ארכיון יומי: 2 בספטמבר 2020


Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017

meknes

INTERDICTION DU PRET A INTERET ET DES JEUX DE CARTES

Les abus liés à la détérioration de la situation économique avaient amené en 1786, les rabbins à rappeler en cette période de sécheresse propice aux abus, l'interdiction des prêts à intérêt entre enfants d'Israël, sous des formes dégui­sées, demandant double vigilance aux notaires rédacteurs des tels actes :

" Nous avons vu la plaie du prêt à intérêt se répandre et trouver de nombreuses brèches dans les fils de l'araignée et en premier lieu dans les prêts hypothécaires où le prêteur n'avance la somme qu'après en avoir déduit les frais d'un loyer fictif."

Une brèche colmatée ( ?), il fallait en affronter un autre. Pour essayer de déra­ciner le fléau endémique des jeux de cartes, la taqana de 1786 allait beaucoup plus loin que les précédentes sur le même sujet :

" Nous avons hélas vu l'ampleur de ce vice qui s'est répandu dans notre peuple, n'épargnant ni les grands ni les petits, que sont les jeux de cartes – vice duquel découlent d'autres péchés d'une extrême gravité.. Nous avons en conséquence solennellement décidé pour déraciner cette plaie de proclamer que quiconque s'adonnerait à ce jeu au cours des deux prochaines années, sera maudit et excommunié sans espoir de pardon de la part de l'Eternel… Ce n'était pas, et de loin, la première condamnation aussi catégorique de ce jeu de hasard – le retour sur les mêmes taqanot est le symptôme des temps de crise – mais la sanction cette fois était sans précédent, signe de la gravité de la situation. En effet, au -delà des admonestations et des amendes habituelles, l'argent gagné au jeu devait être considéré comme larcin, donnant droit au perdant d'en réclamer la restitution intégrale. Le tribunal pourra, à sa discré­tion, soit restituer cette somme au perdant, soit la transférer, intégralement ou en partie, à la caisse des pauvres de la communauté. Comme cette sanction originale était juridiquement contestable, mais apparaissait indispensable dans les circonstances, les rabbins avaient pris la précaution d'en limiter la validité dans le temps : deux ans seulement.

PROPRIETE PUBLIQUE ET PROPRIETE PRIVEE

Quatre ans plus tôt, en 1772, la situation économique de la communauté s'était relativement rétablie et en bons gestionnaires soucieux de l'avenir, ses dirigeants avaient décidé d'investir à nouveau dans l'immobilier en construi­sant des magasins dans la rue commerçante attenante au mellah, au souk des bijoutiers, Sékakine. Aux termes de la nouvelle taqana, ces magasins resteront propriété collective à la disposition de la communauté qui pourra en disposer selon ses besoins, en écartant les appétits des particuliers :

" Alors même que la construction des dix derniers magasins au souk des bi­joutiers n'a pas encore été achevée, certains particuliers cherchent déjà à les accaparer. Aussi, nous les membres du tribunal soussignés, proclamons nuls et non avenus leurs titres (éventuels) de possession, car ils sont propriété du public qui seul peut en disposer sans restriction à sa guise. Il est clair que cette taqana est valable non seulement pour les dits dix magasins, mais également pour ceux qui viendront à être construits en dehors de la porte du mellah, qui relèveront uniquement de la gestion publique. En cas de nécessité absolue, le public pourra en céder les deux -tiers à des particuliers, le tiers restant à jamais inaliénable, consacré au financement de la caisse des pauvres

En aucun cas, le public ne pourra porter atteinte en aucune manière à cette part réservée au soutien des indigents. En foi de quoi nous soussignons : Rab­bins : Shélomo Tolédano, Moshé Tolédano, Yékoutiel Berdugo, Mimoun Berdugo, Raphaël Berdugo.

LES DERNIERS JUIFS DE COUR

Meknès ayant perdu son rang de capitale, c'est désormais dans les villes du littoral que le souverain recrute les agents juifs pour le développement des re­lations commerciales avec l'Europe, comme Yaacob Benider de Gibraltar -Tétouan pour le commerce avec l'Angleterre; Bouzaglo de Paz de Safi -Agadir, l'intrigant Yacob Attal de Tunis. Seul le chef de la communauté de Meknès, Mordekhay Chriqui conserva une influence à la Cour au point de se per­mettre de monter à cheval, superbement habillé forçant par son allure altière le respect – et la jalousie même des musulmans. Il se servit de son énorme prestige pour venir au secours de ses coreligionnaires étendant sa protection sur la communauté.

Mais derrière le brillant des "dix compagnons du sultan somptueusement habillés précédent son carrosse " et la part prépondérante prise par les Juifs de Cour dans les relations diplomatiques et commerciales avec l'Europe, le bilan de ce règne n'avait apporté aucune amélioration sensible à la condition générale des Juifs du pays même dans les villes du littoral, Mogador en tête, et encore moins à Meknès éloignée du centre de décision. Sa communauté sera par contre la première à payer le prix des intrigues, malversations et de l'arrogance de ces sahab es sultan, les amis du souverain qui avaient nourri la haine et la rancune de son terrible successeur.

Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017-page-87

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקבץ

משה דוד גאון

חיים אלפנדארי

מראשי ומנהיגי כוללות הספרדים בירושלים בשנת תרי״ד. חתום על שטר מכר של בתי הכולל שהועברו לר׳ יוסף שלום בן עבדאלה תמורת סך 5250 אריות אשר שלם לקופת הכולל שנמצאה אז במצוקה כספית גדולה. בדבר גודל הבתים הללו והמסתעף מזה ראה בערl ש. רשימת תולדותיו של ר׳ יוסף שלום ז״ל.

רחמים אלפנדארי

מרבני ירושלים שהתישב בבירוט סמוך לשנת ת״ר. הד״ר לודויג אוגוסט פרנקל בספרו מזכירו כראש לקהלת הספרדים בבירוט. הרב הזה ספד לו ,,Nach Jerusalem" החשוב ע״ד הישוב היהודי בדיר אלקמר, אשר מנה אז ״חמשים משפתות של אכרים, מגדלי סוסים מנהלי בהמות משא וסוחרים, ולמו בית תפלה אחד ושלום להם עם שוכני ההדים״. ירושלימה, תרגום מנדל בר״מ שטרן, עמ 91  ווין תרי״ט.

שלמה אליעזר המכונה מירקאדו אלפנדארי

נולד בקושטא בשנת תקפ״ו. נפטר בשיבה טובה ומופלגת בירושלים ביום כ״ב אייר תר״ץ. פרשת חייו של הרב הגדול הזה עוטה ערפל וסוד. עוד בצעירותו נטה להתבודדות ותהי תורתו שעשועיו יומם וליל. בהיותו כבן כ״ג נשא אשה אך לא הקים ממנה זרע. בשנת תר״נ קם אחד מעשירי העיד הוא הגביר פואה, גיסו של השר אברהם די קאמונדו וייסד ישיבה פרטית עבורו. מאז החל משקיע את כל מרצו וכשרונו בלמוד התורה. עד מהרה התפרםס שמו ומכל עבר פנו אליו רבני הזמן בשאלותיהם. בהפנות כסא הרבנות בדמשק בשנת תרנ״ט מנהו הרב משה הלוי ראש רבני תוגרמא בעת ההיא למשרה הזו ואשד כהן בה עד סוף תרס״ג. אז בא לחיפה וחו״ר צפת הזמינוהו אליהם לראש. תחלה דחה את ההצעה, הואיל ורבנות צפת היתה פחותה במעלה מזו שבדמשק לפי סדרי השלטון בזמן ההוא, אלא שלאחר השתדלות רבני צפת להשיג רשיון מיוחד, הממנה אותו לחכם באשי על חיפה עכו וצפת, נאות לבקשתם. במשרה זו כהן בהפסקות קלות משגת תרס״ד עד שלהי תרע״ח. מהעת ההיא ואילך ישב בירושלים ולא יצא ממנה עוד. כל ימיו נהל מו״מ של הלכה עם גדולי רבני הדוד, אשכנזים וספרדים, בפרט עם הרח״ח חיים חזקיהו מדיני ז״ל. היה בו מן התקיפות המצויה אצל אנשים

גדולים בעלי שאר רוח. לא נשא פני איש יהיה מי שיהיה. קפדן גדול בעניני מסורת ובכל הנוגע לאמונות ודעות. מםבות בלתי ידועות לא הדפיס דבריו בחייו מחוץ לאיזו תשובות ופסקים הפזורים פה ושם, אך לא בצורה מקובצת. חדושיו בתלמוד מצטיינים בבהירותם. נודע לשם בין חכמי הדור בזכרונו הנפלא. גם בתורת הסוד היתה לו יד. בין חסידיו הנלהבים נמנה האדמו״ר ממונקאץ, שהזדמן בירושלים ביום פטירתו. השתתף בפרי עטו במאסף תורה מצית, חוברת ב. ירושלים תרמ״ז סי׳ ל״ח, ועוד, בעודנו בקושטא, ובס׳ קנה אברהם לר׳ אברהם חי אמוזג מרבני טבריה. חלק מכתביו המכילים שו״ת, פס״ד חדושי תורה וכו' נגנבו ממנו, וקובץ אחד מהם הוציא לאור הרב יצחק נסים בשנת תרצ״ב.

צ י ו נ ו : בקבר זה מקור חכמה נקבר, ועולם בא בעורון׳ בואו בני ציון ובמרירות עליו תילילו בשברון. כי חק ספוד ובכות עלי מקום נקברו לוחות וארון ה"ה רבנו דהגאון הגדול שר התורה מסקור הבינות ושמעו הלך בכל המדינות צדיק יסוד עולם מרן שלמה אליעזר אלפנדארי זצ״ל, משבט יהודה ממשפחת בצלאל, עלה לישיבה עליונה למנוחה שאננה זקן ושבע ימים׳ ביום ג׳ כ״ב אייר ש׳ התר״ץ תנצב״ה.

מארי יחיא אלצ׳הרי

מחכמי ורבני תימן בראשית המאה הי״ז לספירה הרגילה. נקרא זכריה בן סעדיה יעקב, ובשמו הספרותי יכונה יחיא אלצ׳הרי. נודע כמליץ עברי רב כשרונות, ולפי המקובל, הוא מחברו של ״ספר המוסר״ דוגמת ״תחכמוני״ לר״י אלחדיזי. בשנת של״ד בקר באה״ק בשליחות חו״ר תימן, וידועה האגרת שהביא אל ראשי ומנהיגי עדת ישראל בטבריה. חבורו הנ״ל כולל מ״ה פרקים או מתברות. כל תכן הספר בחרוזים, מהם יפים ומוצלחים. תמצית מהאגרת הנזכרת הובאה בספרי ״יהודי המזרח בארץ ישראל״, מדור טבריה.

יצחק הלוי אלקבץ

מגדולי רבני ועשירי שלוניקי. ״חכם ומעיין גדול״. בס׳ מעם לועז לאדינו על יהושע פרק ט״ו, נזכר שמו, לרגלי מות בתו הצדקת בירושלים. שם נאמר — ״בת לאותו צדיק הרב המופלא הפלא ופלא מר קשישא הרב המפורסם בדורנו מהר״ר יצחק אלקבץ. הוא רבי ומורי אלופי ומיודעי בעי״ק אדרינופולי יע״א, ולעת זקנתו בא פה עיה״ק ירושלים ת״ו ובה היתה מנוחתו כבוד.״ קוה״ד ענג מ״ה עב. ועמ. נ. עב.

משה הלוי אלקבץ

מחכמי ורבני אדרינופולי. אח״כ ישב בארם צובא. הוא אבי הרב הנודע לשם שלמה הלוי אלקבץ, בעל ״לכה דודי״ פיוט רוה רגש לקבלת שבת. ובשו״ת המבי״ט י״ג מובא: ראינו פם״ד שפסקו חכמי צובא הדיין הר״מ והחכם כה״ר משה הלוי ן' אלקבץ וכו'. קוה״ד עמ. ל״ד, שו״ת חמבי״ט ח״ג סי׳ י״ג.

רפאל חיים יצחק אלקבץ

מרבני ירושלים. נפטר בה ביום כ״ו חשון תקצ״ב. מתוכן מצבתו אפשר להבין כי גדול היה האיש בתורה, חסיד ומקובל. וראיתי אני הכותב חבור אחד רב כמות בכ״י, הכולל ענינים נפרדים מפרי עטם של הרבנים אברהם פוליקאר, יצחק מיטראני ובנו המכונה בני״ם, כלם מתושבי אדדינופלה, ובו בעמ. 144 ע״ב, גם כמה מחידושיו. ספד זה שהיה קנינו של הרה״ח בני״ם, ואח״כ עבד לרשות חתנו מד ברוך טוביה מקושטא, נמסר ע״פ בקשתי לביה״ס הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.

צ י ו נ ו : מצ״ה איש צדיק בוצינא דנהורא הרב המובהק סובר הרזים הנדכא ביסורים כ"ה

רפאל חיים יצחם אלקבץ מנוחתו כבוד כ״ו לח׳ חשון ש. התקב״ץ. ח״מ. ח״ב, שורה י״א סי׳ ט״ז.

שלמה ב״ר משה הלוי אלקבץ

נולד באדרינופלה בשנת ר״ס לערך. משורר ומקובל רב תהלה. אבותיו שהיו מגולי ספרד העתיקו אח״כ את מושבם לשלוניקי ושם חונך הנער בישיבתו של הרב יוסף בן שלמה טיטאצאק. השפעת מורו זה המפורסם בתורתו עליו, וכן כמדריך רוחני נעלה, נתנה דחיסה עצומה להתפתתותו השכלית. כאן ארש לו את בת הגביר ר׳ יצחק הכהן, ובה בעת חבר את פירושו על מגילת אסתר. בכורי פרי עמו זה הקדישו לתותנו וישלחהו לכלתו ביום פורים כמשלות מנות במקום תכשיטים כנהוג, ומכאן שמו מנות הלוי. רוחו של שלמה מולכו שישב זמן מה בשלוניקי ובה הדפיס בשנת רפ״ט את ספרו ״המפואר״ הטביעה חותמה גם עליו, ותחזק בו הנטיה לתור אחר כל דבר נעלם. תורת הנגלה ותורת הנסתר נלחמו מאז בקרבו, וכל אחת משכתו אליה בכדי לסוככו בכנפיה. מכאן ואילך התגברו געגועיו לארץ ישראל, שאדותה כתב בתשובתו לר״י קארו, ושנדפסה בסוף ספרו ברית הלוי: ״שלמות ארץ ישראל היא בעצמותה ממש, כי היא היתה הנקודה הראשונה בבריאה, וכמו שיש ארץ מגדלת מידות יותר מזולתה, כן כל השלמיות נמשכים מהארץ הזאת, לכן נקראה עיר הצדק, שהצדק צומח ב ה . . . והקבור בתוכה זוכה כי בשרו יתהפך אל העפר ההוא אשר הנו קדש קדשים, וכשהנפש דורשת את משכנה הנה היא במקום טהור וקדוש וכן היושבים בה נמצאים באויר טהור, יומם ולילה יסובבוהו דברים קדושים.״ ובמקום אחר: ״הנה כתבתי המושג אצלי במאמר הזה, ואם כי גולה אני ממקומי לעלות אל הר ה׳ ואני מטולטל טלטלה גבר ואין לי ספרים. ואל שדי אתחנן יאיר עיני ועיניך במאור תורתו וייחדנו בהר הקדש לעבדו שכם אחד אכי״ר. היה מורו וגיסו של הרמ״ק ובן זמנם של גדולים ושלמים בא״י כגון מהר״י קארו, מהר״מ אלשיך, ר״א די וידאש, ר׳ אלישע גאליקו ושאר חכמי ורבני התקופה ההיא. משלשלת האדירים וגבורי הרוח, שהציבו בפעולותיהם ציה עד לצפת ת״ו במשך כל ימי קיומה. חי בהפסקות באדרינופלה, שלוניקי, ולבסוף בצפת. חבר ספרים רבים שבחלקם המכריע עודם בכתובים. נפטר בצפת בשנת שמ״ד, ואני הכותב זכיתי להשתטח על קברו פעמים אחדות.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-אלקבץ

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי שלוש

פרק ד'

ימי למודי בבירות

בית הספר "תפארת ישראל" הסדר והמשמעת בבית הספר * חברי ללמודים * ברוך כהן ממשפחת הקראים ממצרים * ראובן יחזקאל ששון מבגדד * שקידתי בלמודים ביום ובלילה * דברי מוסר של המנהל * בימי החפש בבית אבי * השעמום בבטלה * שוב אל הספרים * גמר החופש * שוב בבירות * אותות הכבוד של בית-הספר * אני חוזר ליפו * המנהל המנוח זכי כהן וגורל בית ספרו *

בפרק זה שב אני נותן תאור מפורט מסדריו של בית-הספר "תפארת-ישראל" שהתיסד והתנהל תחת הנהלתו הנעלה של המנוח הגדול זכי כהן, רואה אני מחובתי להתעכב ולבאר בפרוטרוט, את מהלך הסדרים המופתיים והמנהגים ששררו בו, שיכולים לשמש לסמל גם כיום הזה. מעלותיו של בית הספר הזה, שהיה לי העונג להסתופף בצל קורתו ואשר הקים מקרבו אנשים חשובים, שרובם משמשים כיום בתפקידים אנושיים נעלים, במזרח ובמערב, מצטינות בזה, שמנהליו התאמצו בכל יכלתם ,לטעת ולהשריש בקרב התלמידים את התשוקה העזה לתורה וחכמה והשקידה התמידית בהן.

כעבור חג הפסח של שנת 1886 ,התחלתי להתכונן לנסיעה לבירות, ללמוד ולהשתלם ואשר הורי הסכימו לה בכל מאדם. על פי רשימת תכנית בית הספר הכינו עבורי בגדים וצידה לדרך,מלבד שהעניקוני בכסף קטן להוצאותי התדיריות בנכר. אבי המנוח מסר בידי המחאה על שם אחד הבנקים בבירות, דמי שכר למודי בבית הספר המשתלם למפרע.

אחרי פרידתי הקשה מעל הורי ובפרט מזקנתי אם אבי, שמרוב יגונה על עזבי אותה, חלתה ומתה נסעתי באניה המצרית "כדויה" יחד עם המנוח יוסף מויאל שלוה את שני בניו לבירות.

אל מנהל בית הספר "תפארת ישראל" סרתי יחד עם הא' יוסף מויאל, מסרתי בידו את מכתב אבי וההמחאה בצרוף חפצי, הוא הכניסנו לחדר המורים והציג אותנו לפניהם. באותו היום ערכו בחינות לתלמידים החדשים, כדי להושיב כל תלמיד לפי הבנתו וידיעותיו במחלקתו הוא. כמובן, בא גם תורי, ומצאוני לחרוץ ושקדן ויודע יפה את השפה העברית ולמודי הקדש לפי הדרגה הנהוגה בבית הספר הזה. אולם בהיותי רחוק מידיעות השפה הערבית והצרפתית ואני אז נער כבן 15 שנה, התוכחו המורים ביניהם על דבר קביעת המחלקה שבה אלמד. מסבת אי ידיעתי בשפות הנכריות, הסכמתי לשבת בין תלמידים למטה מגילי, אבל המורים נחמוני, שאם אשקוד על למודי ואהגה כראוי במשנתי, אוכל לעלות גם באמצע הזמן למחלקה יותר גבוהה.

הסדר והמשמעת בבית הספר, הנקיון והשמירה המעולה על בריאות התלמידים פעלו עלי פעולה כזה. בשעה שש בבקר קמו כל התלמידים, התרחצו והתלבשו והיו הולכים בסך לאולם גדול ורחב ידים, התישבו על הספסלים, כל אחד ליד שלחנו, במגרתו הסגורה נמצאו ספריו ומכשירי הכתיבה. הוציאו ספריהם ומחברותיהם והיכנו את שעוריהם שהטילו עליהם המורים אתמול. כשצלצל הפעמון, עלו התלמידים לבית הכנסת. החזן עמד לפני העמוד והתפלל והם אחריו. כתום התפלה נכנסו התלמידים לחדר האוכל ומשם לככר הרחב והנטוע עצים וגנה מסודרת, לנוח ולהחליף כח ללמודים, לשוחח ולהשתעשע כל תלמיד לפי רוחו. אחרי עשרה רגעים נכנסו התלמידים לאולם גדול וערכו הכתבה של שורות אחדות בעברית, צרפתית וערבית, כל שפה בפנקסה המיוחד ושלשה מורים מומחים באו ובקרו את ההכתבות. תקנו את השגיאות וציינו עד כמה התקדם התלמיד מיום אתמול. את ההתקדמות מציין המורה לטובה ואת אי-התקדמותו לרעה. אחרי שמקבל התלמיד את ציונו נכנס הוא למחלקתו ומוסיף לכתוב בשלשת הפנקסים, שלשה דפים מלאים בשלשת השפות. מנהל בית הספר מבקר ממחלקה א' והלאה. עובר על כל תלמיד ותלמיד ורואה את כתביו והציונים. את הצטינו הוא מכריז עליהם לשבח בפני התלמידים ואם לא – הכריז עליהם לרעה, כדי שיתאמצו להגדיל את חשקם ללמודים ולהמנות בין התלמידים הטובים. בתשע וחצי מודיע הפעמון על ההפסקה הראשונה, אחרי מנוחה של עשרים רגע נכנסים התלמידים לאולם הגדול. כל תלמיד מכין ספריו לצרפתית ונכנס למחלקתו. המורה בוחן את תלמידיו בלמודי אתמול ומציין הערותיו ונותן שעורים חדשים. בשתים עשרה נכנסים התלמידים ישר לחדר האוכל כל אחד במקומו ואוכלים את ארוחת הצהרים. אחד התלמידים המבוגרים על פי התור מעל הבימה מטיף מוסר לתלמידים פעם בצרפתית ופעם בערבית ובשבתות אך ורק בעברית על ידי המנהל מר זכי כהן עצמו. בגמר האוכל עולה על פי תור אחד התלמידים, מתחיל ברכת המזון וכולם אחריו: כחצי שעה נחים התלמידים בחצר ובגן, משחקים ומשתעשעים ולקול צלצול הפעמון נכנסים התלמידים להכין שעוריהם בערבית. וכעבור ההפסקה הראשונה של אחה"צ מכינים התלמידים את שעוריהם בעברית עד שלש וחצי, שאז נגמר סדר הלמודים והתלמידים נכנסים לבית הכנסת להתפלל תפלת מנחה. משם הולכים לאולם הגדול ומוציאים ספריהם ובשקט מופתי מכינים שעורים כלליים עד שעה שש ואז נכנסים התלמידים שוב לבית הכנסת ומתפללים ערבית. אחרי התפלה יוצאים לחצר המואר לשעה תמימה וכשמצלצל הפעמון עולים כולם לישון. שני משרתים ערים כל הלילה ועוברים על יד מטות התלמידים לראות שלומם. למחרתו שוב באותו הסדר ואותם החיים הרגילים.

בחפצי לשקוד על למודי קניתי לי חבר כגילי אשר בידיעותיו בשפות הצרפתית והערבית עלה עלי, בהתחנכו לפני כשנה תמימה בבית ספר זה, אבל לא היה להוט כמוני להשיג את המחלקה, משום שבן עשירים היה ממשפחת הקראים במצרים ושמו ברוך כהן. במשך זמן למודי ישב לצדי וגם בשורה התהלך על ידי בהיותנו בני גיל אחד וקומתנו שוה. את ספרי לא הזנחתי מידי הן בשעת האכילה והן בשעת החופש והמנוחה, תביעתי הנפשית להתקדם בלמודי גדלה מדי יום ביומו ולא יכולתי להסכים, שאצטרך להאריך ימים במחלקה הזאת שלא התאימה לגילי. בשקידה רבה התחלתי להגות ולעיין בספרים עד כי גמרתים על בורים ובהתאם לידיעותי התקדמתי לשבת בשורה הראשונה במחלקה. רק עברו חמשה שבועות ואני הרגשתי בעצמי, כי עליתי בידיעותי, עיני נפקחו לראות עולם חדש שמשך את תשומת לבי, ובראותי כי המורים אינם מקימים הבטחתם ואינם מעלים אותי למחלקה אחרת יותר גבוהה, נכנסתי למנהל וסחתי לפניו רצוני, והוא הקשיב לדברי ושתק. הוא קרא למשגיח הראשי ובקש מאתו להתיעץ בנידון זה עם מורי ומורי המחלקה שאליה אני רוצה להכנס. כעבור שעה, בזמן המנוחה שלפני הצהרים , נקראתי למנהל, מצאתי אצלו את המשגיח הראשי והמורים. התחינו לבחנני ותשובותי מצאו חן בעיניהם. קבלתי רשימה חדשה של ספרים והלכתי אל הממונה על הספרים ומכשירי הכתיבה, חתמתי חשבון על שם אבי המנוח: שהגיש לפני, וקבלתי את הדרוש לי ובאותו היום העברתי למחלקה החדשה. גם במחלקה זאת קניתי לי חבר כגילי, טוב מהראשון, ששאף כמוני להתקדם בלמודים. התרגלנו איש לרעהו ואהבתנו התגברה מיום ליום, חברי זה הוא ראובן יחזקאל ששון צאלח, המשמש כיום וזיר הכספים בבגדד.

במחלקתי החדשה הרביתי ללמוד ביום ובלילה, בעזרתו של חברי ששנן עמי יחד את למודינו. ובמשך חדשיים עלינו יחד למדרגה השלישית, הרבה עזר לנו זה ששנינו ידענו מיתר התלמידים את השפה העברית, ויכולנו להקדיש את שעות למוד השפה העברית לצרפתית וערבית. בראותנו כי קרבו ימי הבחינות ואנו לא נוכל להשיג את למוד שתי השפות, החלטנו להתמסר יותר לשפה הערבית , במצאנו אותה ליותר נחוצה בעתיד, בהיותה שפה המדינה. אבל אדיר חפצנו היה להשתוות עם יתר התלמידים גם בשפה הצרפתית, ונפלנו על ההמצאה, לבקש את המשגיחים שירשו לנו לשנן את למודינו בלילה, מבלי לומר על דבר זה למנהל. ולמרות כל הקושי שבדבר, שישנו כל אחד בחדר אחר עם תלמידים אחרים, ועלינו היה להזהר שלא יודע מזה לשום תלמיד, קמנו בבקר השכם מתרחצים ומתלבשים הולכים למסדרון שבין חדרי השמוש והאמבטיות, המואר היטב, רחוק מחדרי השינה לבל ירגיש בנו איש וחזרנו. כל ההתאמצויות האלו עזרונו להצליח בבחינות בשתי השפות אבל נשארנו עיפים ורזים. מרוב אהבתנו גמרנו, שימי החופש הקצרים לא יספיקו לנסיעת חברי לבגדד הרחוקה וחזרה, ועל כן נשאר יחדו בימי הפגרה והחגים. החלטתי לא לנסוע להורי ולהשאר עם חברי ולהתכונן למחלקה הרביעית. אך לא כמחשבתנו כן היתה. כשלשה ימים לפני הפסקת הלמודים בא אל המנהל האדון הנכבד מר יעקב יוסף טויל, סוחר חשוב בבירות בתכשיטי זהב ומרגליות, שעמד בקשר מסחרי עם אבי ובקש להתראות עמי. כשנכנסתי למנהל הודיע את רצון הורי שאסע הביתה לימי הפגרה והבעתי לפניו את החלטתי להשאר עם חברי להתכונן למחלקה הרביעית, המנהל קפץ אז ממקומו וקרא באדיבות: "האם חושבים אתם לגמור הלמודים בבת אחת, לא נעלמו ממני מעשיכם, בשננכם בלמודים בשעות האוכל והמנוחה, ובשעות השינה בלילה. את המשגיחים ענשנו בחשאי ואותכם לא הפרעתי ממעשיכם בהוקירי את רצונכם הטהור, להשיג את הלמודים המתאימים לגילכם, אולם בעתיד רב לכם. הנה כחשת ורזית ומה יאמרו הוריך, כי מצמצמים באכל בבית הספר. הן ידעת הכתוב בספרי חוזינו ונביאינו: "אז ישנתי ינוח לי", "אז נדברו יראי ה "' , "ו אז יאכלו ענוים וישבעו" לאמור: "אז" בגימטריא "שמונה" שמונה שעות שינה, שמונה שעות למוד ושמונה שעות לאוכל ומנוחה. על הבסיס הזה יסדתי את בית ספרי, המורה מסר לי את בקשתכם לתת לכם רשימה חדשה של ספרים, אולם לדאבוני, לא אוכל למלא בקשתכם, מפני שעל פי רוב אנו מחליפים ומשנים את שטת הלמודים בעונת הלמודים החדשה, ולא ידועים עדין גם לנו איזה ספרים תצטרכו במחלקה הרביעית, לכן פקדתי מבלי לתת כל רשימה".

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

עמוד 30

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר