יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט
שימושים לשוניים נוספים הנראים ייחודיים לרש״ח הם כל אותם לשונות השאובים במישרין מלשון־האם הערבית היהודית שלו והמועברים לשיריו אם דרך מחזור של יסודות עבריים משוקעים ואם דרך תרגום בבואה של צירופים שונים. בשירים רבים המוסלמים מכונים הערלים, והשתן(לרוב בצירוף הצואה) נקרא מי המרים, כמו בשיר על המן ש״שתה בשמחתו מי המרים״, או בשיר לפסח: ״בלשון צח ומצוחצח, אשקה מצרים מי המרים״.
תרגומי בבואה הם צירופים שונים המשמשים בשיר המוקיע את התנהגותו של נגיד קהילה מתחזה, כגון ״פה רע״ (״גדל פה רע בישמעאלים״), הנראה כתרגום של הביטוי הערבי – el- fem el-menhus(=הפה המביא פורענות), או ״עידיו בחוטמיו שהוא בן כהנים גדולים״.
כאן הן חוטמיו ברבים, המקביל לצורה ־[el-chnafer] הערבית, והן הצירוף כולו ״עידיו בחוטמיו״ מקורם בערבית היהודית, שבה מקובל המבע [chnafru ka usehdu 3lih] (=אפו מעיד עליו) במובן של ״פרצופו מעיד עליו״. דוגמה נוספת לתרגומי בבואה אלה היא הצירוף חזור לאחוריך, שבו הוא משתמש באחת התוכחות שלו, והמקביל לצירוף הערבי(היהודי) במרוקו [rze3 l-l-oroc]. ביטוי אחר שרש״ח מרבה להשתמש בו הוא הצירוף סורו טמא, שהן בשיריו והן במסורת הלשונית החיה של יהודי מכנאס נאמר על אדם או קבוצת אנשים שהם בחינת ״מוקצה מחמת מיאוס״.
- 4. יצירתו השירית של רש״ח
ארבעה אוטוגרפים עומדים, כאמור, לרשות החוקר המתעניין בשירתו של רש״ח. בשניים מהם כינס רש״ח את מגוון יצירתו השירית. השניים האחרים הם קבצים סוגיים – האחד אסופה של קינות היסטוריות ולאומיות והשני מקבץ של שירי שבח אישיים בעיקר. הצגת תוכנם של ארבעת כתובי־יד אלה של רש״ח תעזור לנו לעמוד מקרוב על מגוון יצירתו השירית ועל עושרה, ותאפשר לנו להציג את שיריו האישיים והחברתיים.
4.1 הדיוואן הראשון ־ כ״י 1835 מאוסף אדלר (JTS 1)
כתב־היד כולל 162 דפים, פרט לדפים הפגומים בראשו. רש״ח התחיל לערוך אותו בשנת תקמ״א (1781), בעיצומה של מכת הבצורת שהכתה אז אזורים רבים במרוקו, הביאה יהודים רבים עד פת לחם וגבתה מחיר יקר של אלפי חללי רעב. הוא סיים את כינוסו קרוב לוודאי בשנת תקמ״ז. דיוואן זה כולל את יצירתו הראשונה של המשורר, שהייתה בראשיתה מגוונת יותר. הוא כולל תוכחות מוסר, שירים לימודיים שונים, ביניהם ארוכים מאוד, שירי גלות וגאולה, שירי שבח והודיה, שירי מועדים וזמנים, וכן שירים אישיים־חברתיים־היסטוריים – יותר מ־125 שירים בגדלים שונים בסך הכול.
תוכחות המוסר והשירים הלימודיים היו כנראה עיקר העניין בכתיבתו של רש״ח בראשית יצירתו, וזאת כתוצאה מהחינוך הרבני והמוסרי־הסגפני הרחב שהוא קיבל. שירים אלה מופיעים בראש הדיוואן. חמש התוכחות שלא נפגמו במלואן (דפים 1א-5א) מזהירות מפני פיתויי העולם הזה ואשליותיו ומטיפות להתכונן לחיי העולם הבא על ידי תשובה והסתפקות במועט. התוכחות שקולות כולן במשקל הברתי־פונטי, ואחת מהן נושאת את הכתובת ״תוכחה – לחן: ׳דמי בראשי׳; סימן: אני שלמה חלואה בר יששכר; שקולה בשני משקלים ואין לה סוגר, ומסימת בפסוקים״(דף 4ב), אולם מצבם של העלים אינו מאפשר לבדוק לעומקו את מבנה השיר.
אשר לשירים הלימודיים, הם כוללים את השירים האלה:
א-״תורת הזבח״ על הלכות שחיטה ובדיקה (דפים 5ב-25א), שהוא שיר בן 223 מחרוזות בנות ארבעה או חמישה טורים דו־צלעיים, היינו יותר מ־1000 טורים בסה״כ. בסופו כתב רש״ח שיר עם סיומת פסוקית. המחרוזת הראשונה מציינת במפורש את שנת ״תקמ״א קץ נחומים״, והשלישית מתייחסת למצוקותיו הכלכליות של המשורר:
מֵקִים מֵעָפָר דַּלִּים אֻומְלָלִים, / חֲמוֹל עַל עַבְדֶּךָ בְּצוֹק הָעִתִּים
כַּלְכֵּל בָּנָיו מָזוֹן שׁוֹאֲלִים, / עַד יַעֲבוֹר הַוּוֹת, וּבָרָעָב אַל תַּצְמִיתֵם
וְרַחֲמֶיךָ עָלֵינוּ יִהְיוּ מִתְגַּלְגְּלִים, / עִם שְׁאָר עַמְּךָ, וּבַשְּׂרֵם: "כִּי אָשִׁיב
[שְׁבוּתָם וְרִיחַמְתִּים"
"וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָודְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים" [יִרְמְיָה לג, כו וִישַׁעְיָה נוּ, ח
ב-שיר על הלכות חמץ הכולל 47 מחרוזות בעלות שני טורים דו־צלעיים תואמי חריזה (דף 27א-ב)
ג-״זבח השלמים״ על הלכות שחיטה, המשלים את השיר הראשון וכולל כ־1500 טורים דו־צלעיים עם חריזה משתנה, אך עם חריזה תואמת בשתי הצלעיות של כל טור(דפים 30א-66א). ההקדמה של השיר חשובה להכרת המסורת ההלכתית שעליה התבסס רש״ח בכתיבת שירו (הוא הסתמך הן על ר׳ יוסף קארו, הן על רמ״א והן על ״חכמי הגולה המגורשים מקאשטיליה״) ולהבנת שיטתו הפואטית: ״כי נגינות השיר יוסיפו זכירה לאיש דעתו זכה וברה״(דף 30א).
ד-שיר על פי ״מנין המצוות להרמב״ם״, הכולל 309 מחרוזות בעלות שני טורים תואמי חריזה ומוקדש לתרי״ג המצוות (69א-74ב).
שיר על שישה סדרי משנה, כולל 37 טורים דו־צלעיים תואמי חריזה עם חריזה משתנה בין הטורים (דפים 75א-א). הכתובת של השיר היא: ״שיר זה יסדתיו וכוננתיו במלאכת מחשבת מחשבות ערומים, מה טוב ערכו לנבונים וחכמים! ובו שמתי עדרים עדרים בששה סדרים מאלם אלומים, בסימן מסכתות ופרקים רבים וכן שלמים, לדעת לע[נ]ות אם ישאל השואל כמה מסכתות ופרקים חתומים; ועשיתיו בסימן להיות על פי שגור בלילות ובימים, וסימנו: אני שלמה בר יששכר בר שלמה נוחו עדן חזק; נעם: קערת כסף למהר״י [=מורנו הרב רבי יוסף] אזובי״.
״מנהגים מלוקטים״ בדיני שחיטה ובדיקה: השיר כולל 17 מחרוזות עם חתימה של סדר א״ב (מופיעות האותיות א־פ בלבד) בעלות שלושה או ארבעה טורים דו־צלעיים תואמי חריזה.
אחת החטיבות הגדולות ביותר בדיוואן מורכבת משירי גלות וגאולה שבהם מתאר המשורר את מצוקות הגלות ומוראותיה ומתפלל לגאולה קרובה שתביא גם לנקמה בגויים המענים את ישראל ולשיבת ציון. החטיבה כוללת 27פיוטים, ביניהם שירי דו־שיח בין ״כנסת ישראל לאביה שבשמים״, קינה לאומית אחת (דפים 5ב-6א) ) וכן פיוט ארוך על ארץ ישראל ואתריה הקדושים. הפיוטים מרוכזים בחלקו השני של הדיוואן. הפיוטים מרוכזים בחלקו השני של הדיוואן .הכתובת של הפיוט על ארץ ישראל מעניינת, שכן רש״ח מוסר בה מה היו המקורות לשיר שלו:
פיוט יסדתיהו וכוננתיהו על פי דברי ספר ״זכרון ירושלים״, תאוה לעינים, לזכור קבורת ומעלת צדיקים נקיים, במותם קרויים חיים, איש על דגלו באותות ארבע ארצות חרותות, ירושלים וחברון וצפת וטבריה, למועדים ולאותות, להודיע מעלתם ומעלת קבורת הארץ לעלות וליראות המתאוה והיה גן רוה. נו[עם]: ״חמדת מכלול יופי״. סי[מן]: אנוכי שלמה חלואה בר יששכר ההרוג על ק״ה [=קידוש השם] מנוחתו, ועוד ט׳ בתים נוספים.
״זכרון ירושלים״, -על פי ספר זה כתב כנראה גם ר׳ דוד חסין את שיריו על טבריה וקדושיה ועל ירושלים ואתריה הכלולים במדורו ״זמרת הארץ״(תהלה לדוד דפים יז, א – יח, ב). זהו כנראה הספר שבחי ירושלים, שיצא לאור בליוורנו בשנת 1785 בידי יעקב ברוך, ושהעתקה שלו מצאתי באוסף כתבי־היד של משפחת משאש ממכנאס. ראה על כך ראש פרק ד לעיל והערות 6-8 שם.
השיר כולל 51 מחרוזות מרובעות עם חריזה קבועה בסיומת, מלבד המחרוזת הראשונה: ״בשגיון פי ירון, / שבח ארץ טהורה, // על קרית ארבע חברון, / אשירה אזמרה״.
פרט לשירים אלה כוללת החטיבה שישה שירים משיחיים שבהם מתאר המשורר את תכונותיו האינטלקטואליות, הצבאיות והפוליטיות של המשיח, שכל יהודי מצפה בכיליון עיניים לבואו97א-השירים על המשיח מופיעים במדור נפרד בדיוואן.
יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמוד-205
אנשי אמונה-תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א
אנשי אמונה-תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א
באדיבות והסכמתו של מכון "פניני דוד"- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א
שרשי משפחת פינטו
מפינטו שבספרד יחוסה של המשפחה המעטירה, שהעמידה מתוכה דורות של גדולי תורה ויראה, ענקי רוח, צדיקים וחסידים קדושים וטהורים, משתלשלת ועולה היא בקודש עדי תקופת הגאונים, אל רב שרירא גאון, ראש ישיבת "פומבדיתא" וראש גולת אריאל. הוא הגבר אשר החזיר עטרה ליושנה, בהנחלת עטרת התורה ותפארתה לעם ישראל. בני המשפחה שבאותה העת כונו בשם 'גאון', התפשטו והתפרסו במחוזות יהודיים רבים, אך עיקר משכנם היה בעיר 'פינטו' אשר בספרד, עיר ספר קטנה השוכנת לצד העיר הגדולה מדריד, שם קבעו את משכנם, ושם העמיקו את קשריהם הענפים. אין אנו יודעים במה זכתה העיר, שעל שמה נזכרו בדברי הימים ונכתבו תולדותיהם של צדיקי המשפחה באותיות של זהב, אך כך הוה ומיני אז ייחוסה, של משפחת הצדיקים לבית 'פינטו', משפחה אשר העמידה מתוכה דורות מנהיגים, גדולי תורה ויראה, ענקי רוח, צדיקים וחסידים קדושים וטהורים, נעוץ בראשי הקהילה היהודית העתיקה בעיר "פינטו" שבספרד.
גירוש ספרד אחר שנים רבות אשר לימים כונו בספרות ההיסטורית, כתור הזהב של יהדות ספרד, שנים שבהם יכלו הם לחיות את חייהם הרוחניים והתורניים כמעט באין מפריע, החלו ניתכים על ראש יהודי המדינה, צרות וגזירות קשות, ברוחב ובגשם, מצבם היה בכי רע, ורק הלך והתדרדר, כשהאופק אינו מזמין קרן אור.
אמנם הכורת על החיים היהודיים בספרד עלה בשנת ה' אלפים רנ"ב, אך היה זה כבר לאחר שנים רבות בהם הצרו מלכי ספרד את צעדיהם היהודים בספרד. הרדיפות החלו עוד כמאה שנה קודם לכן, אז כבר חוייבו היהודים להאזין לדרשות תפלות חסרות טעם מכמרים נוצרים, להתלבש בבגדים שונים ועוד ועוד גזירות שונות ומשונות אשר מטרתם להעביר את היהודים על דתם. אך היהודים רובם ככולם, עמדו בפני הגזירות הללו כפי שעמדו מאות בשנים, לא המירו דתם ונשאו בגאון את לבושם, כאומרים כי חלק ה' עמו.
אכן כאמור, בשנת ה' אלפים רנ"ב, הקיץ הקץ על ישיבת היהודים בספרד, כשנתפרסם כרוז מטעם בית המלכות בספרד, חתום בידי המלך והמלכה פרדיננד ואיזבל שר"י, בו הודיעו כי "בעתם וע"פ ראייתם של כמה מן הכמורה, האצלוה הגבוהה והנמוכה שבמלכותינו ואנשים מדע ומצפון אחרים מן המועצה שלנו… הסכמנו לצוות לגרש לכל היהודים והיהודיות מכל גיל שיהיו, החיים וגרים ונמצאים במלכויותינו ובבעלויותינו הנזכרות, עם בניהם ובנותיהם, משרתיהם ומשרתותיהם ובני משפחותיהם היהודים, כגדולים וקטנים, מאיזה גיל שיהיו, ולא יעיזו לחזור ולחיות במקומות שבהם היו, לא בדרך של מעבר ולא בכל צורה אחרת, ואם יימצאו יושבים במלכויותינו הנזכרות, או יבואו אליהם בכל צורה שהיא, יהיו נדונים לעונש מוות, החרמת רכושם לטובת חצרנו וקופת המלכות. ואלו העונשים יחולו עליהם מעצם המעשה והדין, בלי משפט, בלי מתן פסק-דין ובלי הכרזה".
את אשר קדם לפקודה זו סיפר רבינו דון יצחק אברנאל, מי שהיה מיועציו של מלך ספרד באותם ימים, בהקדמתו לפירושו על ספר מלכים וכך כתב: "בעת היותי שם אני בחצר בית המלך, יגעתי בקראי, ניחר גרוני, דיברתי אל המלך פעמים, שלוש, במו פי אתחנן לו לאמר: המלך הושיעה! למה תעשה כה לעבדיך, הרבה עלינו מהר ומתן זהב וכסף… וכמו פתן חרש תאטם אזנו לא ישיב כל, והמלכה עומדת על ימינו לשטנו". בפקודה הנזכרת, ניתן ליהודים פרק זמן של שלושה חודשים, בהם "התירו" הם ברוב טובם ליהודים למכור את נכסים, ומתחייבים עד תום שלושה חודשים אלו, להגן עליהם ועל רכושם, דבר שכידוע לא מילאו אותו והקפידו על ביצועו, סעיף שמשום מה על קיומו הקפידו הם מאד היה, האיסור להוציא זהב, כסף ומטבעות יצוקות. במילים אחרות, הותר ליהודים למכור את רכושם אך כל עוד לא יקבלו תמורתו זהב או כסף או מטבע עובר לסוחר )!( כמובן שגם הממון והנכסים שכן קבלו תמורת רכושם היו מעט שבמעט, שהרי שכניהם הנוכרים ידעו כי חייבים הם למכור את רכושם במהירות, וניצלו את ההזדמנות הזו לעושקם ולחומסם. כשראו יהודי ספרד כי כלתה אליהם הרעה, ארזו את חפציהם ומטלטליהם, אשר את חלקם הורשו לקחת, ויצאו אנשים נשים וטף מספרד, רבים וטובים אף הותירו את נכסיהם כולם ובבוא היום יצאו את יציאתם מהמדינה אשר אליה לא שבו עוד. היו שמדאגתם לממונם, העדיפו להתנצר כלפי חוץ, בעוד שבבתיהם פנימה שמרו על תורת משה, אך האינקוויזיציה החלה משגיחה עליהם וכבר החלה עושה שמות בהם. כך שחרב של גירוש, ייסורים והריגות, הורמה על כל יהודי ספרד.
אנשי אמונה-תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א
באדיבות והסכמה שלמכון "פניני דוד"- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א
עמוד 19