ארכיון יומי: 30 בספטמבר 2020


רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא-המשחקים

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

המשחקים

בדרך כלל הורים ומלמדים, לא ראו בעין יפה את משחקי ילדיהם וחניכיהם. הם ראו בהם, ביטול תלמוד תורה ופתח לתרבות רעה. חששם הגדול היה, שילדיהם יהפכו חלילה לילדי רחוב(אולאד א-שוק) והם היצרו את צעדיהם. הילדים נמצאו כל הזמן תחת השגחה, אם זה בבית, בבית־ספר או בבית-הכנסת. אך את טבע הדברים אין לשנות.

על־אף ההשגחה ועל־אף היותם סגורים רוב הזמן פי-סלא (ב״חדר״), הם ידעו למצוא את הזמן הפנוי למשחקים. הם ניצלו את הזמן בדרכם הביתה לארוחת צהרים או בסיום הלימודים, את זמן קריאת התורה בשבת בבוקר בבית-הכנסת, ובפרט כאשר זו התארכה לרגל שמחות, את זמן המנוחה של ההורים, ובמיוחד של האב לאחר שהוא היטיב את לבו במשקה בשבתות ובחגים.

על אף הסתייגויותיהם וחששותיהם של הורים ומלמדים, המשחק היווה שסתום טבעי להוצאת המרץ שהצטבר בשעות הארוכות של השהייה בחדר ותרם שלא ביודעין לחינוכם ולחיברותם של הילדים. רק עם פתיחת בתי-ספר של אליאנס, ערך המשחק התחיל לחדור לתודעה, וההפסקה הרשמית בין השיעורים נוצלה כראוי לריצות, לתנועה ולמשחק.

לבנות ולבנים היו משחקים רבים ומגוונים, בהתאם למקום ולעונות השנה. היו משחקים עם חוקים וכללים קבועים, והיו אחרים שהומצאו ואולתרו במקום, כיד הדמיון הטובה. נזכיר אחדים מהם.

משחקי הבנים

א) כדורגל(אל-כּורא),

מאחר שלא הייתה אפשרות לרכוש כדור, מה גם שההורים לא הירשו משחק הכדור בכלל, הילדים הכינו אותו בעצמם מסמרטוטים בלויים שתחבו לתוך פוזמק ישן. הכדור אמנם לא קפץ אבל ניתן היה לבעוט בו. הייתה רק סכנה אחת; בעיטה לא נכונה או נמוכה מדי, הייתה משפשפת את הנעל עם האדמה, ובהרבה מקרים, הסולייה הייתה נפערת. וכך היה מתגלה לאב המחמיר, החטא הגדול של בנו שירד לשפל המדרגה.

המחבואים(א-תכ'בייא),

ילד אחד מתחבא במקום מסתור וחבריו מחפשים אחריו וסורקים חצרות עד שמאתרים אותו. כשהוא נתפס, הוא נכנע ואז תורו לחפש אחרים.

היכן בית המלך(פ’איין דאר א-סלטאן),

עוצמים את עיני הילד במטפחת שכורכים סביב ראשו, והוא מתחיל למשש ולשאול: ״היכן בית המלך?״ וחבריו עונים לו בלעג: ״זיד סוואיי׳ (עוד קצת! עוד קצת!)״, עד שהוא מצליח למצוא ולהגיע ליעד שנקבע מראש.

אל-מהאברא

הילדים לקחו קני־סוף ועשו מהם ״רובים״. כל ילד רץ אחרי חברו, כשהרובה מכוון נגדו כמו לוחם אמיץ. אולם משחק זה היה מסוכן בעיני ההורים והמבוגרים, שהתנגדו לו וכינו אותו בשם מוזר: אל-מהאברא (התגוששות).

קפיצה על החמור, (תנקיז על לחמאר)

ילד מתכופף וחבריו קופצים על גבו, כקופץ אדם על גב חמור. הנכשל הופך לחמור. יש המכנים משחק זה ״שב שבות״.

קפיצה על הגגות(תנקיז על סטיחאן),

ב״מללאח״ היהודי, הבתים היו בני קומה אחת, והגבוהים ביניהם היו בעלי שתי קומות, כך שכל הגגות כמעט התמזגו לגג אחד, וזה הקל על הילדים לשחק עליהם. ביום שבת במיוחד בשעת הוצאת ספר תורה, נהגו הילדים להתפרפר מבית- הכנסת ולשחק בחוץ. הם טיפסו על הגגות ורצו אחד אחרי השני. לפעמים הם הגיעו בדרך זו לביתם. זה היה משחק מעייף מאוד אך גם משעשע.

משחקים נוספים

לצד המשחקים המעייפים שהיו כרוכים בריצה ובתנועה, היו גם משחקים שקטים שדרשו חשיבה ומיומנות: הגולות (אל-לבי מהמלה הצרפתית les billes, הפוררה (טרינבו או טרומבייא), הגילגולים או סקלאייבא, הילד מתגלגל על האדמה כשראשו בין ברכיו כמו כדור.

השוט הילדים הכינו כעין שוט עם המטפחת, וילד החזיק אותו ביד אחת ובשנייה אבן קטנה. הוא סובב את ידיו לאחור והחביא את האבן באחת מהן, על חברו היה לנחש באיזו יד נמצאת האבן. והיה אם ניחש נכונה, הוא לקח את השוט והנחית מכה על־כף־יד חברו. ואם לא הצליח, אז הוא ספג את המכה.

עוד משחק שכיח אצל הבנים ואצל הבנות יחד, והוא ה-קלאס או סרטא, או אלקרה. מסמנים ריבועים בגיר על האדמה, ומדלגים ביניהם עם אבן. כאמור המשחקים היו על־פי־רוב עונתיים: בסתיו משחק הגולות, בחורף משחק הסביבון, באביב משחק חמש אבנים ובקיץ משחק הדמקה.

הבנקאות,

משחקי הבנקאות, התקיימו בדרך כלל לפני פורים. נייר העטיפה של ממתקי ה- כאראמל, נעשה מצרך מבוקש והילדים קיבלוהו והכירו בו ככסף עובר לסוחר. הילדים סחרו בכל, בדברי מאכל ובכל דבר אחר, ומכרו לחבריהם תמורת ניירות העטיפה של ה-קאראמל. מנייר ה-קאראמל עברו הילדים למטבע ״הקלפים״, וגם כאן נוהלה בנקאות סדירה, שהחזיקה מעמד למעלה מהמשוער (שישה חודשים). הילדים גזרו את העיגולים הצהובים והמצויירים בקלפים, והנפיקו אותם ל״שוק״ כמטבע חוקי. מעמדו של מטבע זה היה יותר יציב ויותר חזק מזה של ה-כאראמל. משחקי הבנקאות, החזיקו מעמד יותר מיתר המשחקים העונתיים. כך אנו רואים, שאין חרבות בעולם שמשחקים אינם מצוים בה, וכן כל משחק הוא מהנה, והאפיון הראשוני שבו, הוא השעשוע.

משחקי הבנות

הבנות בדרך כלל העדיפו משחקים שקטים ומשעשעים שלא דרשו כל מאמץ פיזי. הן שיחקו על-פי-רוב עם בנות גילן, בתוך הבית או בסמוך לו.

אל-עזזאף

בתוך הבית כל ילדה שיחקה בל-עזזאף. זהו מטאטא עגול ללא מקל, שאורכו כארבעים ס״מ. הילדות הלבישוהו בכל מיני סמרטוטים, והפכוהו לבובה. משחקי הבובות היו מגוונים ואוניברסאליים, ולא היו שונים מכל מה שמוכר לנו. עוד משחק בלעדי כמעט לבנות הוא משחק הגוגואים (גלעיני המישמש) שנקרא א- ניס בערבית. המשחקים שדרשו מאמץ מצד הבת, היו החבל, סרטא (״קלאס") ומחבואים. משחקים אלו נערכו מחוץ לבית.

החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א־סלא

סיכום

יש לציין שעל אף העדר הכשרה מספקת של המלמדים ועל אף המחסור בספרי לימוד בסיסיים, הורים, פרנסים ורבנים העניקו לחינוך עדיפות עליונה ועשו כמיטב יכולתם להקנות לדור הצעיר את מורשת האבות. הצאצאים הצליחו בלימודם וההורים ראו ברכה בעמלם, על אף קשיי הפרנסה שלא הייתה תמיד מצוייה, ועל אף תלאות הזמן. התמימות והפשטות שליוו את לימוד התורה, המסירות והמאמצים של ההורים ושל הבנים יחד, כל אלה הניבו בסוף פירות מרובים ומבורכים.

היהודי ראה בלימוד תורה עוגן הצלה, שהציל אותו מירידה לשפל המדרגה. הוא ראה בתורה נחמה יחידה לסיבלותיו ולצרותיו, שהוסיפה שמחה לחייו, והוא השתדל בכל מאודו לקיים את הכתוב: ״והגית בו יומם ולילה״(יהושע א,ח). אין להתעלם מהתמורה הכבירה שחלה בדורנו אנו, עקב פתיחת בתי-ספר ללימוד השפה הצרפתית, על ידי חברת כל ישראל חברים (אליאנס).

נחטא לאמת אם לא נכיר במאמצים הכבירים שהיא השקיעה במרוקו ובמדינות אחרות. חברת כי״ח, הצילה רבבות בני נוער, בנות ובנים, והוציאה מקירבו, מורים ומחנכים, פקידים ובעלי-מלאכה רבים שמצאו את פרנסתם בכבוד. פתחה בפניהם אשנב רחב למערב, ורבים מהם פנו ללימודים אקדמאיים באוניברסיטאות צרפת.

הערות המחבר: מ. לסקר, עמי 189: מצטט את סטנלי אברהמוביץ שכתב: ״דברי ימי החינוך היהודי במרוקו, ראויים להירשם בפירוט רב. זהו פרק מפואר, סיפור הצלחה של ממש בדורותינו כאשר ניצב העולם היהודי בפני משבר כה עמוק בתחום החינוך במערב, יכולה מארוקו לשמש דוגמה להישגים מוחשיים ומרשימים, וזאת על אף התנאים הקשים״ כותב בונסירוון.

Î. Bensirven, (Vie de famille et éducation juive) les juifs de tous les temps ont

attachés un grand prix à l'instruction préfane que sacrée"

נ.. שוראקי, עמי 212. על תרומתה של חברת כי״ח הוא כותב: ״בהתפתחות העצומה, שחלה על על-אף הכל ביהדות המוגרבית מילא בית-הספר תפקיד יסודי, בזכותו קנו להם דורות של יהודים את הרעיונות וההליכות שהביאה צרפת. בבית-הספר גם למדו היטב את הלשון הצרפתית, כלי ומנוף של ציביליזציה חדשה״.

רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלאהמשחקים

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-המשך…

בארץ המהגרים

שְׁנֵי דְּבָרִים תָּמִיד

תָּמִיד כָּתַבְתָּ וְתָמִיד שָׁמַעְתָּ מוּסִיקָה

מוּסִיקָה

בִּמְיֻחָד אַחֲרֵי שֶׁנָּסַעְתָּ לְבֶן דּוֹדְךָ בְּמַדְרִיד

נָסַעְתָּ דָּתִי וְחָזַרְתָּ אָפִּיקוֹרוֹס

שָׁם קָנִית אֶת הַתַּקְלִיט הָרִאשׁוֹן שֶׁל וַאן מוֹרִיסוֹן

מֵאָז קָנִית אֶת כֻּלָּם

וְעוֹד אֲלָפִים

תָּמִיד מוּסִיקָה וּכְתִיבָה

כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל אִזּוּן

כְּדֵי לֹא לְהִשְׁתַּגֵּעַ      

בָּעוֹלָם הַמְּשֻׁגַּע הַזֶּה

לַבִּי אֵלֶיךָ מֹשֶׁה הַמְּשׁוֹרֵר

מֹשֶׁה הַמְּשׁוֹרֵר הָאֲמִתִּי

סוֹף סוֹף אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ

עַל כָּל הַמַּסָּעוֹת שֶׁלְּךָ

עַל כָּל הַסֵּבֶל שֶׁלְּךָ

הָיִיתִי מְחַבֵּק אוֹתְךָ

בְּכָל שָׁלָב מִשְׁלַבֵּי חַיֶּיךָ

מְחַבֵּק וּמְנַשֵּׁק אוֹתְךָ

אֲנִי שֶׁכָּל כָּךְ שָׂנֵאתִי אוֹתְךָ

שֶׁכָּל כָּךְ סָבַלְתִּי מִמְּךָ

עכשיו אני אוהב אותך

את כל האותך שהיית.

 

עֶשְׂרִים שָׁנָה עֶשְׂרִים שָׁנָה

עָבְרוּ מֵאָז אוֹתָם שְׁבוּעַיִם

שֶׁשִּׁנּוּ אֶת חַיֶּיךָ

הַשָּׁבוּעַ הָאַחֲרוֹן שֶׁל אוֹגוּסְט

וְהַשָּׁבוּעַ הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֶפְּטֶמְבֶּר

אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם

כָּל יוֹם שָׁם שָׁנָה אֶת חַיֶּיךָ

בֵּל יוֹם שָׁם שָׁנָה אוֹתְךָ

עָשָׂה אוֹתְךָ מְשׁוֹרֵר

כּוֹתֵב עִבְרִית

בְּאֶרֶץ שֶׁלְּךָ

בְּשָׂפָה שֶׁלְּךָ

וְלֹא סוֹפֵר כּוֹתֵב בְּשָׂפָה זָרָה

בְּאֶרֶץ זָרָה

עֶשְׂרִים שָׁנָה

בָּהֶן נִסִּית לִבְרֹחַ בְּכָל כֹּחֲךָ

לֹא אוֹהֵב אֶת עַצְמְךָ

לֹא רוֹצָה לִהְיוֹת כְּמוֹ הָאֲחֵרִים

כּוֹתֵב עַל הִתְאַבְּדוּת

כּוֹעֵס עַל אֱלֹהִים

עֶשְׂרִים

עִם אַסְתְּמָה וּבְלִי אַסְתְּמָה

עִם פְּרִיחוֹת, אַלֶּרְגִּיּוֹת, אַנְגִּינוֹת

בְּעָיוֹת עִכּוּל

אֲכִילָה מְטֹרֶפֶת, בְּעָיוֹת עִם נָשִׁים

מְנַסָּה לִבְרֹחַ מִן הַמְּצִיאוּת

מִן הַחֶבְרָה הַיִּשְׂרְאֵלִית

נוֹסֵעַ לָחוּל כַּמָּה שֶׁרַק אֶפְשָׁר

וְחוֹזֵר¬לְפָרִיז, בֶּעָקָר לְפָרִיז

חוֹלֵם לִחְיוֹת שָׁם

מִתְחַתֵּן עִם צָרְפָתִיָּיה

כְּדֵי לְהַגֵּר לְצָרְפַת, אֶלָּא מָה,

אֲבָל הִיא, אֶלָּא מָה,

רַק לֹא לַחֲזֹר לְצָרְפַת,

כָּל אֶחָד וְהַבְּדִיחוֹת שֶׁלּוֹ

תָּמִיד חַלָּשׁ בִּפְנֵי נָשִׁים

וּמִתְקַשֶּׁה לַעֲשׂוֹת שְׁנוּיִים

אַתָּה עָדִין כָּאן

עִם כָּל הָאוֹקְסִימוֹרוֹנִים וְהַקַּרְפִּיּוֹנִים

הָאֶפְשָׁרִיִּים בָּרֹאשׁ

מַרְגִּישׁ הֲכִי כָּאן וַהֲכִי שָׁם שֶׁאֶפְשָׁר

הֲכִי קָרוֹב לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

וַהֲכִי רָחוֹק מִמְּדִינַת יִשְׂרָאֵל

 

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-המשך…

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

תנא דבי אליהו

רבי שמואל עודד את הקורא לנהוג כמוהו בעיונו בדברי רבותינו: ׳וגם אתה תעשה ככה ליגע ולהעמיק ולהבין הדברים על בוריין, כי הדברים יגיעים, כאשר אתה רואה בעין השכל. ומעתה רשאי אני לחתום בשים שלום׳.

אחרי שנים היה רגיל לחזור ולעיין בדברים שכתב, כדי לבחון את דבריו מחדש, בין לעצמם, ובין אם נתעורר לכך מפני ספר חדש שהגיע לידיו וביקש לבדוק אם דברים שאמר צריכים תיקון:

אמר שמואל בימי חרפי ואני בן עשרים שנה, היתה לי תוכחה מגולה ואהבה מסותרת עם הרב הגדול כמוהר״ר עזריה פיג׳ו ז״ל… ועתה בהיותי קרוב לארבעים שנה… חזרתי על הענין בעיון נמרץ כפי כחי, ויטב בעיני הדבר כמו שכבר היה כתוב אצלי….

מדבריו לעיל ומאלה שיבוא להלן, נמצא כי בתיאור שתיאר את יגיעתו ועמלו בתורה, היתה לו מטרה כפולה: מחד, להעיר את תשומת לב הקורא שעליו ללמוד את חידושיו בעיון רב וביישוב הדעת. ומאידך, כדי לשמש דוגמה חיה לאחרים כיצד יש לעסוק בתורה. שמחתו של הר״ש על פירות עבודתו, שהתייגע בה הרבה, פורצת ועולה בדברי שבח והערכה מפליגים לעצמו:137 ׳ותירוץ זה יגעתי בו בעשר אצבעותי וברוך ה׳ אשר האיר את עיני. ומי שיש לו חיך לטעום יראה ויבחין, כי אין ערך כלל לתירוץ זה בס״ד, והבינהו היטב כי נכון עד מאד הוא. ולית בהדין מילתא ספיקא כלל והדברים שמחים כנתינתן מסיני. ודוק היטב…׳.

וכן:

ואתה ידידי המעיין המעמיק, דע שלא תגיע לידע ערך פירושי זה ודברי אלה [אלא] אחר הטורח והיגיעה לעיין כפי שכלך, גם אחר שתראה דברי המפרשים ז״ל בכמה הרכבות ובכמה הלבשות, אשר מעולם לא עלה על דעת התוס׳ ז״ל, ואחר כל זה בודאי הגמור תמצא מרגוע והנחה גדולה לנפשך בס״ד בדברי אלה, אשר הודעתיך קושט אמרי אמת כוונת התום׳ ז״ל, יומתקו דברי לחכך כצפיחית בדבש ותזכרני לטובה בלי שום ספק, שמענה ואתה דע לך.

יתירה מכך, בטחונו הגמור בשיטתו ובפירושיו, הביאוהו לבטל כל פירוש אחר, בין מה שנכתב עד ימיו ובין מה שיכתב לעתיד לבוא:

וכל מה שנאמר בפירוש דברי התוס׳ ז״ל חוץ מדברינו זה, מיום שנכתבו דבריהם עד היום והיום בכלל… דומיא דמה שראיתי למוהר״ש אלגאזי… גם כל מה שיאמר מהיום הזה והלאה עד סוף כל הדורות חוץ מדרכנו זה, הכל כאשר לכל דברי נביאות ודברים שאינם מתיישבים על הלב כלל, מחוסר הבנת דברי התוספות ז״ל. וברור בעיני כשמש בחצי השמים ובצהרים, שלא כיונו התוספות ז״ל אלא לדברינו דוקא, ודבריהם ז״ל ברורים ופשוטים לפנינו ממש כביעתא בכותחא.

או: ׳וכבר נתחבטו המפרשים בכוונתם ז״ל, מהר״א ן׳ חיים, ומהר״ש אלגאזי והרב בעל יד יוסף ז״ל, ולא העלו דבר מחוור לפי דעתי, כמבואר למעיין המעמיק ואין להאריך בדיחוקם ז״ל, והמסתבר לפום עניות דעתין הוא מה שכתבתי ותו לא מידי, ומקום הניחו לנו מן השמים כן נראה בעיני, וק״ל.

הוא עצמו חש שעליו להצדיק את יומרתו זו, מה עוד שהוא חולק על ראשונים שקדמו לו, או מכריע בדברים שחלקו בהם ראשונים, תוך שהוא מחזק דברי האחד ודוחה דברי האחר. תעוזתו, כך הוא מסביר, נובעת דווקא מענוותנותו, שכן למודו נעשה מתוך צמאון עז ושקידה, ומתוך הכרה שאין התורה נרכשת אלא ביגיעה רבה:

ואתה ידידי המעיין הקורא בדברי אלה, אל תאשימני על מה שהכנסתי עצמי בין ההרים הגדולים, רעם היות דלפום ריהטא קושיתך עצומה, דאין ראוי לתולעת ולא איש שפל אנשים כמוני לדבר בפני גאוני עולם, דכולי עלמא מימיהם קא שתו. אבל מה אעשה אהובי, ונפשי מאד חשקה בתורה, ותורה היא וללמוד אני צריך. ולכן הדן אותי לכף זכות, השם ברוך הוא ידין אותו לכף זכות.

ובמקום אחר כתב: ׳ואל יאשימני הרואה במה שאני מכניס ראשי בין ההרים הגדולים, שבאמת אני אומר כי כל זה בא לי מאהבת התורה ואהבת האמת לאמתו. גם מצאתי און לי במה שמצאתי לרבותינו ז״ל יגעת ומצאת האמן, ואין אני שולח יד לכתוב שום דבר, אלא עד שאני טורח לעיין בכל מאמצי כחי, וסוף סוף אין לדיין אלא מה שעיניו רואות׳. או:

הנך רואה בעיניך כי נשאתי ונתתי בהבנת דברי רבותינו הצרפתיים בעלי התוס׳ ז״ל, והעמקתי בדבריהם עד מקום שידי יד כהה מגעת, ונכנסתי לפנים ממחיצתי להכריע בין ההרים הגדולים רבני וגאוני עולם ז״ל. ואין להאשימני על ככה, כי אהבת ושמחת התורה שניהם גרמו, ותורה היא וללמוד אנו צריכין. והאל ב״ה יודע, כמה גדלה שמחתי, ושמחתי שמחה רבה על כי יצאו לאור דברי התום׳ ז״ל בדיבור זה, דאין שמחה כשמחת התורה שתתעלה. יהי רצון מלפניו ית' שתמיד תהיה מחלקי ומגורלי ומחלק זרעי עד סוף כל הדורות, אנס״ו׳.

כבוד והערצה לתורתם של הראשונים

הוא מתאר את יגיעתו הרבה בהבנת דברי האמורא שמואל ודברי הרמב״ם, אך מצרף לה את האני מאמין שלו: זוהי חובתו ושליחותו של המעיין לרדת לעומק מחשבתם של גדולים, באמצעות העיון הקפדני, כדי שלא לשבש ולעוות את כוונתם של הראשונים, מפני כבודם וגודל ידיעתם. הוא אף הוסיף חוב פרטי מיוחד, ספק מחמת ענוה, ספק מחמת גדלות ־ קירבה שברוח עקב הזהות בשם שמואל. מדבריו עולה שמפעל זה הוא ייעוד, שכן אינו אלא גאולת דברי תורה נכוחים מן העירפול ומן השכחה, וככל גואל ומתקן עולם ראוי הוא לקבל שכר. מה גם שנתלוה לכך תפקיד של סנגור, שכן לא הסתפק רק בליבון תלמודם של האמורא שמואל והרמב״ם, אלא גם טרח מאוד לבצר את דבריהם:

והשם ב״ה יודע, כי הרבה טרחתי ויגעתי יגיעה רבה ליישב מילתיה דמר שמואל ע״ה,

 

גם פסקו של הרמב״ם ז״ל כפי פסק ההלכה, דהיינו כתנא קמא. ומלבד דודאי לפום צערא אגרא, עוד אני מוכרח לזה משום יקרא דשמואל ירחינאה ע״ה, כי שמי בקרבו שמואל שמואל, זכותיהו דשמואל והר״ם במז״ל ע״ה, יהיה בעזרי בהאי עלמא ובעלמא דאתי, אכי״ר מלפני אלהי השמים. ומאחר דהרבה טרחתי ללמד זכות על שמואל והרמב״ם ז״ל, מובטח אני דלעלמא דאתי נפקי לאפיף לאורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לי בזכותם, אמן כן יאמר השם ב״ה לעד, למען שמו ותורתו הקדושה. הכבוד והאהבה שהגה לתורתם של רבותינו הראשונים, גרמו שירתום עצמו להילחם את מלחמת הקודש ללא פשרות, כדי להשיב אחור נסיונות לבטל את דעת הרמב״ן, מטעמים ומנימוקים הזרים לעניין עצמו. אולם, כיון שהקפיד הקפדה יתירה להוציא אמת לאור, טרח הרבה שלא לשגות בעיורון, או להגיע לביטולה של כל השגה, בלא בדיקה רק מחמת קנאתו לתורתם של ראשונים. אומנם מסר את נפשו להשיב על השגות שהשיגו האחרונים כלפי הראשונים. הוא הקדיש לכך חיבור שלם -׳נימוקי שמואל' שבו הירבה להשיג על הרא״ם [-רבי אליהו מזרחי], על אשר העז לחלוק על הרמב״ן בצורה שיטתית:

ומן התימה כי חכמתו של הרמב״ן ז״ל הגדולה והנשגבה והמפוארה, לא נעלמה כלל מעיני הגאון רא״ם ז״ל, והיאך אם כן לפעמים תולה בו בוקי סריקי. ואם מפני כי כונתו היתה להליץ בעד הרב מאור עינינו רש״י, לא מפני זה יוכחש האמת ויקובל האמת ממי שאמרו, ומה גם גברא רבה רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל. אשר על כן נתלבשתי קנאה על הרמב״ן ז״ל, וקנאת ה׳ צבאות ותורתו הקדושה וחכמיה וחסידיה תעשה זאת. ונתתי את לבי לעיין ולהעמיק וליגע יגיעה גדולה, עד שאוציא לאור דברי הרמב״ן ז״ל בכל המקומות אשר תמצא ידי יד כהה.

במקום שלא מצא תשובה להשגה, או שסבר כי הרא״ם צדק בהשגתו, שמר ר׳ שמואל על שתיקה, כדי שלא לרפות ידיהם של אחרים במאמציהם ליישב את הדברים: ׳אך במקום אשר אראה לקוצר דעתי כי היטב לראות הגאון מוהרא״ם ז״ל, ויפה השיגו להרמב״ן ז״ל, טובה לי השתיקה, ולהניח הענין למי שדעתו רחבה יותר ממני. וברוך אל עליון אשר לא השבית להרמב״ן ז״ל גואל כמוני אני הקטן שמואל, ממני ילמדו אחרים וכן יעשו, עד שיצאו כל דברי הרמב״ן ז״ל לאור גדול בס״ד׳.

כמו כן, טרח בכמה מקומות ליישב את דברי הרמב״ם, בפרט במקום שנראית שיטתו שונה מדברי רוב הראשונים, וכשהצליח שמח על כך שמחה גדולה: ׳ונתבררו ונתלבנו יפה מילתיה דשמואל ע״ה, וגם פסק הרמב״ם ז״ל. ומחוורין הדברים כתלג חוור וכשמלה חדשה, כנתינתם מסיני בס״ד ודוק היטב והבן שפיר, כי הדברים יגיעים כאשר אתה המעיין המעמיק רואה בעיני שכלך, כי צררתי כל הצדדים אשר בכח האפשרות, כפי קוצר דעתי. אשר אין להשיגם אלא אחר היגיעה הגדולה הרבה יותר מדאי, ויגעת ומצאת האמן כדברי חז״ל. וה׳ ב״ה יודע, כי ששתי כעל כל הון על כי מצאתו חבר לרבינו הגדול הרמב״ם ז״ל, הלא הם אשלי רברבי רבותינו בעלי התוס׳ ז״ל׳.

קנאתו לתורתם של הראשונים היתה עקבית ומבוססת על ההכרה בגדולתם ובסמכותם. בתחום זה נכלל גם מנהגם של ראשונים, הוא לימד זכות על היתר אכילת אורז בפסח, בניגוד לדעת עמיתו היעב״ץ, ונימוקו היה: ׳שלעולם אין לזוז ממנהג הראשונים ולא להתחכם עליהם ׳דאטו קטלי קני באגמא הוו׳. גם על מרן ר״י קארו הירבה להגן.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

Jacob OLIEL-Le rabbin Mardochée aby Serour

ברית מספר 23

Jacob OLIEL

Le rabbin Mardochée aby Serour

1826-1886

Né à Akka dans une famille de bijoutiers de l'extrême sud marocain, Mardochée Aby Serour est très tôt destiné aux études talmudiques, ce qui le conduit, dès l'âge de 9 ans, à quitter sa famille pour aller "sans guide, sans argent et à la grâce de Dieu” perfectionner ses connaissances à Marrakech puis, après la bar-mitzva, faire sa yéchiva à Jérusalem..

Sa passion pour les voyages naquit, sans doute, avec le périple accompli au nord de la Méditerranée : Mogador, Marseille, Livourne, Venise, Salonique, Constantinople, Smyme, Haïfa et Jérusalem ; autant de communautés avec les rabbins et érudits desquelles il établit des contacts.

A vingt ans, après 4 années d’études et le grade de rabbin en poche, il obtient son premier poste à Alep (Syrie), d’où il entreprendra le voyage de retour, par le sud de la Méditerranée cette fois, avec une caravane, ce qui lui permet de visiter les communautés d’Egypte (Le Caire, Alexandrie, Damanhour), de Libye (Cyrénaïque et Tripolitaine), Tunisie…

Exerçant à Philippeville, puis Alger, il passera 7 ans en Algérie, sans avoir renoncé aux voyages : une excursion au Touat et la découverte du commerce caravanier transsaharien va changer le cours de son existence.

Lorsqu’il prend la décision d’aller à Tombouctou, ignore-t-il que cette ville sainte de l'Islam est interdite aux non-musulmans ? Que parmi ses illustres devanciers, le major britannique Alexander Gordon Laing fut assassiné en 1826? Que Caillié (1828) et Barth (1851) n’ont sauvé leur vie qu’en se présentant comme des Musulmans ayant un nom et un costume arabes, parlant arabe, priant à la mosquée et observant les rites musulmans ?…

Toujours est-il qu’en compagnie de son plus jeune frère Isaac, Mardochée se joint à la grande caravane de l’automne 1858, décidé à faire fortune en vendant les vingt-huit charges'de marchandises qu’il emporte. Il n’imagine pas les difficultés qui l’attendent : arrêté à Araouane, il lui faut déployer toute sa science pour échapper aux menaces du chef des fanatiques Berabich

une charge de chameau : en moyenne 160 kg de marchandises réparties de part et d’autre de la bosse de l’animal

Il devra patienter une année entière avant de pouvoir, en 1860, poursuivre sa route vers Tombouctou où, après bien des péripéties, il obtiendra pour lui, son jeune frère Isaac et tout autre étranger – juif ou chrétien – le droit de résider et exercer ses activités commerciales moyennant un tribut annuel d’une charge de chameau de soufre.

A Tombouctou, Mardochée réussit merveilleusement :

il organise l’approvisionnement du marché de Mogador en or, ivoire et plumes d’autruches destinées à l’industrie de luxe parisienne et devient l’un des hommes les plus riches du Sahara

lors de ses premiers retours au Maroc en 1863 et 1864, il a fait venir au Soudan plusieurs Juifs parents ou alliés originaires d'Akka (Ysou et Abraham Aby Serour, ses frères aînés, ses neveux Aaroun et David ben Ysou, les fils du premier nommé, Moussa Mazaltarim et son fils David, Simoun ben Yacoub, Isaac ben Mouchy, les rabbins Raphaël et Isaac ben Aaroun), dont la présence, pensait- il, briserait son isolement face aux concurrents marocains.

L'aventure dura une dizaine d'années, jusqu'à la confiscation par le gouverneur de Tombouctou des biens de Mardochée, absent pour cause de mariage et qui, revenu en hâte, ne réussit qu’à recouvrer quelques créances, vite converties en poudre d’or. Dépité, il renonce et rentre au Maroc, subit une attaque des pillards et rentre à Akka totalement ruiné.

Par bonheur, son chemin avait croisé, en 1869, celui du consul de France à Mogador, M. Auguste Beaumier, lequel s'était pris d'une grande estime pour cet homme qui allait à Tombouctou à sa guise, connaissait à merveille le désert, ses habitants et leurs différentes langues …

Persuadé que ce rabbin pouvait rendre les plus grands services à la France, Beaumier commence par lui faire raconter son histoire, qu’il publiera en 1870 dans le Bulletin de la Société de Géographie de Paris ; c’est ainsi que la France et l’Europe découvrent l’itinéraire occidental et tous les détails du commerce caravanier (régions traversées, points d’eau, escales et bivouacs mais aussi, composition de la caravane, denrées transportées, prix …

Plus tard, le consul Beaumier mettra le rabbin en relation avec les sociétés savantes parisiennes – Muséum d’Histoire Naturelle, Société de Géographie… – qui lui confient diverses missions : devenu collecteur, Mardochée envoie renseignements et échantillons dans des domaines aussi divers que la géographie, la botanique, la géologie, l’archéologie…

En 1874, à l’occasion d’un voyage à Paris, la presse consacre plusieurs articles (Le Monde Illustré, Le Journal Officiel, l’Exploration…) à ce rabbin qui est reçu par deux ministres, obtient le soutien de Ferdinand de Lesseps et qui, étant une référence en matière d’exploration au Sahara, prodigue ses conseils aux futurs explorateurs Gasselin, Adamoli, Soleillet, Lenz, Flatter s…

En 1879 la Commission chargée d’étudier le projet de chemin de fer transsaharien sollicite le rabbin Mardochée pour effectuer une mission de reconnaissance destinée à préparer le futur tracé

A son retour de Tombouctou, il publie, traduit par Isidore Loeb son récit concernant la découverte, quinze ans plus tôt, dans la vallée du Niger, d’une tribu d’origine juive vivant parmi les Touareg.

En 1883-1884, Mardochée aby Serour est présenté au jeune vicomte Charles de Foucauld, 25 ans, qui a besoin d’un guide expérimenté pour effectuer une « reconnaissance » à travers le Maroc de la dissidence. L’aventure restant trop dangereuse pour un Chrétien à cette époque, Mardochée décide qu’ils voyageront comme deux rabbins collecteurs de fonds pour une yéchiva et qu’ils iront d’un mellah à l’autre pour bénéficier du soutien, de l’aide, de l’hébergement et de la protection des communautés juives dans les régions traversées.

Cette aide précieuse et désintéressée n’a pas désarmé les préventions de l'aspirant explorateur qui supportait de moins en moins son compagnon, comme en témoignent les remarques désobligeantes contenues dans certaines des lettres adressées à sa famille ou à ses amis. Les deux hommes boucleront néanmoins ce long voyage particulièrement éprouvant, et qui se terminera bien en dépit des dangers rencontrés, des nombreux et inévitables incidents dus à leurs désaccords.

Vainqueurs, Foucauld et Mardochée verront leurs routes se séparer, le rabbin ayant été injustement tenu à l'écart, au moment des honneurs : Foucauld, le nouveau héros, est seul, en 1885 à recevoir la médaille d’or de la Société de Géographie.

Le rabbin Mardochée, miné par la maladie déjà avant 1883, est rentré du Maroc au bord de l’épuisement.

Dans son ouvrage fameux, Charles de Foucauld, comme s’il réglait des comptes, émet des jugements plus que désobligeants à l’égard de ses hôtes juifs marocains, si dévoués en 1883-84 qu’ils avaient mis leur vie en danger souvent, pour lui prêter assistance. Il passe aussi sous silence le rôle joué par son vieux compagnon, si précieux tout au long de leur périlleuse aventure.

Est-ce parce que Mardochée avait quitté ce monde deux ans auparavant ? Toujours est-il que Foucauld a fini par reconnaître les mérites de son compagnon :

« J’ai peu parlé de Mardochée dans la relation de mon voyage : à peine lai-je mentionné. Sa part fut grande pourtant, car il était chargé des relations avec les indigènes et tous les soins matériels retombaient sur lui.

« Si j’ai tu tant de services, c ’est que celui qui me les rendit fut en même temps, par sa mauvaise volonté, un obstacle constant et considérable à l’exécution de mon voyage ; tout en contribuant au succès de mon entreprise, il fit, du premier jour jusqu’au dernier, tout ce qui fut en lui pour le faire échouer.

C’était sans doute un peu tard ; le mal était fait puisque le nom de Mardochée aby Serour, totalement oublié, ne devait plus être cité que par les – très nombreux – biographes de Charles de Foucauld, …le plus souvent pour être maltraité.

*Jacob Ouliel est l'auteur du livre "De Jérusalem à Tombouctou"

BIBLIOGRAPHIE

Aby Serour, Mardochée

Premier établissement des Israélites à Tombouctou, Bulletin de la Société de Géographie de Paris mai-juin 1870 Premier établissement des Israélites à Tombouctou, Bulletin de la Société de Géographie de Paris mai-juin 1870

־ Les Daggatoun, tribu d’origine juive demeurant dans le désert du Sahara, par le rabbin Mardochée aby Serour (trad. Isidore Loeb), Bulletin de l’A.I.U., janvier 1880, Bazin, R. Charles de Foucauld, explorateur au Maroc, ermite au Sahara, 1921 Bazin, René, Ch. de Foucauld, explorateur au Maroc, ermite au Sahara, Paris 1921

Foucauld, Ch. <׳>׳ Reconnaissance au Maroc », Paris, Challamel, 1888 Semach, Y.D. Un rabbin voyageur marocain, Mardochée aby Serour, Hespéris VIII-1928

Mardochée aby Serour est mort à Alger, à l'âge de 60 ans le 6 avril 1886 10Bazin, Charles de Foucauld, explorateur au Mlaroc, ermite au Sahara, Paris, 1921, p. 41

Jacob OLIEL

Le rabbin Mardochée aby Serour

1826-1886

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר