ארכיון יומי: 11 בספטמבר 2020


פרשת התשובה לפני ראש השנה-הרב משה שמיר

פרשת התשובה לפני ראש השנה

"אתם נצבים היום כולכם,

 לפני יהוה אלהיכם" (דב' כט, ט).

"א-ת-ם" = אותיות א-מ-ת.

"נ-צ-ב-י-ם" = מתייצבים לדין בראש השנה.

"ה-י-ו-ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = שמו של ר"ה בתורה.

"כ-ו-ל-כ-ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין – "לפני יהוה אלהיכם".

 

"והשבות אל לבבך… ושבת עד יהוה אלוהיך…

          ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך…

ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך,

 לאהבה את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך,

 למען חייך" (דברים. ל, א- ו)

                     התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו

 (הרב קוק, אורות התשובה ו ב).

ברגע שהאדם ניצב מול הא-מ-ת הפנימית שלו ושב בתשובה,

הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו –

 ובכך הוא זוכה להתייצב לדין

בפני הקב'ה בראש השנה ויוצא זכאי,

 כדברי רבנו-אור החיים-הק':

"כי להיותם לפני ה'ניצבו ונשאו ראשם".

בראש השנה, יכול כל אחד מאתנו לקבוע לעצמו את מצבו

הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה,

ע"י תשובה מאהבה.

מאת: הרב משה שמיר

במשך השנה, נמצאים אנו בתנועה מתמדת. בר"ה, ניצבים אנו זקופים בפני ה'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מה כוונת התורה בביטוי 'אתם ניצבים'?

ב. מדוע הכתוב מפרט: 'ראשיכם שבטיכם, זקניכם וכו', ולא מסתפק בביטוי 'כולכם'?

ג. מדוע יש צורך בברית חדשה – 'לעוברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (דב' כט יא). הרי בפרשה הקודמת 'כי תבוא', נחתמה ברית בין הקב"ה לישראל, כנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דב', כט ח). 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "ניצבים": "ומעתה, באנו להבין מאמר 'אתם ניצבים', שהכוונה היא על דרך אומרו: 'הניצב על הקוצרים', לשון מינוי", במשמעות של מנהיג מכובד הניצב על משמרתו, כדוגמת בועז השופט במגילת רות, "הניצב על הקוצרים"  (מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד ומחייב כלפי העובדים.

 מעמד "הניצבים", מלווה אותנו במעמד החופה כאשר החתן והכלה ניצבים בטקס מתוך שמחה המהולה ביראת הרוממות, מגודל המעמד המחייב והמרגש.

במהלך הטקס, הרב המקדש קורא את הכתובה לעיני ואזני כל המסובים, כדי להדגיש את מחויבות סעיפיה אצל בני הזוג.

גם במשטרה, דרגת 'ניצב' מהווה דרגה גבוהה, אליה שואף להגיע כל שוטר, כאשר מעליה, ניצב רב ניצב – המשטרה, הממונה על כלל השוטרים. דרגות הניצב ורב ניצב, מסמלות את אחריות התפקיד הניצב על כתפיהם.

כ"כ במעמד הברית בין הקב"ה לעמ"י בפרשתנו: פס' יב. "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  יג. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם, אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת . יד. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (יב-יד).

הכתוב רומז גם לנשמותינו – "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". במידה וננצל את פריבילגיית התשוב-ה = ונשוב אל ה' אלוקינו באמת ובתמים, נוכל להתייצב לדין בפני ה' בר"ה, בבחינת – "אתם ניצבים היום", ולהיכתב בספר החיים של צדיקים וחסידים בר"ה. אחרי כן, נוכל ללכת שמחים וטובי לב, בבחינת שם הפרשה הבאה: "וילך".

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: עשיית רע, גורמת לשפלות והנמכת ראש. עשיית טוב לעומת זאת, גורמת להתייצבות והזדקפות בקומה זקופה כדברי קדשו בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל – "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמות ל, יב).

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על השאלות ב' ג': רבנו מסדר את המתייצבים לפני ה' לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר במידה ולא יפעילו את השפעתם וסמכותם, הם ישאו באחריות לחטאי האחרים.

רבנו מדבר על הערבות ההדדית בין חלקי העם. וכדברי קדשו: "ונראה, כי כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'", כפי שנאמר בהמשך "הנסתרות ליהוה אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט כח). כלומר, על העבירות הנעשות בסתר, העוברים נענשים בהתאם, כל אחד לפי חטאו. ואילו בעבירות הגלויות, נכנס ההיבט של הערבות ההדדית. וזה בעצם החידוש בברית הנוספת בפרשתנו ככתוב "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו" (דב' כט יא), בנוסף לברית שנחתמה בפרשת "כי תבוא", בה כל אחד אחראי למעשיו, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק:

"ראשיכם" – ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות. 

"שבטיכם" – ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו.

זקניכם ושוטריכם" כל זקן = חכם, מתחייב על משפחתו הרחבה והמסועפת.

"איש ישראל" – כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו-אוה"ח-הק'. ניצבים כט, ט).

דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב).

לגבי נשים, ילדים וגרים, אומר רבנו: "ואין הם נתפסים על אחרים. שהטף אינם בני דעה. הנשים כמו כן. הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל". לכן, סידר אותם הכתוב בפס' נפרד, כדברי קדשו.

 מעניינת העובדה שמשה רבנו הקדים את המנהיגים = "ראשיכם", ואח"כ את הזקנים = תלמידי חכמים, ואילו אצל יהושע נאמר: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לזקני ישראל, ולראשיו, ולשופטיו, ולשוטריו" (יהושע כד א). כלומר, יהושע הקדים את הזקנים לפני המנהיגים, בניגוד למשה רבו.

הירושלמי (הוריות פרק ג הלכה ד) דן בנושא, והוא מעלה כמה אפשרויות.

אחת התשובות, להבדל בין יהושע למשה: "משה על ידי שהיו כולם תלמידיו, הקדים ראשים לזקנים, יהושע ע"י שלא היו כולם תלמידיו, הקדים זקנים לראשים". משה, כאיש האלוקים שהזקנים היו תלמידיו, הקדים דווקא את המנהיגים ולא את הזקנים שהיו החוג המקורב אליו, כדי למנוע לזות שפתיים שהוא מעדיף את המקורבים. אותו עיקרון הנחה גם את יהושע, שהיה מנהיג מדיני וצבאי, והעדיף למנות את הזקנים שאינם מהחוג המקורב אליו, כדי למנוע רינונים.

מסר אמוני:

 עד כמה חשוב לצאת לא רק ידי חובת ה',

אלא גם ידי חובת בני אדם,

 בבחינת הכתוב "והייתם נקיים מה' – ומישראל" (במ' לב כב).

הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם {המזמן} הקורא לתשובה" (אורות התשובה ו, ב).

המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה בחודש אלול. לכן, נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר – עמד שם". כלומר, אברהם עמד והתפלל לה' ונענה.

הביטוי "היום" בפס' הראשון "אתם ניצבים היום", רומז לשמו של ראש השנה – "יום תרועה יהיה לכם".

"הנסתרות ליהוה אלהינו –

                והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים ל כח).

                   "כל ישראל – ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א).

המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת הברכות והקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש – בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט, כח).

רש"י ורבנו-אוה"ח-הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות ליהוה אלהינו",  ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפס': "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעמ"י בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו, אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (ניצבים כט, יא) לבין הברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה יהוה את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב" (כי תבוא כט סט) וכדברי קודשו:

"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… – פירוש, היא תשובת ישראל למשה. שהנסתרות לא יתחייבו בהן, אבל הנגלות, קיימו וקיבלו עליהם הערבות. ואמרו ולבנינו עד עולם". כלומר, בברית הקודמת בפרשת "כי תבוא", הם קיבלו עליהם רק את הנגלות, ואילו כאן עם כניסתם לארץ, הם קבלו עליהם ועל זרעם את הערבות ההדדית.

הגלות והגאולה בפרשת ניצבים.

הרמב"ם  אומר: פרשת ניצבים מתמצתת את "כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" (הלכות מלכים יא, א), העתידים לבוא על ארץ ישראל ועל עמ"י בשנות הגלות, ובזמן הגאולה.

על מצב ארץ ישראל בגלות נאמר: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחוריכם… וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה יהוה בה: גופרית ומלח שרפה כל ארצה – לא תיזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה… על אשר עזבו את ברית יהוה… ויחר אף יהוה בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה" (דב' כט, כא – כז).

אכן, רואים אנו שלאורך 1900 שנות גלות, הארץ הייתה חרבה, עד לדורנו.

על הגאולה שתבוא אחרי התשובה נאמר:

 "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים… והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והטיבך והרבך מאבותיך… ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך, ועל שונאיך אשר רדפוך… כי תשמע בקול יהוה אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה – כי תשוב אל יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דב' ל, א י).

אכן, דורנו זוכה לשוב אל הארץ הנותנת פריה בשפע, בבחינת "ארץ זבת חלב ודבש", וזוכה לראות את היכלי התורה המעטרים את ערי ארצנו, ובראשם ירושלים עיר קדשנו ותורתנו.

דורנו גם זוכה לראות איך הקב"ה נוקם באויבינו – "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך" (ל, ז).

הצדיקים, הרשעים, והבינונים,

ביום הדין והנורא – בראש השנה.

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים.

א. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לחיים;

ב. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים למיתה;

ג. בינונים – תלויים ועומדים מר"ה עד יום הכיפור. זכו – נכתבים לחיים. לא זכו – נכתבים למיתה" (ר. השנה טז ע"ב).

רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.

הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה", הכוונה לחיי עולם הבא.

הרא"ש: לעיתים, ה' גוזר על הצדיק יסורים או מיתה בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיו, ובכך יזכה להגיע ישירות לגן עדן. חלק מהרשעים לעומת זאת, מקבל את שכרו בעולם הזה על מעט המצוות שקיים, דבר המסביר מדוע רשעים ממשיכים לחיות, ולעיתים אף בכבוד, כאשר חלק מהצדיקים סובל, בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (ברכות ז ע"א).

שני מרכיבי התשובה העיקריים

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' בפרשת "ניצבים".

שלב א:  "והשיבות אל לבבך – בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה" (דב' ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי התשובה כמפורט להלן.

 את ההתעוררות לתשובה, ניתן ללמוד מכך שעמ"י הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל חטאיו, ולכן מוזכרת בפס' מצות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך".

שלב ב:  "ושבת עד יהוה אלהיך" (דב' ל, ב), "והתשובה לפני ה' – להיטיב דרכיו". (רבנו-אוה"ח-הק'). בכך שיקבל על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.

סוגי העבירות בהן אנו נכשלים:

  א. ביטול תורה. ג. ביטול מצוות עשה. ב. מצוות לא תעשה.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל  מדוע נאמרו הפס': "ומל יהוה אלהיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו), וכן הפס': "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה, ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" (ל, ח). הרי מצות התשובה נאמרה קודם לכן בפס': "ושבת עד יהוה אלהיך"?

 את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפס', ולכן הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.

א. ביטול תורה – ועל כך נאמר: "ושבת עד יהוה אלהיךושמעת בקולו". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל ידו זוכים לרשת את הארץ, ולכן נאמר בהמשך: "ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות, עקב ההתמסרות בלימוד תורתנו הקדושה. על כך, יש על מה לשוב בתשובה, היות וכמה זמן אנו מקדישים ללימוד תורה, כאשר הקב"ה מבקש מאתנו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).

ב. עובר על מצוות לא תעשה – על כך נאמר: "ומל יהוה אלהיך את לבבך". האדם עובר על מצוות לא תעשה כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעמ"י: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את כל האלות על אויביך". ולכן מן הראוי שניזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם" , ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".

רבנו-אוה"ח-הק' מסיים את דבריו באהבת ה' (ל, ו).

"לאהבה את ה': פירוש, שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך, בנעימים ידידות חיבת אלהיך.

 ויִחֵד שכר לזה – שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאומרו ונתן… על אויביך".

ג  ביטול מצוות עשה – ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה –  ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך – בפרי בטנך ובפרי אדמתך". "פרי בטנך": צאצאים טהורים – אוהבי ה' ותורתו כדברי השיר:

"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים / אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים /

ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים / ובכל מלאכת עבודת הבורא".

המסר האמוני: עלינו להיזהר בקיום מצוות עשה, החל ממצות לימוד תורה

 השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצות "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".

תהליך התשובה – במשנת הרמב"ם:

                                 הימים הנוראים והתשובה מאהבה.

השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.

 הרמב"ם – הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת,   ולהלן דברי קודשו:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב רשע – דרכו, ואיש און – מחשבותיו" (ישעיה נה ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות/נים אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).  

רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא ישעיה: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". (ישעיה נה ז).

שלבי התשובה – במשנת הרמב"ם:

א. עזיבת החטא:  כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.

 את זאת הוא לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} – ואיש און מחשבותיו" {מחשבתו הרעה}.

ב. חרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יישוב לזה החטא לעולם ככתוב: "ולא נאמר עוד – אלהינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה:  חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.

ג. וידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.

 הרמב"ם כותב בפרק א' על חובת הווידוי:

"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו – חייב להתוודות לפני ה-אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

"איזוהי תשובה גמורה – {תשובת המשקל}.  כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה".

בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:

  • "יעזוב רשע דרכו" יעזוב את המעשה הרע.
  • ואיש און מחשבותיו" יתחרט גם על שחשב להרע.
  • "וירחמהו יהוה"– אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות – לזכויות.
  • "כי ירבה לסלוח" – חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות  לשגגות בלבד.

החתירה אל האות ה"א

בתהליך התשובה התשוב – ה.

"אלה תולדות השמים בהבראם = בה' בראם. העולם נברא ב-ה'.

רש"י: האות ה' פתוחה למטה והרוצה לצאת לתרבות רעה – יוכל. והרוצה לחזור בתשובה – יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש לאות ה' תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשוב בתשובה. (ע"פ תומר דבורה לרבנו משה קורדברו).

תשובה = תשוב – ה = לשוב אל ה'.

ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י-ה-ו-ה.

הה' הראשונה – מסמלת תשובה עליונה, העוסקת ברובד התודעה וההבנה, כנגד ספירת הבינה.

הה' השניה – מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:

"מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה).

הפיה של השופר דרכה נושפים, צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה, דבר המסמל שעם קיום מצות השופר, הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר… למרחב י-ה" – למרחב האלוקי המוגן. 

  • השופר במקורות:
  • "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם" (במ, כ"ט, א).

מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצוה.

  • "בחודש השביעי באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד).

 כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים – אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה".

  • "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד).

"בכסה" – בר"ה הירח מכוסה.  המילה בפס' "חגנו", רומזת לג' הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דב' טז טז). על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, לראות את פני השכינה.

בר"ה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי הנביא חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב).

ד. "למנצח לבני קרח מזמור… עלה אלוהים בתרועה, יהוה בקול שופר" (תהילים מ"ז. א, ו).

את המזמור הנ"ל, אותו אמרו בני קרח כשחזרו בתשובה, אומרים אנו שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפס': "עלה אלהים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים – בבחינת הוי-ה: "יהוה בקול שופר".

 הזהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב).

  • תקיעת שופר וטעמיה.

"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).

"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).

"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תקעו".

השופר מוציא קולות ללא מילים – כנ"ל אצלנו,

חייבים לזעוק מכל הלב לאבינו שבשמים.

א. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים

למצוות השופר בראש השנה.

א. היום, תחילת הבריאה העיקרית. הקב"ה ברא את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופרהריעו לפני המלך יהוה"  (תהילים, צ"ח).

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר {אל יתלונן} על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז – "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם" (יחזקאל ל"ג).

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').
ח. להזכיר את יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום יהוה הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום יהוה… יום שופר ותרועה" (צפניה, א').
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים" (ישעיה, כ"ג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

ב. קולות השופר –

         מעוררים לתשובה כדברי הרמב"ם (1138-1204)

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו:

 "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא" (עמוס ג, ח).

הקב"ה מושל בעולם – ומשל האריה.

  • ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו, ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם, שני ימי ר"ה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזהר (מסירת הפתקאות).

אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את הנוכחות האלוקית בתוכנו ובקרבנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומז לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרֵע = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

להתבשם באור החיים – למוצשק.

                                   לרבנו ישראל "בעל שם טוב" – ותלמידו.

"וצדיק באמונתו יחיה" – כוחה של האמונה בה'.

רבנו ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות, נהג כדרכו בקודש, להתבודד עם תלמידיו ביערות. יום אחד, הוא לקח אתו את אחד מתלמידיו כדי ללמדו מהו כוחה של אמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב,ד). לאחר הליכה ממושכת, התלמיד צמא, והמים אין. רבי! פנה התלמיד אל רבו: "צמא אני, ומבקש אני להרוות את צימאוני במעט מים". הבעש"ט ענה לו: "עם מעט סבלנות ואמונה בה', תשועת ה' כהרף עין. עוד נזכה לברך את ברכת "שהכל נהיה בדברו". התלמיד קיבל את דברי הרב, והמשיך בדרכו לצידו של רבו.

קרני השמש החמימים של שעת הצהרים, היכו בראשו של התלמיד עד שהתקשה בדרכו. ושוב הוא פונה אל רבו: "הוי כל צמא – לכו למים". כך אמר הנביא ישעיה. תעשה נס רבי, שנזכה לכמה לגימות מים".

הבעש"ט, במקום לענות תשובה לתלמידו, הוא הצביע על דמות המתקרבת אליהם. התלמיד נתן צעקה גדולה, לאחר שראה שהאיש נושא על כתפיו שני דליים של מים. האיש התקרב אליהם ונעצר לידם, כדי לנוח מעט מתלאות הדרך. הבעש"ט ביקש מהאיש למכור להם כמה כוסות מים, ואכן הוא הסכים.

התלמיד ורבו הרוו את צימאונם. בטרם קם "שר המשקים = לגראב" ללכת לדרכו, שאל אותו הבעש"ט: "מאין באת, ולאן אתה הולך?". האיש ענה לו: "עובד אני כעבד אצל הפריץ. משום מה הפריץ השתגע היום, ודרש ממני להביא לו מים ממעיין רחוק, למרות שישנם מעיינות בקרבתנו. לפריץ כידוע, אי אפשר לסרב, לכן צעדתי דרך ארוכה ומתישה כדי להגיע למעיין, וכעת אני עושה את דרכי בחזרה לפריץ.

הבעש"ט אמר לתלמידו כהאי לישנא: "כבר מימי בראשית, הקב"ה ידע על בעיית הצמא שלך, והכין עבורך פתרון. כמו שהקב"ה ניסה את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וכן את אבותינו במדבר ככתוב: "המאכילך מן במדבר… למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דב' ח א), כך גם אצלך, הקב"ה רצה לנסותך כדי לחשל את אמונתך, ולכן הביא אותך לידי צמא, כאשר באופק לא נראה שום פתרון לבעיה, בגלל שנמצאים אנו במדבר. התפללנו יחד לקב"ה, והנה הישועה הגיעה דרך הפריץ שכביכול השתגע, ושלח את עבדו למעיין מרוחק, כדי שיפגוש אותנו על אם הדרך, עם שני דליים מים.

המסר האמוני של הסיפור:

"וצדיק באמונתו – יחיה" כדברי חבקוק הנביא. הקב"ה איננו משיב ריקם תפילת כל אדם, בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א). מטרת המניעות היא לנסותנו, כדי לחשל את אמונתנו (רמב"ן).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צדיק וישר הוא" (דב' לב, ד): "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו: 'צדיק יהוה בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו' (תהילים קמה, יז).. פירוש, כשהוא בא להדריך דבר, {לדון את האדם}, הוא מדריכו על קו הדין, {בבחינת 'צדיק ה' בכל דרכיו'}. אבל 'במעשיו', פירוש: בשעת מעשה, כשבא {האדם} ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

לקראת ראש השנה הבעל"ט,

ברכת שנה טובה ומבורכת בברכת "ובאו עליך – כל הברכות האלה והשיגוך",

לאוהבי ולומדי "תורת אלוקים חיים" של עט"ר רבנו חיים בן עטר ע"ה.

ביקרא דאורייתא – משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

 

 

 

ספרי לי אמא על המלאח במרקש-טרז זריהן-דביר- חג המולד

ספרי לי אמא.....

חג המולד

בהגיעי לגיל המכובד של שבע שנים, כבר ביקרתי בכיתה החמישית בבית הספר העממי. לרגל חגיגות חג המולד וערב השנה החדשה הקרבים, הוענקו לנו בבית הספר ספרי אגדות מאוירים בתמונות של "פפה נואל" ומתנותיו הנפלאות. לימדו אותנו שיר פזמון מעניין בנושא האיש הזקן שמגיע מהקוטב הצפוני עם מזחלת גדושה צעצועים לכל ילדי העולם:

פפה נואל הקטן

כשתרד מהשחקים

עמוס רבבות של צעצועים

אל תחמיץ את נעליי הקטנות.

היה זה דבר מאוד מוזר שבבית ספר יהודי יחנכו אותנו על מנהגים הקשורים לדת הנוצרית. דומני שהתאחדות יהודי העולם ראתה בכך נושא חינוכי בלבד. בעינינו, ילדי המלאח, הצטייר "פפה נואל" כאיש זקן נחמד שאהב את כל ילדי העולם והעניק להם באדיבות מתנות, שבוע לפני ערב השנה הלועזית החדשה. בני משפחתי לא הופתעו כאשר בערב חג המולד ביקשתי מסבתי לתלות את הגרב שלי ליד הקנון (תנור בנוי מחמר). במרוקו בימים ההם לא היו ארובות וקמינים, ונדיר היה אם בכלל אחד מאתנו ראה קמין בחייו.

סבתי לא סירבה לבקשותיי המוזרות, אף על פי שהן נראו לה מגוחכות, כמו תליית הגרב לקליטת המתנות של "פפה נואל". נראה שברובע שלנו, משפחות יהודיות גילו סובלנות והסכימו לקבל את "פפה נואל" כסיפור אגדה במקום ליחסו לטקס דתי כלשהו.

אדריאן, חברתי לכיתה, אשר הייתה בוגרת ממני בשנתיים, פנתה אליי ימים ספורים לפני חג המולד ולחשה באוזניי: "מה דעתך לפגוש את פפה נואל אישית ולקבל ממנו כל הצעצועים שאת רוצה?" זימרה לי.

"ודאי שארצה מאוד", עניתי מוקסמת.

"שמעי היטב. הוא אמור לנחות בגינה שלנו מחר בשעה שש בבוקר. האם תוכלי לקום מוקדם ולחכות לי בחצר? אחמוק מביתי ואצטרף אליך".

"אין בעיה, סמכי עלי", עניתי לה, מוצפת אושר.

השכם בבוקר קמתי ושטפתי את פניי וידיי במים קפואים. לבשתי שמלה יפה וסירקתי היטב את שערי. רדומים כולם, איש לא הבחין בנטישתי את הקן. רחובות המלאח היו ריקים מאדם בבוקר חורפי וקר זה, אבל בשמים קרני שמש הססניות בישרו על בואו של יום זוהר.

כעבור שעה לערך,התייצבתי בגינתה של חברתי לכיתה. התבוננתי בשמים ולא גיליתי דבר חריג באופק מלבד עננים זעירים פזורים על פני הרקיע, שהזריחה הבעירה בניחותא. ניסיתי לאתר גזע עץ שעליו אוכל לשבת, אך לשווא. עקב דלות אמצעים, נשענתי על איקליפטוס ענק. דקות חלפו ואף שעות ופעילות מסוימת החלה להתרחש אט אט ברחובות הסמוכים. בלדרים וסוחרים הופיעו כשהם מושכים את עגלותיהם העמוסות. באופק לא נראו לא חברתי אדריאן ולא פפה נואל! מאוכזבת, הייתי על סף דמעות.

־ "מדוע היא אינה באה כפי שהבטיחה לי? למה 'פפה נואל' מתמהמה כל כך?" שאלתי את עצמי.

אדריאן הופיעה רק בשעות הצהריים. "צר לי שלא יכולתי לבוא מוקדם יותר לקראתך, פשוט לא הצלחתי לחמוק מביתי", אדריאן התנצלה בהבעת צער, או שכך דימיתי. "גיליתי לפני דקות אחדות שהגעתו של פפה נואל נדחתה לערב. אני מציעה לך להמשיך ולהביט בשמים ולא להתייאש, הוא יופיע ברגע הכי פחות צפוי".

"את בטוחה?" שאלתי אותה, בציפייה לשאוב ממנה ביטחון.

"בהחלט! מדי שנה הוא בא לבקר אצלי ומביא לי את כל הצעצועים שאני רוצה", השיבה במלא הרצינות. "רק רציתי לשתף אותך בזכויות מיוחדות שלי."

זכרתי היטב שבביקורי האחרון אצלה נותרתי פעורת פה לנוכח תצוגת הצעצועים שלה. "אין ספק", אמרתי בלבי, "אלה לא היו צעצועים רגילים. היא בוודאי קיבלה אותם מפפה נואל. היא היחידה מבין בנות הכיתה עם אוסף גדול כל כך של פרטים מתקדמים וייחודיים".

בודאי הייתי תחת כישוף באותו יום, שכן כלל לא הייתי ערה לכך שבלעתי את כל השקרים שאדריאן הזינה אותי בהם. המשכתי להביט בשמים, משתוקקת לפגוש את פפה נואל ואת צעצועיו מקרוב.

אדריאן שוב הלכה לחפש חברות אחרות ולא שבה עוד. למרבה המזל, מזג האוויר היה נפלא והשמש הפיצה בנדיבות מחומה, אף שהיה זה סוף דצמבר.

אט אט שקעה השמש מאחורי רכס ההרים וחושך ירד על העולם. פפה נואל לא הופיע וגם לא אדריאן. לא אכלתי דבר במשך כל היום, למעט תמרים בודדים שסבתי השאירה בארנקי מאמש. הייתי כה תשושה עד כי הפכתי לאדישה לכל הסובב אותי.

עם נצנוץ שקוף של ראשוני הכוכבים ברקיע, עזבתי את הגן עצובה ומדוכאת. דמעות חמות זלגו מעיניי כשפסעתי לעבר ביתי.

"היכן נעלמת?" שאלה אותי מיד סבתי.

"ביליתי את יומי בציפייה לפפה נואל, אך הוא לא בא", עניתי. "הרעיון היה של אדריאן, היא המליצה לי לחכות לו בגינת ביתה. לא היה לי מקום לשבת ונאלצתי לעמוד כל היום בצלו של איקליפטוס. דבר מהבטחותיה לא התגשם", אמרתי בקול חנוק.

סבתי בחנה את פניי בזהירות, כשברקי זעם פורצים מעיניה. ואף על פי כן, היא חייכה אליי ושאלה אותי בנועם, "אכלת משהו?"

"לא. בירכתי על התמרים שהשארת אתמול בארנקי".

"שבי ואכלי את ארוחתך. אני מציעה שתתרחצי ותלכי לישון. השינה תטיב עמך ומחר הדברים יתבהרו לך כשתראי אותם תחת אור אחר".

הלכתי לישון מיד לאחר ארוחה קלה ומקלחת חמה. הייתי כל כך מותשת ממאורעות היום עד שנרדמתי מיד כשהנחתי את ראשי על הכר. למחרת כשהתעוררתי, ניצבו ליד התנור של סבתי בובה ענקית, זוג נעליים מעור בוהק שחור ובית בובות.

"ממה, מי הביא לי את המתנות הללו?" שאלתי את סבתי בעיניים פעורות לרווחה.

"מיד אחרי שהלכת לישון, הופיע פתאום פפה נואל. הוא התנצל על השעה המאוחרת ואמר שהיה לו יום עמוס במיוחד, עם רשימה אינסופית של צעצועים לחלק. הוא לא ידע איזה צעצוע תרצי והצעתי לו שייתן לך בובה גדולה ובית בובות. הוא הוסיף גם זוג נעליים חדשות לכבוד ראש השנה הקרבה".

"אז פפה נואל הופיע בכל זאת!" צעקתי בשמחה. איזה יום נהדר וכמה שהייתי מאושרת! לקחתי את הבובה הגדולה לבית הבובות והנחתי את הנעליים החדשות בארון הבגדים, ליד השמלה שאמי תפרה לי לאחרונה ורקמה בה פרפרים צבעוניים. "אלבש אותם בראש השנה", אמרתי בקול צלול.

חופשת ראש השנה חלפה ומצאתי את עצמי בכיתתי עם חברותיי ועם אדריאן כמובן. סיפרתי לה על ביקורו הבלתי צפוי של פפה נואל בביתנו, דבר שלא שימח אותה כלל.

"פפה נואל בא אליך?! את רוצה שאאמין להזיות האלה שלך?" אמרה לי אדריאן, צוחקת עד דמעות."את כה תמימה ומגושמת. קל לעבוד עליך ולרמות אותך ואת עדיין מאמינה באגדות ובפיות. האטימות שלך גובלת בטיפשות. צחקתי עלייך ביום שחיכית בגינה שלנו. לראות אותך מביטה בשמים ומחכה לפפה נואל שלך היה עבורי המחזה הכי מבדר שראיתי מעולם. בערב סיפרתי להוריי על התעלול שלי בטרם הלכתי לישון".

"בדיחה או לא, קיבלתי מתנות מרהיבות: בובה ענקית, בית בובות וזוג נעליים מעור שחור בוהק. סבתי אמרה לי שפפה נואל הבטיח להביא לי כל שנה מתנות. ואת, האם את קיבלת מתנות בכלל? מפפה נואל או ממישהו אחר שאת מאמינה בו?"

"מוזר" ענתה אדריאן, מהורהרת. "קיבלת בדיוק את המתנות שביקשתי מהוריי לפני חג המולד. הם לא קנו לי דבר השנה, אבל כשהתעוררתי למחרת, כל הצעצועים שלי נעלמו. אבא שלי סיפר לי שגנב בא באמצע הלילה וניקה את המדפים. הוא פחד לרדוף אחריו, אך בבוקר הוא ניגש למשטרה להתלונן".

"אולי זה לא היה גנב בכלל… אולי היה זה פפה נואל שבא לקחת חזרה את הצעצועים שהוא הביא לך בעבר בגלל התנהגותך הנבזית כלפיי!" אמרתי לה בגיחוך עליז מול פניה הנבוכות והסמוקות.

,צוחק מי שצוחק אחרון !" חשבתי וחמקתי משם במהירות.

ספרי לי אמא על המלאח במרקש-טרז זריהן-דביר- חג המולד

עמוד 36

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי

אבני זכרון לקהיל מראכש

רבי חיים אלעסרי נוסח המצבה:

כי מוצאי מצא חיים / גבר בגוברין / בנן של קדושים / אראלים ותרשישים / כולם אנשים. כהן לראש עדתנו, סמל הענווה ויראה, כל הכתוב לחיים. זה שמו הטוב הרב חיים אלעסרי, נלב״ע ט׳ ניסן שנת תשל״ט (1979), עזב את ארץ החיים ונפשו צרורה בצרור החיים.

האיש היה מיקיריה ועשיריה של העיר מראקש, שימש שנים רבות כראש הקהילה. בתקופה קשה מאד, שהיו בה שנות הרעב, בצורת ומלחמה. בתקופת מלחמת העולם השניה, היה מטה אוזן לנצרכים בשקט ובשלווה, ומעולם לא החזיר פניהם ריקם. הוא סעד אותם ודבר על לבם, עשה בהתנדבות את עבודתו במשך שמונה שנים, הגמו״ן ׳דוד מימראן׳ שבא אחריו זכה להכרת השלטונות, אחרי החזרתו של המלך מולאי מוחמד החמישי נ״ע למלוכה, וגם קבל שכר על עבודתו מקופת המדינה.

הערת המחבר: דוד מימראן היה חברו וידידו של מולאי אברהים, בנו המועדף של הפחא אלגלאוי, הוא היה מושל אזור האטלס והדרום, עם החזרתו של המלך חשו שניהם סכנה לחייהם ונמלטו לשויצריה. (יעקב לוי ממושב מצליח).

רבי יעקב אלעסרי נוסח המצבה: הח׳ הש׳ רודף צדקה וחסד, לחמו ומימיו נאמנים כמוה״ר שלמה אלעסרי. אשריך ארץ שנטמן בתוכך נברשתא דדהבא, קדוש יאמר לו. כל ההמונים אומרים אחריו מקודש. כל היום לא פסיק גירסא מפומיה, הא למגמר – הא לאגמורי. דיין דנחית לעומקא דדינא הוא הרב הגדול יעקב אלעסרי, ויהי ביום הרביעי בשב׳ נלקח ארון האלוקים י״ב לחו׳ אייר תרפ״ח (1928) תנצב״ה.

רבי יצחק אלעסרי חתום בשנת תרפ״א (1921) בגנזך מראקש, ועוד באותה שנה נזכרו אתו שני האחים משה ויוסף, בעניין ירושה.

רבי מרדכי אלעסרי ראיתי רשום שטר מכירת בית משותף שנמכר ליעקב בן שיטרית הנק׳ ״עכו", וחתום שם אב״ד מו״ה רפאל בן מוחא. נזכר בשטר אחר הח׳ הש׳ והכולל והמפואר מרדכי אלעסרי ז׳׳ל. ועוד נזכר שם כה׳׳ר שלמה אלפסי הנק׳"בן כרואן״. וזמנו ה׳ בשבת ר״ח מיון שנת תער׳׳ב לפ״ק (1932).

רבי שלמה אלעסרי נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכולל כמוה״ר שלמה אלעסרי זלה״ה. נלב״ע בש׳ שבר״ו(1748).

רבי שלמה אלעסרי הב׳ ראיתי שטר חתום ממנו בגנזך מראקש בשנת רוממו׳׳ת (1932).

רבי שלמה אלפאסי נוסח המצבה: ״הה׳ הש׳ והכולל אשרי מהללו/ אכל פרי מעללו/ החזיק בידי עניים ולומדי תורה/ איש ענווה ויראה. צדיק וטוב לו: כמוה״ר שלמה אלפאסי, נתבש״ט כ׳ כסלו תרפ״ט (1929).

רבי משה אלפאסי הח׳ החזן הפייטן המהולל עלה לארץ בשנת הששים והתיישב בירושת״ו הגיה מחדש את הספר שיר ידידות ונקד אותו, נתבש״מ יום שבת עת התפלל תפילת מנחה בשנת תשנ״ב.(1952) הוא נמנה על בחירי חברתו של הפייטן המשורר המנוח רבי חיים עטר, בתקופה זו היו שניים שנשאו אותו שם, ולכן הוסיפו לו משה הקטן.

רבי דוד אלפלאץ הא׳ חתום בפס״ד עם רבני מראקש בשנת תקו״ה (1751) ליצירה. מל״ר, כח טור ב.

רבי דוד אלפלאץ הב׳ ונראה שהוא מצאצאיו של המו״ה דוד אלפלאץ הראשון.

רבי מאיר אלפאלץ נוסח המצבה כתוב: הח׳ הש׳ והעניו. נטע נעמנים. נלב״ע רח׳ חשון תרע״ד (1914).

רבי עמרם אלקיים מל״ר, כתב: ״קרוב אצלי שהוא מחכמי מראקש, חבר פירוש על אזהרות. ואני הצעיר כותב הרב בנאים, יש אתי באוצר ספרי כ״י ממנו, נספח עם פירוש אז ישיר משה למהר״ט אלקיים מחכמי מראקש, מחבר מפתח העקידה. אולם באוסף הרב משה עמאר נ״י, נמצא כתב יד נוסף.

במלכי רבנן דף מה עמוד ב, בערכו של מו״ה יהודה הכהן זצ״ל מחכמי פאם. כותב שהעתק מפתח עניינים פסוקים ומאמרים מתוך הספר, והרב מוסיף: ״חשבון הדפים שהעתקתי, כחשבון הדפים בספר מבקש ה', באותו הסדר. ובסוף הספר היה מצוי מפתח גדול בחכמה נפלאה בספר עקידת יצחק, מועתק בכתב ידו של מוהר״י הכהן. זצ״ל, אבל מחבר המפתח הוא משה אלקיים זצ״ל. בהקדמת המפתח כתב בזה הלשון: אמר הפעוט היתוש הקטן בכמות ואיכות, מצעירי התלמידים, משה בן לאדוני אבי כה״ר עמרם אלקיים ז״ל וכו׳. מצב המפתח מתפורר וכמעט האותיות נושרים ממנו. זהו מפתח יקר ערך המפרש בדרך קלה את הכתוב בספר עקידת יצחק״ יש להדגיש: כי זה (1589).

הערת המחבר: לפי מיטב ידיעתי, יש רק משפחה אחת אלקיים במראקש. אנו גרנו בבית ע׳׳ש רבי מימון אלקיים.

רבי מימון אלקיים נוסח המצבה: ״וזאת לעדה שגזר צור תעודה/ לקחת כלי חמדה. ירדה אש מהשמים/ ולקחה מחמד עינים. אחד מבני עליה/ שישב בשבת תחכמוני על התורה ועל העבודה. מפיו למדו תורה רחוקים/ ונעשו קרובים / זכה וזיכה את הרבים. ענוותן כהלל, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. צדיק שהלך בתומו / מתחסד עם קונו. ידיו רב לו בחכמה וביראה, מעשיו מה גדלו של החכם צדיק והעניו כמוה״ר מימון אלקיים. אשר עלה לשמים בשיר המעלות, בגן עדן עולם הנשמות, בש״ק ששה ימים לח׳ אלול תרפ׳׳ט״(1929).

רבי יוסף אמזלג נוסח המצבה:

״נטע נעמן /צנצנת המן. צדיק באמונתו יחיה/ משביע רצון שוכן סנה / חי מיגיע כפיו תמיד נהנה. זקן מגזע ישישים / אראלים ותרשישים. בן לארץ כמה״ר יעקב אמזלג. בן לאו"ץ יוסף אמזלג. שפיל עייל שפיל נפיק. נלב״ע בן שמונים, חודש שבס שנת תר״ט (1849).

רבי אליהו אסארף נוסח המצבה: מצבת קב׳ הח׳ הש׳ והכו׳ כמוה״ר אליהו אסראף. שלם הוא/ ושלמה משנתו/ מה רבה חכמתו. למד ולמד דעת אחריו את בניו לדרך ישרה, וזכה לחכמה וזקנה. זכה לגבורות ונלב״ע בן שמונים בשנת קרא״ת לפ״ק (1941).

רבי יהודה אסארף חי במאה השביעית הוא נמנה על ארבעת החכמים שהוציאו לאור ספרו של כהר״א אלעזר הלוי ״עבודת הלוי״ אחרי שנלב״ע, והם: הראשון, כהר״ר יהודה אסראף. ואשר על ידו השני, הח׳ הש׳ והכולל כה״ר יצחק הכהן, והטור השלישי כה״ר ידידיה צרפתי והטור הרביעי הגמו״ן ס׳ ישועה בן שושן. הספר יצא לאור בשנת תפא״ר (1921), בא סימן פקודת אלעזר.

רבי מסעוד אסראף נוסח המצבה: נלב״ע א׳ כסליו תשט״ו(1955).

רבי שמואל אסארף כהר״ר שמאל אסראף נזכר בעדות בשנת תרס״ט (1909).

רבי דוד אסבן נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כמוה״ר דוד אסבן כ״א טבת שנת תרי״ט (1851).

רבי יוסף אסדו נוסח המצבה: ״כהר״ר יוסף אסדו תרפ״א (1921).

רבי אברהם אסולין חי במאה השישית. ראה בשו״ת ״שופריה דיעקב", ס׳ ל״ד, שם נזכר מו״ה אברהם אסולין זצ״ל שחי במאה השישית והוא חתום ראשון על פס״ד, ואחריו מוהר״ר דוד צבאה ומהר״ר מימון פינטו, ומוהר״ד חזאן, ועוד. נראה חתום בשנת [תקומ״ם 1826]. ראה מל״ר, י״ח טור א/

רבי יחיא אסולין נוסח המצבה: ״ציון לחכם השלם כהר״ר יחיא אסולין י״א לחו׳ טבת ש׳ תער״ג(1913).

רבי אברהם אסייג נוסח המצבה: ״הח׳ הש׳ אברהם אסייג שנת ערבו״ת׳ לפ״ק (1918).

רבי אהרן אסייג נוסח המצבה: "כהר״ר אהרן אסייג חסיד ועניו/ נתן לעניים לחמו ומימיו /נקי כתמר/ צח כעמר. וימת אהרן כ״ג חשון שנת קחו מזמר״ת (1927).

רבי נסים אפריאט נוסח המצבה: הח׳ הש׳ החסיד והעניו כהר״ר נסים אפריאט תש״א (1941).

רבי אברהם אשקאקור על מצבת קבורתו כתוב: המו״ה חח׳ הש׳ והכולל, אור גולל: כמוה״ר אברהם אשקאקור בר הח׳ הש׳ והכולל יעקב אשקאקור זצ״ל. נח נפשו ו׳ שב״ק, נתבש״מ כ״א כסליו שנת תקס״ו(1806).

מעבר לפרטים הכתובים במצבה, לא מצאתי אזכור בכתובים. בביקורי האחרון במראקש בתיעוד האחרון, מצאתי מצבה חדשה שיש בה שנוי קל בסימון התאריך, שנת לא כהת״ה עינ״ו (1806). גם בשם המנוח הל שנוי, שכן בתיעוד הראשון היה כתוב: ׳כמוה״ר אברהם אשקו, ולא ידעתי מה מקור השינוי.

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי-עמ' קיג

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר