ארכיון יומי: 13 בספטמבר 2020


נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי ראש השנה

נתיבות המערב

מנהגי ראש השנה

א-נהגו רבים לצום בערב ראש השנה:

ב-נהגו להקפיד בטבילה לכבוד ראש השנה:

ג-נהגו לעלות לקברי הורים, ולהשתטח על קברות הצדיקים, בערב ראש השנה:

ד-נהגו שאין לובשים בגדים חדשים בראש השנה, ויש נהגו לקנות סיר חדש לכבוד היום:

ה-נהגו בערבית של ראש השנה לפתוח את התפלה בפיוט הנורא ״אחות קטנה״, ואחריו מזמור החג, ויש נהגו להיפך, וביום ב׳ פותחים בפיוט ״חון תחון״:

ו-נהגו בערבית של ראש השנה שחל בשבת כסדר זה: מזמור לדוד הבו לה׳, במה מדליקין וקדיש. לכה דודי, מזמור שיר ליום השבת, למנצח על הגתית, ויש שאין אומרים במה מדליקין:

ז-נהגו בראש השנה וביתר ימים טובים כשחלים בחול, מדלגים פסוק מזמור שיר ליום השבת, ומתחילים מהפסוק טוב להודות לה׳:

א-כן הביא בספר נהגו העם (ראש השנה), וכמובא בשו״ע (סימן תקס״א ס״ב), וראה בזה בילקוט״, מועדים (עמוד פ״ב):

ב-כן נהגו רבים, וראה בזה באורך כה״ח (סימן תקפ״א ס״ק פ״ב):

ג-כן המנהג פשוט, והביאו בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד רפ״א), והתפלה שם מתקבלת ביותר עיי״ש:

ד-כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ר׳), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו (ראש השנה), וכן כתב בכה״ח (סימן תקפ״א ס״ק ע״ט), וראה בזה גם בקיצור שו״ע להגר״ב טולדאנו (ח״ב עמוד ר״פ), והטעם כדי שלא יסור מורא יום הדין מעליו, וענין סיר חדש מובא בנו״ב (עמוד כ״ז) והוא לסימנא טבא:

ה-כן המנהג פשוט, ובספר חמדת ימים כתב להקדים אחות קטנה למזמור, וראה בזה במחזורים ישנים, ונהרא נהרא ופשטיה:

ו-כן המנהג וכן מצוין במחזורים ישנים, ונהרא נהרא ופשטיה:

ז-כן המנהג פשוט, והובא בספר נוהג בחכמה (עמוד רמ״ב), וכן מצוין במחזורים ישנים, וכן מנהג תוניס ולוב וכמובא בספר גאולי כהונה (עמוד ת״ר) ובמנהגי לוב (יו״ט), וראה בזה בכה״ח (סימן תפ״ח סק״ב), וראה בספר לבי ער (סימן י״ח):

ח. יש נהגו בימים נוראים לכפול בקדיש ״לעילא לעילא״, ואומרים עושה ״השלום״ במרומיו בעושה שלום של העמידה ושל קדיש תתקבל:

ט. נהגו בראש השנה ויום הכפורים, שהחזן מגביה קולו בעמידה.

י. נהגו בראש השנה ויום הכפורים, בפתיחת הפרנסה, והיא נמכרת בדמים מרובים, והזוכה בה פותח את ההיכל לפני עלינו לשבח, ואומר לבדו בנעימה מיוחדת את ״לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה״, ובסיומו שבים הציבור ואומרים אותו:

יא. נהגו בסדר ליל ראש השנה: קידוש, נטילת ידים והמוציא, ואחריו בסדר זה: תפוחים, כרתי, סלקא, תמרי, קרא (דלעת), רוביא (שעועית), רימון, דגים, וראש כבש, ויש נהגו בסימנים לפני נטילת ידים:

יב. נהגו לטבל המוציא בדבש או בסוכר:

יג. יש נהגו לאכול שומשומין ואומרים: יהי רצון שירבו זכיותינו כשומשומין:

יד. יש נהגו להוסיף ריאה, ואומרים: ראה נא בענינו, וריבה ריבנו, וגאלנו גאולה שלמה וקרובה למען שמך, והאר עיננו במאור תורתך:

טו. נהגו לאכול בליל ראש השנה שבעה מיני ירקות מבושלים:

ח-כן יש נוהגים. וראה במ״ב (סימן תקפ״ב סקט״ז). ובענין השלום ראה בכה״ח שם (סקט״ו):

ט-הנה כן המנהג, וכן פסק מרן בשו״ע (סימן תקפ״ב ס״ט), וראה בזה במקור חיים (פרק ר״י ס״ח), וראה בזה בחוב׳ אור תורה תשרי חשון תש״מ (סימן ה׳) ושם ניסן אייר תש״מ ןסימן נ״ט):

י. כן המנהג פשוט, והובא בספר לקט הקציר (סימןל״א סקכ״ו) ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו (ראש השנה), והוא לסימנא טבא ולפרנסה טובה בעת פתיחת שערי היכל, בעת אשר כל באי עולם עומדים לפניו כבני מרון, מי ישפל ומי ירום, מי ייעני ומי יעשר, וענין חשיבות מזמור הזה ראה מש״כ בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד ש״ע): ובכה״ח (סימן תקפ״ב ס״ק טו״ב):

יא. כן הסדר הקדמון וכמובא במחזורי ליוורנו, וראה בזה בשו״ת מקוה המים (ח״ה עמוד ל״ו), ואם זה לפני נטילה או אחרי הנטילה. ידועים המנהגים בזה, וראה באורך בילקוט״י מועדים (ר״ה), ובבית היהודי ח״ג (הל׳ ראש השנה):

יב. כן המנהג פשוט, והובא בספר נהגו העם (ראש השנה), וראה בזה בספר ברית כהונה (מער׳ ר׳), וכה״ח (סימן תקפ״ז סק״ד), והכל לסימנא טבא, שתהיה השנה הבעל״ט מתוקה כדבש:

יג. כן הביא בספר מים חיים (רמ״ב), וכן הביא בקובץ מנהגים להר״ש דנינו (ראש השנה), והטעם משום שיש הסוברים שרוביא היא שומשמין, עיי״ש במים חיים:

יד. כן מנהג יהודי מקנס, וכמובא בספר נהגו העם (ר״ה), ומקורו מהטור (סימן תקפ״ז), וראה בזה בספר מועד לכל חי(סימן י״ב סק״ח), ובכה״ח (סימן תקפ״ז סקט״ו):

טו. כן נהגו רבים, והביא זה בספר מים חיים (רמ״ב), ושבעת הירקות הן: קשואים, דלעת, חומוס, פולים, כרתי, תרד, לפת, וכ״ז לסימנא טבא ע״ד הנאמר: אכלו משמנים וכו׳ כי קדוש היום לאדוננו, שנדרש על ראש השנה כידוע:

טז. נהגו בשחרית של ראש השנה, כשהחזן קם לתיבה עומדים שני אנשים לצידו במשך כל התפלה, ובוחרים באנשים כשרים ובקיאים בתפלה:

יז. נהגו בר״ה ויום הכיפורים, לומר את הפיוט האדרת והאמונה לפני ברוך שאמר, החזן אומר את הקטע, והציבור עונה ״לחי עולמים״ והכל בנעימה מיוחדת:

יה. נהגו לומר את כל הפיוטים שנתקנו במקומם, וכפי שהיה נהוג מימי קדם:

יט. נהגו שהחזן אומר אבינו מלכינו וכר והציבור עונה אמן, למעט ד׳ קטעים בהם כל הציבור אומרים יחד, והם: אבינו מלכינו הראשון והשני, זכור כי עפר אנחנו, והאחרון:

כ. נהגו כשראש השנה חל בשבת, אין אומרים כלל ״אבינו מלכנו״, ויש נהגו לאומרו, בדילוג קטעים המוזכרים בהם חטאים ופשעים:

כא. נהגו להעלות את התוקע לעליית חמישי, בשני ימי ראש השנה:

כב. נהגו בתקיעות דמיושב (לפני מוסף) שהתוקע עומד, והציבור יושבים, ואפילו בברכות:

טז. כן כתב בספר נו״ב (עמוד ק״ד), וראה בזה בשו״ע (סימן תרי״ט ס״ד) ובלקט הקציר (עמוד תקמ״ו), והטעם ע״ד מה שנאמר ״ואהרון וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד״, ויש לזה גם מקור מהזוהר (פ׳ שמות):

יז. כן מובא במחזורים ישנים, וכן מנהג שאר קהלות הספרדים, והוא הכנה רבתי לתפלת הימים הנוראים, וראה בשערי תפלה (עמוד צ״ח) שמביא בשם הקדמונים, שכשישראל אומ׳ ברוך שאמר, המלאכים אומ׳ האדרת עיי״ש:

יח. כן המנהג פשוט, ובמחזורים ישנים הובאו כולם במקומם, וראה בזה בספר יחוה דעת להגר״י חזן (סימן כ״ה), ובספר מקוה המים להגר״מ מלכה (סימן ל״א), וכן כתב הגר״ש משאש בשו״ת שמש ומגן (ח״א סימן מ״א), ובהסכמתו למחזור נר יצחק, וראה עוד בספר מנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר (עמוד ק״ג) בשם מהר״י בן ואליד, וכן כתב הגר״ח הלוי בספרו עשה לך רב (ח״ה עמוד פ״א):

יט. כן המנהג פשוט, ואולי משום חשיבותם ותוכנם המיוחד אומרים אותם כולם יחד:

כ. הנה בספר נוהג בחכמה (עמוד רל״ז) ובספר השמים החדשים (סימן פ״ו) ובלקט הקמח (אות א׳) כתבו, שאין אומרים אבינו מלכנו בשבת, וביוה״ב שחל בשבת יש שאומ׳ אותו, ואלו בספר נהגו העם (ר״ה) כתב שאומ׳ אותו בשבת, רק שמדלגים חטאים ועוונות שבו(וראה בכה״ח סימן תקפ״ד סק״ח):

כא. כן נהגו רבים, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ומקורו ברמ״א (סימן תקפ״ד ס״ב), והטעם בזה כי התוקעים נמנעים מקבלת שכר, לפי המובא בשו״ע סימן תקפ״ה, לכן כפיצוי מעלים אותם לעליית חמישי, וראה עוד טעם בלבוש (סימן תקפ״ד ס״ב):

כב. כן המנהג. והביאו בקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ר״ה), ומשום כך נקראו תקיעות דמיושב:

כג. נהגו לומר את הפיוט ״ונתנה תוקף״, בחזרה, כקטע ועל המדינות וכו', אחרי ״ויצרי מעללי איש״:

כד. נהגו לתקוע במוסף בלחש ובחזרה, ולפני ״תענו ותעתרו״, ותרועה גדולה אחרי עלינו לשבח, ויש נהגו שאין תוקעים בלחש כלל, ומשלימים זה לפני עלינו לשבח:

כה. נהגו רבים בראש השנה לבשל ״כוסכוס״ מתוק, ושולחים לעניים:

כו. נהגו להקפיד שלא לישון בראש השנה ביום, גם ביום א׳ וגם ביום ב׳:

כז. נהגו במנחה של צום גדליה, להפטיר את ההפטרה ״דרשו לה׳ בהמצאו״:

כח. נהגו באם טעה האדם ואמר ״מלך אוהב צדקה ומשפט״, בעשרת ימי תשובה, אינו חוזר.

כט. נהגו לומר ״אבינו מלכינו״ בעשרת ימי תשובה, שחרית ומנחה, ויש נהגו שאץ אומדים אותו כלל:

ל. יש נהגו לפתוח את תפלת שחרית בימים נוראים בתפלה: אלקינו וא״א, מלוך על כל העולם כולו בכבודך וכו׳:

כג. כן המנהג, וכך מצוין במחזורים ישנים:

כד. כן המנהג פשוט והביאו בספר דרכי דוד (סימן מ״ז), והמנהג השני ג״כ היה קיים באיזה קהלות והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד רט״ו):

כה. כן הביא בספר קיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד רפ״א), והוא עדה״ב אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, שדרשוהו חז״ל על ר״ה:

כו. כן המנהג, והוא ע״פ המובא בירושלמי, מאן דדמיך בר״ה, דמיך מזליה כוליה שתא:

כז. כן כתב בספר נהגו העם (תעניות) שכן המנהג בפאס, וכנפסק בשו״ע (סימן תכ״ח ס״ה), וכן כתב בעשה לך רב(ח״ה עמוד שס״ו), וראה עוד בזה בספר מנהגי החיד״א (ח״ב עמוד קל״ט), ובספר נר לעזרא (עמוד צ״ח):

כח. כן הביא בספר מים חיים (סימן ש״ז) ובספר נהגו העם (ראש השנה), ובקיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(ח״ב עמוד ק״ה), וכדעת הרמ״א (סימן תקפ״ב ס״א), וכן פסק שם הכה״ח והבן איש חי (פרשת נצבים ס״י), וידועה דעת מרן הגרע״י שליט״א ע״פ מרן השו״ע שיש לחזור:

כט. כן המנהג פשוט וכשאר עדות ישראל, אלא שמנהג התושבים בפאס שלא לאומרו כלל, והביאו בספר נו״ב (עמוד רכ״ח) עיי״ש;

ל. כן מובא במחזורים ישנים, והביאו בספר נהגו העם (ראש השנה):

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי ראש השנה

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-ראש השנה

אוצר-המנהגים-קהילות-תאפילאלת.

ראש השנה

א. ערב ראש השנה

חסידים ואנשי מעשה, וכן נשים, מתענים בערב ראש השנה עד לפני מנחה.

בערב ראש השנה לאחר שחרית עושים התרת נדרים.

המנהג בכל קהילות תאפילאלת שלאחר התרת נדרים המתפללים משלמים נדרים, תרומות ועליות שנדבו לבית הכנסת ולחזן בשעת עלייה לתורה, ופורעים את חובם עבור קניית מצוות שקנו מאחרי פורים ואילך.

אין משתטחים על קברי אבות בערב ראש השנה.

  1. 1. תפילת ליל ראש השנה

סדר התפילה של ליל א׳ הוא על פי ׳זכור לאברהם׳: ׳לשם יחוד', ׳יהי רצון, ׳ונח מצא חן…׳ עשר פעמים, 'אחות קטנה׳, ׳למנצח׳, ׳טוב להודות׳, ערבית.

בתום התפילה החזן אומר את תפילת הפרנסה: ׳לדוד מזמור הארץ ומלואה׳(תהלים כד), והקהל חוזר על המזמור, ואחר כך החזן אומר ׳יהי רצון, אחר כך קדיש ׳יהא שלמא/ ׳ברכו׳, ׳עלינו לשבח׳ ושוב קדיש ׳יהא שלמא׳ ו׳יגדל/ ואין אומרים ׳לדוד ה׳ אורי וישעי׳.

נוהגים שאחד אומר את תפילת העמידה בקול רם, והכול עוקבים אחריו בלחש בכל התפילות: ערבית, שחרית, מוסף וגם מנחה.

גם בקצר א־סוק אמרו בקול את תפילות העמידה, וגם בחגים ׳אתה בחרתנו׳.

אין מכפילים בקדיש ׳לעילא לעילא׳.

אומרים ׳עושה השלום במרומיו׳.

סדר התפילה של ליל ב׳ כמו בליל א׳, אבל אין אומרים בו לא ׳אחות קטנה׳ ולא ׳חון תחון׳.״

קידוש וברכות של ליל ראש השנה

אין אומרים את הפסוקים לפי הסדר הכתוב ב׳בן איש חי׳: ׳ונח מצא חן בעיני ה״ (שתים עשרה פעמים), ׳ויזרע יצחק׳(שתים עשרה פעמים), ׳כי עמך מקור חיים׳ (עשר פעמים), ׳אור זרוע לצדיק׳(שבע עשרה פעמים), ׳ואמרתם כה לחי׳(עשר פעמים). כך היה מנהגו של מרא דאתרא יש״א ברכה שלא לאמרם, אבל בארץ יש מי שהחלו לאמרם כ׳בן איש חי

מקדשים על היין או על מאחיא, נוטלים ידיים, מברכים ׳המוציא,, מטבילים את הפת במלח כרגיל ולא בסוכר.

מברכים על הסימנים לאחר נטילת ידיים וברכת ׳המוציא,.

סדר ברכות הסימנים הוא כמובא במחזור ׳זכור לאברהם לראש השנה,: תפוח בדבש, כרתי(במקום כרתי אוכלים לכטרא = סוג של עלי סלק ירוקים וגדולים), סלקא (סלק אדום), תמרים, קרא(=דלעת), רוביא(=שעועית יבשה), רימון, דגים, ראש כבש.

מבין פרות העץ מברכים תחילה על התפוח.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לאכול גם שומשמין, סמל לריבוי.

בסוף הסעודה אומרים זוהר ומשניות מסכת ראש השנה.

בראש השנה נמנעים מאכילת דברים חמוצים, חריפים או שחורים כמו חצילים.

בקידוש ליל שני של ראש השנה מניחים לכתחילה פרי חדש על השולחן ומברכים ׳שהחיינו׳ בסוף הקידוש, וגם אם אין פרי חדש מברכים ׳שהחיינו׳.

סדר תפילת שחרית

פותחים ב׳רבונו של עולם׳, ׳כל ברואי מעלה ומטה׳, הפיוט ׳יה שמך ארוממך׳ ואחר כך ׳ותתפלל חנה׳.

שלא כבשבתות וימים טובים שבהם מדלגים על פרשת העקדה ומתחילים מ׳אשרנו מה טוב חלקנו׳, בראש השנה מתחילים כמו בחול מפרשת העקדה.

החזן אומר דרוש לראש השנה לפני ׳ה׳ מלך׳.

בקהילות דרום תאפילאלת נהגו לומר לפני ׳ה׳ מלך׳ את הפיוט ׳ה׳ ה׳ אל מושיע וגואל / אל נדרש לכל שואל׳  ואחריו ׳ה׳ מלך׳ בנעימת הפיוט.

בקהילות דרום תאפילאלת אין אומרים ׳יגדל אלהים חי׳ אחרי ׳רננו׳, אלא ׳האדרת והאמונה׳ ואחר כך ׳ברוך שאמר׳.

בכל קהילות תאפילאלת אין מעמידים סומכים בתיבה, והחזן אומר את כל קטעי התפילה.

לפני החזרה אומרים ׳ה׳ שמעתי שמעך יראתי׳, ׳אתאנו לחלות׳, ׳אוחילה לאל׳.

בקהילות דרום תאפילאלת לאחר החזרה של תפילת שחרית אומרים: ׳ה׳ יום לך אערוך תחינה׳ ו׳אלהי אל תדינני׳.

פיוטים לראש השנה – מנהגים ייחודיים לקהילות דרום תאפילאלת

אין מרבים בפיוטים בראש השנה, ובוודאי לא בהפסק תפילה.

הפזמון ׳יה שמך ארוממך׳ לר׳ יהודה הלוי נאמר לפני ׳ותתפלל חנה׳.

הפיוט ׳האדרת והאמונה׳ נאמר לפני ׳ברוך שאמר׳.

הפיוטים ׳ה׳ יום לך אערוך תחינה׳ ו׳אלהי אל תדינני׳ נאמרים לאחר החזרה של תפילת שחרית.

שאר הפיוטים המופיעים ב׳זכור לאברהם׳ – ׳שואף כמו עבד, ׳שופט כל הארץ׳ ו׳ידי רשים׳ – אין נוהגים לאמרם.

גם את הפיוט ׳ונתנה תקף׳ לא נהגו לומר, אבל יש שהיו מלמדים אותו לתלמידים לפני ראש השנה.

אומרים את הפיוט ׳ה׳ שמעתי שמעך יראתי ה״ לפני חזרה של שחרית.

בריסאני ובגיגלאן אומרים את כל הפיוטים הנ״ל בשחרית לפני ׳ותתפלל חנה׳.

בריסאני אומרים ׳ונתנה תקף׳ בחזרה.

בקהילות צפון תאפילאלת, כמו בקצר א־סוק, אומרים את הפיוטים בראש השנה במקומם, כבשאר קהילות מרוקו וכפי שמופיעים במחזור התפילה, בלי חשש להפסק.

דרוש והוצאת ספר תורה

חזנים תלמידי חכמים אומרים דברי תוכחה לקהל בבית הכנסת בראש השנה יותר מפעם אחת, ובעיקר לפני תקיעות השופר.

מרא דאתרא יש״א ברכה נהג לומר דברי כיבושין שלוש פעמים בתפילה: לפני ׳ה׳ מלך/ לפני ׳ברוך שאמר׳ ולפני הקריאה בתורה.

תקיעות בשופר

אין אומרים ׳עת שערי רצון׳ בעמידה ליד ההיכל לפני הוצאת ספר תורה, אלא בישיבה לאחר החזרת ספר תורה להיכל לפני התקיעות.

אין נוהגים למנות תוקע, אלא החזן הוא התוקע.

אין מקריאים לתוקע את סדר התקיעות.

התוקע שוהה קצת בין תשר״ת לתש״ת ובין תש״ת לתר״ת.

סדר התקיעות – כמקובל בשאר הקהילות.

תהלים

קוראים תהלים בראש השנה לאחר סעודת היום.

יש משכימים לומר כל התהלים פעמיים כמניין ׳כפר׳ לפני שחרית בבית הכנסת.

מתפללי בית הכנסת ע״ש בבא צאלי בארפוד היו קוראים מחצית ספר תהלים ביום א׳ ומחציתו ביום ב׳.

בישול ואפייה בראש השנה

נוהגים לבשל בשני ימי ראש השנה דבר יום ביומו.

יש שנהגו לאפות לחם בראש השנה, במיוחד ביום השני של החג שחל בערב שבת.

תשליך

יום ראשון של ראש השנה אחרי תפילת מנחה הולכים המתפללים מכל בתי הכנסת אל הנהר ושם אומרים ׳תשליך׳.

אם חל יום ראשון של ראש השנה ביום שבת דוחים את אמירת התשליך למחרת.

בקצר א־סוק אומרים תשליך גם בשבת.

מוצאי ראש השנה וצום גדליה

בערבית מוצאי ראש השנה החזן מכריז לפני תפילת העמידה שיש לומר את הקטעים ׳זכרנו׳, ׳מי כמוך׳, ׳המלך הקדוש׳, ׳אתה חוננתנו', ׳המלך המשפט/ ׳וכתוב׳ ו׳בספר חיים׳.

בצום גדליה אומרים ׳שמע קולי׳ לפני מנחה.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזריראש השנה

רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא-אם הבנים בצפרו(אסתר אלבאז)

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

 

החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא

אם הבנים בצפרו(אסתר אלבאז)

בעיר צפרו, הייתה אשת חיל אחת בדמות ״מלכת״ אסתר אלבאז, נשיאת אם- הבנים ורעיתו של מר רפאל בן־סמחון שהיה יושב ראש הוועד של החברה. מוסד אם־הבנים של העיר צפרו, קיבל גם הוא את דחיפתו הראשונה מהנשים. הראשונות שפעלו בו, כפי שמספר הרב ד׳ עובדיה, היו רבקה שלום, רעייתו של מר דוד הרוש, ושכנותיה עיישא אלקובי ובונינא זאזון. אבל הרוח החיה הייתה אסתר אלבאז שנכחה בעיר פאס במסיבת ייסוד אם־הבנים, ועז היה חפצה לראות מוסד דומה גם בצפרו. ואכן העיר צפרו הצליחה להקים בית־ספר מפואר באזור של פרדסים וגנים. עם כיתות מאווררות. כמו בפאס ובמכנאס, זכו התלמידים לארוחות חמות ולבגדים; ומעל לכל לחינוך יהודי נאות.

המחנכת חפצי-בה בר-ששת מרבאט

אשה רבת פעלים ואשר לה שמור מקום כבוד אצל יהודי מרוקו, במיוחד אצל יהודי רבאט, היא הגב׳ חפצי־בה בר־ששת. יהודי עירה נהגו לקרוא לה בשם חסיבה בלחסן (ע״ש משפחתה). חסיבה היא בתו של רבי יוסף בלחסן ז״ל, או ר׳ יוסף למכנאסי (מהעיר מכנאס), אחד מבין המלמדים הראשונים שעברו לרבאט. רבים רבים למדו אצלו. חסיבה בר־ששת היתה האמא לא רק לאלפי בני נוער ברבאט, אלא גם האמא של המבוגרים והקשישים. כל נזקק בעיר ראה בה מוסד סוציאלי מושלם. היא הייתה אחות, עוזרת למיילדת, עובדת סוציאלית, מורה ומעל לכל יושבת ראש חברת ביקור חולים, מוסד שהקימה בעצמה בשנות העשרים. לא בכדי כתבו עליה השלטונות הצרפתיים, בעת שהעניקו לה אות כבוד גבוה, כציון לשבח על תרומתה לבני עירה: הגב׳ בר־ששת ״מגלמת הכל והכל בה״.

כמחנכת ומורה, היא נלחמה בבערות וחיסלה אותה סה״מללאח״. דור שלם למד והתחנך אצלה. כאחות, היא נלחמה במחלות המידבקות שהיו מאוד נפוצות ב״מללאח״ כמו השחפת, הגזזת, ועוד.

הערת המחבר: כדי להתגבר על ההוצאות הכרוכות בבנין, חברי הועד ובראשם הרב (ישמ״ח) ישועה שמעון חיים עובדיה זצ״ל, רבה של צפרו ואחראי על החינוך שם בימים ההם, היו מבקרים ערב ערב בבתי האמידים בקהילה ומשפיעים עליהם לתרום למפעל הקדוש. הם נענו בעין יפה, כך מספר הרב ד׳ עובדיה, בנו של הרב ישמ״ח עובדיה זצ״ל. ראה קהלת צפרו, ר.׳ב, עמ׳ 216. באשר לחברת ביקור־חולים, מוסד זה הוקם בצפרו, בשנת תרפ״ו(1926). ראה קהלת צפרו, ח״א, עמי 380, תעודה 316.

מרת בר־ששת נולדה במכנאס ובעודנה תינוקת היא עברה עם הוריה לרבאט. כאן היא קיבלה את חינוכה הראשוני בבית-ספר אליאנס שנפתח אז מיד אחרי כניסת הצרפתים לרבאט. לאחר מכן היא נכנסה לקולג׳ הצרפתי, שבו למדו רק הצרפתים וסיימה אותו בהצטיינות. היא הייתה הראשונה בין יהודי רבאט, שזכתה לתואר הראשון. את ראשית דרכה עשתה בהוראה ומונתה מורה בבית־ספר אליאנס בו היא למדה תחת הנהלתו של מר קונקי ושל המפקח מר יום טוב צמח.

בימים ההם, ב-1925, הגיעה אליה השמועה שבמכנאס הוקמה חברת ביקור חולים, לטיפול בנזקקים דלי־אמצעים. מיד היא אספה את כל נשות נכבדי העיר היהודיות, והציעה להן להקים מוסד דומה ברבאט. כל הנוכחות קיבלו בהתלהבות את עצתה, ושלחו אותה למכנאס. היא נפגשה עם היו״ר של חברת ביקור חולים בעיר זו. שההדריך אותה ואף מסר לה את התקנון של החברה, והיא אימצה אותו. היא לקחה את מנהל בית ספרה מר קונקי כמזכיר ביקור חולים וכעוזר, כי המוסד שהלך והתרחב הצריך עוד מאמצים רבים. על מנת להתגבר על העול שלקחה על עצמה, נאלצה גב׳ בר-ששת להתפטר ולוותר על מקום עבודתה בבית-הספר כדי להתמסר אך ורק לביקור חולים. לצורך זה היא למדה את מקצוע האחות והיא הפכה לאחות ולעובדת סוציאלית ב״מללאח״ של רבאט.

כל התפקידים האלה דרשו ממנה מאמצים נוספים, והיא רתמה לעיסוקיה גם את בעלה שמעון שהיה עובד ציבור ומזכיר חברת עוזר דלים, תפקיד שדרש מאמצים לא מעטים. שניהם טיפלו בחולים דלי-אמצעים והגישו עזרה לכל דורש אפילו באמצע הלילה. אשה שתקפוה צירי לידה, או חולה שתקפוהו כאבים ידעו אל מי לפנות. פעם פרצה מחלה מידבקת ב״מללאח״: הגזזת. חמש מאות וארבעים בני נוער נדבקו במחלה, וביתם של שמעון וחסיבה בר-ששת הפך למרפאה. הנפגעים קיבלו טיפול ראשוני ואחר כך נשלחו לקאזבלנקה לקבלת הטיפול הדרוש.

חסיבה בלחסן חינכה דור שלם, והקימה לפני מותה צבא גדול של מתנדבים ומתנדבות שממשיכים את דרכה בארץ. משפחת בר־ששת עלתה לארץ ב-1974 והבעל נפטר כאן ב-1979. רעייתו נפטרה בהיותה בקנדה ב-1987 בשיבה טובה, וגופתה הובאה לקבורה בירושלים.

חינוך הבנות

בעוד שהבן נשלח לחדר בגיל רך ללמוד תורה, הבת נשארה בבית עם אימה, וביתה היה בית ספרה הטוב. כמו כן מאחר והאשה אינה חייבת להשתתף בריטואל הדתי עם הגברים, היא פטורה מלימוד והיא גם נישאת בגיל רך. את חינוכה היא מקבלת ומשלימה בין הנשים, תוך שמירה קפדנית של בית יהודי כשר לאשת חיל היו מקרים שבגיל ארבע-חמש, נמסרה הבת לקרובת משפחה או לשכנה הקרובה, כדי לנדנד לה את עריסת התינוק(הזזאן לקונא) וזו גידלה וחינכה אותה כמו בתה.

גן ילדות(למעללמא)

היו נשים שניהלו בביתן כעין גן ילדים, שאליו נתקבלו רק בנות. גננת כזאת נקראה למעללמא. היא גם לא קיבלה שכר מהורי הילדים.

הילדות שהובאו אל המלעללמא ועל־אף היותן קטנות מאוד, הורגלו והוכשרו לעזור. הן שירתו את הגננת שלהן, כיבדו את הרצפות, נידנדו את עריסת התינוק, עזרו לשכנות באותה חצר ועוד כל מיני מלאכות.

לגננת מסוג זה, הובאו גם תינוקות בגיל שנתיים, ללא כל תשלום, כך שבמידה מסוימת, שני הצדדים יצאו נשכרים.

היה סוג אחר של מעללמאת (בריבוי) שקיבלו בנות גדולות כחניכות, ולימדו אותן את ריקמת הכפתורים(אל-עקאד), מלאכה שבה עסקו רק הנשים היהודיות. הן קלעו כפתורים לאפודות גברים (אל-בדעייא) ולבגדי נשים (אל-עזמי או אל- קפטאן). להכנת העקאד השתמשו בפיסות ישנות של בד־פישתן או כותנה, עשו מהן פתילות וליפפו אותן בקליעה של חוטי משי או חוטי זהב. הקליעה נעשתה בדגמים שונים: לבגדי היהודים קלעו כפתורים שבמרכזם מגן דוד, ולאלה של המוסלמים, כוכב בעל חמישה קצוות. כמו כן, לייצור הכפתורים, הן גם השתמשו בחוט מפליז או מכסף באורך של כעשרים סנטימטר הנקרא, אל-מולדי ושעליו הן ליפפו את הכפתור.

הערות המחבר: מ. לסקר, עמי 171: לרוב הנערות, לא ביקרו בבית-הספר, שכן נתחנכו בבית בידי אימותיהן ובידי נשים מבוגרות אחרות בעניני כשרות, הכנת סעודות לחגים ושמירת השבת; זעפרני, פדגוג׳י, עמי 32-42

גם בירושלים לפני למעלה משישים שנה, הייתה קיימת למעללמא והיהודים הספרדים בירושלים קראו לה מאייסטרא (המורה בספרדית). מ. בורכוף ״הווי בגן ילדים ספרדי בירושלים״, ידע-עם (38-39), כרך ט״ז.

במקצוע זה עסקו כאמור רק הנשים היהודיות, וכולן כמעט התפרנסו ממלאכה זו. הן סיפקו לערבים שהיו מגיעים ממרחקים כמויות אדירות של כפתורים. וכל אמא שרצתה להקנות לבתה מקצוע קל וטוב, לקחה אותה ל-מעללמא.

תמינדארא

מקצועות אחרים שבנות ישראל למדו, היו תפירה (אל-כיייאטא), ריקמה (א-טרז) וכדומה. החניכות לא קיבלו תמורה עבור עבודתן. הן למדו את המקצוע וביום שישי אחר-הצהרים, עם הפסקת העבודה לפני קבלת שבת, ה-מעללמא (המלמדת) נהגה לכבד את חניכותיה ב-תמינדארא (כנראה מלה ספרדית עתיקה): חבילה קטנה ובה גרעינים, ממתקים, אגוזים וכמה פרוטות. היה זה תגמול שבועי שניתן רק לחניכות המתחילות.

הנערה בילתה את רוב זמנה בחברת מורתה ה-מעללמא, שנהגה לשיר בזמן העבודה, שירי חתונה, שירים להולדת הבן או שירי-תוגה של מקוננות. החניכה הקשיבה וחרטה אותם בזיכרונה, וכשבגרה, היא שרה אותם.

על אף העובדה שהבת לא רכשה השכלה פורמאלית בבית-הספר, היא ספגה חינוך מעשי ונסיון חיים בבית הוריה ובבית ה-מעללמא. כאן היא גיבשה ועיצבה את אישיותה, והוכשרה להיות עקרת־בית למופת. ובבוא היום כאשר היא נישאה, היא מצאה את עצמה מוכנה ומסוגלת לנהל כיאות את משק ביתה.

רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלאאם הבנים בצפרו(אסתר אלבאז)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר