ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ -בן אדמה-השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי
וולד לארד ייתפככר ללי וולדתו
ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,
ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.
גְ'זִייל מֵן סְבָאב, קוֹלוֹ לְווּלְדְ כְמְס סְנִין,
דרוֹזוֹ כִּיף שְׁמִס טָאלְעִין.
אוּממּוֹ תְפְרַח בִיהּ תֵטְלְב לְרַבּב לְחְנִין,
כְללִּי ווּלְדִי ייָא רְבבִּי, נְתִין כְלְקְּתוֹ.
בן האדמה יזכור את מולדתו
בן האדמה יזכור את מולדתו,
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.
צבי יפהפה, אמרו לבן חמש,
מדרגותיו עולות, כצאת השמש.
אמו תשמח בו, וברימון עולמים תפציר,
השאר, אלוהי, בני בחיים, כי אתה היוצר!
הגרסה בסידור יום הכיפורים
בן אדמה יזכור במולדתו
כי לעת קץ יישוב ליולדתו :
כי קום והצלח
אמרו לבן חמש
מעלותיו עולים עלות שמש
בין שדי אם ישכב ואל ימש
צוארי אב לקח לימרכבתו:
ווּלְדְ עְסַר סְנִין לָאדָאב מָא תְכְּרְהְלוֹ,
סווּאִיי בְסווּאִיי ייִתְרְתֵּתבְלוֹ עֵקְלוֹ.
תְּכְּללּמוּ מְעָאהּ בְלְמְחְננָּא אוֹ בְּששְּרוֹלוֹ,
מְפְסֵס ייָאסֵר עֵנְדְ אַהְלוֹ ווּקְּבִּילְתוֹ.
ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,
ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.
בן עשר שנים אל תחסכו לו מוסר השכל,
כי לאט לאט יתייצב לו השכל.
דברו עמו בחנונות, ותנו לו בשורתו,
מדושן עונג הרבה, בקרב ביתו ומשפחתו.
בן האדמה יזכור את מולדתו,
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.
הגרסה בסידור יום הכיפורים
כי מה תאיצון מוסר לבן עשר
עוד מעט קט יגדל ויזכר
דברו לו חן דון ויתבשר
שעשועיו יורדיו ומשפחתו:
כי לעת קץ יישוב ליולדתו :
אַמָא לְדָאדְ יִיָּאם ווּלְדְ לְעֵשְׂרִין,
פרכ לגוזלאן מא ייסבהלו פלחין.
ייִּטְנֵז עְלָא שִׁייוּכ, ייִּדְחַכְּ עְלָא לְמְעֵלְלמִין,
תָאייַּה בְרוּחוּ טְרִיק לְמְעַוְוְזָא גְרְרְתוֹ,
ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,
ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.
ומה נעימים ימיו של בן עשרים,
עופר האיילים, לא ידמה לו בפניו יפי התארים.
ילעג לזקנים ויצחק למלומדים יודעי מושכלות,
תועה ברוחו, השלתה אותו דרך עקלקלות.
בן האדמה יזכור את מולדתו,
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.
הגרסה בסידור יום הכיפורים
כי מה נעימים ימים לבן עשרים
קל כעופר דולג על ההרים
בז למוסר לועג לקול מורים
יעלת חן חבלו ומלכדתו:
כי לעת קץ יישוב ליולדתו :
ווּלְד תְלָאתִין לְהְמוּם בְּדָאוְו עְלִיהּ,
רְדּד בָאלוֹ מְלִיח פְסְסְבְּכָּא צָאב רְזְלִיה.
מְצְרוֹפוֹ כְּתִיר מְסְדָארוֹ מָא יִיסְזִיהּ,
מְהוּולִינוֹ אוּלָאדוֹ ווּמְדָאתוֹ.
ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,
ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.
בן השלושים, תלאות הזמן הציפו אותו,
נתן דעתו היטב, נלכדו רגליו ברשתו.
הוצאותיו מרובות, והכנסותיו לא להספיקו,
הסיעו אותו בניו ואשת חיקו.
בן האדמה יזכור את מולדתו,
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.
הגרסה בסידור יום הכיפורים
בן שלשים נפל ביד אשת
קם והביט הנו בתוך רשת
ילחצוחו סביב בני קשת
משאלות לב בניו ולב אשתו:
כי לעת קץ יישוב ליולדתו :
ווּלְדְ אַררְבְעִין ייִּבְדָא ייִּנְקְצַר קֵּלְבּוֹ,
ייִּפְרַח בְּקְרְעְתוֹ לְלִי עְטָאלוֹ רְבבּוֹ.
ייִּתְבֵע טְרִיקְּתוֹ ווּיִתְרֵכּ צְחָאבוֹ,
עְלָא עְדָאבוֹ וּועְלָא סְקָא זְרִיתוֹ.
ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,
ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.
בן הארבעים, התחיל סובל בלב שברונו,
ישמח בחלקו, אשר העניק לו ריבונו.
הולך במישרי דרכו, יעזוב גם ידידיו,
על יסוריו, וחרף עמל טרחותיו.
בן האדמה יזכור את מולדתו,
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.
הגרסה בסידור יום הכיפורים
נע ונכנע משיג לארבעים
שש בחלקו אם רע ואם נעים
רץלדרכו מעזוב רעים
על עמלו יעמוד במשמרתו
כי לעת קץ יישוב ליולדתו :
ווּלְדְ לְכֵמְסִין קְּלְבּוֹ בְדָא ייִנִהִזֵם,
ייִדדּוֹ עְלָא כְדַדוֹ ייִבַאת גִ'יר ייִכֵמֵמם.
מָא עַרְף בְרָאצוֹ כִּיף חְצְל פִי הָאד לְהְמְּמ,
קֵלְבּוֹ כָאיְיְף לָאמָא ייִתְקְרֵרב ווּקְתוֹ.
ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,
ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.
בן חמישים ליבו החל נכנע.
ידו על לחיו, ועם הרהוריו נד ונע.
לא ידע בנפשו, כיצד נלכד במתלאה,
לבו ירא, פן יתקרב סופו הלאה.
בן האדמה יזכור את מולדתו,
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.
הגרסה בסידור יום הכיפורים
בן המשים יזכור ימי הבל
יאבל כי קרבו ימי אבל
בז בעיניו אח כל יקר תבל
כי יפחד פן קרבה עתו:
כי לעת קץ יישוב ליולדתו :
ווּלְדְ סְתְתִּין פְעָאלוֹ מָאהַוְסִי דָאהֵר,
ררָּאיְי ווּצְוּוָאר עֵנְדוֹ תְצִיבוֹ חָאדֵר.
טֵבְעוֹ מֵבְדדֵּל מְעָא ננָּאס דִימָא ווָאעֵר,
מֵרְכִי פְצְחחְּתוֹ ווּפִמְסִיתוֹ ייִּעְתַר.
ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,
ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.
בן הששים, מעשיו בלתי מובנים,
העצה והדעה אצלו מזומנים.
טבעו משונה, עם זולתו קשה במשאו ובמתנו,
רופף בבריאותו, תמיד יצלע על ירכו ועל מותנו.
בן האדמה יזכור את מולדתו,
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.
הגרסה בסידור יום הכיפורים
שאלו מה היה לבן ששים
אין מעשיו ברים ושרשים
בי שרידיו דלים ונחלשים
לא יקומון אתו במלחמתו
כי לעת קץ יישוב ליולדתו :
אִידָא סְנִינוֹ יוּצְלוֹ לְחְסָאב סֵבְּעִין,
כְּלָאמוֹ מָא יִסְווָאסְ קְּדדָּאם ססָּאמְעִין.
ייִּקְּלָאל עְלִיהּ חֵתתָּא נְנְדֵר דְלעִין,
עְלָא עְקקָּאֵיְיזוּ מְחֵנִי פִי תֵמְסֵיִתוֹ.
ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,
ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.
אם שנותיו הגיעו עדי חשבון שבעים,
לדבריו אין ערך, מול השומעים.
נתמעטה אצלו גם חדות ראות עיניו,
על משענתו שפוף, בהילוך פסיעותיו.
בן האדמה יזכור את מולדתו,
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.
הגרסה בסידור יום הכיפורים
אם שנותיו נגעו אלי שבעים
אין דבריו נראים ונשמעים
רק למשא יהיה עלי רעים
מעמם על נפשו ומישענתו:
כי לעת קץ יישוב ליולדתו :
ווְּלְד תֵמֹאנִין אוּלָאדוֹ מֵקְּלְלְקִּין מֵננֱּוֹ,
מֵחְקּוֹר עֵנְדְ חְבָאבוֹ ווּזִירָאנוֹ.
לְכְבְז ווּלְמָא מָאררִּין קְּבָאלְת עִינוֹ,
קָארִי חְסָאבוֹ אַמָא נְהָאר תְקּוֹם עִיטַתוֹ,
ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,
ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.
בן השמונים, בניו מחוסרי סבלנות כלפיו,
בזוי בפני ידידיו, וגם שכניו.
הפת והמים מרים בעיניו,
קורא חשבונו, ליום בו תישמע צווחתו.
בן האדמה יזכור את מולדתו,
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.
הגרסה בסידור יום הכיפורים
בן שמונים טורח עלי בניו
אין לבבו אתו ולא עיניי
בוז ליודעיו ולעג לשכניו
רוש בכוסו גם לענה פתו:
כי לעת קץ יישוב ליולדתו :
אִידָא סְנֵינוֹ יוֹצְלוֹ לֵחְסָאב תֵסְעִין,
מֵפָאצְלוֹ כָּאמְלִין דִימָא עֵנְדוֹ מֵזַעְזְעִין.
חֵתתָּא עֵדָאמוֹ ווּעְרוּקוּ ייִּבָאנוּ מֵדַעְדְעִין,
זֵלְדוֹ תֵכְּממֵּס ווּתְקְררֵבּ ווּקְתוֹ
ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,
ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.
אם שנותיו יגיעו למנין תשעים,
אברי גופו, אצלו כולם רעועים,
עצמותיו ועורקיו נראים שדופים ובלואים.
עורו נצטמק, קרב יומו ועתו,
בן האדמה יזכור את מולדתו,
כי בהגיע קיצו ישוב לחיק אומנתו.
ווְּלְד מִייָּאת עָאם פָאנִי הוּוָא דְגְ'ייָא,
מָא בְּקָאתְלוֹ ווּקְּפָא ווָאלָא מְסִייָא,
סָאף חֵפְדָאנוֹ ווּסְבֵע פֵכִיר דוּנִייָא,
רָאקֵּד פִי פְרָאצוֹ מָא מְטְלְלעִין לֵחְסַבְתוֹ.
ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,
ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.
בן מאה שנים, במהרה הוא הולך וחרב,
לא נותרה זקיפות קומה, ולא זריזות הגו.
הביט בנכדיו, שבע בטוב עולם,
מוטל על יצועו, מכלל חשבון הוא נעלם.
בן האדמה יזכור את מולדתו,
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.
מוּל לְמִייָּא ווּעְסְרָא כִּיף לְמִייִּת ייִּנְחְסָאב,
אַבִייָאד לִינְסָאן לְלִי אוּסֵל לְהָאד לְחְסָאב.
נְהָאר מוֹתוֹ ייִּדְפְנוּהּ לוּלָאד לְקְרָאב,
יִפֵרְחוּ זְמִיע לוּלָאד מְעָא לְחְבָּאב.
ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,
ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.
בן מאה ועשר שנים, חשוב כמת,
אשרי בן אנוש, שהגיע לגיל זה כעת.
במותו יקברוהו, בניו וקרוביו,
ישמחו צאצאיו,יחד עם אהוביו.
בן האדמה יזכור את מולדתו,
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.
אַבִּייָאד לִינְסָאן לְלִי אוּצֵל לְהָאד לֵחְסָאב מֵסָא פִי תַלְמוּדוֹ,
עְמָאיְילוֹ מְלָאח עֵבבָּאהוּם כָּאמְליִן פִייִּדוֹ.
לְמִצְווֹת לְלִי עְמֵל פֵעוֹלַם הַבָא, לִיהּ ייִּתְעֵררְדוֹ,
ננָּאס כָּאמְלִין יֵקוּלוֹ עְלִיהּ אַבִייָּאדוֹ,
מֵתְבבְּעִין פִי טְרִיקְּתוֹ, כֵּללָּא אוּלָאדוֹ.
ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,
ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.
אשרי בן האדם, עדי חשבון זה הגיע בתלמודו,
מפעליו טובים, בשלמות לקחם בידו.
מצוות מעשיו, בעולם הבא יקבילו פניו,
והקהל כולו, יאמר עליו, אשריו!
ממשיכים בדרכו, שהותיר לבניו אחריו.
בן האדמה יזכור את מולדתו,
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.
הגרסה בסידור יום הכיפורים
אחרי זאת כמת יהי נחשב
אשרי איש אשר נחשב לגר תושב
אין בלבו רעיון ולא מחשב
רק לאחרית נפשו ומשכרתו:
כי לעת קץ יישוב ליולדתו :
ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ -בן אדמה-השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי יום הכפררים
מנהגי יום הכפררים
א-נהגו להקפיד בכפרות לכל בני המשפחה, חוק ולא יעבור, ואת העופות הכינו
לסעודה המפסקת, ויש נהגו לפדותם והכסף ניתן לצדקה:
ב-נהגו להקפיד בטבילה ערב יום הכפורים, ומיד אחרי זה מלקות:
ג-נהגו ללבוש בגדים חדשים, ולפחות בגד חדש אחד, לכבוד יום הכפורים, ויש נהגו
ללבוש לבנים:
ד-יש נהגו להתפלל מנחה של ערב יום הכפורים, ללא חזרה:
ה-נהגו לאפות חלות מיוחדות לסעודה המפסקת, ובהן תחובים ביצים:
ו-נהגו לטבול את המוציא בסעודה המפסקת, בדבש או בסוכר:
ז-יש נהגו להכין ״כוסכוס״ בערב יום הכפורים:
א-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (יוהכ״פ) ובספר שמו יוסף (סימן רפ״ד), ויסודו מהרמ״א (ריש סימן תר״ה), וכן דעת האריז״ל (ראה בכה״ח שם סק״ה), ואולם בשו״ע (שם) דחה מנהג זה,וכן דחה מנהג זה בשו״ת מים חיים (רנ״ד), מטעם אחר והוא משום שיש בו הרבה תקלות שחיטה ויצא שכרם בהפסדם עיי״ש ומ״מ הנוהגים בכפרות יש להם כר נרחב לסמוך עליו:
ב-הנה ענין הטבילה בערב יוהכ״פ שגבה עד מאד, עד שרבי סעדיה גאון פסק לברך על הטבילה, ואף שאין בזה הלכה כמותו, מ״מ רואים מכאן את עוצמת הטבילה, וחשיבותה, ולכן נהגו בכל קהילות ישראל גם אותם שאינם זהירים בטבילה כל השנה, לטבול לכב׳ יום הכפורים, לקיים מה שנא׳ לפני ה׳ תטהרו, וגם ענין המלקות יסודתו בהררי קודש, וראה בכ״ז בכה״ח(סימן תר״ז ס״ו), ובילקוט״י מועדים (עמוד פ״ב):
ג-כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ומקורו מהרמ״א (סימן תר״י) בענין הצעת שלחנות עיי״ש,והטעם כי יוהכ״ם יום טוב הוא, ובענין לבנים כן הביא הרב הנ״ל, וראה בכה״ח (סימן תקפ״א ס״ק ע״ט), והיא ע״ד הכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו:
ד-כן הביא בספר נהגו העם (יוהכ״פ) ומקורו בב״י(סימן תר״ז) עיי״ש:
ה-כן המנהג אצל רבים, והטעם משום דיוהכ״פ יו״ט הוא, וכיון שהוא עצמו אסור באכילה עושים זאת בסעודה המפסקת, וענין הביצים וכר לאבלות ויש בו שבירת הלב, ועוד ביצה ״ביעה״ בארמית, לרמז שתתקבל צלותנא ״ובעותנא״ ביום הקדוש:
ו-כן המנהג פשוט, והיא דומיא דר״ה וכנ״ל, וכן כתב בכה״ח (סימן תר״ח סק״ל), ובבן איש חי(ש״א פ׳ וילך ס״ד), וראה גם בילקוט״י מועדים (עמוד פ״ד):
ז-כן נהגו רבים, והטעם כדי לקיים אכילת התשיעי כהלכה, שידוע שיש בזה עניינים גדולים, וכמובא בספרים (וראה בזה בכה״ח סימן תר״י):
ח-נהגו להדליק נרות לכבוד יום הכיפורים כשבת, ולברך ״להדליק נר של יום הכפורים״:
ט-נהגו להציע שטיחים וכריות בבית הכנסת, לכבוד יום הכפורים:
י. נהגו בערבית של יום הכפורים כסדר הזה: פיוט לך אלי תשוקתי, כל נדרי, החזרת ס״ת למקומם, שובה למעונך, קדיש וברכו, וכשחל בשבת פותחים במזמור שיר ליום השבת:
יא. נהגו להוציא ספרי תורה בשעת כל נדרי, יש נהגו להוציא שלושה, ויש נהגו בשבעה, ויש שלא נהגו בהוצאת ספרי תורה כלל, רק פותחים ההיכל ואוחזים ס״ה ואומרים כל נדרי:
יב. נהגו בכל נדרי לומר קטע זה ג׳ פעמים, החזן אומרו ואחריו הציבור: שרוי לנו, מחול לנו מתר לנו: שרוי לנו ולכם, מחול לנו ולכם, מתר לנו ולכם: שררוי לנו ולכם ולכל ישראל, מחול לנו ולכם ולכל ישראל, ומתר לגו ולכם ולכל ישראל: שרוי לנו ולכם ולכל ישראל, מפי בית דין של מטה. ומחול לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית דין של מעלה: ונהגו לומר בל (בקמין הטף) נדרי:
יג. נהגו בכל פעם שמסיים החזן ״כל נדרי״, אומרים הציבור בקול רם: כולהון אתהרטנא בהון, יהא רעוא די יהון שביתין ושביקין; לא שרירין ולא קימין: ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה:
יד. נהגו לומר ״והוא רחום״ ביום הכפורים, אף כשחל בשבת:
טו. נהגו במשך כל תפלות יום הכפורים, עומדים שני ״סומכים״ מצידו של החזן, מימינו ומשמאלו:
ח-כן המנהג פשוט, וכנפסק בשו״ע (סימן תר״י), וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד פ״ו):
ט-כן הביא בנו״ב (עמוד ק״ד), וראה בזה במנהגי החיד״א (עמוד קנ״ח):
י. כן המנהג פשוט, וכן מצוין במחזורים ישנים:
יא. כן שמעתי שיש מנהגים שונים בזה, ונהרא נהרא ופשטיה, והנח להם לישראל, וראה במחזורים ישנים ששם מצוין שלשה או שבעה ספרים:
יב. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם, שהוא נוסח ההתרה של בתי כנסת התושבים בפאס, ומשם נתפשט בכל הארץ, וכן הביאו הר״ש דנינו בקובץ מנהגיו, ועל מנהגים כאלה נאמר הליכות אלי מלכי בקודש, ובענין כל נדרי, כן יש לומר ע״פ הדקדוק וכמובא בספר מים חיים (סימן ר״נ):
יג. כן המנהג פשוט, והטעם י״ל, כי בעת הזאת בו אנו מצרפים את כל העבריינים לכלל ישראל, היא עת רצון, ואנו מנצלים זאת לבקש סליחה מחילה וכפרה עבור כלל ישראל:
יד. כן המנהג, ומובא במחזורים ישנים, וראה בזה בספר ילקוט יוסף מועדים (עמוד ק״ג):
טו. ראה בזה במנהגי ראש השנה ומשם בארה:
טז. יש נהגו בר״ה ויום הכפורים, כשאומרים זכרנו לחיים, להוסיף ״אל חי ומגן״:
יז. נהגו לפתוח את ההיכל לסליחות, וסוגרים לפני קדיש:
יח. נהגו כשהחזן אומר על חטא, עונים הציבור כסוף כל קטע, פעם ״תמחול״, ופעם ״תסלח״, וכשאומר על חטאים, כסוף כל קטע, פעם אומרים ״תמחול ותסלח״, ופעם ״תסלח ותמחול״:
יט. נהגו לומר על חטא בסדר א׳ כ׳, ולא בסדר תשר״ק, ומשם מדלגים עד ״על חטאים שאנו חייבים עליהם אשם״, ולא נהגו לומר הודוי הגדול:
כ. נהגו בפתיחת ההיכל לומר יהי רצון וכו' יה הטוב וכרו', ואחר כך י״ג מדות ותפלתם: ואין המנהג לומר ״לעולם ה׳״ ויש שאומרים אותו:
כא. נהגו לומר את סדר הקדושה לרבי יהודה הלוי במקומה, וכפי שסודרה במחזורים ישנים ויש שהחמירו בדבר:
כב. נהגו לפתוח את שערי ההיכל לסדר העבודה ,וכפי שצויין במחזורים:
כג. נהגו בשעה שהחזן מזכיר ״ברוך שם כבוד מלכותו״ שבסדר העבודה, הציבור כורע, ויש שלא נהגו בזה:
טז. כן הביא בספר נהגו העם דום הכפורים), ומקורו מב״י(סימן תקפ״ב בד״ה ויש במטבע), ושם דן באורך בזה אם יש לאומרו או לאו:
יז. כן המנהג פשוט, והטעם שבזמן הסליחות, ובפרט בשעה שאומרים י״ג מדות, שערי שמים פתוחים, וכאשר שערי ההיכל פתוחים, הרי בזה מושכים שפע חיים ושלום מן השמים:
יח. כן המנהג פשוט, ואמרתי בס״ד שידוע כי מחילה על הפשעים, וסליחה אל החטאים בשגגה, וכמו שמובא בתפלה, סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחול לנו מלכינו כי פשענו, ובכך אנו מבקשים על הכל:
יט. כן המנהג פשוט, וכן מצוין במחזורים ישנים, ועל כיוצא בזה נאמר ״תפסת מועט תפסת, תפסת מרובה לא תפסת״, שמרוב קריאתם נאמרים ללא כוונה, ומה הועילו חכמים:
כ. כן מצוין במחזורים ישנים, ומושמט לעולם ה׳, ויש מחזורים שהוזכר בו:
כא. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד רכ״ו), וראה במנהגי החיד״א (עמוד קנ״ט) שהאריך הרבה ליישב את המנהג הזה, ובספר נהגו העם (יום הכפורים) כתב שיש שהחמירו בדבר משום הפסק, ועל כיוצא בזה אמרו נהרא נהרא ופשטיה:
כב. כן המנהג פשוט, כי הוא עת רצון גדול, ודבר בעתו מה טוב, לפתוח שערי ההיכל, ולקיים מה שנאמר ונשלמה פרים שפתינו:
כג. כן הביא בספר נהגו העם (יוהכ״פ) שיש בזה שני מנהגים, יש כורעים ויש שאינם כורעים, וציין לספר כף ונקי למוהר״ר כליפא בן מלכה, ולספר כרם חמר (ח״ב סימן י״א), וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד שצ״ו):
כד. נהגו לצמצם את ההפסקה שבין שחרית למנחה ככל האפשר:
כה. נהגו כשיש ברית מילה, מלים אחרי תפלת שחרית, ומברכים על בשמים, ועל הגפן. ונותנים לתינוק לטעום:
כו. נהגו לפני התקיעות אומ׳ שבע פעמים ״ה׳ הוא האלקים״, וז׳ פעמים ״קראתי בכלב״, החזן אומר ״ה׳ האלקים״. והציבור אומרים ״קראתי״:
כז. נהגו בשעת התקיעות שבנעילה, כל הציבור עומד על רגליו, ומכסים ראשם בטלית:
כח. נהגו כשילד צם לראשונה בכיפור(לרוב היה כבר בגיל עשר), כששב מבית הכנסת, אמו נותנת מעט סוכר, ומברכת אותו, שתערב לו התורה ואהבת ה׳, ותהיה מתוקה בפיו כסוכר זה, וגם אביו מרעיף עליו ברכות:
כט. נהגו שאין מברכים על בשמים בהבדלה של מוצאי כיפור, אף כשחל בשבת:
ל. נהגו הכהנים לערוך סעודה קטנה למחרת יום הכיפורים, ונקראת ״יום שמחת כהן״:
לא. יש נהגו לעלות לקברות צדיקים, למחרת יום הכיפורים:
כד. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם כדי לתת ליום הקדוש רצף אחד, ולמנוע דברים בטלים והסה דעת ביום הקדוש בשנה, שבו תלויה הכפרה של כל השנה כולה:
כה. כן הביא בספר נהגו העם (יוהכ״פ), והביא שם מקורות לדבר עיי״ש:
כו. כן המנהג פשוט, וכמובא בסידורים ישנים, ובספר אוצרות המגרב (יוהכ״ם):
כז. כן המנהג פשוט, והביא כן בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וציין שאף שיהודי מרוקו אינם מכסים ראשם בשעת התפלה, בשעה זו כולם מכסים ראשם, כי היא עת לחננה ואין דומה לה:
כח. כן המנהג והביאו בספר אוצורת המגרב, וכ״ז כדי לעודדו בעבודת ה׳ ותורתו, וככתוב חנוך לנער ע״פ דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה:
כט. כן הביא בספר נהגו העם (יום הכפורים) ושהוא מנהג ארג׳יל, ומקורו מהרמב״ם, וראה בזה בילקוט״י מועדים (עמוד קט״ס ובמקורות שם:
ל. כן נהגו רבים והביאו בנו״ב (עמוד ק״ח) וכן מנהג תוניס ולוב, והיא ע״ד מה שאמרו חז״ל (משנה יומא פ״ז מ״ז) ויו״ט היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש:
לא. כן נהגו רבים, והביאו בספר אוצרות המגרב (יוהכ״פ) והטעם משום שיום זה הוא עת רצון גדול בשמים, כי הוא יום לאחר הכפרה:
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה –מנהגי יום הכפררים-עמוד 86
פיוטי ר' יעקב אבן צור- בנימים בר תקוה- יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד
רבי יעקב אבן-צור, שנולד בשנת תל"ג – 1673 – ונפטר בשנת תקי"ב – 1753 -, היה מגדולי החכמים בגולת מרוקו. הוא למד מפי גדולי התורה שבדורו, וראש להם רבי יהודה אבן עטר.
על חריפותו ובקיאותו בתורה מעידים חיבוריו בהלכה, כגון כרכי השו"ת " משפט וצדקה ביעקב ". עם זאת הוא נקלע לפולמוס נוקב עם אחדים מבני דורו. פרשת חייו היתה רצופת תלאות, נתייתם בגיל צעיר, ידע נדודים רבים, פקדוהו חוליים וייסורים מרים, כגון שישה עשר מבניו ששכל ואך בן אחד, רפאל עובד שמו, נותר לו בחיים.
יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד הסוג: בקשה.
העת: לבֹּקר, ׳לדפיקת השער׳.
התבנית: שיר שְוֵה חרוז; הפייטן חילק את הדלת והסוגר לשתי צלעות משניות.
החריזה: מברחת כנויית.
המשקל: המתפשט (ושוא שאחרי תנועה גדולה לנח יחשב), בפלס (במשקל)
׳שער פתח דודי׳ (אוצר, ש-2056),* ובפלס ׳שער אשר נסגר׳ (ש-2046).
החתימה: יעקב אבן־צור.
נדפס: עת לכל חפץ, דף א עמ׳ א.
יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד / דּוֹפֵק דְּלָתֶיךָ / אֵלָיו פְּתַח פִּתְחֵי / סַף מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ.
עֵינָיו לְךָ יִשָּׂא,/ תָּבֹא לְפָנֶיךָ / אֶנְקַת תְּחִנּוֹתָיו / דּוֹבֵב בְּבֵיתֶךָ.
קַבֵּל תְּפִלּוֹתָיו / וּרְצֵם כְּקָרְבָּנוֹת / עוֹלָה וְנִיחוֹחִים / עַל מִזְבְּחוֹתֶיךָ.
בֹּקֶר, בְּנִיב רַחְשׁוֹ / יַשְׁכִּים לְהוֹדוֹת לָךְ / יָרַח כְּמוֹ מִנְּחָה / מוּל רוֹמְמוֹתֶיךָ.
1 יוצרי: מלת פנייה מרכזית שעליה בנוי הפיוט. והשווה: ׳אלוהי! נשמה שנתת בי…׳, או: ׳אלוהי! נצור לשוני מרע…׳. שעה: פנה. דופק דלתיך, אליו פתח: על דרך הכתוב ׳קול דודי דופק, פתחי לי…׳ שה״ש ה ב. ודרשוהו(מדרש רבה על הפסוק): ׳אמר הקב״ה לישראל פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו׳. / 2 עיניו לך ישא: על דרך הכתוב ׳אליך נשאתי אתעיני׳תה׳קכג א.תבאלפניך אנקתתחנותיו: תה׳ עט יא.דובב בביתך: מתפלל בביתך, ושיעור הכתוב: יבוא לפניך שיח תחנוניו של העבד, שאותו הוא מבטא בשפתיו בבית תפילתך. / 3 קבל תפילותיו ורצם כקרבנות: על פי ברכות כוע״ב: ׳תפילות כנגד תמידין תקנום׳, וכנגד הדרשה בשיר השירים רבה ה ב: ׳אמרה כנסת ישראל אני ישנה מן הקרבנות ולבי ער לקריאת שמע ולתפילה׳. / 4 בקר, בניב רחשו ישכים להודות לך: שיעור הכתוב: העבד ישכים להודות לך בתפילותיו עם שחר. ירח כמו מנחה: מוסב אל ׳ניב רחשו׳ שבראש הטור, לאמור: תפילתו תערב כניתוח מנחה לפני ה׳ והלשון על פי שמ״א כו יט.
5 -אַמֵּץ זְרוֹעוֹתָיו / צוּר, כִּי בְּכָל לִבּוֹ / יִתְאַו חֲסוֹת תַּחַת / צֵל מֵעֲלוֹתֶיךָ.
בּוֹדֵד כְּצִפּוֹר פַּח / אֲנָא פְּקַח קוֹחוֹ, / אֵלָיו תְּנָה נֹפֶשׁ / חֹפֶשׁ פְּדוּתֶיךָ.
נוֹשְׁכָיו כְּמוֹ נַחַשׁ,/ מוֹנָיו וְגַם שׂוֹטְנָיו / בָּהֶם בְּשֶׁטֶף אַף / תָּעִיר חַמָתֶךָ.
צָמְאָה לְךָ נַפְשׁוֹ / מִנְזָר תְּשִׂימֵהוּ / גַּם תַּעֲלֵהוּ אֶל / הַר נַחֲלָתֶךָ.
וּבְרַחֲמֶיךָ, חִישׁ / תִּבְנֶה כְּמוֹ רָמִּים / מִקְדַּשׁ הַדּוֹמֶיךָ / אַרְמוֹן נְוָתֶךָ
10-רָם! עַמְּךָ גּוֹנֵן / וּבְנֵה וְגַם כּוֹנֵן / צִיּוֹן וְהֵטִיבָה / מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ
5 אמץ זרועותיו: על דרך הכתוב משלי לא יז. צור: הפייטן מרבה להשתמש בפיוטיו בכינוי זה לבורא החביב עליו. חסות תחת צל: על דרך הכתוב תה׳ צא א-ב. צל מעלותיך: צל רוממותך. / 6 בודד כצפור פח: על דרך הכתוב תה׳ קב ח: ׳כצפור בודד על גג׳. פח — מלכודת, וציפור־פח היא הפך ציפור־דרור. פקח קוחו: שחררו, על דרך הכתוב יש׳ סא א. / 7 נושכיו כמו נחש: על דרך הכתוב תהלים קמ ד. מוניו וגם שוטניו: לוחציו ושונאיו. בשטף אף תעיר חמתך: מש׳ בז ד: תה׳ עח לח. / 8 צמאה לך נפשו: על דרך הכתוב תה׳ סג ב; מנזר: בעל משרה מכובדת, וכדברי ראב״ע לנחום ג יז, ׳בעלי הנזר׳; ורש״י פירש לשון שיר. / 9 וברחמיך חיש: על דרך הכתוב: ׳מהר יקדמונו רחמיך: תה׳ עט ח. תבנה כמו רמים: שנאמר בתה׳ עח סט: ׳ויבן כמו רמים מקדשו׳, ובדברי מצודת דוד: ׳בנהו בנין עד כמו השמים׳. ויונתן תרגמו כמו ראמים. מקדש הדומך: על הפסוק באיכה ב א ׳ולא זכר הדם רגליו ביום אפו׳, נאמר במדרש: ׳אין הדום רגליו אלא המקדש׳, (איכה רבה, מהדורת בובר, מט ע״א). ושיעור הכתוב: תבנה מקדש של מטה בחוסן ונצח של מקדש של מעלה. ארמון נותך: הכינוי ארמון למקדש הוא לפי תרגום יונתן ליר׳ ל יח. / 10 ובנה וגם כונן: על־פי שמ׳ טו יז והטיבה מכון לשבתך: על פי תה׳ נא כ.
פיוטי ר' יעקב אבן צור- בנימים בר תקוה- יוֹצְרִי שְׁעֵה עֶבֶד