מורשת יהדות מרוקו

יצירתו

רבי יוסף היה סופר פורה. הוא השאיר אחריו יצירה ענפה ומגוונת בתחומי הפרשנות, ההלכה, השירה, ההגות והקבלה. השמות שנתן לחיבוריו, לקוחים ברובם מפסוקים המדברים על יוסף הצדיק, בכך רצה להנציח את שמו לדורות על יצירותיו, כאמור לעיל. בדרך נס השתמרה יצירתו בכתובים רובה ככולה במשך כחמש מאות שנה, וחלקה הגיע לידינו במספר העתקות. דבר המעיד על תפוצתה והעיון בה. להלן רשימת החיבורים לפי סדר כתיבתם ותוכנם.

א. צפנת פענח, הסברים וקישורים בין מסכת למסכת בדרך הפרד״ס, בעיקר על פי שיטת הקבלה. בראשיתו הספר נועד לשמש כעזר לדרשנים בסיומי מסכתות, אולם בשעת הכתיבה, הדיונים בו הלכו והתרחבו והקיפו סוגיות רבות ומגוונות שעסקו בהם חכמי ההגות היהודית בימי הביניים. הוא השתמר במספר העתקות בכתבי־יד. הספר יצא לאור במהדורה פקסימילית (ירושלים תשנ״א), על פי כת״י הנמצא באוסף ביה״ס הלאומי בירושלים מס׳ 15404, בצירוף מבוא מקיף מאת פרופ׳ משה אידל, שידיו רב לו בתחום זה. מאחר שכתב היד קשה לקריאה למרבית החכמים והמשכילים, ולמעטים המסוגלים לקרוא אותו, העיון בו אינו קל ולא נוח, לכן בזמנו כשנשאלתי על הדפסה פקסימילית של החיבור, שללתי הרעיון, ובמקום זה הצעתי לההדיר את הספר באופן שיעמוד לרשות ציבור המעיינים והמעוניינים, ולו רק בפענוח כתב היד. אולם דעתי לא התקבלה. מאז שהתחלנו בההדרת תורתו של רבי יוסף, החלטתי לההדיר גם הספר צפנת פענח. כי לבד מחשיבות החיבור מצד תוכנו, הוא אוצר בתוכו הרבה מדברי חכמי הקבלה הראשונים שתורתם לא הגיעה לידינו, כפי שהראה פרופ׳ משה אידל במבואו.

מניעי כתיבת החיבור ושיטתו

רבי יוסף כותב בהקדמתו, כי את החיבור צפנת פענח כתב לפי בקשת חברי הישיבה, בהם אחיו ר׳ דוד וחברו ר׳ יהודה כלץ בנו של ראש הישיבה. המניע לכך, כי נהגו בזמן לימודם בישיבה לפני ר׳ שלמה כלץ, שבסיום כל מסכת שנלמדה היו עושים מסיבת סיום בביתו של ראש הישיבה או בבית אחד מחברי הישיבה, בהשתתפות חכמי העיר והקהל הרחב. בסעודה זו דרשו החכמים בדברי תורה, ומנהגם בדרשה היה לקשר בין המסכתא שסיימו זה עתה, לבין המסכת החדשה שאותה אמורים להתחיל. לפעמים הם התקשו למצוא רעיון המקשר בין שתי המסכתות. לכן ביקשו מרבי יוסף שיכתוב חיבור שתוכנו יהיה רעיונות שיקשרו בין מסכת למסכת. באותה הזדמנות יפרש בצורה רעיונית, את חלוקת המשנה לשישה סדרים דווקא; והימצאותן של מסכתות בתוך הסדר, שנראה שאינן מעניינו. דוגמת מסכת ברכות הנמצאת בסדר זרעים, ומקומה מתאים יותר לסדר מועד. או נזיר הנמצאת בסדר נשים, ומתאימה יותר לסדר קדשים. כמו כן יעמוד על המשמעות של מספר הפרקים שבכל מסכת ומסכת. וכן יבהיר ויסביר את מבנה המסכתות ומיקומן בתוך הסדר, שלפעמים נדמה שהמיקום שנקבע למסכתות בתוך הסדר אינו הגיוני. הדוגמה הבולטת, מיקומה של מסכת קידושין בתוך סדר נשים, לאחר המסכתות: יבמות, כתובות, גטין, נדרים, נזיר וסוטה, ואחר כל אלו באה מסכת קידושין. ולכאורה נראה שבה היה צריך לפתוח את הסדר, כי מעשה הקידושין הוא הגורם לייבום, לגטין ולכתובות, וכל עוד לא נתקדשה האישה לא שייך לא גט, לא כתובה ולא ייבום.

ר׳ יוסף ציין תאריכי כתיבת חיבורו. הוא השלים את סדר זרעים בה׳ בטבת שנת רפ״ח (דף 31 ע״א), סדר נשים השלים בח׳ בשבט רפ״ט (דף 97 ע״ב), והשלמת החיבור הייתה בי״ח באלול רפ״ט (דף 228 ע״ב). זה פרק זמן קצר יחסית לגודל החיבור ולהיקף הנושאים הרבים שנדונו בו, ומכאן שהכנת החומרים לחיבור החלה זמן רב לפני כן.

בחיבור זה רבנו מצביע על הזיקה המובנית שיש לשישה סדרי משנה – תורה שבעל פה עם תורה שבכתב, לדמויות מאבות האומה וראשיה, לטבע – קרי תורת הכוכבים והמזלות, ולחכמת האלהות – תורת הקבלה, הספירות והשמות. הוא מאשש זיקה זו מאוצר בלום של מקורות מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, ספרות הלכה ומדרש אגדה, וספרות ההגות שנכתבה על ידי חכמי ישראל בתקופת ימי הביניים עד לימיו -קרי שלהי המאה החמש עשרה. בשיטתו הוא שוזר מאמר למאמר ורעיון לרעיון בפרשנות עשירה ומגוונת, בה הוא מפרש את המקורות על פי דרכי הפשט הרמז הדרש והסוד. ולנגד עינינו מתגלה כוחו היוצר והפורה של רבנו שהוא כמעיין המתגבר. בדרך זו הוא מפרש בצורה שיטתית, רחבה ומקיפה את כל מסכתות הש״ס כולל משניות שאין עליהן תלמוד.

בנוסף לכל סדר הוא מקדים הקדמה ובסיומו כותב ׳חתימה׳ מעין סיכום מורחב. פעמים כותב מספר הקדמות, לדוגמה לסדר קדשים כתב עשרים וארבע הקדמות. בהקדמות הוא דן גם בסוגיות פילוסופיות שהעסיקו את חכמי ישראל דורות רבים. הוא מביא את מה שנכתב בסוגיה מפי אנשי ההגות עד לדורות הסמוכים לו, ופעמים גם מחכמי דורו, וחותם בדברי חכמי הקבלה שאותם עונד עטרה לראשו.

מקורותיו

רבי יוסף עושה בשטף דבריו שימוש נרחב בתנ״ך, בתלמודים ובמדרשי הלכה ואגדה, בספר יצירה, בספרות הזוהר והקבלה, בספרות ההגות והמחשבה של חכמי ישראל בימי הביניים עד למאה השש עשרה, כלומר עד לחכמי דורו. כמו כן בספרות הכללית והמדעית שהייתה קיימת אז בתחומי הטבע, התכונה והאסטרולוגיה. בדרך כלל דבריו כתובים בלשון סתמית בלי לציין את מקורותיו, גם כשהוא מעתיק מילולית או עניינית ממקורות שהיו לפניו. לשם כך התנצל בהצהרה מפורשת בסוף ההקדמה לסדר מועד(דף 35 ע״א):

וכבר הקדמתי לך שאיני מתפאר בטלית שאולה, שכל מה שנתחבר בזה החבור לקטתיו מדברי המחברים הראשונים עליהם השלום, עם היות שבקצת מקומות אני מבאר דברי הרבנים, והוצרכתי לחזור ולהביא הדבר הזה בכאן, לפי שבזה הסדר אני צריך להביא עזר וסיוע מדברי הרב ר׳ אברהם בן עזרא עליו השלום, ומדברי הר״ם במז״ל, ומדברי חכמים תוכנים זולתם, ומעכשיו לא איצטריך עוד לומר דבר בשם אומרו. ובודאי זה הספר חכמים ילדוהו ואני גדלתיהו, ודי לי זאת המעלה שזכיתי לקבץ הדברים הנפרדים והיו לאחדים.

כלומר גם הדברים הכתובים בסתם, ליקט אותם מספרות ההגות שנכתבה במשך הדורות ואינם חידושים שלו. ודי לו בעובדה שהוא הצליח ללקט הדברים ממקורות רבים ולארוג אותם למסכת אחת כפי שהוא חוזר על הדברים בחתימת החיבור: ״שאינו מעט הטורח שטרחתי בו עד שלקטתי אותו, אחד מעיר ושנים ממשפחה. והרוב שלו הוא לקוח מספר הזוהר״(דף 228 ע״א). וזו מלאכה גדולה ויש בה גם חכמה לא מבוטלה.

נראה שהרבה לצטט על סמך זכרונו, לכן נמצאו בדבריו פסוקים ומאמרי חז״ל שאינם כלשונם ולא בספרים שאותם ציין. מרבה להזכיר את ספר יצירה, ואת פירושו שהוא מזכיר בשם ספר הגן, ואינו אלא פירוש לספר יצירה, שחיבר רבי יוסף בן שלום אשכנזי, הנדפס על שם הראב״ד. שימוש נרחב הוא עושה בספר הזוהר כפי שהוא ציין ״והרוב שלו הוא לקוח מספר הזוהר״. על פי רוב הוא מזכירו בשם ״הזוהר״ ופעמים בשם ״מדרש הזוהר״. את רבי שמעון מרבה להזכיר בתואר ״בוצינא קדישא״. הציטוטים מספרות הזוהר הם רבים וארוכים, מצאתים בזוהר על התורה, במדרש הנעלם, בזוהר חדש ובתיקונים, ודומה שכל ספרות זו הייתה פרוסה לפניו, את כל הספרות הזאת מזכיר בשם הזוהר או מדרש הזוהר. אם כי הוא מזכיר ״מדרש הנעלם״ מספר פעמים. קיימים שינויי נוסח גדולים בין הלשון המצוטט לבין הזוהר הנדפס. פעמים שהוא מתמצת את לשון הזוהר או מחבר ציטוט אחד משני מקורות בספרות הזוהר בלי שיציין זאת. פעמים מצטט את ספרות הזוהר כמאמרי חז״ל. במספר מקומות מביא את הזוהר בתרגום עברי, ולא ברור אם התרגום מעשי ידיו, ואם כן נשאלת השאלה למה רק מקומות אלו תורגמו. או שמא הוא מצטט מתרגום קדום שהיה לפניו.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ' 65

זיכרונות וביוגרפיות של מעפילים מוגרבים שנכתבו לאחר קום המדינה האדירו גם הם את פעילותם האישית ואין בהם כלל התייחסות למקורות ארכיונים.

הממצאים העיקריים של המחקר הם:

א. חשיפת סיפר ההעפלה ו'הבריחה' מצפון אפריקה ומנמלי אירופה ב- 32- ספינות של 2,525  מעפילים;

ב. ריכוז רשימת מעפילים מצפון אפריקה עם נתוניהם הדמוגרפיים והשוואתם מול האומדנים של החוקרים והאומדן הרשמי מול המאגר;

ג. חשיפת מדיניות העלייה המפלה כלפי יהודי ארצות המגרב שהשפיעה על תהליכי הסלקציה בעלייה ההמונית של יהודי צפון אפריקה;

ד. יבוא הפלגנות הפוליטית הארץ ישראלית למגרב כחלק מהקואופטציה הפוליטית שעברו המעפילים גם במחנות המעבר וגם בקפריסין ונמשכה בעוצמה רבה לאחר קום המדינה;

ה. העלאה על נס את מעורבותם של פעילי תנועות ציוניות במגרב למען ההעפלה ו'הבריחה' לאחר שהופסקה ההעפלה הממוסדת על ידי המוסד לעלייה ב';

ו. חשיפת הדימויים השליליים של המוגרבים במהלך העפלתם ושהייתם בקפריסין שליווה אותם גם לאחר הקמת המדינה;

ז. זיהוי החסמים שהביאו להדרה חברתית, תרבותית וממקורות תעסוקה במחנות שנמשכה גם לאחר קום המדינה;

ח. מחאת המוגרבים במחנות קפריסין על ההתעלמות מצורכיהם שנמשכה לאחר קום המדינה. מחאות אלה היו חלק בשרשרת המחאות הגדולות בשנות החמישים )ואדי סאליב( והשביעים )הפנתרים השחורים( של המאה שעברה.

ט. חשיפת סיפר העפלתם של פליטים אירופיים שעלו ישירות מנמלי אלג'יר ופליטים יהודים אירופאים מהמגרב שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה והעפילו מנמלי אירופה.

כל אלה הביאו להדרת סיפר ההעפלה הצפון אפריקאי מהאתוס הציוני של ההעפלה ומהאתוס של בניית והקמת המדינה. הממצאים מהווים נדבך נוסף להבנת הבעיות החברתיות שעמם התמודדו עולים צפון אפריקאיים לאחר קום המדינה.

הממצאים מחזקים את הטענה בדבר התעלמות או השכחה מצד הסוכנות היהודית שבטאו מדיניות עקבית וברורה שנמשכה משנות ה- 30 של המאה שעברה. עד שנות ה- 40 רישיונות עלייה ליהודי המגרב. מדיניות זו התבטאה בהעדפת עליית שארית הפליטה, גם אם הייתה מוצדקת, הרי שהעדפת פליטים

יהודים ששהו במגרב הייתה בחזקת אפלייה עקבית וברורה. הקצאת רישיונות עלייה, עדיין במשורה, בסוף שנות ה- 40 של המאה שעברה הייתה בבחינת הכאה על חטא על חוסר אונם של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לפעול ולהפעיל את בנות הברית כנגד השמדת יהודי אירופה. מס השפתיים ששילמו ארגונים אלה כלפי יהדות המגרב, ברעיון 'החלוץ האחיד' ו'תוכנית המיליון' כחלק מאמץ לזהות רזרוואר של העם היהודי לאחר השואה שלא יושמו, לא מתרץ את הקשיים שהערימו היישוב הציוני המאורגן בדרכם לציון של פניות רבות של וגרבים. התירוצים שנאחזה בהם הסוכנות היהודית היו מאי התאמתם של עולים מהמגרב על פי קריטריונים של גיל, הרכב משפחה שהשתנו מעת לעת, או גם אם הם עברו הכשרה כמו גרעין 'ביכורים' השני שהיה מיועד ל'שדה אליהו'. זאת ועוד, המסרים הכפולים של תנועת 'הפוהמ"ז' שבוודאי קיבלו את אישור הנהלת הסוכנות היהודית בדבר הימנעות מעלייה בלתי ליגלית של צעירים מהמגרב בעוד שבאותה עת העלייה הבלתי ליגלית הוכרזה כ'נשק מדיני' במאבק בבריטים מדברת בזכות עצמה. העדפה של גולי מאוריציוס על פני עליית מוגרבים למשל נתפסת כמובנית מאליה. הטלת אחריות על הממשלה המנדטורית לגבי הקצאת רישיונות עלייה ננקטה בידי הסוכנות היהודית אף שזו המליצה על הקצאה שמית של רישיונות הייתה בבחינת לעג לרש כי מנהיגי הקהילות לא תמיד ידעו מהנוהל הקצאת רישיונות. המילכוד של התנועה הציונית: מחד גיסא הודי המגרב נתפסו כנחותים ולא מתאימים לחזון הציוני, על פי דיווחי השליחים, אבל לא הייתה ברירה בידיה של התנועה הציונית אלא לפנות לקהלים יהודיים כי השואה גרמה לעם היהודי נזק בל ישוער.

חוסר האמון של הסוכנות היהודית במנהיגות הקהילתית המקומית במגרב היה שקוף מאד והתבטא באיוש המשרדים הארץ ישראליים ומוסדות כמו קק"ל וקרן היסוד על ידי נאמניה – – יהודים –אירופאים. גם יבוא הפוליטיזציה הארץ ישראלית למגרב היה חטא בל יכופר כי ה'נייה' )'נייה' בערבית מוגרבית היא אמונה נקייה, טהורה ותמה חפה מאינטרסים( היהודית הצפון אפריקאית כלפי הציונות הייתה חפה מכול פוליטיקה והתמקדה בחזון של שיבת ציון. הקטליזטור שהעצים את הכמיהה לציון -הסתייע ללא ספק מהירתמותם של פעילים מקומיים שעודדו אתאחיהם לעלות ארצה. זאת חרף התעסקות השליחים הארץ ישראלים במאבקים ביניהם ופחות בהכרת הקהילות אותן היו אמורים להציל' כביכול. הקצאת שליחים ומשאבים להכשרות במגרב הייתה זניחה. עם זאת, אי אפשר לגרוע ממסירותם של השליחים להעלות את יהודי המגרב. ההכאה על חטא של התנועה הציונית התבטאה בסיור שערך טבנקין לפעילה יהודית צעירה מתוניס, נדיה כהן, במחנות העקורים בגרמניה שנועד להוכיח לה מדוע אין מספיק שליחים בצפון אפריקה. אי אפשר להתעלם מהתפיסה 'האימפריאליסטית' ששררה בסוכנות היהודית כלפי יהדות העולם דאז בכלל וכלפי יהדות המגרב בפרט. תפיסה שכול מהותה שליטה מלאה על יישום החזון הציוני כפי שהוגדר מבלי לבחון אם הייתה לו הצדקה במגרב.

הקשיים שערם המוסד לעלייה ב' בהקצאת ספינות מעפילים מצפון אפריקה לא ריפו את ידם של המעפילים ובעזרת השליחים והפעילים המקומיים הפעילו תנועת 'בריחה' מקומית שהביאה להעפלתם של 1,600 מעפילים ב- 25 ספינות העפלה שהיו מיועדות מלכתחילה לשארית הפליטה. הסיפר הזה 'נעלם' מאתוס הציוני לעומת אירועים אחרים כמו 'קלאדובו שאבאץ' ו 'לה ספציה' שסימלו ההירואיקה של – – ההעפלה. חמור מאד התעלמות המרכז של המוסד לעלייה ב' באיטליה מהעפלת יהודים לובים בסירות לאיטליה.

הדיווחים של השליחים ובעיקר הביקורת שהעבירו על יהדותם של המוגרבים הייתה מתנשאת הן מצד התנועה הדתית 'הפוהמ"ז' והן מצד התנועות הסוציאליסטיות הקיבוץ המאוחד. התנשאות –שגבלה בבורות. יתכן וזה מה שניתן היה לצפות משליחים שהזדהו עם רעיון הציוני של הפיכת הפירמידה היהודית כדי להגדיר את היהודי החדש שיבנה את פלשתינה א"י ולא נבדק אם הוא מתאים – ליהדות המגרב שהייתה בניצניה הראשונים של התפתחות מודרנית. דיווחי השליחים יצרו רושם רע שלהמוגרבים ובעיקר על המעפילים שביניהם. אין ספק שהדימויים השליליים שהתלוו לדיווחיהם השפיעו על עיצוב מדיניות עלייה כלפי קהילות המגרב גם לאחר הקמת מדינת ישראל. ההדרה החברתית, תעסוקתית ואף התרבותית של המוגרבים במחנות קפריסין, הייתה עובדה. אילו נערך סקר של דוברי עברית בקרב מעפילי צפון אפריקה היו נמצאים כמה עשרות שיכולים היו לגשר על הפער בתקשורת ביניהם לשארית הפליטה. יתירה מזאת, היה אפשר להסתייע בפליטים יהודים אירופאים ששהו במגרב ועלו בשתי הספינות מחוף אלג'יר ובספינות אחרות מנמלי אירופה וגורשו גם הם לקפריסין. גם אם החסמים שהוצבו בפני המעפילים המוגרבים לא כוונו כלפיהם הם היו מובנים במחנות קפריסין ומעבר לכוחם כדי לשנותם.

התסכול של קהילת המעפילים המוגרבים נבט בקפריסין  (1948—7) והביא ל'מרד' ואדי סאליב (1959)  והגיע לשיאו בהפגנות 'הפנתרים השחורים'  (1971). סמלי מאד שדוד בן הרוש, הצפון אפריקאי שהעפיל ב'יהודה הלוי', הנהיג את 'מרד ואדי סאליב' שהעלה לסדר היום הציבורי את שאלת ה'גזע' וה'צבע שהיו בבסיס הבעיה העדתית ו'איימה' על ההגמוניה שהקימה את המדינה מאז ועד היום.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון-סיום התזה.