ארכיון יומי: 22 בספטמבר 2020


שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס

שערי ספרו

שליימו יצא מ״אם הבנים״, תרמילו תלוי בחגורה על כתפו, יורד באלכסון ונח על מותנו הימנית. הלך בצעדים נמרצים כשהוא מפזם את מגילת אסתר בעל־ פה ומכרכר בדילוגים קצובים, פעם ברגל ימין ופעם ברגל שמאל, וגלימתו מתנופפת ברוח. כשראה את סבו, נעצר בתנועה פתאומית, ניגש אליו, לקח את ידו ונשק אותה בהטעמה. סבו שם את ידו על ראשו ובירכו כרגיל. אחר־ כך תחב ידו לכיסו ומשך ממנו סוכריה לשליימו. לא היה בדעתו של שליימו לבלות עם סבו בשיחה על מה שלמד, כי שעתו לא הייתה פנויה בימים אלו, לכן נפרד מהר מסבו ואץ לדרכו. לבו היה נתון לדבר אחר. כשנכנס הביתה, שלף את נעליו, לא משום קדושת המקום חס ושלום, אלא כדי שקול צעדיו לא יישמע. שם ידו על תרמילו ולחצו למותנו כדי שהעפרונות בפנים לא יקשקשו וישמיעו קולם, וגלש בשקט כדי להתחמק מעיניה של אמו. אמו, שהייתה תמיד עסוקה, חיכתה לבואו כדי שייצא לשליחויות שזימנה לו כדרכה. שליימו היה חושב בהתמרמרות: ״אם שליימו לא יביא את הלחם מן לפרראן(תנור ציבורי) יישאר שם הלחם עד הלילה. אם שליימו לא יביא מים מן למעדא (ברז ציבורי) לא יהיו מי שתייה בבית״. ״וכי מאיפה ישתו? הייתה אמו שואלת. ״ממי הבאר של הבית המשמשים לניקיון ושאינם טובים לשתייה ?״ ולא רק דלי אחד היה מביא, אלא שניים בבת אחת, כי אמו הייתה אומרת שזה יותר קל מפאת שיווי המשקל. אבל הוא מעולם לא הבין חכמה זו: איך יתכן שקל יותר לסחוב שני דליים במקום אחד, ולהעלות אותם שלוש קומות במדרגות גבוהות כאלה, זה לא תענוג. מיוזע, עייף ורטוב מהמים שנשפכו על רגליו ועל נעליו, היה שליימו לפעמים מתמרמר על הנטל המועמס על כתפיו הקטנות והיה צועק לאמו בייאוש: ״וכי קניתם עבד בשוק? וכי מצאתם אותי ברחוב שאין לכם רחמנות עלי?״

״תראו אמה חראמי! (ממזר); לשון חדה בפיך. עוד מעט אבוא לחתוך לך אותה ואלמד אותך איך לבלום את פיך החצוף! זאטוט כזה, גם כן למד לדבר! … קאללו: כבר פללוס ורבא ריוס (אמרו: גדל האפרוח וצמחו נוצותיו)״ ובאמת! שבט שלם של אחים ואחיות, בלי עין־הרע, היה בבית. ולמה לא יירתמו גם הם בעול? ולא היא. כל אחד היה סבור שהוא עושה יותר מדי. כשהיו שבים אחר הצהריים מלימודיהם, היו אוכלים פרוסת לחם שְׂיעורים מרוחה בשמן עם כוס תה ריחני, ומסתלקים לרחוב לשחק. אבל שליימו, כמאמר הכתוב, איש תם יושב אוהלים, אהב לשבת בבית על פי רוב ולכן נתפס תמיד לשליחויותיה של אמו, שמפאת עומס עבודה לא התפנתה למחשבות שווא כמו חלוקה צודקת של השליחויות בין ילדי המשפחה. וכך יצא שליימו תמיד מקופח. באותו יום כאמור, היה מנוי וגמור עימו לבצע את תכניתו. וכדי לא להיתפס לשליחויות שנמאסו עליו, ויתר אפילו על תביעת קיבתו הריקה שדרשה במפגיע את שלה. הוא התעלם מזה ובלבד שיהא בידו להתכונן כדבעי לקראת פורים. בצעדי חתול עלה לעליית הגג, מעל לחדר הגדול, כדי לפקוד את אוצרותיו הרבים המסודרים זה ליד זה בתיבות קרטון. ניירות צבעוניים מכל המינים, צילומים של חיות, בעלי כנף ודגים שגזר משבועונים ומספרים. פקקי פח של בקבוקי לימונדה. עטיפות סוכריות ששימשו כשטרות כסף במשחקי הילדים. ומעל לכל, ציורי המן ומשפחתו שהכין במשך השנה ליום פורים, וזה היה עיסוקו כל חודש אדר. ישב על רצפת העץ של העלייה והתחיל לצייר בכוונה רבה על הנייר, בבואה של המן, כיד הדמיון הטובה עליו, מעשה אמן. צייר אדם שעינו האחת פקוחה והשנייה מתפוקקת, אפו מרוסק, שערותיו פרועות וקריאת ״הצילו!״ בוקעת מפיו, ולמטה כתוב בפירוש: ״המן הרשע, ימח שמו וזכרו״, שלא תחול כל טעות, חלילה, במי המדובר. שליימו נהנה מיציר כפיו ומילא פיו צחוק. העמיד את הציור במרחק ניכר כדי שייטיב לראות, שילב ידיו זו בזו, מתמוגג מרוב נחת, וכמשיח עם עצמו, אמר: ״בחיי בוהן רגלי, יא רשע, אם היית נופל לידי, הייתי מורח אותך דבש מן המובחר והייתי מגיש אותך מנחה לדבורים לבני מינן. אז היית טועם טעם גן־עדן, ימח שמך בן כלבים! להרוג ולאבד אמרת? אין בך רחמנות על אף אחד, מנוול שכמוך!״ כך היה שליימו ממשיך ומצייר בכוונה רבה את המן האגגי ובני משפחתו הארורה, בכל המצבים, ועשה מפרצופיהם מטעמים. התרגשותו זו והקולות שהשמיע בהתלהבותו גילו את מקום מחבואו מבלי שהרגיש בכך, כי בעודו שקוע בציוריו, חש לפתע כיצד יד נעלמה לופפת את צווארו ויד שנייה על עורפו מאחורי גבו מרימה אותו כנוצה העפה ברוח. לבו קפץ ממקומו מרוב פחד ועם שנשמתו כמעט פרחה ממנו ובקושי יכול לזוז ולנשום, נפנה בבהלה לראות מי המלאך ״הטוב״ הזה העומד עליו להורגו נפש. לבו ניבא לו שזה אחיו הגדול שקשר קשר עם אמו נגדו. על כן התחיל שליימו צועק ובועט ודוחף כסייח פרא: – הרף ממני קרח שכמותך!

אבל אחיו המשיך להרימו, לפת אותו בזרועותיו ודחף לו תוך כדי כך, דחיפות חדות בצלעותיו ומכות על קדקודו כמאמר הכתוב: ״על קדקודו חמתו תרד״.

-יא לכלב! פה אתה מתחבא! הא? משוגע לניירות ולציורים כמי שנטרפה עליו דעתו! — אמר אחיו וצעק לאמו — אמא!! בואי וראי את הבטלן הזה איפה הוא מתחבא! אמו באה, כולה נושמת ונושפת בכעס ובמרירות. -איפה ראך וולד לחראם (הממזר ההוא), אמרה רותחת מכעס. תוריד לי אותו ואקרענו בשיני! ראה שליימו כי עסק ביש לפניו והריח סכנה, ניסה להשתחרר מידי אחיו על ידי כמה בעיטות, רץ לעבר הסולם הקבוע בקיר בפתח העלייה ושלשל את רגליו במהירות כדי למלט את עצמו מפורענות זו. אבל מאוחר מדי. בעודו משלשל רגליו, תפסה אותן אמו וכיבדה אותן בצביטות נאמנות בידיה המנוסות כמלקחיים ועשתה בו שפטים. ואחיו מלמעלה עט עליו, חרף הבעיטות שקיבל, והיכה אותו על ראשו עד ששליימו צעק צעקה גדולה ומרה כמי שנשכו עקרב והתחיל לבכות בדמעות שליש על מר גורלו. נתקע בחצי גופו בכניסה הצרה לעליית־הגג, אמו מלמטה ואחיו מלמעלה, נדמה היה לו שגורלו רע ומר כגורל המן ובני ביתו הארורים. -אפילו דלי מים לא תביא יא וולד לחראם (בן הטומאה). הלחם עוד מונח בתנור, מי יודע אם לא נגנב עד כה וכל עיסוקך רק בניירות. כל יום נחבא בין הארגזים ומצייר. אני כבר אראה לך, אמרה אמו ברתחה.

  • אם אני לא אביא, אף אחד לא יביא, מה אני עבד פה ? ! אמר שליימו בדמעות על פניו.

כתשובה קיבל עוד כמה מכות וצביטות. הבין שסייג לחכמה שתיקה וסתם את פיו. רק בכה בשקט.

  • תיבש לשונך! יא לחראמי! (ממזר), אמרה אמו, עוד לדבר אתה מעז! רוץ מהר. תביא מים ואחרי זה תביא את הלחם וראה הזהרתיך! אם תברח נעשה ממך גל עצמות. זוהי צרתי! אם אביך היה פה, היה עוזר על ידי. עכשיו התחילה אמו לתנות צרותיה ומר גורלה וסיימה בבכי כרגיל. שליימו נרגע כשראה את אמו בוכה. אחרי הכל היא אמו ובאמת צריך לעזור לה וכיוון שנתפס הרי נזכר שקיבתו ריקה ותבע את המגיע לו. ״אפילו חמור צריך לאכול״ אמר. לקח פרוסת לחם. התה נגמר. אכל ממה שנשאר והתכונן ללכת למלא אחר השליחויות שהטילה עליו אמו, אחיו עוד זרק לעברו אזהרה אחרונה שלא היה צורך בה.
  • אם אתה רוצה לשמור את אבריך שלמים, תראה שלא אתפוס אותך משחק ברחוב.

-תיפח רוחך! חמור!

זרק שליימו לעבר אחיו ורץ כל עוד נפשו בו.

בחודש אדר נוהגים יהודי המללאח לנסות את מזלם. כל החנויות מתמלאות ממתקים ומי שאין לו חנות, מעמיד שולחנות באמצע הרחוב, ממלאם סחורה מפתָה ומושכת עין וכולם מהמרים ומשחקים במשחקי מזל. תאמר: וכי אפשר לנסות את המזל? אלא מאי? באותו חודש באים יהודים בדברים בינם לבין עצמם ואומרים בהאי לישנא: ״שמע נא יא מזל! בימים נוראים שעברו, חזרתי בתשובה. נזהרתי במצווה קלה כבחמורה. נהגתי בצניעות, בענווה ובדרך־ארץ מאז ועד עתה! ולמרות זאת, שכנת בסלע כל השנה רחמנא לצלן ולא נתת לי פרנסה! ועכשיו חדל לך מאכזריות זו! צא מהסלע בו נדבקת כמאמר הכתוב: ונפשו קשורה בנפשו והיה קצת רך וחמים וכל צרכיך עלי ועל ראשי! לא יחסר לך כלום! בשר אאכיל אותך עד שיצא לך מהאף. גם תרנגולת לא תחסר, טעם גן־עדן, יין שכר מהמובחר אשקה אותך ועוד, אבל שמור על התנאי! ראה הזהרתיך! שלא תגרום לי ולך טרדות, צרות וימים אפלים מלאי עוני ודיכאון כל השנה!״. אלה דברים של יישוב הדעת כמאמר הכתוב: ״דברי חכמים בנחת נשמעים״. במקל נועם, בלי רוגז חלילה, אלא בשובה ונחת. אבל ישנם גם חמי מזג שאינם שולטים על קור רוחם. ההתמרמרות על כשלונם במשך השנה הצטברה בהם, פורצת מגרונם בלב עצוב ובנפש מרה והם פונים למזלם בלשון נמרצת, שאינה משתמעת לשתי פנים: ״הא! מזל! יא בן לכלב! אתה שומע ? או עודך נוחר בביב השופכין שלך? פתח אוזניך המזוהמות! הפעם לא תימלט מידי! נין ונכד לכלבים רמי־יחס! כל הזמן התחננתי לפניך במתק שפתיים שתיטיב עמי דרכך הארורה ותתנער מתרדמתך העמוקה ולא שעית לי! לא ריחמת ולא הקשבת! עכשיו נבל בנבלים, אדבר אליך קשות, כיאות לעצלן נבזה שכמוך כמאמר הכתוב: ״עם עקש תתפתל — יקח האופל את אבי אביך! אתה לא שומע הא ? בבוץ וברפש אתה שרוי עד צווארך כל השנה! נקודת אור אחת לרפואה, לחמם את נפשי הקרה, לא הראית לי. קומה, התנער, מה לך נרדם! רק לזה החודש וחזור לביצתך המזוהמת, לא אפריע לך, שמעת? יותר לא אגיד לך כלום!״ כאלה הדברים וכיוצא בהם היו מדברים הבריות, כל אחד לפי רמתו, ונושאים ונותנים עם מזלם, כאילו חוזה הם כורתים ביניהם, כך וכך הם התנאים. גם ברהם, שכנו של שליימו, נהג כך. עליו אמרו הבריות: ״זה גבר! פרנסה מסלע הוא מוציא, מלא מרץ וחמה לאין שעור, ניסה ידו בכל, אלא שאין לו מזל לא עליכם! ועם מזל כשלו, לא יעזור מה שיעשה, לחינם הוא טורח״. בימים אלה, היה ברהם אוזר חלציו, מגרש את הייאוש שנדבק בו ואת העצבות ששכנה בקרבו, וקם שוב לנסות את מזלו. מוכר הוא שארית תכשיטיה של אשתו, לווה קצת כסף בריבית, ממלא חנותו בממתקים, עוגות וכל טוב ומתחיל לסובב את גלגל המזל, הוא גלגל ההימורים עם המספרים עליו. אלא שלא תמיד היה מצליח. פעמים היה יוצא נקי מהעסק ופעמים נוספו חובות והיה צריך לעבוד קשה כל השנה כדי לשלמם.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס עמוד 53

לחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה: הבנייתה של הזיקה לאירופה

מוסף פעמים 1

מסתבר כי הרה–היספניזציה של לשונם של חברי החונטה נבעה משיקול מעשי יותר מאשר ממגמה תרבותית. אולי משום כך השאיפה לרכישת שפה מודרנית לא פגעה באופן מובהק בשפתם המסורתית, ומאפיינים שלה רווחים בספר הפרוטוקולים. מן ההיבט הפונטי יש לציין את השימוש הנרחב בספר בהברה ז' ] ž[, שמקורה בספרדית הימי ביניימית. גם הצליל ג' ] ĵ[ נפוץ בספר, למשל במילה oĵ )אוג'(, שנהגית ונכתבת בספרדית המודרנית hoy . גם מן

ההיבט המורפולוגי ניכרים בספר מאפיינים של השפה המסורתית, למשל הטיות הפועל paguimos , שנכתב ונהגה בספרדית מודרנית pagamos , או בצורת הסובחונטיבו paguemos ; היעדר הדיפתונג המוכר בספרדית מודרנית [eu]צורת הפועל encontran במקום הצורה הקסטיליאנית המודרנית encuentran נוסף על כך קיימת התופעה של הוספת הברות או מקטעי מילה שלמים, למשל המילה המודרנית contigo נכתבה contingo , בתוספת 209.n

מנגד הושמטו הברות המקבלות ביטוי בספרדית המודרנית, למשל ניכרת נטייה לוותר על האותיות men במילית הסיומת הספרדית mente , והמילה probablete הופיעה במקום probablemente , ובדומה לכך המילה המודרנית principar נכתבה בספר לעתים pricipar , ללא האות n. תופעות אלו חוזרות פעמים רבות ועל כן אין לראות בהן טעויות כתיב.

במקרים רבים יש אי אחידות פונטית שבאה לידי ביטוי בחילופי הברות מודרניות וארכאיות. למשל בית כנסת כונה לרוב אזנוגה ) ežnoga (, אך לפעמים הופיעה המילה בצורה המלמדת על הגייה ספרדית מודרנית, אסנוגה esnoga שנעדר בה הצליל הפונטי ז ] 210.]ž במקרים אחרים הופיעה מילה בצורתה הלא–ספרדית המקבילה. כך למשל אותה מילה ממש, 'בית כנסת', וכן המילה הערבית ט'היר, שהופיעה גם בצורתה הספרדית, ;edicto real

לתופעה זו ביטויים רבים נוספים. 211 לעתים הוחלף המין הדקדוקי של מילה על פי ההבדלים בין החכיתיה לספרדית המודרנית. כך למשל ביידוע המילה el costumbre  (המנהג(, אשר צורתה הספרדית מודרנית נקבית ועל כן היא מיודעת בצירוף מילת יידוע נקבית, .la costumbre  דרוש עוד מחקר בלשני מעמיק של ביטויים שונים בספר, אך בכל זאת די בסקירה הקצרה של לשון הספר להבהיר את משמעות השינוי הלשוני המשתקף בו. הקושי לעמוד על דפוס סמנטי שאפיין את השימוש במילים ספרדיות בצורתן הארכאית לעומת השימוש במילים ספרדיות מודרניות, מלמד כי לא הייתה בתודעתם של אנשי החונטה הפרדה חדה של מרחבים לשוניים.

צורות הגייה חכיתיות הופיעו גם בהקשר של מגע עם אירופה ויצירת קשר עם מנגנוניה, וצורות ספרדיות מודרניות הופיעו בהקשרים קהילתיים מקומיים. הספר מעיד על תקופת מעבר מבחינה לשונית, תקופה שצורות מודרניות

וקדומות רווחו בה אלה לצד אלה. ויש לציין שוב לעומת זאת את ההבחנה בין הרכיבים העבריים, אשר שימשו בעיקר כמונחים דתיים, ובין מילים ספרדיות. בספר הפרוטוקולים, שהיה במהותו כלי מודרני שנוצר מתוך שאיפה לאמץ דפוסי לשון וארגון אירופיים, השימוש בלשון אירופית שהותאמה לנסיבות המקומיות נחשב דגם לשוני ראוי.

עם זאת תהליכי התמורה הלשונית המשתקפים בספר הפרוטוקולים היו שונים בתכלית מן הדיגלוסיה הטעונה מבחינה רגשית שהתפתחה מאוחר יותר, ושבמסגרתה ראו המתמערבים בחכיתיה שפת בית המאיימת על מעמדם החברתי בקהילה ומחוצה לה. החונטה שאבה מן השפה הזרה כדי להגדיר מחדש את מעמדה כיעילה ותכליתית, ולא מתוך התנכרות לתרבות המקומית. דווקא בספר הפרוטוקולים, שהציב את שפות אירופה כסמל לקדמה, נעשה המעבר הלשוני ללא מתח חברתי–לשוני או תרבותי נראה לעין, ואף לא התנהל לפי חלוקה נוקשה למרחבי דיבור מסורתיים מול מודרניים כבמאה הבאה.

 

למען עתיד טוב יותר: בריאות, חינוך והגירה

דפוס התמורה הלשונית הוא כמובן דוגמה אחת למשמעות הנהירה אחר ההיצע האירופי. הנוף העירוני המשתנה השפיע מאוד על עיצוב תפיסת אורח החיים העירוני בקרב עיליות מקומיות, יהודיות כמוסלמיות ונוצריות. מועצות

עירוניות חדשות קמו בעיר במטרה להשליט סדר באורח החיים הישן, שנתפס בשיח החדש ככאוטי, ובמסגרת זו השיח על היגיינה, ליתר דיוק על היעדר תנאים סניטריים, מילא תפקיד חשוב בשינוי נופה של העיר.

בעריה המודרניות של מרוקו ובמיוחד בטנג'יר הלכה והתגבשה בקרב מעמד הביניים המתהווה זהות עירונית חדשה. לצד פעילותן למודרניזציה במנגנוני השליטה ביקשו עיליות מוסלמיות מקומיות לשמר ערכים ישנים ולהתאימם לאורח החיים החדש בעיר. במסגרת זו וכחלק מהבניית זהות מרוקנית מודרנית צץ מעת לעת שיח ג'האדי פרוטו–לאומי שהציג את העיר כשבויה בידי צבאות אירופה ותרבותה וכמי שנגזר עליה להילחם על עצמאותה.

העילית היהודית הפרו–אירופית נטתה לבחון רעיונות מודרניזציה בעלי אופי אירופי מתוך גישה טעונה פחות. אמנם שיח ההיגיינה בצורתו הקולוניאלית המובהקת לא עלה בספר הפרוטוקולים, ולא תועדו בו אירועים בעלי משמעות

תברואתית כגון המגפות הגדולות של שלהי שנות השישים של המאה התשע עשרה. אך במסגרת השיח על חובתם העיליתנית של חברי החונטה כלפי בני הקהילה ובהשפעת הסביבה המשתנה יש בספר ביטויים לקבלת אחריות לבריאות גופם של חברי הקהילה ולשאיפה להקים מוסדות בריאות מודרניים.

בפרוטוקול הכינוס שהתקיים ב– 24 ביולי 1864 תוארו מאמצי החונטה לארגן את 'בית החולים' )כך במקור( היהודי בצורה יעילה יותר על ידי הקמת hospital חדש. ניסיונות של החונטה להטיל את מרותה על הקהילה על ידי שליטה במוסדות הבריאות הקהילתיים נזכרו מפעם לפעם בספר, אולם בפרוטוקול זה נחשף במלואו הדגם שאליו שאפו. לראשונה הופיעה בספר המילה הלועזית hospital , והשימוש בה שיקף ברמה הלשונית את מהות ההתייעלות המיוחלת. השאיפה הייתה להקים בית חולים יהודי–קהילתי מודרני בסגנון אירופי שיועסקו בו רופאים אירופים. פרנס בית החולים פנה אל הקונסול הבריטי בטנג'יר תומס ריד ) Reade ( וביקש שיפעיל את השפעתו הפוליטית על הסלטאן להקצות שטח להקמת בית חולים יהודי בעיר. בית החולים היהודי המודרני הראשון בעיר פעל בצו הסלטאן, שהוצא לאחר התערבות מעצמות אירופה, לבקשתם של חברי החונטה. אירוע זה העצים כמובן את תפיסתה העיליתנית של החונטה והיה תמריץ לשיח הפרו–מודרני שלה.

במקביל להקמת בית החולים דנה החונטה בתקנון החדש אשר יקנה למוסד זה רשמיות וחיוניות. היא החליטה לפנות במכתב רשמי אל הרופא הצרפתי בעיר ולבקשו לעבוד בבית החולים. מאחר שלבית החולים עדיין לא היו הכנסות

משלו כדי לשלם לרופא חיצוני )נקבע כי הפעלת בית החולים תמומן מהכנסות בית המרקחת שיוקם לצדו, ושימכור לציבור תרופות(, התבקש הרופא הצרפתי לטפל בחולים העניים ללא תשלום. חברי החונטה ציינו כי אם הרופא הצרפתי לא ייענה לבקשתם, נראה להם על סמך היכרותם עם הרופא הספרדי שהוא יסכים לקבל עליו את השליחות. על פי רוח הדברים נתפסה אירופה כישות פילנתרופית שניתן להיעזר בה – בממשלותיה, בנדבניה וברופאיה – לייעול מנגנוני הקהילה. מנגנוני השליטה ומוסדות השליטה האירופיים שצצו בעיר היו בעיני החונטה דגם ראוי לאימוץ בבואם לארגן מחדש את הנהגת הקהילה. הם היו בעלי יזָמה ואף לא נמנעו מלהפעיל את קשריהם האישיים לטובת הקהילה היהודית בת חסותם.

מראשית ימיה של החונטה נשאו חבריה את עיניהם לרפורמה גם בתחום החינוך כדי לשפר את רמתו. לשם כך תיקנו תקנות לייעול תלמוד התורה, מוסד חינוך מסורתי, ומינו פקידים שיפקחו על שמירתן. בד בבד עם הארגון

מחדש של החינוך הדתי–המסורתי ביקשה החונטה להקים בעיר מערכת חינוך מודרנית, שמורים אירופים יְלמדו בה תכנים אירופיים. מן החודש הראשון לפעילותה ועד 1864 , שנת פתיחתו של בית הספר הראשון של כי"ח בעיר,

עסקה החונטה בגיוס כספים בקהילה ומחוצה לה לשם הוספת לימוד שפות אירופיות לתכנית הלימודים, וניהלה תכתובת ענפה כדי לקדם את הרעיון. החונטה אף התערבה בבחירת המורים שעתידים היו להישלח מאירופה.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים"מס' 1 – אירופה ממרוקו:

לחקות את מצבן הטוב של קהילות אחינו מאירופה: הבנייתה של הזיקה לאירופה

Agadir-Joseph Dadia

Agadir-Joseph-Dadia

Les Justes ne meurent jamais disent nos Sages dans Babli Bérakhot 18a. Cf. Babli Hullin 7b ; Babli Baba Mesi’a 85b. Le poète le rappelle dans le Psaume 112: 6 : « Non, jamais il ne chancelle/En mémoire étemelle sera le juste ». D. ieu vit que les tsadiqim étaient peu nombreux. Aussi il les implanta dans chaque génération, cf. Babli Yoma 38b. Un juste ne quitte ce monde que parce que D. ieu a mis déjà au monde un nouveau juste qui lui ressemble. Dans le Livre des Mystères du Roi Salomon, il est dit que le Saint, béni soit-Il, accorde aux Justes trois résidences : Néfech, Rouâh, Néchama, cf. Zohar Aharé Mot 70b. La néchama des Justes est la sainteté de la sainteté. Le Saint, béni soit-Il, se complait à la prière des Justes. Les grands saints héritent des mystères de la Loi et ils les révèlent aux autres hommes. A chaque génération, il n’y a jamais moins de trente-six justes qui reçoivent la Face de la Présence Divine, cf. Babli Sanhédrin 97b.

Au fil de ce texte, maman est là à chacune de mes pensées et de mes phrases. Maman me semble avoir été l’âme vivante au sein de la famille, le fil conducteur qui nous reliait solidement et solidairement les uns aux autres. Elle ne s’était jamais fâchée avec aucun membre de la famille. Il lui est arrivé de réprimander tel homme ou telle femme. En cela, elle ne faisait qu’appliquer une règle fondamentale de notre sainte Torah, Lévitique 19 : 17- 18 : « Tu n’auras pas dans ton cœur de haine pour ton frère. Tu dois réprimander ton compatriote et ainsi tu n’auras pas la charge d’un péché. Tu ne te vengeras pas et tu ne garderas pas de rancune envers les enfants de ton peuple. Tu aimeras ton prochain comme toi-même. Je suis Yahvé ». Cf. Michlé Chelomo Ben David/Proverbes de Salomon, fils de David, toi d’Israël, 27 :5-6.

Rahel, l’unique sœur de maman, de même son jeune frère David, habitaient Casablanca. Maman trouvait toujours l’occasion d’aller leur rendre visite. J’avais ainsi des nouvelles d’eux.

Rahel a suivi son mari Raphaël Assouline à Casablanca car ses affaires commerciales y avaient leur place. Leurs enfants étaient avec eux.

David partit à Casablanca avec son épouse Marie née Fédida, et leurs enfants, pour y exercer son métier de poissonnier au marché, à proximité du port de pêche. Il souhaitait vivre indépendamment de ses frères, lesquels, il faut le dire, n’appréciaient pas Marie pour des raisons qui les regardent. Maman tenait à ce que personne ne sache qu’elle partît à Casablanca voir Rahel et aussi David. C’était un secret entre maman et moi. Il y avait d’autres secrets que nous partagions tous les deux. Je ne dirais pas qu’il existât une certaine complicité entre maman et moi, le terme me paraissant inapproprié. L’amour profond, que maman avait pour moi et que j’avais pour elle, pourrait l’expliquer.

Ainsi, grâce à maman, j’ai pu connaître les membres de la famille, de même leurs proches et leurs amis. Je me rendais souvent en sa compagnie pour prendre des nouvelles de tel ou tel membre. Dans les rues du mellah de Marrakech que nous traversions, il nous est arrivé de rencontrer telle ou telle dame qu’elle connaissait et à laquelle elle me présentait. Ainsi, bien des années après j’ai pu faire la connaissance d’une dame d’une grande famille qui m’a appris que maman m’emmenait dans mon berceau chez elle, lorsqu’elle avait des courses à faire. Une autre fois elle m’a conduit chez une dame d’une grande famille pour me dire : « Voici la mère de ton chef scout ». Elle avait les portes ouvertes partout, venant elle-même d’une famille de grande réputation. Elle aimait surtout rendre visite à une grande dame de la famille, Rahel Attias, laquelle avait inculqué à maman comment être une bonne épouse et une bonne mère. Maman se maria alors qu’elle avait seize ans, selon les souhaits de ses frères, car il voyait en mon père un bon parti : un homme beau, grand et fort et qui avait les moyens pour entretenir sa famille. Maman, qui n’a jamais été a l’école parce que ses parents ne le voulaient pas, était une femme moderne : elle allait au cinéma et aimait la musique et les chants.

Rahel Attias habitait dans une grande maison à A’fïr, pas loin du domicile de ma grand-mère Messaouda. De la rue, il fallait prendre un escalier large et profond dont les marches menaient en bas dans un patio à ciel ouvert.

Dans un autre endroit du mellah, vers le fond de Derb Latana, il fallait descendre un petit escalier de cinq ou six marches pour être dans la synagogue de Rabbi Rahamim Abtan. Dans ce Derb, il y avait deux autres synagogues, au début de la rue.

Notre mellah à Marrakech se distinguait par une riche et complexe typologie des maisons d’habitation. La disposition des rues et l’architecture des maisons m’ont souvent interpellé. Je n’ai pas encore mis la main sur un document susceptible de m’éclairer sur le tracé des rues et l’édification des maisons, avec étage et sans étage. Les rues, les ruelles, les places et les placettes sont de divers types. L’essentiel était que nous nous sentions bien dans notre mellah. Il en est de même dans nos maisons. Chaque maison avait sa personnalité. Aucune maison ne ressemblait à une autre. La coexistence de différentes maisons dans le même secteur ne nous choquait pas. L’idée centrale qu’il faudrait retenir, c’est que notre mellah a été édifié en 1557 à l’ombre du Palais Royal, sur des anciennes écuries du Sultan. Cette conception d’un mellah à protéger a eu sa raison d’être. Les plans cartographiques qui existent sont évocateurs.

Les juifs autochtones et les castillanais ne s’entendaient pas et ils vivaient pratiquement séparés. Chaque communauté avait sa synagogue : les autochtones, slat Talmud Torah, et les castillanais, slat La’jama.

Je reste assez vague dans ce domaine, car j’ai déjà écrit des textes sur tout cela.

Le quartier dit Berrima appartenait aux Juifs. Mais il a été habité majoritairement par des arabo- musulmans, les Juifs n’ayant pas été assez nombreux pour résider à la fois au Mellah et à Berrima. Peu de familles juives ont habité à Berrima.

Le cimetière juif servait au départ de lieu où l’on plantait des légumes, en attendant le premier mort qui ne fut autre que Rabbi Hanania Cohen, notre Saint Patron.

Je ferme cette parenthèse historique car l’essentiel de cette monographie est de parler de la famille.

Parmi les voisins de Rahel Attias., il y avait un tailleur qui travaillait à son compte. Flanelle et Dormeuil gris anthracite étaient ses tissus préférés. Maman avait convenu avec lui de me faire un costume pour Pessah plus une veste croisée et un short assortis. J’étais au CM2 dans une école de l’Alliance Israélite Universelle, à Arset-el-Ma’ach, dont le directeur était Alfred Goldenberg. A cette époque, vers 1952/1953, nous ne portions pas encore de pantalon. Maman a convenu avec le tailleur de lui payer alf rials, mille riais, une somme raisonnable pour elle. J’ai arboré fièrement mon costume chic. Il était bien taillé et m’allait comme un gant. Maman était satisfaite du soin apporté par le tailleur à mon costume. C’était le travail d’un artisan et d’un professionnel qui maîtrisait son métier. Maman a été heureuse de le payer tout en le remerciant. Elle me disait qu’il méritait son salaire d’autant qu’il boitait à cause d’un défaut à son pied gauche. Il m’est arrivé d’aller à l’école avec ce costume comme l’on peut le voir sur une photo de classe dont l’instituteur était Roger Banon. Je ne portais sur cette photo que la veste. Le short était tombé en lambeaux peu de temps après sa confection. On eût dit que le costume a été confectionné dans du papier. En arabe, l’on disait hra, ce qui veut dire que le tissus a été effiloché, qu’il s’est effrité. Ce tissu se désagrégeait de lui-même en fines lamelles. Ce tissu s’émiettait par un mystérieux processus de décomposition.

Agadir-Joseph Dadia

שנאנים שאננים / ר' שלמה אבן גבירול (סימן שלמה קטן)-ביאור ד"ר אלי שפר

Asilah

שנאנים שאננים / ר' שלמה אבן גבירול (סימן שלמה קטן)

שִׁנְאַנִּים שַׁאֲנַנִּים כְּנִצּוֹצִים יִלְהָבוּ
לַהֲטֵיהֶם וּמַעֲטֵיהֶם כְּעֵין קָלָל יִצְהָבוּ
מוּל כִּסֵּא מִתְנַשֵּׂא בְּקוֹל רַעַשׁ יִרְהָבוּ
הֵן בְּמַחֲזֶה זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ אֵל יֶאֱהָבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ

לְךָ חַיּוֹת עִלִּיּוֹת בְּתַחְתִּית כֵּס הַנִּקְבָּע
וְאֶרְאֵלִים וְחַשְׁמַלִּים אֲזוּרֵי זִיו הַנִּצְבָּע
תְּהִלָּתְךָ וְהִלָּתְךָ יְהוֹדוּן מַחֲנוֹת אַרְבַּע
זֶה יַעְרִיץ וְזֶה יַמְרִיץ לְךָ זֶמֶר וְשִׁיר יַבַּע
בְּנֵי חַיִל יוֹם וְלַיִל בְּמִשְׁמְרוֹתָם נִצָּבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ

מְכוֹן מִשְׁמָר הַנֶּאֱמָר בְּרֹאשׁ מַחֲנוֹת הֲמוֹנֶיךָ
הֲלֹא נִמְסַר בְּיַד הַשָּׂר מִיכָאֵל גְּאוֹנֶךָ
בְּמַרְכָּבוֹת לִרְבָבוֹת יַעֲמֹד עַל יְמִינֶךָ
וְיִקָּווּ וְיִלָּווּ דְּרֹש אַיֵּה מְעוֹנֶךָ
וְשָׁם סָגוֹד לְמוּל פַּרְגּוֹד לְךָ יִסְגְּדוּ וְיִקְרָבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ

הֲמוֹן מַחֲנֶה הַמִּשְׁנֶה עַל יֶרֶךְ שְׂמֹאל נִזְקָף
וְעַל צְבָאוֹ וּנְשִׂיאוֹ גַּבְרִיאֵל הַנִּשְׁקָף
בִּשְׂרָפִים לַאֲלָפִים בְּחֵיל כָּבֵד מְאֹד נִתְקָף
זֶה אֵיפֹה וְאֵלֶּה פֹה וְכִסֵּא קָדְשְׁךָ מֻקָּף
גְּזוּרֵי אֵשׁ אֲזוּרֵי אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ יִרְכָּבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ

קוֹל יְצַפְצֵף וְשִׁיר יְרַצֵּף צְבָא מַחֲנֶה שְׁלִישִׁיָּה
וְנוּרִיאֵל שַׂר הָאֵל עוֹמֵד בָּם לְתַלְפִּיָּה
לְשַׁאֲטָתָם וְשַׁעֲטָתָם יְרוֹפֵף חוּג הָעֲלִיָּה
בְּקוֹל אַיֵּה מְקוֹם אֶהְיֶה יוֹצֵר רוּם וְתַחְתִּיָּה
רְאוֹת נֶאְדָּר הַנֶּהְדָּר יוֹם וָלֵיל יִתְאָבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ

טְכוּסֵי הוֹד לְךָ שָׂהוֹד בָּרְבִיעִית יָעִידוּ
וְאִמְרָתְךָ וְזִמְרָתְךָ עִם רְפָאֵל יַגִּידוּ
וְצִיץ מָעוֹז וְכֶתֶר עֹז לְךָ יִקְשְׁרוּ וְיַעֲנִידוּ
וְאַרְבַּעְתָּם שִׁיר וּמִכְתָּם יַתְמִידוּ וְיַצְמִידוּ
חִבַּרְתָּם וְגִבַּרְתָּם לְבַל יִיגְעוּ וְיִדְאָבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ

נִצוֹצִים נִקְבָּצִים לְךָ יַחַד יְרַנֵּנוּ
בְּעַד עֲמוּסִים הַחֲמוּסִים לְךָ קוֹלָם [לְעֻמָּתְךָ] יְחַנֵּנוּ
בְּאֵימָתְךָ וְיִרְאָתְךָ רַגְלֵיהֶם יְכוֹנֵנוּ
בְּקוֹל חָזָק כְּמוֹ בָזָק קְדֻשָּׁתְךָ יְשַׁנֵּנוּ
עֲנוֹת קָדוֹשׁ לְאֵל קָדוֹשׁ לְמוּל קָדוֹשׁ יֶעֱרָבוּ
הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ

כללי מאת ד"ר אלי שפר …
באדיבותו ובהסכמתו המלאה

פיוט שנתקדש להאמר ביום הכיפורים ומשתייך לסוג "אופן"

בפיוט זה טבע רשב"ג את סגנונו המיוחד. היותו איש הגות וחכמה, לא מנעה ממנו מלטפל בחומר חריג ומיוחד במינו.

מעמד ההכתרה מהווה חוויה כבירה לקורא המתרשם ממראות וקולות. השאלה –"איה כבודו להעריצו" מהדהדת בין בתי השיר והיא עצמה תכלית עבודה. על ידי הכמיהה, דרישת האל והרצון להתקרב אל הנעלם מנסה המשורר להאדיר את גדולת האל*המלך, לשבחו ולהללו. השיר קצבי, בעל דינמיקה עצומה. הפזמון החוזר נותן תחושה של גלגל סובב בלא הפסק. אפקט זה הושג ע״י שימוש חכם בפיסוק מתאים לפסוק המקראי: ״הבו לה׳ בני אלים, הבו [לה׳ כבוד ועוז]״(תהילים כס, א). המילה ״הבו״ פותחת וסוגרת את הפיזמון החוזר ומתחרזת עם סופי המחרוזות (הבו, נצבו, ויקרבו, יתאבו, ידאבו, יערבו).

החריזה: בנוסף לחרוז של הפיזמון ״הבו״ (ראה לעיל), מתחרזים כל ארבעה בתים בכל מחרוזת. הבית הראשון כתוב בחרוז משובח. המשורר הוסיף חרוזים פנימיים בשני העמודים הראשונים של כל בית (שנאניס/שאננים; להטיהם/ מעטיהם וכו׳).

חתימה: שלמ״ה במחרוזת הראשונה. שלמ״ה קט״ן מראשי המחרוזות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר