מורשת יהדות מרוקו

באדיבותו ובהסכמתו של מר חזי כהן המחבר.

אלגייריה

הקהילה היהודית באלג׳יריה היתה מן הקהילות החשובות שבארצות המגרב, ולעתים אף זכתה למעמד בכורה בקהילות צפון אפריקה.

במהלך הדורות הגיעו לאלג׳יריה גדולים בתורה אשר השפיעו עליה רבות. בעקבות גזירות קנ״א (1391) הגיע גל פליטים מספרד, ובו גדולי חכמי ישראל הרב יצחק בר ששת (הריב״ש) והרב שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ץ). בנו, הרב שלמה (הרשב״ש), כבר נולד באלג׳יר. בהמשך הגיע לתלמסאן הרב אפרים אנקאווא, פוסק, פילוסוף ורופא, שהפך להיות הרופא הבכיר בעיר והיה מקורב לשליט המוסלמי. באותה התקופה הגיע מספרד הרב אשתרוק הכהן, והפך לראש הקהילה היהודית בתלמסאן. בעקבות חכמים אלה הפכה אלג׳יריה למרכז הרוחני החשוב של ארצות המגרב. עם גירוש ספרד (1492) הגיע גל נוסף של פליטים שהעצים את הקהילה ואת רבניה. בגל הגירה זה הגיע הרב יוסף אלאשקר, פוסק ומקובל שהתיישב בתלמסאן.

בתקופה העות׳מאנית זכתה הקהילה היהודית לאוטונומיה בכל תחומי החיים, אך מצבה הביטחוני היה רעוע. עם זאת, לימוד התורה באלג׳יריה לא פסק, ואף צמחו בתוכה גדולי תורה כרב יהודה עייאש, שהיה מהבולטים שבחכמי ארצות האסלאם במאה השמונה־עשרה. הרב עייאש כתב ספרי שו״ת (שאלות ותשובות) רבים וקיבץ את כל מנהגי אלג׳יריה ב״ספר המנהגים״.

יהודי אלג׳יריה התרכזו בערים אלג׳יר, קונסטנטין, תלמסאן ואוראן, ובקהילות קטנות נוספות. בכל אחת מן הערים פעלו תלמידי חכמים בעלי שם. בעיר אלג׳יר היה תפקיד מרכזי לרב יצחק מרעלי בפעילות התרבותית העברית במאות התשע־עשרה והעשרים. בקונסטנטין פעל הרב יוסף גנאסיא, שהיה תלמיד חכם, משורר

והוגה דעות, ויצירתו המונומנטלית כוללת מאה שלושים ושבעה חיבורים בכל תחומי היהדות. בתלמסאן כיהן הרב חיים בלייח, שהיה דיין ולמדן גדול, בקיא בדקדוק ובמחשבה היהודית. הרב דוד כהן סקאלי שימש כרב בתלמסאן ואחר כך באוראן, שבה עמד גם בראש ישיבה. בתשובותיו ההלכתיות ניכרת התמודדות עם התרבות הצרפתית שהגיעה לאלג׳יריה.

בין חכמי אלג׳יריה במאה העשרים, בלטו במיוחד הרב יוסף משאש והרב יהודא ליאון אשכנזי. הרב משאש הגיע ממרוקו ושימש כרבה של תלמסאן במשך שבע־עשרה שנה. יצירתו היא רב־גונית וכוללת כחמישים חיבורים בתחומי ההלכה, הפילוסופיה, פרשנות המקרא, המדע והרפואה. בפסיקותיו ביקש להתמודד עם אתגרי המודרנה. הרב אשכנזי, הידוע בכינויו ״מניטו״, היה בנו של הרב הראשי האחרון של אלג׳יריה, הרב דוד אשכנזי. מניטו היה הוגה דעות חדשן, רב ומחנך, אשר תורתו ינקה מתורתם של חכמי אלג׳יריה. הוא שימש מנהיגה הרוחני של יהדות צרפת.

בשנת 1830 פלשה צרפת לאלג׳יריה, והנהיגה רפורמות משמעותיות. היא ביטלה את בית הדין הרבני של אלג׳יר וניהלה את הקהילה היהודית בצורה ישירה, תוך אכיפת החוק הצרפתי. בשנת 1870 התפרסמה פקודת כרמיֶה, ויהודי אלג׳יריה קיבלו אזרחות צרפתית. מצבם הוטב והם החלו להתערות בתרבות הצרפתית. מרביתם שלחו את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים הצרפתיים, שבהם קיבלו חינוך צרפתי־ חילוני. חלקם יצאו מן הרובע היהודי ועברו להתגורר ברבעים האירופיים, ואף אימצו את השפה הצרפתית. הם השתלבו במוסדות ההשכלה הגבוהה בצרפת, והפכו לגורם מתווך בין התרבות הצרפתית לתרבות האלג׳יראית. בתי ספר אחדים של רשת כי״ח המשיכו להציע חינוך יהודי משולב עם חינוך צרפתי, אך החינוך המסורתי הלך ונזנח. מאוחר יותר שולבו כיתות הלימוד המסורתיות (שכונו"מדרש") בבתי הספר של כי״ח. תהליכי המודרניזציה וההתערות בתרבות הצרפתית הביאו לפיחות משמעותי במעמד הרבנות ובסמכותה והציבו בפני הרבנים שאלות חדשות ומורכבות. חכמי אלג׳יריה גילו פתיחות וגמישות לצד דבקות במקורות. הם ביקשו להיענות לאתגרי התקופה וחתרו לסינתזה בין ערכי המודרנה ליהדות. בדרך זו נקטו, למשל, הרב דוד מועטי, שהיה ראש ישיבת ״עץ חיים״, והרב נטר גדעון, נשיא מועצת ההנהגה.

חכמי אלג׳יריה בעת החדשה ראו בחכמי ארץ ישראל מקור סמכות ושמרו על קשרים רבים עמם. מבין חכמי ארץ ישראל שהשפיעו על יהודי אלג׳יריה, בולט במיוחד הראשון לציון יעקב שאול אלישר (ה״יש״א ברכה״), אשר סייע להם רבות בהתמודדות עם אתגרי המודרניזציה. מקום מיוחד היה לשד״רים מן הארץ, שמהם ציפו יהודי אלג׳יריה להדרכה בהלכה ובמוסר. ביניהם בלטו הרבנים אליהו בכור חזן, רחמים פרנקו ובן ציון אלקלעי.

באלג׳יריה לא היתה פעילות ציונית משמעותית, משום שיהודיה קשרו את גורלם התרבותי והמקצועי עם צרפת. אין בידינו מידע על הקמת אגודות ציוניות, התרומות לקרנות הלאומיות היו מועטות ולא היתה דמות בכירה שהנהיגה תמיכה בתנועה הציונית. עם זאת היו באלג׳יריה פעילים ציוניים, וחכמיה, כמו הרבנים גנאסיא ומשאש, אף השתתפו בפעילות שכזו. בעקבות מלחמת העולם השנייה ושלטון וישי בצרפת, ששיתף פעולה עם הנאצים, חלה התעוררות ציונית. ואף על פי כן, עם הקמת המדינה רוב יהודי אלג׳יריה היגרו לצרפת ורק מיעוטם עלה לארץ.

הרב יהודה עייאש

הרב יהודה עייאש (1760-1688) נולד למשפחה רבנית ידועה, בנו של הרב יצחק עייאש. התחנך אצל הרב שלמה ידידיה צרור, וכישרונו התגלה כבר בגיל צעיר. בגיל שמונה־עשרה נתמנה לדיין בבית הדין של רבו, נודע כדרשן מופלא ומכל רחבי אלג׳יריה נהרו להאזין לו. נתמנה לרב העיר אלג׳יר ולאב בית הדין ועמד בראש ישיבה. זכה לכינוי ״הגאון מופת הדור״, וסמכותו נתקבלה על חכמי הקהילה האלג׳יראית. הצטיין כפוסק ושמו נודע לתהילה גם מחוץ לאלג׳יריה, בקהילות מרוקו, מצרים, איטליה וצרפת. רבי יהודה עייאש קיבץ את כל מנהגי אלג׳יריה ב״ספר המנהגים״. בשנת 1749 יצא לארץ ישראל עם קבוצת תלמידים דרך ליבורנו, שם פגש את החיד״א. משהגיע לארץ לימד בישיבת ״כנסת ישראל״ שייסד אור החיים (ר׳ חיים בן עטר), ולאחר מותו של זה עמד בראש הישיבה. רבי יהודה עייאש חיבר ספרים רבים: ״קול יהודה״ על התורה; ״מטה יהודה״ ו״שבט יהודה״ על ה״שולחן ערוך״; "לחם יהודה" על הרמב״ם, ועוד.

ניצחוני בנותי

סיפור שהביא הרב יוסף משאש בספרו ״נחלת אבות״ (כרך ו, דרוש תנד, עט׳ עט): "ועוד ראיתי על ספר כתב יד, כי בעיר אלגייר בזמן הגאון מוהר״ר עייאש זיע״א, היתה בתולה אחת גדולה בנוי בת איש עשיר, חכמה בתורה הרבה ושוקדת יומם ולילה על לימוד התורה. וקפצו עליה בני אדם רבים ונכבדים. והיא לא רצתה בשום פנים ואופן להיות לאיש, מטעם בן עזאי: נפשה חשקה בתורה. ויקבול עליה אביה לפני הגאון הנ״ל.

וישלח אחריה וידבר על לבה דברים טובים. ולא אבתה לשמוע לו מקל וחומר מבן עזאי: שהוא איש, ומצווה יפרו ורבו׳, ועם כל זאת אמר יומה אעשה ונפשי חשקה בתורה^,, וכל שכן היא, שאיננה מצווה על יפרו ורבו: ויאמר לה הרב: ׳הלא גם בתלמוד תורה אינה מצווה ואין לה שכר!׳ ותשחק ותאמר לו, כי נעלמו ממנו לשעה דברי הרמב׳ים ז"ל, שגם אישה יש לה שכר לימוד(יורה דעה בסימן רמ״ו סעיף ו), ואמנם – יהי רצון שיתקיימו דבריו שאמר, שלא יהיה לה שום שכר לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כי אינה עוסקת בתורה לצפוי שכר, רק לשם אהבתה של תורה. וייפעם הגאון מדבריה אלה, ויפטרה לשלום ברוב ברכות. ויאמר לאביה, ’הנח לה לעשות רצונה כי בזה תהיה זכותא נפישא להגן על בני העיר.’ וכן היה. פעם אחת ראה הגאון בחלומו, והנה בלשת באה לעיר להרוג ולשלול. ויצאה אותה הבת לבדה בחרב שלופה לקראתם, ותכריע את כלם לטבח, ותהי תשועה גדולה. וייבהל הרב מראשית החלום, וישב בתענית. ואחר שלושה ימים בליל שבת באה בלשת לעיר מהספרדים, דרך הים. וה' בחסדו הטיל רוח סערה אל הים, וכל אוניותיהם כליל נשברו וצללו כעופרת במים אדירים, ויושע ה׳ את כל העיר מיד מציירים. וידע הרב רמז החלום, שזכות אותה הבתולה הגנה על בני העיר. ונשארה כך האשה בבתוליה, וחשקה בתורה. עד היותה בת שישים שנה. ועלתה אל הארץ ושקדה על התורה, עד יום מותה בשיבה טובה למעלה ממאה שנה…’׳.

אלג'יריה –הרב יהודה עייאש-חוכמה מקדם-חזי כהן

עמוד 81