ארכיון יומי: 26 בספטמבר 2020


סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי. מסיפורי משפחת עזרן רפאל – פרק 2/4

באדיבותו של מר סולי עזרן -המחבר ומספרן

ב"ה

סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי.                                                                                               

מסיפורי משפחת עזרן רפאל – פרק 2/4

חיכיתי לרפאל בבית בעודי מפעיל את גלגלי ההכנות. כעת, כאשר אימי מוכנה לצאת למסע קיבוץ הגלויות שלנו, לא נרשה לעצמנו לאבד זמן ודקה מבלי לקדם את ההכנות. בנתיים החלה תסיסה בעיר, ומכל עבר כבר דיברו על עלייה, ולרגע דמיינתי לי כאילו תתרחש יציאת מצריים שלנו וכי סאפי תתרוקן מיהודיה. אותה העיר, שידעה ימים יפים ושאוכלוסייתה היהודית הגיעה לכדי עשרים וחמישה אחוז מכלל העיר, כלומר מעל 5000 יהודים. אך זה היה בעבר, כעת היינו לא יותר מ- 400 נפש וזה כל עוד אני עדיין כאן.

בית ספר אליאנס שימש כמטה מוסתר לאנשי המסגרת והסוכנות היהודית כדי לעשות פעילותם בדיסקרטיות מוחלטת. זה היה במסווה של הרשמה ללימודים והורים באו כאילו לרשום ילדיהם. זה פעל בלי בעיות ואפילו כולנו זיהינו הג'יפים "וויליס", רכב שטח עם הנעה קדמית בצבע קרם שיכל לקחת עד 10 אנשים כולל הנהג. עם רכבים מסוג זה, הם חרשו את כל מרוקו לרשום, ללוות ואף לפעמים להוביל ישירות לנמל או שדה – תעופה מועמדים לעליה לארץ. אף פעיל לא היה מסאפי כדי שלא יזוהה, תמיד היה מעיר אחרת, מחו"ל או חברים שעברו הכשרה בנושא בארץ.

סולי, בנעוריו, היה בקבוצה של תנועתה צופים ובמסגרת הזאת, לאחרונה, עזרנו לציונים שבאו מהארץ לבצע רישומים וסידורי ארגון עלייה. בשנה שעברה, במסווה של הצופים, עשיתי מסע איתור יהודים בסהרה המרוקאי ורשמנו מקומות בהם עדיין יש יהודים, כדי למסור אותם לסוכני העלייה שיתקרבו אליהם.

בהמשך, במסגרת לימודי בגרות שלי, גרתי אצל גברת, האלמנה בשם מלול, בעלת מלון רויאל, למשך שלוש שנים בעיר מזאגן. גוייסתי מדי פעם לעזור למסגרת ולציונים שגרו במלון. אלו באו לבצע מעקבים וללוות נוסעים שעלו בדרכים רשמיות או לא-חוקיות , שלא היו ידועות בגלל הסיכון הטמון בם. והנה היום אני, אמור גם לעזור בארגון המסע המשפחתי והעצמי כמשתתף בפעם האחרונה ממרוקו. שובצתי למשימה של מעקב ודיווח אחר האוטובוסים אשר יקחו את כל הקבוצה הזאת עד הטיסה שתצא את המדינה.

תאריך יציאתנו מסאפי נקבע ליום שלישי (פעמיים כי טוב) 11 לאוגוסט 1964- ג' באלול ה'תשכ"ד.         

חודש סליחות לנו, היינו זקוקים לימים הללו כדי להיטהר לפני קיום שובת ציון. זה הצדיק המפגשים הליליים בבתי כנסת להעברת מידע יעיל בין המועמדים ליציאה לארץ. לשנה הבאה (ה'תשכ"ה) בירושלים היתה משמעות ריאלית ואמיתית לגבינו.

הכל נשמר בסוד כי פחדנו משכננו, מהעובדים ובמיוחד מהמשטרה, אשר ניהלה מסע חסר רחמים למניעת עליית יהודים לארץ. כדי להרגיע הערבים רצה לה הידיעה שכל יהודי, העוזב את העיר נוסע לקנדה – "קנדה" מילת הקסם שהרחיקה אותם מרוב השאלות הקושרות אותנו לישראל – עד שלפעמים אנו באמת וכמעט האמננו שקנדה, זה היעד! העיקר שלצעירים הכנסנו לראש היעד המדומה הזה שלא ימעדו בפיהם. אנשי המסגרת במרוקו הבטיחו שאין סכנה וכי ידחו את המסע אם תהיה כל סיבה שהיא שתפריע ליציאה. לאחר שבדקנו שיהודים אחרים יצאו בשלום והגיעו לצרפת, החשש נרגע, ויכולנו להתמקד בהכנות ביתר שאת.

רפאל החל מיד במכירת הבתים שלו. לא היה ספק שהעסקה תצליח כי היה זה בית שידע שמחה ואושר. שם נולדו לנו מרטין, רותי ובני – בנימין הקטן. אחרי הבית, הגיע תורן של החנויות והסחורה, שחלקה היה עתיד להילקח לארץ כדי להתחיל חיים חדשים שם. חנות אחת נמכרה ואת השניה החליט לתת כפיצויים לעובד הערבי הנאמן לו מזה שנים רבות – אל-עארבי. אבי החליט לקחת את הדלפק עליו עבד שנים ואותו הפכנו לארגז מטען ומילאנו אותו בחפצים של החנות, כמו מכונות התפירה, מתקן הגיהוץ המיוחד לחייטים, שלל  בדים למכנסיים, חליפות מטובי המותגים ועוד מחפצי הבית.

נקנו עוד שני ארגזי ענק חדשים אצל הנגר מר אהרון בנשבת, שאף הוא עתיד להיות בקבוצתנו עם משפחתו הענפה ורובם חברי נעורים מדורי דורות, הארגזים הובאו הביתה למילוי. לא נותר מקום בפרוזדור הכניסה, לכן ארגז אחד עבר לקרוב המשפחה סרוייה ארמונד,אשר הניח אותו בגינת הווילה שלו, כי אף הוא התכונן  ליציאתו יחד איתנו. הארגז מהחנות נלקח ישירות למחסן בתחנת הרכבת של סאפי. שם הסוכנות אירגנה איסוף של כל המטענים של היוצאים. היתה חובה לרשום על הארגזים רק את מספר הקוד שניתן לכל משפחה ולא כל שם או רישום נוסף. הארגז השני התמלא מהר.

כל המשפחה עמלה להשלים את כל החורים, כדי שלא יישארו כיסים ריקים. אני זוכר את עצמי, בן שבע עשרה וחצי, עומד ומנהל את רשימת התכולה כפי שנדרש לטובת הביטוח (אולי זה מה שלימים עשה ממני עמיל המכס הישראלי שנהייתי) ושואל את עצמי איך ארגז כל כך דחוס וכבד יזוז מפה.מוקדם בבוקר הגיעה עגלה עם חמור ונכנסה אחורנית עד המדרגות הבית, ושלושה פועלים מרוקאנים נכנסו לבית והתחילו לגלגל את הארגז מעלה ומטה עד המהפך האחרון מגובה המדרגות ישירות אל העגלה. אמרתי לעצמי, מסכן החמור, הוא בטוח יכרע תחת עומס הנפילה על גבו. ירד העגלון והתיישב על גב הבהמה והורה על הגלגול אחרון. עיניי פנו לשמיים שלא יקרה כלום למטען ולחמור, וכך בחבטה אחת, הפרד קיבל את הארגז בעמידה בגבורה! כנראה ברכת השמיים איתנו על המטען הקדוש ועל החייה המסכנה. הארגז השני עשה דרכו כמו הראשון ובכך התחילה מלאכת המזוודות – מטען נלווה אחד לכל נפש, בתוספת תיקים אפשריים.

הייתי כל כך שקוע בהכנות שלא שמתי לב שגם סביבנו עוד משפחות התכוננו ליציאה. הייתי הולך בצהריים למועדון הימי בנמל Le Club Nautique לפגוש את חבריי ולפשפש בים הנעים, כאילו להיפרד מהים האטלנטי ומהחוף שגדלנו בו. בשיחת רעים גיליתי כי מרבית חבריי יהיו עימי במסע או בסמוך לתאריך שלנו. כך הפך לשיחת השעה כל נושא העלייה, ושמחתי שלפחות חלק מחברי ילדות שלי יחוו את האירוע יחד איתי. מובן שהחלפנו כל מיני עצות, אזהרות, ומידע איך כל אחד פתר את בעיותיו.

בעיר, היהודים נפגשים בבתי כנסת וככל שעברו הימים, נהיה ברור לכולנו שהמסע הזה יהיה הכי גדול שעירנו ידעה ושהעיר סאפי תשנה את פניה. יהודי סאפי הם כמעט משפחה אחת ענקית. כולם מחוברים לכולם ומכירים כל משפחה ומשפחה על דורותיה. ומי שיוצא כעת יודע היטב מי הולך להצטרף אליו בעתיד הקרוב.

אני לא זוכר של מי היה הרעיון לקחת בגדי חאקי כי זה מה שמתאים למזג האוויר הישראלי, אז כולנו חיפשנו איפה לרכוש אותם. גילינו שמקום אחד, בדרך לבתי-חרושת לסרדינים בסידי רוזיאה, מוכר עודפי צבא אמריקאי, וכך הזבן מילא את כל מבוקשנו ואף הפך לעסק מרוויח מאז פעילות העלייה נכנס להילוך מואץ. הוא התמחה בלבוש מיוחד זה ואף הפך ליועץ אופנה לבגדים לעלייה לארץ. הוא נכנס לסוד הדבר מרוב לקוחות והיה יכול להגיד מה חם מידי ומה לא כדאי בישראל – מבחינתו הכול, הרמאי המליץ על הכל לטובת כיסו כמובן. מצאתי את עצמי לבוש בחאקי כמו חייל ישראלי מדומה. הבגדים הללו מצאו מקומם בתחתית המזוודה כדי לא לעורר את חשדם של המוכסים בעת בדיקות המטען.

כעת טיפלנו בכספים וברכושנו, איך לקחת אותם או להעבירם. חלקם מצאו את דרכם בסולייה העבה של הסנדלים שנקנו לכל המידות: לאבי, לבבר אחי בן 15, ואנוכי. רפאל מצא סנדלר – כ'רראז – שהסכים לחפור בסוליה מבלי לשאול שאלות, ולאחר מילויין על ידיו, נתפרו חזרה כלא היה ולא נברא.אלו הסנדלים היקרות ביותר בחיי, כל כך הרבה נדחס לתוכן בשטרות גדולים. לאחר מלאכת ההנעלה, מילאנו שפורפרות משחת שיניים וקרמים למיניהם, בעבודת אומנות החזרנו אותם כחדשים בחפיסותיהם.

לגבי ההלבשה, הרי רפאל כחייט התמחה בהסתרת פריטים בתוך ביטנות של מעילים, חגורות ואף בכובעים. אמי דחתה את הרעיון וביקשה שלא לתת לה דבר להסתיר כי היא לא תעמוד במבחן. הספיק לה לקחת את התכשיטים שלה, אותם חילקה בינה לבין הבנות עד הגעתנו ליעד בטוח יותר.

אני, לקחתי עמי בנוסף לדברים אחרים, סיר בישול קטן וקופסא לאבקת חלב GUIGOZ עבור בני אחי. הוא אהב את המעדן מאוד והיה נוח להכין לו המטעם בדרך. אולם הכלי הזה רוקן ומילאתי אותו בשטרות כסף מרוקאי בכל התחתית, והכל חזר לקדמותו, נסתם כאילו היה מקורי ומושלם. את זה בעוד מועד אקח ביד למשך המסע. לקחנו איתנו כסף מרוקאי כי נאמר לנו שניתן להשתמש בו בצרפת בחנויות מיוחדות ופטורות ממס במרסיי, שהוקמו עבור העולים מצפון אפריקה בעוברם דרך העיר מרסיי. בתי המסחר הללו פרחו ועשו עסקים טובים במכירת כלי חשמל ביתיים לעולים, ללא מיסים, המיועדים לייצוא לארץ. כל אחד מאיתנו היה מוכן עם רשימה של מוצרי חשמל לקנות במשך השהות שם, החל ממקרר ועד מכונת כביסה.

סיפורה של עזיבת קהילת יהודי סאפי. מסיפורי משפחת עזרן רפאל – פרק 2/4

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר