ארכיון יומי: 18 בספטמבר 2020


הרב משה אסולין שמיר-המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:

אור-החיים-הקדוש

 

המהות הפנימית

של מצות השופר בראש השנה:

"מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה).

הפיה של השופר צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה,

 דבר המסמל שעם קיום מצוות השופר,

 הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר הצר… למרחב י-ה".

כל זאת, בבחינת "והעם רואים את הקולות" (שמות כ יד).

 דרכם "רואים" את השכינה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

                 א.  משמעות השופר במקורות.

א.  "ובחודש השביעי באחד לחודש.. יום תרועה יהיה לכם" במ' כט א.

מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצווה.

ב.  "בחודש השביעי  באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד).

 כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים – אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה". זוכרים אותו ע"י אמירת פס' הקשורים לשופר.

ג.  "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד).

"בכסה" – בר"ה הירח מכוסה.  המלה בפסוק "חגנו", רומזת לשלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דברים טז טז). על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, זוכים אנו לראות את פני השכינה.

בראש השנה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב)

ד.   "עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר… " (תהילים מ"ז, ו  ח).

את המזמור הנ"ל, אומרים שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפסוק: "עלה אלוקים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, מידת הרחמים לעומת זאת, באה אלינו במקומה –  בבחינת "ה' {הוי-ה} בקול שופר".  הזוהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב).

                       ב.  תקיעת שופר וטעמיה.

"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).

"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).

"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תיקעו".

  1. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים

למצוות השופר בראש השנה.

א.  היום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופרהריעו לפני המלך ה'"  (תהילים, צ"ח).

זה רומז לברכת מלכויות בתפילת מוסף.

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר (אל יתלונן) על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז ואמרו – "נעשה ונשמע".

זה רומז לברכת שופרות בפילת מוסף.

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם…" (יחזקאל ל"ג).

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.

ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו).ח. להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום ה' הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום ה'… יום שופר ותרועה על הערים הבצורות, ועל הפינות הגבוהות" (צפניה א, יד- טז).ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור" וכו' (ישעיה כ"ז, יג).י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה י"ח, ג).

מסרים נוספים של השופר:

1 מידת הצניעות – השופר הוא כלי מוזיקאלי פשוט.

2 תפילה מכל הלב – קול השופר הוא קול פנימי היוצא מן הלב.

3 יציאה מן המיצר למרחב – "מן המיצר קראתי יה – ענני במרחב יה".

4 הפיה דרכה נושפים צרה, והפיה השניה דרכה יוצאים הקולות רחבה.

מידת הענווה – השופר כפוף, כך עלינו לנהוג. הפס' אומר: "ממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות" – הזוכה להיות עניו כמדבר, זוכה לקבל את התורה במתנה, וכון לנחול את האל, ואף להתעלות לבמות רוחניות גבוהות.54 מברכים "לשמוע קול שופר, ולא "לתקוע בשפר –  המטרה, לשמוע ולהפנים את מטרת     התקיעות, לכן יש לנו שתי אוזניים, ורק פה אחד. לשמוע כפול מאשר הדיבור.

5 תשר"ת = תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה – מסמל את מסלול חיי האדם.

   תקיעה – קול ארוך ואחיד המסמל את האדם הצדיק לפני החטא.

   שברים – קול המתחלק לשלושה קולות. זה מסמל משברים העוברים עלינו.

   תרועה – תשעה קולות חדים כמו סירנה, מסמל את מצבו הרע, הרעוע הגרוע של האדם.

 תקיעה ע"י התשובה וההכנעה אותן מסמל השופר, חוזר למצבו ללא חטא,

כדברי רבנו אור החיים הקדוש: "ע"י התשובה – זוכה האדם להיכנס לשערים גבוהים – יותר מהצדיקים, ככתוב: "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". רבנו מביא דוגמא מדוד המלך ממנו לומדים על חשיבות התשובה. וכדברי קדשו: "אין לך דבר המעמיד לרוח החיוני במקום גבוה – כמו התשובה"

(רבנו משה פרנקו תלמיד רבנו אור החיים הק', בספרו מאור החיים עמ' כ. אור החיים בהר כה, כה).

6  עקידת יצחק – מסירות נפש בעבודת הבורא והמלכת ה' בעולם. – מלכויות במוסף.

7  תהליך הגאולה בעולם: השופר של אברהם (האיל בעקידה), דרך השופר של משה רבנו במעמד הר סיני, וכלה בשופרו של משיח – "והיה ביום ההוא, יתקע בשופר גדול… ובאו האובדים מארץ אשור, והנידחים מארץ מצרים".

אברהם אבינו החזיר בודדים בתשובה – "והנפש אשר עשו בחרן".

משה רבנו החזיר את עם ישראל בתשובה – עם שלם.

מלך המשיח – יחזיר בתשובה את כל העולם.

  1. 8. חשיבות התורה שבעל פה – את כל ההלכות הקשורות לשופר, לומדים אותם מהתורה שבעל פה. בתורה לא כתוב שצריך לתקוע בשופר – "יום תרועה יהיה לכם".
  2. 2. קולות שופר – מעוררים לתשובה,

 כדברי הרמב"ם (1138-1204)

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא,

(כלומר, התורה לא מציינת את הטעם לכך),

רמז יש בו: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם,

 וחפשו מעשיכם, וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם.."

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא…" (עמוס ג, ח).

הקב"ה מושל העולם – ומשל האריה.

  • ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה.

          י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק אולי לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו , ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם שני ימי ראש השנה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזוהר (מסירת הפתקאות).

אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את נוכחות ה' בתוכנו ובקרבתנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומ לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרע עם צירה = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

שכרו של הצדיק  רבי אבא – המעביר על מידותיו.

"נושא עוון – ועובר על פשע" (מיכה ז יח).

למי נושא עוון – למי שעובר על פשע" (ראש השנה יז, ע"א).

הזוהר הק' מספר לנו סיפור מדהים בשם רבי אבא תלמידו המובהק של רבי שמעון בר יוחאי שהורשה על ידו לכתוב את הזוהר.  בהיותו בשער לוד, הוא ראה אדם שנכנס לחורבה לנוח ונרדם. בא נחש להכישו, חיה רעה קפצה עליו והרגתו. יצא מן החורבה לדרכו, והנה קירות החורבה התמוטטו, והאיש ניצל.

ניגש אליו רבי אבא ואמר לו: "במה זכית שנעשו לך שני ניסים: ניצלת ממוות מן הנחש ומן החורבה. ענה לו האיש: "מעולם לא קרה שלא מחלתי לאדם שעשה לי רעה. בלילה מחלתי לו. בקריאת שמע על המטה אנו מוחלים לכולם, אבל יש להתכוון באמת.

אמר לו רבי אבא: אתה יותר גדול מיוסף הצדיק היות והוא מחל לאחיו, {אולי לאחרים לא היה מוחל…., אבל אתה מוחל לכל אדם. מסר חשוב: מחל ואל תקפיד על שום אדם.

"אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: "נושא עוון ועובר על פשע" (מיכה ז יח). למי נושא עוון – למי שעובר על פשע". (ראש השנה יז, ע"א).  רש"י מפרש: "המעביר על מידותיו – שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו, ומניח מידותיו והולך לו. מעבירין לו על כל פשעיו – אין מידת הדין מדקדקת אחריהן, אלא מנחתן והולכת".

רב הונא בריה דרב יהושע,

 ושכרו על מידת הוותרנות.

הגמרא מספרת על רב הונא בריה דרב יהושע מהדור החמישי של אמוראי בבל שחלה מאוד, ובא רב פפא חברו לבקרו, ובכך לקיים מצוות ביקור חולים. נוכח מצבו הקשה של רב הונא, ביקש רב פפא מבני המשפחה שיכינו תכריכים היות ונראה לו שכבר עלתה נשמתו לגנזי מרומים.

מאוחר יותר, רב הונא קם לתחיה וסיפר, שאכן נקנסה עליו מיתה ואף דנו אותו בשמים. החידוש בדבריו היה, שניתנה לו עוד הזדמנות לחזור לעולם הזה, בגלל שנהג בוותרנות כלפי כל אדם, ולא העמיד על מידותיו.

 אמרו בשמים: כשם שהוא היה וותרן, גם אנחנו לא נדקדק אחריו כמו שנאמר ע"י רבא:

"נושא עוון – ועובר על פשע". למי הקב"ה נושא עוון? למי ש"עובר על מידותיו".

לקראת השנה החדשה הבעל"ט,

שנה טובה ומתוקה,

הברוכה בטללי אורות התורה,

אושר ועושר ,בריאות איתנה, נחת ושלווה,

תעוזה להשגת עוד משאלה שעדיין בלב נצורה,

לאוהבי ולומדי תורת רבנו "אור החיים" הקדוש.

    "צדיק ה' בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו (תהילים קמה, יז)

כאשר הקב"ה בא להדריך דבר,

 הוא מדריכו על קו הדין,

 אבל כשבא {האדם} ומתחנן – ירחמהו ה'"

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק')

משה אסולין שמיר

 

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

שימושים לשוניים נוספים הנראים ייחודיים לרש״ח הם כל אותם לשונות השאובים במישרין מלשון־האם הערבית היהודית שלו והמועברים לשיריו אם דרך מחזור של יסודות עבריים משוקעים ואם דרך תרגום בבואה של צירופים שונים. בשירים רבים המוסלמים מכונים הערלים, והשתן(לרוב בצירוף הצואה) נקרא מי המרים, כמו בשיר על המן ש״שתה בשמחתו מי המרים״, או בשיר לפסח: ״בלשון צח ומצוחצח, אשקה מצרים מי המרים״.

תרגומי בבואה הם צירופים שונים המשמשים בשיר המוקיע את התנהגותו של נגיד קהילה מתחזה, כגון ״פה רע״ (״גדל פה רע בישמעאלים״), הנראה כתרגום של הביטוי הערבי – el- fem el-menhus(=הפה המביא פורענות), או ״עידיו בחוטמיו שהוא בן כהנים גדולים״.

כאן הן חוטמיו ברבים, המקביל לצורה ־[el-chnafer] הערבית, והן הצירוף כולו ״עידיו בחוטמיו״ מקורם בערבית היהודית, שבה מקובל המבע [chnafru ka usehdu 3lih] (=אפו מעיד עליו) במובן של ״פרצופו מעיד עליו״. דוגמה נוספת לתרגומי בבואה אלה היא הצירוף חזור לאחוריך, שבו הוא משתמש באחת התוכחות שלו, והמקביל לצירוף הערבי(היהודי) במרוקו [rze3 l-l-oroc]. ביטוי אחר שרש״ח מרבה להשתמש בו הוא הצירוף סורו טמא, שהן בשיריו והן במסורת הלשונית החיה של יהודי מכנאס נאמר על אדם או קבוצת אנשים שהם בחינת ״מוקצה מחמת מיאוס״.

  1. 4. יצירתו השירית של רש״ח

ארבעה אוטוגרפים עומדים, כאמור, לרשות החוקר המתעניין בשירתו של רש״ח. בשניים מהם כינס רש״ח את מגוון יצירתו השירית. השניים האחרים הם קבצים סוגיים – האחד אסופה של קינות היסטוריות ולאומיות והשני מקבץ של שירי שבח אישיים בעיקר. הצגת תוכנם של ארבעת כתובי־יד אלה של רש״ח תעזור לנו לעמוד מקרוב על מגוון יצירתו השירית ועל עושרה, ותאפשר לנו להציג את שיריו האישיים והחברתיים.

4.1 הדיוואן הראשון ־ כ״י 1835 מאוסף אדלר (JTS 1)

כתב־היד כולל 162 דפים, פרט לדפים הפגומים בראשו. רש״ח התחיל לערוך אותו בשנת תקמ״א (1781), בעיצומה של מכת הבצורת שהכתה אז אזורים רבים במרוקו, הביאה יהודים רבים עד פת לחם וגבתה מחיר יקר של אלפי חללי רעב. הוא סיים את כינוסו קרוב לוודאי בשנת תקמ״ז. דיוואן זה כולל את יצירתו הראשונה של המשורר, שהייתה בראשיתה מגוונת יותר. הוא כולל תוכחות מוסר, שירים לימודיים שונים, ביניהם ארוכים מאוד, שירי גלות וגאולה, שירי שבח והודיה, שירי מועדים וזמנים, וכן שירים אישיים־חברתיים־היסטוריים – יותר מ־125 שירים בגדלים שונים בסך הכול.

תוכחות המוסר והשירים הלימודיים היו כנראה עיקר העניין בכתיבתו של רש״ח בראשית יצירתו, וזאת כתוצאה מהחינוך הרבני והמוסרי־הסגפני הרחב שהוא קיבל. שירים אלה מופיעים בראש הדיוואן. חמש התוכחות שלא נפגמו במלואן (דפים 1א-5א) מזהירות מפני פיתויי העולם הזה ואשליותיו ומטיפות להתכונן לחיי העולם הבא על ידי תשובה והסתפקות במועט. התוכחות שקולות כולן במשקל הברתי־פונטי, ואחת מהן נושאת את הכתובת ״תוכחה – לחן: ׳דמי בראשי׳; סימן: אני שלמה חלואה בר יששכר; שקולה בשני משקלים ואין לה סוגר, ומסימת בפסוקים״(דף 4ב), אולם מצבם של העלים אינו מאפשר לבדוק לעומקו את מבנה השיר.

 

אשר לשירים הלימודיים, הם כוללים את השירים האלה:

 

            א-״תורת הזבח״ על הלכות שחיטה ובדיקה (דפים 5ב-25א), שהוא שיר בן 223 מחרוזות בנות ארבעה או חמישה טורים דו־צלעיים, היינו יותר מ־1000 טורים בסה״כ. בסופו כתב רש״ח שיר עם סיומת פסוקית. המחרוזת הראשונה מציינת במפורש את שנת ״תקמ״א קץ נחומים״, והשלישית מתייחסת למצוקותיו הכלכליות של המשורר:

מֵקִים מֵעָפָר דַּלִּים אֻומְלָלִים, / חֲמוֹל עַל עַבְדֶּךָ בְּצוֹק הָעִתִּים

כַּלְכֵּל בָּנָיו מָזוֹן שׁוֹאֲלִים, / עַד יַעֲבוֹר הַוּוֹת, וּבָרָעָב אַל תַּצְמִיתֵם

וְרַחֲמֶיךָ עָלֵינוּ  יִהְיוּ מִתְגַּלְגְּלִים, / עִם שְׁאָר עַמְּךָ, וּבַשְּׂרֵם: "כִּי אָשִׁיב

[שְׁבוּתָם וְרִיחַמְתִּים"

"וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָודְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים" [יִרְמְיָה לג, כו וִישַׁעְיָה נוּ, ח

ב-שיר על הלכות חמץ הכולל 47 מחרוזות בעלות שני טורים דו־צלעיים תואמי חריזה (דף 27א-ב)

ג-״זבח השלמים״ על הלכות שחיטה, המשלים את השיר הראשון וכולל כ־1500 טורים דו־צלעיים עם חריזה משתנה, אך עם חריזה תואמת בשתי הצלעיות של כל טור(דפים 30א-66א). ההקדמה של השיר חשובה להכרת המסורת ההלכתית שעליה התבסס רש״ח בכתיבת שירו (הוא הסתמך הן על ר׳ יוסף קארו, הן על רמ״א והן על ״חכמי הגולה המגורשים מקאשטיליה״) ולהבנת שיטתו הפואטית: ״כי נגינות השיר יוסיפו זכירה לאיש דעתו זכה וברה״(דף 30א).

ד-שיר על פי ״מנין המצוות להרמב״ם״, הכולל 309 מחרוזות בעלות שני טורים תואמי חריזה ומוקדש לתרי״ג המצוות (69א-74ב).

שיר על שישה סדרי משנה, כולל 37 טורים דו־צלעיים תואמי חריזה עם חריזה משתנה בין הטורים (דפים 75א-א). הכתובת של השיר היא: ״שיר זה יסדתיו וכוננתיו במלאכת מחשבת מחשבות ערומים, מה טוב ערכו לנבונים וחכמים! ובו שמתי עדרים עדרים בששה סדרים מאלם אלומים, בסימן מסכתות ופרקים רבים וכן שלמים, לדעת לע[נ]ות אם ישאל השואל כמה מסכתות ופרקים חתומים; ועשיתיו בסימן להיות על פי שגור בלילות ובימים, וסימנו: אני שלמה בר יששכר בר שלמה נוחו עדן חזק; נעם: קערת כסף למהר״י [=מורנו הרב רבי יוסף] אזובי״.

״מנהגים מלוקטים״ בדיני שחיטה ובדיקה: השיר כולל 17 מחרוזות עם חתימה של סדר א״ב (מופיעות האותיות א־פ בלבד) בעלות שלושה או ארבעה טורים דו־צלעיים תואמי חריזה.

אחת החטיבות הגדולות ביותר בדיוואן מורכבת משירי גלות וגאולה שבהם מתאר המשורר את מצוקות הגלות ומוראותיה ומתפלל לגאולה קרובה שתביא גם לנקמה בגויים המענים את ישראל ולשיבת ציון. החטיבה כוללת 27פיוטים, ביניהם שירי דו־שיח בין ״כנסת ישראל לאביה שבשמים״, קינה לאומית אחת (דפים 5ב-6א) ) וכן פיוט ארוך על ארץ ישראל ואתריה הקדושים. הפיוטים מרוכזים בחלקו השני של הדיוואן. הפיוטים מרוכזים בחלקו השני של הדיוואן .הכתובת של הפיוט על ארץ ישראל מעניינת, שכן רש״ח מוסר בה מה היו המקורות לשיר שלו:

פיוט יסדתיהו וכוננתיהו על פי דברי ספר ״זכרון ירושלים״, תאוה לעינים, לזכור קבורת ומעלת צדיקים  נקיים, במותם קרויים חיים, איש על דגלו באותות ארבע ארצות חרותות, ירושלים וחברון וצפת וטבריה, למועדים ולאותות, להודיע מעלתם ומעלת קבורת הארץ לעלות וליראות המתאוה והיה גן רוה. נו[עם]: ״חמדת מכלול יופי״. סי[מן]: אנוכי שלמה חלואה בר יששכר ההרוג על ק״ה [=קידוש השם] מנוחתו, ועוד ט׳ בתים נוספים.

״זכרון ירושלים״, -על פי ספר זה כתב כנראה גם ר׳ דוד חסין את שיריו על טבריה וקדושיה ועל ירושלים ואתריה הכלולים במדורו ״זמרת הארץ״(תהלה לדוד דפים יז, א – יח, ב). זהו כנראה הספר שבחי ירושלים, שיצא לאור בליוורנו בשנת 1785 בידי יעקב ברוך, ושהעתקה שלו מצאתי באוסף כתבי־היד של משפחת משאש ממכנאס. ראה על כך ראש פרק ד לעיל והערות 6-8 שם.

השיר כולל 51 מחרוזות מרובעות עם חריזה קבועה בסיומת, מלבד המחרוזת הראשונה: ״בשגיון פי ירון, / שבח ארץ טהורה, // על קרית ארבע חברון, / אשירה אזמרה״.

פרט לשירים אלה כוללת החטיבה שישה שירים משיחיים שבהם מתאר המשורר את תכונותיו האינטלקטואליות, הצבאיות והפוליטיות של המשיח, שכל יהודי מצפה בכיליון עיניים לבואו97א-השירים על המשיח מופיעים במדור נפרד בדיוואן.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמוד-205

אנשי אמונה-תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א

 

אנשי אמונה-תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א

באדיבות והסכמתו של מכון "פניני דוד"- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א

שרשי משפחת פינטו

מפינטו שבספרד יחוסה של המשפחה המעטירה, שהעמידה מתוכה דורות של גדולי תורה ויראה, ענקי רוח, צדיקים וחסידים קדושים וטהורים, משתלשלת ועולה היא בקודש עדי תקופת הגאונים, אל רב שרירא גאון, ראש ישיבת "פומבדיתא" וראש גולת אריאל. הוא הגבר אשר החזיר עטרה ליושנה, בהנחלת עטרת התורה ותפארתה לעם ישראל. בני המשפחה שבאותה העת כונו בשם 'גאון', התפשטו והתפרסו במחוזות יהודיים רבים, אך עיקר משכנם היה בעיר 'פינטו' אשר בספרד, עיר ספר קטנה השוכנת לצד העיר הגדולה מדריד, שם קבעו את משכנם, ושם העמיקו את קשריהם הענפים. אין אנו יודעים במה זכתה העיר, שעל שמה נזכרו בדברי הימים ונכתבו תולדותיהם של צדיקי המשפחה באותיות של זהב, אך כך הוה ומיני אז ייחוסה, של משפחת הצדיקים לבית 'פינטו', משפחה אשר העמידה מתוכה דורות מנהיגים, גדולי תורה ויראה, ענקי רוח, צדיקים וחסידים קדושים וטהורים, נעוץ בראשי הקהילה היהודית העתיקה בעיר "פינטו" שבספרד.

גירוש ספרד אחר שנים רבות אשר לימים כונו בספרות ההיסטורית, כתור הזהב של יהדות ספרד, שנים שבהם יכלו הם לחיות את חייהם הרוחניים והתורניים כמעט באין מפריע, החלו ניתכים על ראש יהודי המדינה, צרות וגזירות קשות, ברוחב ובגשם, מצבם היה בכי רע, ורק הלך והתדרדר, כשהאופק אינו מזמין קרן אור.

אמנם הכורת על החיים היהודיים בספרד עלה בשנת ה' אלפים רנ"ב, אך היה זה כבר לאחר שנים רבות בהם הצרו מלכי ספרד את צעדיהם היהודים בספרד. הרדיפות החלו עוד כמאה שנה קודם לכן, אז כבר חוייבו היהודים להאזין לדרשות תפלות חסרות טעם מכמרים נוצרים, להתלבש בבגדים שונים ועוד ועוד גזירות שונות ומשונות אשר מטרתם להעביר את היהודים על דתם. אך היהודים רובם ככולם, עמדו בפני הגזירות הללו כפי שעמדו מאות בשנים, לא המירו דתם ונשאו בגאון את לבושם, כאומרים כי חלק ה' עמו.

אכן כאמור, בשנת ה' אלפים רנ"ב, הקיץ הקץ על ישיבת היהודים בספרד, כשנתפרסם כרוז מטעם בית המלכות בספרד, חתום בידי המלך והמלכה פרדיננד ואיזבל שר"י, בו הודיעו כי "בעתם וע"פ ראייתם של כמה מן הכמורה, האצלוה הגבוהה והנמוכה שבמלכותינו ואנשים מדע ומצפון אחרים מן המועצה שלנו… הסכמנו לצוות לגרש לכל היהודים והיהודיות מכל גיל שיהיו, החיים וגרים ונמצאים במלכויותינו ובבעלויותינו הנזכרות, עם בניהם ובנותיהם, משרתיהם ומשרתותיהם ובני משפחותיהם היהודים, כגדולים וקטנים, מאיזה גיל שיהיו, ולא יעיזו לחזור ולחיות במקומות שבהם היו, לא בדרך של מעבר ולא בכל צורה אחרת, ואם יימצאו יושבים במלכויותינו הנזכרות, או יבואו אליהם בכל צורה שהיא, יהיו נדונים לעונש מוות, החרמת רכושם לטובת חצרנו וקופת המלכות. ואלו העונשים יחולו עליהם מעצם המעשה והדין, בלי משפט, בלי מתן פסק-דין ובלי הכרזה".

את אשר קדם לפקודה זו סיפר רבינו דון יצחק אברנאל, מי שהיה מיועציו של מלך ספרד באותם ימים, בהקדמתו לפירושו על ספר מלכים וכך כתב: "בעת היותי שם אני בחצר בית המלך, יגעתי בקראי, ניחר גרוני, דיברתי אל המלך פעמים, שלוש, במו פי אתחנן לו לאמר: המלך הושיעה! למה תעשה כה לעבדיך, הרבה עלינו מהר ומתן זהב וכסף… וכמו פתן חרש תאטם אזנו לא ישיב כל, והמלכה עומדת על ימינו לשטנו". בפקודה הנזכרת, ניתן ליהודים פרק זמן של שלושה חודשים, בהם "התירו" הם ברוב טובם ליהודים למכור את נכסים, ומתחייבים עד תום שלושה חודשים אלו, להגן עליהם ועל רכושם, דבר שכידוע לא מילאו אותו והקפידו על ביצועו, סעיף שמשום מה על קיומו הקפידו הם מאד היה, האיסור להוציא זהב, כסף ומטבעות יצוקות. במילים אחרות, הותר ליהודים למכור את רכושם אך כל עוד לא יקבלו תמורתו זהב או כסף או מטבע עובר לסוחר )!( כמובן שגם הממון והנכסים שכן קבלו תמורת רכושם היו מעט שבמעט, שהרי שכניהם הנוכרים ידעו כי חייבים הם למכור את רכושם במהירות, וניצלו את ההזדמנות הזו לעושקם ולחומסם. כשראו יהודי ספרד כי כלתה אליהם הרעה, ארזו את חפציהם ומטלטליהם, אשר את חלקם הורשו לקחת, ויצאו אנשים נשים וטף מספרד, רבים וטובים אף הותירו את נכסיהם כולם ובבוא היום יצאו את יציאתם מהמדינה אשר אליה לא שבו עוד. היו שמדאגתם לממונם, העדיפו להתנצר כלפי חוץ, בעוד שבבתיהם פנימה שמרו על תורת משה, אך האינקוויזיציה החלה משגיחה עליהם וכבר החלה עושה שמות בהם. כך שחרב של גירוש, ייסורים והריגות, הורמה על כל יהודי ספרד.

אנשי אמונה-תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א

באדיבות והסכמה שלמכון "פניני דוד"- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א

עמוד 19

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר