים בו גם מוסלמים ובהרבה מקומות יש אפילו בתים מעורבים כמו הבניין שלנו.

רוב המסחר הוא בידי המוסלמים. בשכונה שלנו יש אולי ארבע או חמש חנויות מכולת המוחזקות על־ידי יהודים. ליד בתי הכנסת הרבים והחדרים ללימוד תורה יש גם מסגדים, חדרי לימוד הקוראן ואפילו כנסייה נוצרית, ״כנסיית הספרדים״ כפי שאנו מכנים אותה. הרחוב שלנו שונה מיתר הרחובות של המלאח, אולי בזכות היותו הרחוב המוליך לנמל. הוא רחב ממדים ומכוסה אספלט. בצדו האחד: שורה של בתים יפים המאוכלסים ביהודים ובצדו השני משאבת המים. הבית של הלוחמים הוותיקים עם החצר הגדולה והעץ הענקי ובהמשך בית הספר המוסלמי לבנות, ו״הרזידנס פרנסס״ שהוא בית משכנו של המושל הצרפתי עם גינותיו המטופחות ושני החיילים העומדים דום בשער כניסתו. מאחורינו משתרעת ה״מדינה״, השכונה המוסלמית הצפופה מאדם עם ריחותיה השנואים עלינו. בכניסה למדינה, ברחוב ״אל פתח״ המסתעף מרחוב ספי, ניצבת לה במלוא הדרה הכנסייה הספרדית עם מגדלה המרובע ודלתה הנעולה העושה אותה לכל כך מסתורית. מולה נמצא בית הכנסת המפואר על שם אטדגי שכולו מצופה שיש ומואר בנברשות בדולח. בחצר בית הכנסת […] פצצה ענקית שבדרך נס לא התפוצצה. בתפילות יום כיפורים האין סופיות הילדים ואני נוהגים לרכוב עליה ולבחון אותה בסקרנות רבה.

לא רחוק מרחוב ספי נמצא רחוב ״גאמע־אשלוח״(ריכוז השלוחים) – ללא ספק שם יאה לרחוב בו נמצא בית הכנסת של רבי ימין. בית הכנסת המשמש גם ״חדר״ שוכן בקומה השנייה של בית דו קומתי. הקומה הראשונה הרוסה ועזובה. לפרוזדור הצר בו אנו יושבים מגיעים לאחר טיפוס במדרגות תלולות ללא מעקה ביטחון. מיד לאחר היציאה מהמדרגות, מימין לכניסה לפרוזדור, שני חדרים: אחד שהוא בית הכנסת עצמו והשני חדר לימוד.

הן הרצפות והן הקירות מרוחים סיד לבן וגס. מכלול עלוב שאין בו לא הוד ולא הדר. בסוף הפרוזדור דירת המגורים של רבי ימין, אשתו ובתו היחידה עם פניה החיוורות וחסרות החן הנוטות לצבע צהבהב כנטיית צבע הקירות בימי רטיבות וגשם.

(אטדגי, 1990, חלק א, פרק 7)

״שלוחים" – כינוי לתושבים אשר בפנים־הארץ, שלא ממוצא ערבי, אלא ממוצא ברברי, כלומר, מצאצאי התושבים הקדומים של הארץ. תושבים כפריים אלה נחשבו לנחותים מבחינה כלכלית, ועוד יותר מכך מבחינה תרבותית. שפתם העממית היתה לעתים ברברית, שפה שאין לה כתב ושאינה נמנית עם השפות השמיות.

מבדיקת העדויות השונות עולה הבחנה מעניינת, לפיה עדותו של ריבון, השליח הישראלי, המבקר במלאח ומדווח מהמקום, נפגשת מבחינה מסוימת עם זו של אטדגי, הנער היהודי מהמלאח. אחד הדברים המאפיינים את נקודת המבט של אטדגי הוא שהיא נעדרת – בניגוד לכל האחרים – ראייה שלילית של סביבת המלאח. רק ריבון מתקרב להתרשמותו זו, שהרי הוא מדגיש נקודה חיובית שמצא שם – אותה סולידריות משפחתית.

נשאלת השאלה, מדוע ריבון הדגיש את התא המשפחתי במלאח, אם לא ישב בין יהודי המקום ולא חקר את טיבם? באותם ימים, ראשית שנות החמישים, התנהל ויכוח בין קובעי המדיניות בישראל על אודות הקריטריונים שלפיהם צריך לאשר מועמדים לעלייה ממרוקו. בין הנושאים שעלו על הפרק עמדה שאלת הפרדת המשפחות בין המבקשים לעלות לישראל. ריבון נקט עמדה בשאלה זו, אם כי בעקיפין, ובעצם נגע גם באחת משאלות היסוד שעמדו על הפרק: האם זו עלייה ״טובה״ או ״גרועה״. כך, יוצא מדבריו שאם הסולידריות המשפחתית היא מהתכונות המחזקות את אוכלוסיית המלאח הרי שלא כדאי לפגוע בה, ואם אוכלוסיה זו מצטיינת בסולידריות, הרי שיש בכך כדי לאזן צדדים שליליים בתרמיתם של עולי מרוקו.

ככלל, התיאורים של שליחים ותיירים ישראלים באותה תקופה מצטיינים בזיקתם, הגלויה או הסמויה, לשאלת העלייה. הציבור וקובעי המדיניות בישראל היו צמאים למידע על טיבם של העולים שסביבם התעורר ויכוח. הכל הבינו שיש לעלייה זו סימני ייחוד משלה, אך מהם בדיוק? וכלום מוצדק הוא התו השלילי שדבק בתדמית ה״מרוקנים״?

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

עמוד 25

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר