ארכיון יומי: 25 בספטמבר 2020


סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים -הרב משה אסולין שמיר

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך התשובה וההזדככות בפני הקדוש ברוך הוא.

סליחה = סלח = חסל – חסל סדר שנאה.

מחילה = מחל = מחול או מחלה חלילא.

כפרה = כפר = כופר נפש = כיפורים.

טהרה = לקראת יום כיפור הבעל"ט,

נזכה כולנו לסלוח, למחול, ולכפר מכל הלב.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

פירוש דבריו: הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אבל אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין, הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת.

 נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה – ונקה".

"כי ביום הזה יכפר עליכם – לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפסוק הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפסוק אחר סמוך: "כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלוהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן: "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם…".

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לרצות ולבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס': "מכל חטאתיכם – לפני ה' תטהרו".

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא). דוד המלך אומר על כך: "גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז). רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

לכן, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב"ה."וידבר ה' אל משה לאמר: אך בעשור לחודש השביעי הזה,

יום הכיפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועיניתם את נפשותיכם

 והקרבתם אישה לה'

וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה – כי יום כיפורים הוא,

לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם" (ויקרא כג, כו –  כח).

קדושת יום הכיפורים – בהשוואה לימות השנה,

ע"פ רבנו אור החיים הקדוש.

רבנו אור החיים הקדוש אומר: ליום הכיפורים יש קדושה עצמית של זמן, גם אם לא נקדש אותו ולא נתענה בו. רבנו לומד זאת  מהביטוי: "יום הכיפורים … מקרא קודש". וכלשון קרשו: "בלא אמצעות קריאתם אותו קודש, ובלא עינוי שמתענים הוא הוא יום כיפורים מצד עצמו. ומעתה, יש שכר למצות קריאת קודש ועינוי בו, מלבד רווח הכפרה".

רבנו לומד זאת מסוף הפס' "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה – כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם". וכדברי קדשו: "והטעם כי יום כיפורים הוא, פירוש: כי עיצומו של יום מכפר. ויש לך אדם שהזמן מכפר עליו – והוא עסוק במלאכתו".

רבנו מביא דוגמא מברכת כהנים בה אסור לומר פסוקים כשהכנים מברכים, אלא להקשיב לברכת הכהנים. ע"פ הגמרא (סוטה מ). היות ואיך יתכן שהקב"ה מברך אותך דרך הכהן, ואתה לא מקשיב. "כלום יש עבד שמברכים אותו ואינו מקשיב" כלשון קדשו.

רבנו מסתמך על דברי רבי יהודה הנשיא (שבועות יג ע"א): "דתניא רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה – יום הכיפרים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה, ומפר ברית בבשר"

חכמים חולקים על רבי, וסוברים שבנוסף לכיפו, צריך תשובה.ו הרמב"ם פוסק כמו חכמים.

רבנו חיים ויטאל בפרי עץ חיים (שער יום הכיפורים פרק ה). ביום הכיפורים מתגלית בחינה והארה שאיננה בכל השנה.

בעל התניא (אחרי מות כט ע"א). "והנה עניין יום הכיפורים יום התשובה להיות מחילת עוונות – הוא ע"י התגלות והמשכת הארה גדולה ועצומה מאור אין סוף ברוך הוא… יום הכיפורים הוא יום התשובה הוא התגלות עתיקא קדישא"

חמש תפילות יום הכיפורים, הן כנגד חמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

 היחידה היא כנגד תפילת הנעילה, בה ננעלים עם הקב"ה שיסלח לנו, היות ואנו דומים למלאכים שאינם אוכלים וכו'.  על כיפור נאמר: "שבת שבתון לכם". פירוש, בנוסף לאיסורי מלאכה בשבת, אנחנו לא אוכלים ולא שותים כמלאכים.

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים: "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתי

להתענג באור החיים – לקירוב הגאולה, ע"י אחדות.

תפילת "כל נדרי" –

 מאגדת את כל עם ישראל לאגודה אחת.

בתפילת "כל נדרי" מוציאים ספרי תורה, ושלוש פעמים חוזר הקהל אחרי שלושה חזנים המהווים בית דין של מטה על תפילת "כל נדרי", כדי להתיר להתפלל עם העבריינים.

הסיבה לכך, ישנן עבירות שהעושה אותן מתחייב בנידוי ואסור להתפלל אתו, לכן תפילת "כל נדרי" מכשירה את כלל המתפללים, והופכת אותם לאגודה אחת מתוך אחדות אחת. כמו כן, מתירים את כל הנדרים כך שכל אדם יוכל להתקרב לקב"ה כשהוא זך ונקי.

לפני שנים רבות, נהגתי להתנדב בכלא כפר יונה במסגרת האגף לחינוך. בין היתר, שמשתי כחזן בתפילות יום הכיפורים. הדהימה אותי התלהבותם הגדולה של האסירים במהלך התפילה. מתברר שמצוות התשובה מוצפנת עמוק בתוך כל יהודי, ופתוחה בפני כל אחד הדרך להתקרבות ולהתדבקות בה', בבחינת "ללכת בכל דרכיו – ולדבקה בו" (דברים יא כב).

כדאי וראוי לנצל את היום הכיפורים הקדוש, היות ושם למעלה הקב"ה גוזר את דיננו לאחר שנתנה לנו ארכה של 40 יום מראש חודש אלול בו עלה משה רבנו לשמים בפעם השנייה, ועד ליום כיפור בו הוריד את לוחות הברית. הלוחות השניות פוסלו ע"י משה רבנו, ונחרטו ע"י הקב"ה, כך שהיה שיתוף פעולה בין הקב"ה למשה, שלא כמו הלוחות הראשונות שהיו כל כולן ע"י ה'. כמו כן, הלוחות הנ"ל הורדו כשעם ישראל היה בתפילה ובתענית יום הכיפורים, והם ניתנו בצנעה שלא כמו הלוחות הראשונות שניתנו בקולות שופר וברקים – ושלטה בהם עין הרע.

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך ההזדככות לפני ה'.

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

פירוש: הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין, הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת.

נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה – ונקה".

"כי ביום הזה יכפר עליכם – לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני יהוה תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפס' הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפס' אחר סמוך: "כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן: "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם".

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס': "מכל חטאתיכם – לפני ה' תטהרו".

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא). דוד המלך אומר על כך: "גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז). רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

לכן, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב"ה.

חמש תפילות יום הכיפורים, הן כנגד חמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. היחידה היא כנגד תפילת הנעילה, בה ננעלים עם הקב"ה שיסלח לנו, היות ואנו דומים למלאכים שאינם אוכלים וכו'.

על כיפור נאמר: "שבת שבתון לכם". פירוש, בנוסף לאיסורי מלאכה בשבת, אנחנו לא אוכלים ולא שותים כמלאכים.

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים: "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב באמת אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

על תהליך התשובה נכתב רבות ע"י הרמב"ם בהלכות תשובה, רבנו יונה, רבנו בחיי וכו'.

את מצות הווידוי, מונה הרמב"ם כמצוות עשה מן התורה: "כל מצוות התורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא-ל שנאמר: "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במ' ה, ו) – זה וידוי דברים. וידוי זה, מצות עשה.

כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, {לפרט}, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי – וכל המרבה להתוודות בעניין זה הרי זה משובח" (רמב"ם הל' תשובה פרק א', הל' א).

המילה תשובה מורכבת משני חלקים: תשוב – ה. כלומר, לשוב אל ה' שזו אחת מאותיות שם הוי-ה. לאות ה' יש פתח תחתון המוביל לשאול, בבחינת הכתוב "לפתח חטאת רובץ". הקב"ה נותן לנו חלון הזדמנויות לשוב אליו הנמצא בחלק העליון של האות ה' הפתוח במקצת. מעל האות ה', ישנו תג המסמל כתר בו מכתיר הקב"ה את השבים.

תהליך התשובה לפי הרמב"ם, רב סעדיה גאון, ורבנו-אוה"ח-הק'.

  • תהליך התשובה לפי הרמב"ם.

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ב, הלכה ב) "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד. שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל יהוה וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נה ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד) {בעתיד}. וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".

 א. עזיבת החטא: היא מורכבת משני חלקים: 1. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. 2. החלטה שלא ישוב לסורו, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו".

ב. חרטה: היא מורכבת משני חלקים: 1. יתנחם על שעבר עבירה, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי". 2. יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו". החלק הראשון דן בחרטה על העבר, והחלק השני בעתיד, שלא יחזור לסורו.

בשני השלבים הנ"ל, הטיהור הוא מבחינה פנימית ואמתית, עד "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כדברי קדשו.

 ג. הווידוי: הרמב"ם רואה ב"וידוי דברים" מצות עשה מן התורה, כפי שהוא כותב בהלכה הראשונה בהלכות תשובה: "כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשוגג, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר, (במ' ה, ו): "איש או אישה כי יעשו… והתוודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של הווידוי, וכל המרבה להתוודות בענין זה, הרי זה משובח" (רמב"ם הלכות תשובה. פ"א, ה"א).

הוידוי, "צריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו" (רמב"ם פ"ב ה"ב).

  • תהליך התשובה לפי רב סעדיה גאון.

 רס"ג לומד את תהליך התשובה מהפס' הראשונים בנביא הושע לשבת תשובה.

הפטרת "שבת שובה" פותחת במילים: "שובה ישראל עד יהוה אלהיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה. אמרו אליו כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום" (הושע, יד ב-ד).

 השב בתשובה, דומה ליתום עליו מרחם הקב"ה.

 א. עזיבת החטא. "שובה ישראל".

 ב. החרטה – "כי כשלת בעוונך".

 ג. בקשת סליחה – "קחו עמכם דברים". וידוי דברים.

 ד.  ההחלטה שלא יחזור על חטאו "ואמרו אשור לא יושיענו".

המדרש: (פסיקתא רבתי. פרשה מד) "שובה ישראל" – כל  הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע… שאמר: עשו תשובה, ומלמדם מה יפייסו על עצמם". כלומר, הנביא הושע, מפרט את תהליך התשובה.

  • התשובה במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך – ושב וקבצך מכל העמים" (דב' ל ו) – "ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה… וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות… ושב וקבצך וגומר כמאמרם ז"ל: "כד יתובין ויתעסקון באורייתא בזכות משה – אני גואלם" (זהר חדש בראשית טו ע"א): פירוש, שבזכות עסק התורה נגאלים".

על הפס' "ואם עד אלה לא תשמעו לי" (ויקרא כ"ו, ח"י) כותב רבנו: "תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי מן הנמנע שיחזרו בתשובה, זולת על ידי התורה".

רבנו-אוה"ח-הק' מדגיש שעל האדם לשוב בתשובה בצעירותו. את זאת הוא לומד מהפס': "מפני שיבה תקום – והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). וכך לשון קדשו: "ירמוז על דרך אומרם ז"ל (ב"ר יב, ט) כי הרשעים כפופי קומה, ויצו ה' לאדם שיתעורר לתקן מעשיו לשוב לה', וזו היא קומתו {"מפני שיבה תקום"}, והעירו לתקן מעשיו "מפני שיבה". פירוש, שיבתו {"מפני שיבה"} כדי שלא תאבד ממנו, על דרך אומרם ז"ל (יבמות נ ע"א): ז'כה – משלימים לו. לא זכה פוחתים לו, ולא יגיע ל'ימי שנותינו שבעים שנה'.

 גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו, שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין, כאומרם ז"ל (קהלת רבה יב, א), גם הם ימים שכוחות האדם והשתדלויותיו אפסים, והוא צריך להשגחה אלהית".

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר מדוע "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (סנהדרין צט ע"א). "הטעם – שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם" (במ' יד, יז).

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את דברי חז"ל: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", אותה לומדים מהכתוב בהושע: "שובה ישראל – עד יהוה אלהיך".

"פירוש, שהגם שנכרת החוט המחבר עד כיסא הכבוד, ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו, התשובה מגיעתו עד כיסא הכבוד" (ויקרא יט, ט).

סליחה, כפרה וטהרה – ביום הכיפורים.

בפרשת המרגלים, משה רבנו התפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל: "סלח נא לעוון העם הזה, כגודל חסדך… ויאמר ה', סלחתי כדבריך" (במ' יד כט-כ). בהמשך תגובת ה' למשה המופיעה בפסוק הבא נאמר, שכל הבוגרים מגיל עשרים ומעלה, ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ, פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון. יוצא מהפסוקים הנ"ל שמשמעות הביטוי "סליחה", הוא לא מחיקה וויתור על העונש, אלא דחייתו ופיזורו על זמן ארוך שאולי החוטא יחזור בתשובה כפי שראינו בדור המדבר. (עיין פרק עשירי בספר "על החטא והתשובה" מאת הרב ד"ר מאיר גרוזמן שליט"א). 

בחטא העגל לעומת זאת, משה רבנו אומר לעם ישראל: "אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב, ל).      משמעות הביטוי "כפרה" הוא כיסוי, כלומר החטא נמחק, אבל רושם החטא קיים, וזו תשובה מיראה לא שלמה. "טהרה" לעומת זאת, משקפת טוהר כמו אדם הנטהר במקווה טהרה, וזו תשובה מאהבה.

להבנת ההבדל, יסופר סיפור אודות אבא שהחליט לרשום את מעללי בנו על פתקים אותם תלה על הקיר במסמר, כל מעשה בנפרד. כאשר הבן ראה שכל הקירות "מקושטים בעלילותיו", החליט לשוב בתשובה וביקש מאביו לשלוף מסמר מהקיר על כל מעשה טוב שיעשה. לאחר מעשים טובים רבים של הילד, נשלפו כל המסמרים. הילד במקום לשמוח, נתן צעקה גדולה ומרה. לשאלת אביו הוא השיב: מה עם החורים בקירות. הנמשל:

כפרה – החטא עדיין ניכר על הקירות = תשובה מיראה. כמו בחטא העגל.

טהרה – תוקנו גם החורים ואין זכר לכך = תשובה מאהבה.

סליחה – דחיית העונש ופיזורו לאורך תקופה. כמו בחטא המרגלים.

את ערבית של ערב כיפור, פותחים בבכנ"ס ספרדיים בשירו של רבי אברהם אבן עזרא {1167}:

 "לך אלי תשוקתי" – וזהו בעצם ייעודו של יום כיפור – התשוקה לקב"ה.

ממשיכים עם שירו של רב האי גאון {אחרון הגאונים 1040}, "שמע קולי".

איך נוכל לקרב הגאולה?

לאחר שהזדככנו במשך 40 יום, מר"ח אלול ועד יום יום הכיפורים, נראה לי שזה הזמן לבקש על גאולתנו.

את השאלה הנ"ל שואל הזוהר הק'. (זוהר חדש, נח דף ל ע"א). רבי אליעזר הגדול אומר שהגאולה תופיע רק על ידי תשובת עם ישראל לאביהם שבשמים. שואל אותו רבי עקיבא: איך יוכל להתקיים דבר כזה שכל עולם היהודי המפוזר בעולם, ישוב בתשובה? עונה לו רבי אליעזר:

די אם יחזרו בתשובה "רישי כניסתא" {ראשי העדה}, או חדא כניסתא {עדה/קבוצה אחת}.

רבי שמעון בר יוחאי תלמידו של רבי עקיבא, ניסה את המתכון על ידי גיבוש "האידרא רבה" שכללה 10 חכמים, אחר כך ע"י האר"י הק'. גם הרמח"ל ניסה לגבש קבוצה של עשרה אנשים שיחיו באחדות אחת לאור התורה, אבל ללא הצלחה, אם כי נתנו לו את המתכון. כל אחד מאתנו הוא שליח היכול ע"י כוחותיו הדלים להזיז עוד לבנה בבניין השלם.

עומדים אנו בשערי "חג האסיף" המסוגל לאסוף את כל עם ישראל לסוכה אחת גדולה של ליוויתן בה מחכים לנו שבעת האושפיזין עילאין כשנבוא לסוכה מתוך שמחה ואחדות עם ישראל דבר הבא לידי ביטוי בפרגון ואמירת מלה טובה, ברכה, עזרה והזמנת אושפיזין עילאין, בדמותם של נצרכים בשר ודם.

להתבשם באור החיים – לתפילת הנעילה.

 ל"בעל שם טוב" –

ונער הפלא בתפילת הנעילה של יום כיפור.

איש כפרי אחד, נהג להתפלל בימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט. לכפרי, היה בן שלא ידע צורת האותיות, שלא לדבר על תפילות. עקב כך, אביו לא לקחו עמו בימים נוראים לעיר, יען כי לא ידע מאומה.

כאשר נעשה בר מצוה, אביו לקחו עמו ביום הכיפורים, כדי לשומרו שלא יאכל ביום הקדוש, מחסרון ידיעתו והבנתו. לילד היה חליל, בו חילל תמיד בעת שישב בשדה לרעות את הצאן.

את חלילו האהוב, לקח אתו לתפילת יום הכיפורים, כשהוא מוסתר בכיס בגדו, כאשר אביו לא ידע על כך דבר. הנער ישב ביום הקדוש בבית מדרשו של הבעש"ט, כשהוא תוהה ובוהה במתפללים הזועקים אל ה' בקול ניחר, והוא אינו  יודע על מה ולמה, היות והוא אינו יודע לקרוא במחזור יום הכיפורים.

בעת תפילת מוסף אמר הנער לאביו: "אבי, יש איתי החליל שלי, ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל". אביו נבהל מעצם הבקשה, ומיד גער בו ואמר לו: "הישמר לך ושמור נפשך מאוד, לבל תעשה את הדבר הזה".

 בעת תפילת מנחה, שוב ביקש הנער מאביו: "אבי, הרשה לי ליתן קול ולחלל בחלילי".

אביו הזהיר אותו באזהרה חמורה לבל יעז חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול לקחתו מיד הנער, כי הוא מוקצה.

אחר תפילת מנחה, שוב ביקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול".

כאשר ראה אביו את תשוקת בנו לחליל, אמר לבנו: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" הבן אכן הראה לו. האבא לקח את ידו והחזיק חזק בכיס בו היה מוסתר החליל, כדי לשמרו, שלא יחלל בו, וע"י יחלל את היום הקדוש.

במשך כל תפילת הנעילה, האבא הסתכל מידי פעם במחזור, אבל ידו המשיכה להחזיק בחוזקה בכיס בו היה מונח החליל.

 באמצע תפילת הנעילה, הנער משך בחוזקה את חלילו מתוך הכיס, ומיד נתן קול תרועה אדירה בחליל, דבר שהבהיל והרעיד את המתפללים.

    הבעל שם טוב, אחרי ששמע את "קול הנער", קיצר מהרגלו בתפילה, ואמר לציבור אחר התפילה:

"הנער הזה עם קול חלילו – העלה כל התפילות והקל עלי".

הנער התמים הצליח באמונתו הזכה להעלות אתו את כל הקולות והתפילות, היות ובעבודתו כרועה צאן, הצליח להתקרב לקב"ה דרך נגינתו בחליל. נוף השדות והמרחבים האינסופיים המתחברים באופק לשמי מרומים, עזר לו להבין את הקשר בין שמים וארץ, כמו יצחק אבינו שיצא להתפלל ולשוח בשדה: "ויצא יצחק לשוח בשדה… ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו יהוה".

בעצם, הנער הלך בדרכם של האבות – אברהם, יצחק ויעקב, משה ודוד המלך שהתקרבו לקב"ה כאשר הובילו והנהיגו את הצאן בשדות המרעה, מתוך אהבה לה' דרך הנגינה בחליל.

גמר חתימה טובה – משה אסולין שמיר.

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

יהדות-מרוקו-יששכר בן עמי

70-אִידָא רִיְתוּ נֵהָאר, סְבְּר עְלִיהּ עָאם

אם ראית [אותו] היום, חכה לו שנה

נאמר בעניין הקשור לחוב.

إذا ريتو نهار، صبر عليه عام

 

71-אִידָא רִיְתוּ סָאכֵּתְ, עָארְפוֹ עְלָא כֵ'רִייַּא נָאבֵּתְ

אם תראה אותו שקט, דע שהוא יושב על צואה

נאמר על אדם הזומם רעה.

إذا ريتو ساكت،عارفو على خريا نابت

 

72-אִידָא תְכּוּן נְּייָּא נְּייָּא, יִסָאעוּ מִיָּיא פְזְלָאבִּייָּא

אם התמימות תמימות, ייכנסו מאה בתוך הגלימה

הפתגם קשור לענייני אירוח.

 

73-אִייָּאם אֵללָּאהּ כְּתָאר מֵן דְרָאהְםְ צֵלְטָאן

ימי ה׳ [מרובים] יותר מן הדרהמים [מטבע] של השולטאן

קושרים את הפתגם לסיפור הקשור ללוח השחמט. מלך הבטיח למלא בקשת נתין והאחרון ביקש ליום ראשון אגורה במשבצת אחת, ליום שני 2 אגורות במשבצת השנייה וכך הלאה.

המלך הסכים אבל לא עברה מחצית החודש עד שאוצר המלך התרוקן, ועל זה נאמר:

״ימי ה׳…״ הסבר אחר ששמעתי: אם אדם יאריך ימים הוא יכול להרוויח יותר ממה שיש באוצר המלך. ועוד נמסר לי, שהפתגם נאמר בהזדמנות זו: כשאדם המוזמן לארוחה אינו מופיע, הוא מבטיח, על־מנת לפייס אח המזמין, שיבוא בהזדמנות אחרת באמרו:

״אייאם אללאה…״ מובן נוסף: נחכה ונראה.

ايام الله، كتار من ديرهام سلطان

 

74-אַייִּמָא קּוּם נְתְחְסְבוֹ; קָּאלְתְלְהָא: חֵתָּא יֵמוּתוּ דִי יִעַרְפוּנָא [ווּיִבְּקָּאוְו גִ'יר דִי יִכִּרְהוּנָא]

אמא, בואי ונתגאה; אמרה לה: עד שימותו אלה שמכירים אותנו [ויישארו אלה שמתנכרים לנו]

התוספת המצוינת בסוגריים מיותרת.

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

ש"ס דליטא

עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

את הישיבות בארץ־ישראל אפשר לחלק למספר סוגים בהתאם לתקופות הקמתן.

  • הישיבות הוותיקות. ישיבות שהוקמו במהלך המאה ה־19 על ידי תלמידי הגר״א. אלו בעיקרן הישיבות הירושלמיות של ״היישוב הישן״: ישיבות ״עץ חיים״, ״חיי עולם״, ״מאה שערים״, ״שומרי החומות״, ״שער שמים״ ו״אור תורה״ בטבריה.
  • הישיבות שהוקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה. ישיבות שלמות, על תלמידיהן ורבניהן, עלו והשתקעו בארץ־ישראל. ״סלובודקה״ שבחברון, ״לומדה״ בפתח תקווה, ״בית יוסף״ ו״נוברדהוק״ בבני ברק ותל־אביב. ״פורת יוסף״ הספרדית, ״שפת אמת״ של חסידות גור, ״קול תורה״ שהקימו יוצאי גרמניה, ו״מרכז הרב״ הציונית שהקים הרב אברהם יצחק הכהן קוק, נוסדו בירושלים.
  • הישיבות שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנים הראשונות להקמת המדינה. ישיבות אלו נשאו שמות של ישיבות מפורסמות שנכחדו בשואה, ״פוניביץ״, ״מיר״, ״חכמי לובלין״, ״סלונים״, ״פרשבורג״, ״קמניץ״, וכו', והתארגנו סביב רבנים ותלמידים ששרדו והגיעו לאחר השואה.
  • ״הישיבות התיכוניות״ ו״ישיבות ההסדר״, הקשורות לזרם הציוני ולתנועת המזרחי, שנוסדו לאחר הקמת המדינה. בישיבות אלו לומדים גם לימודי חול במסלול הכנה לבגרות. ב״ישיבות ההסדר״ מתקיים שילוב של המשך לימודים ושירות צבאי.
  • משנות השבעים ואילך נוסדו מאות ישיבות חרדיות חדשות וביניהן רבות הקרויות ״ספרדיות״, כגון: ״אור גאון״ של הרב פדידה, ״אוהל משה״ של הרב מלכה, ו״אור ישראל״ של הרב אבגי. ישיבות אלו נקראות ספרדיות משום שראש הישיבה ו/או תלמידי הישיבה הם ממוצא ספרדי. כמו כן נוסדו ישיבות של ״בעלי תשובה״ כגון מוסדות ״אור חיים״ של הרב ראובן אלבז המוגדר כגדול המחזירים בתשובה.
  • נוצרו דפוסים שונים של ישיבות. בישיבות של ״היישוב הישן״ לא נקבעו מגבלות גיל ותלמידים לומדים בהן עד סוף ימיהם; ״ישיבות קטנות״ מיועדות לבני שלוש־עשרה עד שבע־עשרה והן משמשות כשלב מעבר בין ״החדר״ או ״תלמוד תורה״ לבין ״הישיבה הגדולה״, המיועדת לבוגרי הישיבות הקטנות. התלמידים המוכשרים מתקבלים לישיבה זו בגיל צעיר יותר. ב״ישיבות הגדולות״ לומדים עד גיל הנישואין ולאחריו ממשיך התלמיד ללמוד ב״כולל אברכים״ המיועד לנשואים ולבעלי משפחות.
  • שיטת הלימוד ה״ליטאית״ היא בעלת ההגמוניה הן בישיבות האשכנזיות והן בישיבות הספרדיות. היא אומצה למעשה גם על ידי ״הישיבות התיכוניות״ ו״ישיבות ההסדר״ וגם על ידי רבות מהישיבות הקשורות לחצרות החסידים. השיטה הליטאית גורסת לימוד עיוני מעמיק ומופשט בתלמוד ומפרשיו, ניתוח מעמיק ומפורט של כל סוגייה וסוגייה, קושיות, סברות ותירוצים וסתירתם. אין ראשונים ואחרונים בסדר הלימוד, אלא מעמיקים במקורות שונים לאורך ולרוחב. ה״זמן״ המוקדש לכל סוגייה אינו מותנה בכמות החומר שיש ללמוד אלא ברצון למצות את הסוגייה מבחינת הקונספציה וההמשגה. הלימוד הוא עיוני ומופשט ואינו מכוון למטרה תכליתית. לעומתה, השיטה ה״ספרדית״ תכליתית יותר, כהיגד הארמי: ״לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא״, שמשמעותו היא להגיע למסקנת הסוגייה לפי הלכתה. לומדים סוגיית גמרא ומפרשיה על מנת להגיע למסקנה הלכתית. מלבד מספר מצומצם של ישיבות ספרדיות שלומדים בהן גמרא בשיטת הלימוד הספרדית, ברוב הישיבות הקרויות ספרדיות לומדים כיום בשיטה הליטאית. מטרת השיטה הליטאית היא להצמיח כמה שיותר ״גדולי תורה״, ראשי ישיבות ובעלי תפקידים אחרים, שישפיעו ויקרינו על כל הקהילה.

״ועד הישיבות״ הוא הגוף שמייצג ומאגד את כל הישיבות. כיוון שרוב הישיבות כיום ״דואגות״ לעצמן מבחינה כלכלית, כל אחת באמצעות הקשר הפוליטי שלה, מתרכז תפקידו של ועד הישיבות בייצוג כוללני כלפי חוץ ובעיקר בטיפול לדחיית השירות הצבאי של הלומדים בישיבות. הוועד עסק בהשגת פטור משירות צבאי עד מועד חקיקת ״חוק טל״ בדבר גיוס בחורי ישיבות. לאחר אישור החוק ניטל התפקיד מוועד הישיבות כיוון שהגיוס הוסדר באמצעות חוק. על ועד הישיבות מוטלים גם תפקידים סוציאליים, הוא מפעיל מספר בתי נופש לבני הישיבות ומשפחותיהם, ודואג להלוואות מגמ״חים לצרכי נישואין וצרכים אחרים. בראש ועד הישיבות עמד באופן רשמי, עד ליום מותו, הרב אלעזר מנחם שך (שלא היה פעיל מפאת גילו ובריאותו). לצידו כיהן הרב שלמה זלמן אויירבך ורבנים ידועים ממגוון זרמים.

גל ״החזרה לישיבות״ גדל והתעצם מאז הקמת מדינת ישראל. ניתוח התהליך ומרכיביו העכשוויים מוביל למסקנה שכנראה כך יהיה גם בעתיד הנראה לעין, אם כי ייתכן שבעוצמות מופחתות. מסקנה זו נובעת מהבנת הפן האידיאולוגי, ההיסטוריה של התהליך והרציונל הכלכלי שלו, שהוגדר במשפט אחד על ידי הסוציולוג פרופ׳ מנחם פרידמן: הפיכתה של החברה החרדית ל״חברת הלומדים״.

הערת המחבר: ייתכן שעולם הישיבות לא יגדל באותם ממדים שאפיינו אותו בשנים האחרונות. שני גורמים יכולים להאט את קצב גידולו: הראשון, המצוקה הכלכלית של המדינה כולה והחברה החרדית בפרט, שתדחוף יותר צעירים לעבודה. השני קשור לראשון, והוא הופעתם של ניצני לגיטימציה ללימודי חול ולימודים אקדמיים בסקטורים מסוימים של החברה החרדית, שעשויים להסיט חלק מבני הישיבות ללימודים אחרים.ע"כ

תחילתו של התהליך בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. החרדים החלו להתארגן לחיזוק ״עולם התורה״ ולעצירת ה״סחף״ שנבע מהמפגש עם ההשכלה ועם התרבות החילונית הציונית שרשמה לעצמה הישגים מופלאים – הקמת מדינת ישראל וניצחון במלחמת העצמאות. פרידמן מדבר על דמותו של משה שיינפלד, מראשי ״צעירי אגודת ישראל״, ורואה בו את האישיות שחוללה את המפנה ברוח הקרב של החרדים. שיינפלד נעשה למבשרה של תרבות נוער חרדית שהתארגנה כ״תרבות נגד״ לתרבות הציונית, וקרא לבנים ולבנות החרדים למרוד בחיים הדתיים במתכונתם הקיימת. שיינפלד חש בהתפרקות המתח האידיאולוגי־חלוצי בתוככי החברה הישראלית שזה עתה הקימה מדינה צעירה ונכנסה לחיי שגרה, שנלוו להם סממנים זעיר בורגנים. האידיאלים הציוניים החלו להתפרק בתוך מציאות קיומית אפורה. כנגד עולם זה הציע שיינפלד אתגר חרדי, אידיאולוגי ורדיקלי, של התמסרות טוטאלית ללימוד התורה במסגרת קהילה סגורה, הלא היא ״הישיבה הקדושה״. מול האידיאל הציוני שמתועל עתה לאפיקים גשמיים, הישגיים ונהנתנים, הציגה החרדיות תרבות נגד של ״הישיבה הקדושה״ שכולה רוחנית, והיא דוחה ובזה ל״תכלית״ ולערכים המיוצגים על ידי החברה הציונית החילונית.

היוצרות התהפכו – במזרח אירופה ביטאה הבריחה מהישיבות מרד נעורים ודחיית אורח החיים הדתי ה״שטעטעלי״; במדינת ישראל ״החזרה לישיבות״ מסמלת ביטוי למרד נעורים שמופנה נגד ההורים והדור הישן, שמחפש ״תכלית״ ודרך חיים זעיר בורגנית במדינה החדשה ובחברה המערבית. ״החזרה לישיבות״ הפכה גם למרד כללי נגד החברה הישראלית.

הפיכת המרד לתופעה חברתית משמעותית כרוכה גם בשינוי סדרי חיים – שחרור הצעירים מעול פרנסה ומחיה, כך שיוכלו להקדיש את עצמם באופן מוחלט ללימוד תורה, ויתנתקו ממגע עם החברה הסובבת שעשויה להשפיע עליהם לרעה.

הנתק המוחלט מהחברה הסובבת, מהקדמה ומהטכנולוגיה, יצרו פערי השכלה בין הצעיר החילוני לבין הצעיר החרדי, ולמעשה נסתמה כל דרך להשתלבותו הכלכלית והיצרנית של הצעיר החרדי בחברה. באופן זה הלכה וגברה תלותם של הצעירים בהוריהם והפכה למוחלטת. משקצרה ידם של ההורים לכלכלם (מדובר בדרך כלל בהורים קשיי יום) התארגנו הישיבות לדאוג לכלכלתם. בשנות החמישים גייסו הישיבות סכומי כסף נכבדים מיהודי העולם שרבים מבניהם פיתחו נוסטלגיה ורגשי אשם כלפי העולם הדתי־מסורתי שנכחד. תורמים רבים ראו בישיבות מעין מוזיאונים שבהם משתמרת המורשת. גם חוקי המס בארצות־הברית, המעודדים תרומות למוסדות דת, הקלו על ההתדמות לישיבות. אולם עם חלוף השנים נידלדל מקור כספי זה כמו כל המגביות שנאספו בקרב יהודי התפוצות. הסיבות מגוונות ונציין אחדות מהן: חילוף הדורות והיעלמותו ההדרגתית של הדור שהכיר את תרבות השטעטל וחש נוסטלגיה ומחויבות להמשיך את קיומה של הדת היהודית; מתן עדיפות לצרכים המקומיים ההולכים וגדלים בתחומי החינוך, והעלויות הגבוהות של קיום החיים היהודיים בתפוצות; מעשי שחיתות שנתגלו בחלק ממערכות ההתרמה ובאורח החיים הבזבזני והראוותני של הגורמים המתרימים. קיומן של הישיבות ו״חברת הלומדים״ חייבו בהדרגה הישענות על מקור כספי אחר – ציבור משלמי המס בישראל. עם השנים, ככל שהתרחבה ״חברת הלומדים״, הלכה וגברה התלות בגורם הזה.

מאז שנות השבעים התקרבה ״אגודת ישראל״ אל הממסד השלטוני עד אשר בשנת 1977, עם ה״מהפך״, הצטרפה לקואליציה של מנחם בגין. ״אגודת ישראל״ לא הצליחה לשמור על התבדלותה בתוך החברה הישראלית והיתה זקוקה לזירה הפוליטית. ההכרעה בעד השתתפות קואליציונית בממשלת המדינה החילונית נעשתה מתוך דאגה לקיומה של ״חברת הלומדים״. ״אגודת ישראל״ יצאה ידי חובה כלפי החרדים בכך שביקשה לא להיות חברה מלאה בממשלה והסתפקה בחברות בקואליציה. אולם היא תפסה עמדות מפתח שלטוניות חשובות כגון: ראשות ״ועדת הכספים״ וראשות ״ועדת העבודה והרווחה״ של הכנסת. עמדות אלו נתנו בידה עוצמה ויכולת השפעה על חלוקת הכספים והחקיקה הסוציאלית, שתתאים לצרכי ״חברת הלומדים״.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

עמוד 176

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר