ארכיון יומי: 1 בספטמבר 2020


יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן

יהודי אלג'יריה ולוב

יצירתו

רבי יוסף היה סופר פורה. הוא השאיר אחריו יצירה ענפה ומגוונת בתחומי הפרשנות, ההלכה, השירה, ההגות והקבלה. השמות שנתן לחיבוריו, לקוחים ברובם מפסוקים המדברים על יוסף הצדיק, בכך רצה להנציח את שמו לדורות על יצירותיו, כאמור לעיל. בדרך נס השתמרה יצירתו בכתובים רובה ככולה במשך כחמש מאות שנה, וחלקה הגיע לידינו במספר העתקות. דבר המעיד על תפוצתה והעיון בה. להלן רשימת החיבורים לפי סדר כתיבתם ותוכנם.

א. צפנת פענח, הסברים וקישורים בין מסכת למסכת בדרך הפרד״ס, בעיקר על פי שיטת הקבלה. בראשיתו הספר נועד לשמש כעזר לדרשנים בסיומי מסכתות, אולם בשעת הכתיבה, הדיונים בו הלכו והתרחבו והקיפו סוגיות רבות ומגוונות שעסקו בהם חכמי ההגות היהודית בימי הביניים. הוא השתמר במספר העתקות בכתבי־יד. הספר יצא לאור במהדורה פקסימילית (ירושלים תשנ״א), על פי כת״י הנמצא באוסף ביה״ס הלאומי בירושלים מס׳ 15404, בצירוף מבוא מקיף מאת פרופ׳ משה אידל, שידיו רב לו בתחום זה. מאחר שכתב היד קשה לקריאה למרבית החכמים והמשכילים, ולמעטים המסוגלים לקרוא אותו, העיון בו אינו קל ולא נוח, לכן בזמנו כשנשאלתי על הדפסה פקסימילית של החיבור, שללתי הרעיון, ובמקום זה הצעתי לההדיר את הספר באופן שיעמוד לרשות ציבור המעיינים והמעוניינים, ולו רק בפענוח כתב היד. אולם דעתי לא התקבלה. מאז שהתחלנו בההדרת תורתו של רבי יוסף, החלטתי לההדיר גם הספר צפנת פענח. כי לבד מחשיבות החיבור מצד תוכנו, הוא אוצר בתוכו הרבה מדברי חכמי הקבלה הראשונים שתורתם לא הגיעה לידינו, כפי שהראה פרופ׳ משה אידל במבואו.

מניעי כתיבת החיבור ושיטתו

רבי יוסף כותב בהקדמתו, כי את החיבור צפנת פענח כתב לפי בקשת חברי הישיבה, בהם אחיו ר׳ דוד וחברו ר׳ יהודה כלץ בנו של ראש הישיבה. המניע לכך, כי נהגו בזמן לימודם בישיבה לפני ר׳ שלמה כלץ, שבסיום כל מסכת שנלמדה היו עושים מסיבת סיום בביתו של ראש הישיבה או בבית אחד מחברי הישיבה, בהשתתפות חכמי העיר והקהל הרחב. בסעודה זו דרשו החכמים בדברי תורה, ומנהגם בדרשה היה לקשר בין המסכתא שסיימו זה עתה, לבין המסכת החדשה שאותה אמורים להתחיל. לפעמים הם התקשו למצוא רעיון המקשר בין שתי המסכתות. לכן ביקשו מרבי יוסף שיכתוב חיבור שתוכנו יהיה רעיונות שיקשרו בין מסכת למסכת. באותה הזדמנות יפרש בצורה רעיונית, את חלוקת המשנה לשישה סדרים דווקא; והימצאותן של מסכתות בתוך הסדר, שנראה שאינן מעניינו. דוגמת מסכת ברכות הנמצאת בסדר זרעים, ומקומה מתאים יותר לסדר מועד. או נזיר הנמצאת בסדר נשים, ומתאימה יותר לסדר קדשים. כמו כן יעמוד על המשמעות של מספר הפרקים שבכל מסכת ומסכת. וכן יבהיר ויסביר את מבנה המסכתות ומיקומן בתוך הסדר, שלפעמים נדמה שהמיקום שנקבע למסכתות בתוך הסדר אינו הגיוני. הדוגמה הבולטת, מיקומה של מסכת קידושין בתוך סדר נשים, לאחר המסכתות: יבמות, כתובות, גטין, נדרים, נזיר וסוטה, ואחר כל אלו באה מסכת קידושין. ולכאורה נראה שבה היה צריך לפתוח את הסדר, כי מעשה הקידושין הוא הגורם לייבום, לגטין ולכתובות, וכל עוד לא נתקדשה האישה לא שייך לא גט, לא כתובה ולא ייבום.

ר׳ יוסף ציין תאריכי כתיבת חיבורו. הוא השלים את סדר זרעים בה׳ בטבת שנת רפ״ח (דף 31 ע״א), סדר נשים השלים בח׳ בשבט רפ״ט (דף 97 ע״ב), והשלמת החיבור הייתה בי״ח באלול רפ״ט (דף 228 ע״ב). זה פרק זמן קצר יחסית לגודל החיבור ולהיקף הנושאים הרבים שנדונו בו, ומכאן שהכנת החומרים לחיבור החלה זמן רב לפני כן.

בחיבור זה רבנו מצביע על הזיקה המובנית שיש לשישה סדרי משנה – תורה שבעל פה עם תורה שבכתב, לדמויות מאבות האומה וראשיה, לטבע – קרי תורת הכוכבים והמזלות, ולחכמת האלהות – תורת הקבלה, הספירות והשמות. הוא מאשש זיקה זו מאוצר בלום של מקורות מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, ספרות הלכה ומדרש אגדה, וספרות ההגות שנכתבה על ידי חכמי ישראל בתקופת ימי הביניים עד לימיו -קרי שלהי המאה החמש עשרה. בשיטתו הוא שוזר מאמר למאמר ורעיון לרעיון בפרשנות עשירה ומגוונת, בה הוא מפרש את המקורות על פי דרכי הפשט הרמז הדרש והסוד. ולנגד עינינו מתגלה כוחו היוצר והפורה של רבנו שהוא כמעיין המתגבר. בדרך זו הוא מפרש בצורה שיטתית, רחבה ומקיפה את כל מסכתות הש״ס כולל משניות שאין עליהן תלמוד.

בנוסף לכל סדר הוא מקדים הקדמה ובסיומו כותב ׳חתימה׳ מעין סיכום מורחב. פעמים כותב מספר הקדמות, לדוגמה לסדר קדשים כתב עשרים וארבע הקדמות. בהקדמות הוא דן גם בסוגיות פילוסופיות שהעסיקו את חכמי ישראל דורות רבים. הוא מביא את מה שנכתב בסוגיה מפי אנשי ההגות עד לדורות הסמוכים לו, ופעמים גם מחכמי דורו, וחותם בדברי חכמי הקבלה שאותם עונד עטרה לראשו.

מקורותיו

רבי יוסף עושה בשטף דבריו שימוש נרחב בתנ״ך, בתלמודים ובמדרשי הלכה ואגדה, בספר יצירה, בספרות הזוהר והקבלה, בספרות ההגות והמחשבה של חכמי ישראל בימי הביניים עד למאה השש עשרה, כלומר עד לחכמי דורו. כמו כן בספרות הכללית והמדעית שהייתה קיימת אז בתחומי הטבע, התכונה והאסטרולוגיה. בדרך כלל דבריו כתובים בלשון סתמית בלי לציין את מקורותיו, גם כשהוא מעתיק מילולית או עניינית ממקורות שהיו לפניו. לשם כך התנצל בהצהרה מפורשת בסוף ההקדמה לסדר מועד(דף 35 ע״א):

וכבר הקדמתי לך שאיני מתפאר בטלית שאולה, שכל מה שנתחבר בזה החבור לקטתיו מדברי המחברים הראשונים עליהם השלום, עם היות שבקצת מקומות אני מבאר דברי הרבנים, והוצרכתי לחזור ולהביא הדבר הזה בכאן, לפי שבזה הסדר אני צריך להביא עזר וסיוע מדברי הרב ר׳ אברהם בן עזרא עליו השלום, ומדברי הר״ם במז״ל, ומדברי חכמים תוכנים זולתם, ומעכשיו לא איצטריך עוד לומר דבר בשם אומרו. ובודאי זה הספר חכמים ילדוהו ואני גדלתיהו, ודי לי זאת המעלה שזכיתי לקבץ הדברים הנפרדים והיו לאחדים.

כלומר גם הדברים הכתובים בסתם, ליקט אותם מספרות ההגות שנכתבה במשך הדורות ואינם חידושים שלו. ודי לו בעובדה שהוא הצליח ללקט הדברים ממקורות רבים ולארוג אותם למסכת אחת כפי שהוא חוזר על הדברים בחתימת החיבור: ״שאינו מעט הטורח שטרחתי בו עד שלקטתי אותו, אחד מעיר ושנים ממשפחה. והרוב שלו הוא לקוח מספר הזוהר״(דף 228 ע״א). וזו מלאכה גדולה ויש בה גם חכמה לא מבוטלה.

נראה שהרבה לצטט על סמך זכרונו, לכן נמצאו בדבריו פסוקים ומאמרי חז״ל שאינם כלשונם ולא בספרים שאותם ציין. מרבה להזכיר את ספר יצירה, ואת פירושו שהוא מזכיר בשם ספר הגן, ואינו אלא פירוש לספר יצירה, שחיבר רבי יוסף בן שלום אשכנזי, הנדפס על שם הראב״ד. שימוש נרחב הוא עושה בספר הזוהר כפי שהוא ציין ״והרוב שלו הוא לקוח מספר הזוהר״. על פי רוב הוא מזכירו בשם ״הזוהר״ ופעמים בשם ״מדרש הזוהר״. את רבי שמעון מרבה להזכיר בתואר ״בוצינא קדישא״. הציטוטים מספרות הזוהר הם רבים וארוכים, מצאתים בזוהר על התורה, במדרש הנעלם, בזוהר חדש ובתיקונים, ודומה שכל ספרות זו הייתה פרוסה לפניו, את כל הספרות הזאת מזכיר בשם הזוהר או מדרש הזוהר. אם כי הוא מזכיר ״מדרש הנעלם״ מספר פעמים. קיימים שינויי נוסח גדולים בין הלשון המצוטט לבין הזוהר הנדפס. פעמים שהוא מתמצת את לשון הזוהר או מחבר ציטוט אחד משני מקורות בספרות הזוהר בלי שיציין זאת. פעמים מצטט את ספרות הזוהר כמאמרי חז״ל. במספר מקומות מביא את הזוהר בתרגום עברי, ולא ברור אם התרגום מעשי ידיו, ואם כן נשאלת השאלה למה רק מקומות אלו תורגמו. או שמא הוא מצטט מתרגום קדום שהיה לפניו.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ' 65

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון.

יהודה הלוי אונייה

ההעפלה הספונטנית והלא ממוסדת 'הבריחה' הייתה התגובה הצפון אפריקאית על הפסקת – –ההעפלה הממוסדת מצפון אפריקה. מאות מעפילים שנשארו במחנות עולים זמניים באלג'יר ובמחנות מעבר בדרום צרפת, מסוף שנת 1947 ועד הקמת המדינה, הצליחו לעלות לפלשתינה א"י וגורשו – לקפריסין. השליחים והפעילים המקומיים המשיכו לפעול למען 'הבריחה' בדרך לא דרך למרות המשאבים המצומצמים שהעמידו לרשותם הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב'. 'הבריחה' הסתייעה בדרכונים מזויפים שסופקו למאות מוגרבים ואיפשרו להם להגשים את חלום השיבה לציון לפלשתינה- א"י. מאות יהודים צפון אפריקאים הצטרפו לספינות שנועדו להעלות את שארית הפליטה לפלשתינה- א"י. אפשר היה לזהות בכך ניצנים דומים לפעילות 'הבריחה' כפי שקרתה באירופה, אך בקנה מידה מצומצם. מושג 'הבריחה' יוחס עד כה ל'בריחה' של יהודי אירופה ממזרח אירופה למערבה ונועד למנוע הגירתם בעיקר לארצות אחרות מאשר לפלשתינה א"י. לעומתם, היהודים מצפון אפריקה רצו רק לשוב -לציון'. 'השאלת' המושג נועדה להראות שמונחים כמו עלייה, 'העפלה', ו'בריחה' אינם נחלת האתוס הציוני שזוהה עם יהדות אירופה בלבד. מאות מעפילים מצפון אפריקה עלו ב- 32 ספינות מנמלי צרפת ואיטליה לפלשתינה א"י הוכיחו שהקהילות היהודיות סייעו יחד עם פעילים מקומיים ושליחים למען – העלאת יהודים בתנאים לא תנאים.

מדיווחי השליחים עלה חשש מפני עלייה המונית מצפון אפריקה שלא תיקלט בפלשתינה א". וזו -אחת הסיבות להיקף ההעפלה המצומצם מצפון אפריקה. למרות שהתנועה הציונית/הסוכנות היהודית חששה לגורל היהודים מפרעות נוסח 'הפרהוד' בעיראק בשנת 1941  היא לא נקטה באמצעים למנוע פרעות ביהודי המגרב מפני שלהערכתה לא נשקפה סכנה מיידית לקהילות היהודיות שם. זאת, חרף ההתראה על מהומות צפויות בצפון אפריקה שנשלחה מ'אטלס' ]צפון אפריקה[ למוסד לעלייה ב'. אבל גם לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר היישוב המאורגן והמדינה לא נערכו להתמודד עם התפרצויות ופוגרומים מצד האוכלוסייה הערבית במדינות המגרב כפי שקרה עיר אוג'דה )יולי .(1948

מחד גיסא התנועה הציונית עשתה מאמץ כמעט נואש להעלות יהודים כדי למלא את ארץ ישראל וליצור עובדות דמוגרפיות ופוליטיות ובכך להגשים את חזון 'הבית הלאומי ליהודים'. מאידך גיסא, יהדות ארצות המזרח והאסלאם הייתה עבורה בבחינת נעלם. אלמלא התנאים שנוצרו אחרי השואה ניתן להניח שיהודים מהמגרב לא היו מועמדים באותה תקופה לעלות לארץ ישראל.

ספרות המחקר שעסקה בהעפלה בכלל ומצפון אפריקה ולוב בפרט לא התייחסה למעפילים עצמם. המחקר הנוכחי בא לתקן את הסיפר של האחרונים שהודר כאמור מהאתוס הציוני. הם שוכנו בעיקר במחנה 55 – – 'רובע הארלם' בקפריסין. דיוקן המעפילים המוגרבים ששורטט במחקר הוא של –צעירים בגיל גיוס ומשפחות בנות שלושה עד עשרה ילדים. למעלה ממחצית המעפילים היו צעירים וצעירות בודדות, תופעה לא אופיינית לקהילות יהודיות מוגרביות באותה עת. נתון זה עמד בסתירה מסוימת לדיווחי השליחים. רוב המעפילים היו מסורתיים דתיים וביניהם צעירים מתנועות ציוניות -שהוכשרו בתנאים לא תנאים ודוברי עברית דיים לפזר את הערפל ביחס להעפלה מהמגרב – – לא –משיחית אלא – – שיבת ציון אידאולוגית. המעפילים המוגרבים היו בעלי משלח יד דומה לזה של מעפילי -שארית הפליטה. התאקלמותם הייתה מינימלית והם לא היו שותפים בתהליכי קבלת ההחלטות במחנות. הם הודרו ממקומות תעסוקה למרות שלחלקם היו כישורים למלא תפקידים הן בהוראת העברית והן בעבודות לא מקצועיות. המעפילים לא היססו לבטא את תסכולם במחאות, הפגנות, בריחות וגם באיומים לחזור לארצות מוצאם. המעורבות הבלתי נלאית של התנועות הארץ ישראליות במגרב ובקפריסין שימרה את הסטטוס קוו של החלוקה הפריטטית של העולים לפלשתינה א"י. הצפון – אפריקאים שלא הכירו את המערכת הפוליטית הארץ ישראלית עברו קואופטציה בקפריסין שנמשכה גם במדינת ישראל.

דימוים של המעפילים מצפון אפריקה היה שלילי והועצם בדיווחי שליחי התנועות הסוציאליסטיות והדתיות הארץ ישראליות, מפקדי הספינות ומלוויהן. לדימוי של יהודי המגרב היו מספר פנים: החברתי תרבותי הם היו מקבץ של 'פושעים וזונות'; הפוליטי הם היו 'פשיסטים'; והדתי- הם היו בורים ועמי ארצות. שליחים לא היססו להטיל ספק ביכולתם של יהודי מהמגרב להיקלט בפלשתינה א"י. ובעיקר חששו מהשפעתם על אופייה של המדינה שבדרך. דימוי שלילי זה השפיע -במישרין ובעקיפין על מקבלי החלטות ועל מדיניות העלייה מצפון אפריקה לאחר קום המדינה. דימויים שליליים אלה לא היה בהם כדי לקרבם במחנות אלא גרם לתסכולם וניכורם. יהודי צפון אפריקה נתפסו כ'חומר' לא רצוי ולא מתאים בעיני הממסד הציוני בפלשתינה א"י. בשלב מוקדם מאד להקמת – המדינה דימויים אלה יצרו בסיס לסידרת מאמרים בעיתון 'הארץ', בחודש פברואר 1949 , וחיזקו את החשש של היהודים האירופאים שבנו והכריזו על הקמת המדינה מפני 'קרנבל' העלייה ההמונית מארצות האסלאם.

מדיניות הסוכנות היהודית כלפי קהילות יהדות צפון אפריקה אחרי מלחמת העולם השנייה התנהלה בארבעה הקשרים: האוניברסלי הטיפול בשאלת ארץ ישראל מול אומות העולם; האירופי – –הבריחה' והצלת שארית הפליטה; האזורי פעילות המוסד לעלייה ב' מנמלי הים השחור ומנמלי –אירופה בצרפת ואיטליה; המקומי העפלה והתחלת 'הבריחה' של יהודי צפון אפריקה מהמגרב. –התנאים בהם פעלה התנועה הציונית היו לעיתים לא מציאותיים. וסדר העדיפות לעלייה נקבע לפי האינטרסים האלה. לכן, יש מקום להתייחס ברגישות מלהסיק מסקנות על בסיס הספרות המחקרית, מסמכים ועדויות בלבד. קריאה שנייה ושלישית של המסמכים בארכיונים לא נועדה לשרת את מדיניות של התנועה הציונית או להצדיקה. ההיסטוריוגרפיה הרשמית הישראלית אינה חסינה בפני ביקורת לגיטימית מבלי לגרוע ממהלכיה ותרומת הסוכנות היהודית להקמת המדינה היא לאורך שנות הארבעים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה העדיפה את עליית שארית הפליטה. מדיניות עלייה זו כלפי הקהילות היהודיות בצפון אפריקה השפיעה על עיצוב מדיניות הסלקציה בשנות החמישים של המאה שעברה.

סיפר ההעפלה לפלשתינה א"י נפרש בספרות המחקרית, ביומנים ובזיכרונות מהתקופה שלפני קום המדינה. יומנים וזיכרונות אישיים של בעלי תפקידים נטו להציג את הפן האישי של שליחותם ובדרך כלל לא היו ביקורתיים כלפיה ולא כלפי הממסד הציוני. פרסומים רשמיים על ההעפלה האדירו את פעילותם של אישים בממסד הציוני. פרסומים אלה לא תמיד הסתמכו על מקורות ארכיונים ובחלקם לא צוינו בהם תאריכים. גם מקומם של ארגונים שלקחו חלק בהעפלה הפלי"ם, הסוכנות היהודית, –ההסתדרות הציונית והמוסד לעלייה ב' לא נפקד מפרסומים אלה. חלקן של התנועות הפוליטיות –שהיו שותפים לתהליך ההעפלה "הקיבוץ המאוחד', 'מפא"י', , 'אגו"י', 'בית"ר' ו'הפועל המזרחי ' לא – –קופח. חלק מפרסומים אלה התעלם מההעפלה מצפון אפריקה ומלוב וחלק העלה 'מס שפתיים' כלפיה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון-סיום התזה.

יהודה הלוי אונייה

זיכרונות וביוגרפיות של מעפילים מוגרבים שנכתבו לאחר קום המדינה האדירו גם הם את פעילותם האישית ואין בהם כלל התייחסות למקורות ארכיונים.

הממצאים העיקריים של המחקר הם:

א. חשיפת סיפר ההעפלה ו'הבריחה' מצפון אפריקה ומנמלי אירופה ב- 32- ספינות של 2,525  מעפילים;

ב. ריכוז רשימת מעפילים מצפון אפריקה עם נתוניהם הדמוגרפיים והשוואתם מול האומדנים של החוקרים והאומדן הרשמי מול המאגר;

ג. חשיפת מדיניות העלייה המפלה כלפי יהודי ארצות המגרב שהשפיעה על תהליכי הסלקציה בעלייה ההמונית של יהודי צפון אפריקה;

ד. יבוא הפלגנות הפוליטית הארץ ישראלית למגרב כחלק מהקואופטציה הפוליטית שעברו המעפילים גם במחנות המעבר וגם בקפריסין ונמשכה בעוצמה רבה לאחר קום המדינה;

ה. העלאה על נס את מעורבותם של פעילי תנועות ציוניות במגרב למען ההעפלה ו'הבריחה' לאחר שהופסקה ההעפלה הממוסדת על ידי המוסד לעלייה ב';

ו. חשיפת הדימויים השליליים של המוגרבים במהלך העפלתם ושהייתם בקפריסין שליווה אותם גם לאחר הקמת המדינה;

ז. זיהוי החסמים שהביאו להדרה חברתית, תרבותית וממקורות תעסוקה במחנות שנמשכה גם לאחר קום המדינה;

ח. מחאת המוגרבים במחנות קפריסין על ההתעלמות מצורכיהם שנמשכה לאחר קום המדינה. מחאות אלה היו חלק בשרשרת המחאות הגדולות בשנות החמישים )ואדי סאליב( והשביעים )הפנתרים השחורים( של המאה שעברה.

ט. חשיפת סיפר העפלתם של פליטים אירופיים שעלו ישירות מנמלי אלג'יר ופליטים יהודים אירופאים מהמגרב שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה והעפילו מנמלי אירופה.

כל אלה הביאו להדרת סיפר ההעפלה הצפון אפריקאי מהאתוס הציוני של ההעפלה ומהאתוס של בניית והקמת המדינה. הממצאים מהווים נדבך נוסף להבנת הבעיות החברתיות שעמם התמודדו עולים צפון אפריקאיים לאחר קום המדינה.

הממצאים מחזקים את הטענה בדבר התעלמות או השכחה מצד הסוכנות היהודית שבטאו מדיניות עקבית וברורה שנמשכה משנות ה- 30 של המאה שעברה. עד שנות ה- 40 רישיונות עלייה ליהודי המגרב. מדיניות זו התבטאה בהעדפת עליית שארית הפליטה, גם אם הייתה מוצדקת, הרי שהעדפת פליטים

יהודים ששהו במגרב הייתה בחזקת אפלייה עקבית וברורה. הקצאת רישיונות עלייה, עדיין במשורה, בסוף שנות ה- 40 של המאה שעברה הייתה בבחינת הכאה על חטא על חוסר אונם של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לפעול ולהפעיל את בנות הברית כנגד השמדת יהודי אירופה. מס השפתיים ששילמו ארגונים אלה כלפי יהדות המגרב, ברעיון 'החלוץ האחיד' ו'תוכנית המיליון' כחלק מאמץ לזהות רזרוואר של העם היהודי לאחר השואה שלא יושמו, לא מתרץ את הקשיים שהערימו היישוב הציוני המאורגן בדרכם לציון של פניות רבות של וגרבים. התירוצים שנאחזה בהם הסוכנות היהודית היו מאי התאמתם של עולים מהמגרב על פי קריטריונים של גיל, הרכב משפחה שהשתנו מעת לעת, או גם אם הם עברו הכשרה כמו גרעין 'ביכורים' השני שהיה מיועד ל'שדה אליהו'. זאת ועוד, המסרים הכפולים של תנועת 'הפוהמ"ז' שבוודאי קיבלו את אישור הנהלת הסוכנות היהודית בדבר הימנעות מעלייה בלתי ליגלית של צעירים מהמגרב בעוד שבאותה עת העלייה הבלתי ליגלית הוכרזה כ'נשק מדיני' במאבק בבריטים מדברת בזכות עצמה. העדפה של גולי מאוריציוס על פני עליית מוגרבים למשל נתפסת כמובנית מאליה. הטלת אחריות על הממשלה המנדטורית לגבי הקצאת רישיונות עלייה ננקטה בידי הסוכנות היהודית אף שזו המליצה על הקצאה שמית של רישיונות הייתה בבחינת לעג לרש כי מנהיגי הקהילות לא תמיד ידעו מהנוהל הקצאת רישיונות. המילכוד של התנועה הציונית: מחד גיסא הודי המגרב נתפסו כנחותים ולא מתאימים לחזון הציוני, על פי דיווחי השליחים, אבל לא הייתה ברירה בידיה של התנועה הציונית אלא לפנות לקהלים יהודיים כי השואה גרמה לעם היהודי נזק בל ישוער.

חוסר האמון של הסוכנות היהודית במנהיגות הקהילתית המקומית במגרב היה שקוף מאד והתבטא באיוש המשרדים הארץ ישראליים ומוסדות כמו קק"ל וקרן היסוד על ידי נאמניה – – יהודים –אירופאים. גם יבוא הפוליטיזציה הארץ ישראלית למגרב היה חטא בל יכופר כי ה'נייה' )'נייה' בערבית מוגרבית היא אמונה נקייה, טהורה ותמה חפה מאינטרסים( היהודית הצפון אפריקאית כלפי הציונות הייתה חפה מכול פוליטיקה והתמקדה בחזון של שיבת ציון. הקטליזטור שהעצים את הכמיהה לציון -הסתייע ללא ספק מהירתמותם של פעילים מקומיים שעודדו אתאחיהם לעלות ארצה. זאת חרף התעסקות השליחים הארץ ישראלים במאבקים ביניהם ופחות בהכרת הקהילות אותן היו אמורים להציל' כביכול. הקצאת שליחים ומשאבים להכשרות במגרב הייתה זניחה. עם זאת, אי אפשר לגרוע ממסירותם של השליחים להעלות את יהודי המגרב. ההכאה על חטא של התנועה הציונית התבטאה בסיור שערך טבנקין לפעילה יהודית צעירה מתוניס, נדיה כהן, במחנות העקורים בגרמניה שנועד להוכיח לה מדוע אין מספיק שליחים בצפון אפריקה. אי אפשר להתעלם מהתפיסה 'האימפריאליסטית' ששררה בסוכנות היהודית כלפי יהדות העולם דאז בכלל וכלפי יהדות המגרב בפרט. תפיסה שכול מהותה שליטה מלאה על יישום החזון הציוני כפי שהוגדר מבלי לבחון אם הייתה לו הצדקה במגרב.

הקשיים שערם המוסד לעלייה ב' בהקצאת ספינות מעפילים מצפון אפריקה לא ריפו את ידם של המעפילים ובעזרת השליחים והפעילים המקומיים הפעילו תנועת 'בריחה' מקומית שהביאה להעפלתם של 1,600 מעפילים ב- 25 ספינות העפלה שהיו מיועדות מלכתחילה לשארית הפליטה. הסיפר הזה 'נעלם' מאתוס הציוני לעומת אירועים אחרים כמו 'קלאדובו שאבאץ' ו 'לה ספציה' שסימלו ההירואיקה של – – ההעפלה. חמור מאד התעלמות המרכז של המוסד לעלייה ב' באיטליה מהעפלת יהודים לובים בסירות לאיטליה.

הדיווחים של השליחים ובעיקר הביקורת שהעבירו על יהדותם של המוגרבים הייתה מתנשאת הן מצד התנועה הדתית 'הפוהמ"ז' והן מצד התנועות הסוציאליסטיות הקיבוץ המאוחד. התנשאות –שגבלה בבורות. יתכן וזה מה שניתן היה לצפות משליחים שהזדהו עם רעיון הציוני של הפיכת הפירמידה היהודית כדי להגדיר את היהודי החדש שיבנה את פלשתינה א"י ולא נבדק אם הוא מתאים – ליהדות המגרב שהייתה בניצניה הראשונים של התפתחות מודרנית. דיווחי השליחים יצרו רושם רע שלהמוגרבים ובעיקר על המעפילים שביניהם. אין ספק שהדימויים השליליים שהתלוו לדיווחיהם השפיעו על עיצוב מדיניות עלייה כלפי קהילות המגרב גם לאחר הקמת מדינת ישראל. ההדרה החברתית, תעסוקתית ואף התרבותית של המוגרבים במחנות קפריסין, הייתה עובדה. אילו נערך סקר של דוברי עברית בקרב מעפילי צפון אפריקה היו נמצאים כמה עשרות שיכולים היו לגשר על הפער בתקשורת ביניהם לשארית הפליטה. יתירה מזאת, היה אפשר להסתייע בפליטים יהודים אירופאים ששהו במגרב ועלו בשתי הספינות מחוף אלג'יר ובספינות אחרות מנמלי אירופה וגורשו גם הם לקפריסין. גם אם החסמים שהוצבו בפני המעפילים המוגרבים לא כוונו כלפיהם הם היו מובנים במחנות קפריסין ומעבר לכוחם כדי לשנותם.

התסכול של קהילת המעפילים המוגרבים נבט בקפריסין  (1948—7) והביא ל'מרד' ואדי סאליב (1959)  והגיע לשיאו בהפגנות 'הפנתרים השחורים'  (1971). סמלי מאד שדוד בן הרוש, הצפון אפריקאי שהעפיל ב'יהודה הלוי', הנהיג את 'מרד ואדי סאליב' שהעלה לסדר היום הציבורי את שאלת ה'גזע' וה'צבע שהיו בבסיס הבעיה העדתית ו'איימה' על ההגמוניה שהקימה את המדינה מאז ועד היום.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון-סיום התזה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר