ארכיון יומי: 20 בספטמבר 2020


המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

את אותו הסיפור מנקודת מבטו של מתיישב, סיפר חיים חיסין בזיכרונותיו: ״מאחר שהיה רתוק למיטתו ולא יכול להתחיל מיד בהשתדלו להשיג רישיון לבנות בגדרה, הורה לנו [מויאל] להקים לפי שעה אורוות קרשים ארעית בשביל הסוסים. כדי לחסוך בעץ היקר התחלנו לחפור באדמה בור… מעל לבור התכוונו לבנות גג. חפירת הבור הושלמה, ואז הופיעו לפתע חיילים מעזה. שכנינו הערבים הלשינו… ועד מהרה נסתם הבור שלנו. ערביי קטרה מתעניינים מאוד לדעת אם יעלה בידינו לבנות בתים. לפני שקנינו את האדמה, היו הערבים חוכרים אותה מדי שנה מן הבעלים הקודם. עכשיו נתמעטה אדמתם ולכן הם מלשינים בשקידה כזאת בעזה על העבודות שאנו מבצעים… כאשר מסרנו למויאל כל מה שקרה, חייך ואמר: ׳התחילו לחפור מחדש עוד היום, והשתדלו שהכל יגמר במשך שני ימים. את האחריות אני מקבל על עצמי, ומסרו לשיח׳ים של הכפר שאני מבקש מהם לסור אלי. הם יחשבו שאתן להם כסף, ובינתיים נרוויח זמן. אם יבוא הקצין מעזה, דרשו בשלומו בשמי והזכירו לו את 200 הלירות שהוא חייב לי׳. כך עשינו. השיח׳ים שמחו להזמנת חווג׳ה [אדון בערבית] איברהים [אברהם, הוא מויאל] ויצאו ליפו לגרוף בעוד מועד סכום הגון. חווג׳ה איברהים ערך להם קבלת פנים נפלאה, הציפם בחיבובים, במחמאות ו… שילחם. לאחר יום אחד ושני לילות הייתה האורווה גמורה… עודנו עוסקים בגימור, והנה לפנינו מכרנו הקצין עם חיילים בלווית השיח׳ים של קטרה. הוא פרץ כברק. קודם כל נכבלו שני ערבים שעזרו לנו״.

הדרמה נמשכה, וחיסין המשיך ותיאר: ״מיד אצווה להרוס את המבנה״, צעק עלינו הקצין בהשתוללות, ״וגם אתכם אכבול ואשלח לעזה!״. ״בוודאי שכחת, אפנדי [תואר כבוד, איש רם מעלה], שאין לך רשות לעשות זאת. לנו יש קונסול ואסור לך בלי רשותו לגעת באיש מאתנו. והאם יש לך אפנדי, פקודה כתובה מהקיימקאם לאסור אותנו?״ ״ואתם, האם יש לכם תעודה שמרשה לכם לבנות?" "אין זה עניינו. אנו כאן אנשי אברהם מויאל. כל מה שיצווה אנחנו עושים״. ״אם כך, ייתן לי אישור בחתימתו שציווה עליכם לבנות, ואני אסתפק בזה״. "האם איברהים שוטה שייתן אישור כזה? אגב״, הוספנו בלחש כדי שהשיח׳ים לא ישמעו, ״הוא יהיה בקרוב בעזה, ואמר לנו כי עליו לגבות ממך 200 לירות״. ״האם חווג׳ה איברהים אינו מאמין שאחזירן בקרוב בעצמי?״ ״מדוע אתה רב איתו?״ שאלנו.

״הקצין השתתק לפתע, שפל רוח ככבשה. למראית עין רשם פרוטוקול והעתיק את תכנית האורווה. לסיום ביקש לדרוש בשלומו של חווג׳ה מויאל, לאחר ששתה אצלנו קפה ושחרר לפי בקשתנו את הפועלים הכבולים. השיח׳ים הביעו את מורת רוחם נוכח התפתחות זו. ״כעבור כמה ימים״ – סיים חיסין את תיאורו – ״הגיע מעזה חייל ובידו פקודה כתובה מן הקיימקאם לאסור שלושה מאנשינו משום שפעם הכו ערבי אחד. ענינו כי אנשים אלה אינם נמצאים כאן והם אצל מויאל. הלה הוזמן פעמיים למשפט, אבל ענה שהוא חולה והעניין נשכח…״

גם משה סמילנסקי מתאר את פעילותו של מויאל לטובת גדרה: ״מויאל התייסר בייסורי הבניין של גדרה, רב את ריבם של המתיישבים עם הבק [תואר כבוד טורקי] המיוחס, שאמר להסיג גבולם, ועם אנשי הרשות בעזה, ועד לפני הפחה בירושלים הביא את דברם. ודבר היותו נתין צרפת וקונסול פרס הועיל לו הרבה בהשתדלויותיו. וגם כלפי פנים עמד מויאל על זכויותיהם של הביל״ויים והרבה נעזר בעצותיו של פינס. הוא אשר המציא בשביל אנשי גדרה את הסוסים ואת המחרשות ואת התבואה לזריעה, כדי שיוכלו לצאת אל אדמתם לחרשה ולזרעה. ואף כי היה מויאל איש עשיר ושבע כל ימיו, הבין תמיד את נפש הרעב…״

סמילנסקי אף הסביר איך נשבה מויאל בקסם הביל״ויים: ״עם בוא הבילו״יים התעורר לבו לקראת חזון ציון זה והיה מן המעטים אשר הוקירו את מפעל החולמים והלוחמים הצעירים. בשנת תרמ״ד [טעות, צ״ל תרמ״ה.] ניאות לבקשת ראשי חובבי ציון להיות לבא-כוחם ביפו ולקחת את ה׳מכשלה׳ שלהם תחת ידו. חובבי ציון בחרו במויאל ולא בפינס, כי חשוד היה האחרון בעיניהם, שאהבתו לביל״ו מקלקלת את השורה… אבל הם טעו. גם היהודי הספרדי הזה, העשיר, המתון והזהיר, גם הוא אהב את הביל״ויים כשהתקרב אליהם״.

מעניין לראות שלא כל בני דור המייסדים הכירו במעשיו של מויאל. ישראל בלקינד, למשל, מראשוני הביל״ויים וממתיישבי גדרה, מתאר את סיפור הבור שנחפר לשמש כאורווה, ללא אזכורו של מויאל כלל. דבר זה עולה בקנה אחד עם כל שאר סיפורי זיכרונותיו של בלקינד, שבהם הוא ממעט להזכיר את מויאל: ״קרב החורף השני, קרבה עונת העבודה. ה׳ מויאל ציווה לקנות סוסים וכלי חרישה… היה אפוא נחוץ לבנות אורווה. אבל איך להשיג על זה רישיון?…״ בלקינד סיפר מזיכרונו את סיפור הבור והשגת הרישיון: ״אם היה אי אפשר לבנות קירות אבן, היה אפשר לחפור בור ולכסהו בגג…״ ואחר כך, ״דבר בנין האורווה הזאת צלצל כמעשיה יפה בכל הארץ ויגדיל את כבוד הגדרתים בעיני הציבור העברי בארץ ישראל״. הנה כי כן, סיפור הקמת האורווה המשוקעת בקרקע, כל-כולו רעיון של אברהם מויאל, הפך ל״מעשייה יפה״ המאדירה של שם הגדרתים, ללא אזכור שם הממציא… גם מנשה מאירוביץ', הביל״ויי שהשתקע בראשון־לציון, בתארו את תחילת דרכה של גדרה, לא הזכיר את מויאל כלל. אולי ריחוק השנים מחק מהזיכרון את מויאל, וייתכן שלאחר שנים הוא לא תאם את דמות הפעיל הציוני המקובל.

תיאור נוסף של פועלו של מויאל לטובת גדרה עולה מדבריהם של יהושע אוסובצקי ויעקב הרצנשטיין, שנשלחו על ידי שמואל הירש ב-1886 לבדוק את מצבן של המושבות: ״כאשר קרבו ימי הגשמים, עת העבודה בשדה, המציא להם המנוח מויאל [הדברים נכתבו לאחר מותו] את כל הדרוש לעבודתם, קנה להם סוסים, מחרשות, אתים, יעים ומזלגים [קלשונים] ורוח חיים בא אל קרב הצעירים. הקולוניסתים התחילו להכין עבורם מקום למעון וגם עבור בהמתם, ואחרי אשר נתרבה מספרם, כי נוספו עליהם איזו צעירים בעלי אשה, ולהם דרוש תאים מיוחדים (ולבנות בתים לא היה רישיון מהממשלה), לכן הגדילו מעט הפרוזדור שהכינו עוד בשנה החולפת, וישימוהו למעון משפחה אחת, גם הלול של תרנגולים שעשאוהו אלה ממחבבי גדול-עופות נהפך לבית, והרווקים נאלצו לחרוף גם החורף הזה בהבית אשר קומט מזוקן. אבל בכל זאת לא היה באפשרות כי יעבדו אדמתם בשנה הזאת אחרי שלא הייתה להם רפת לסוסיהם, לולא העירו הצעירים את גבורתם, וביום אחד(מפחדם פן תשבית הממשלה עבודתם) הקימו רפת גדול…

״בתוך הרפת יש מקום לי״ו [16] סוסים, ובצד הרפת במסדרון הדלת עשו חדר קטן למעון ארבעה אנשים אשר ישמרו את הרפת וכל אשר בו, ועל החדר הזה עשו תא קטן למעון משפחה אחת. רק שנים מהקולוניסתים בעלי אשה נאלצו להחזיק נשותיהם בראשון־לציון, יען אין להם עתה מקום לדור בגדרה.

״בעת עשותם הבניינים האלה נאלצו הצעירים לסבול כעס ומכאובים משכניהם הערביים, אשר חשבו כי גם בשנה הזאת יחכירו להם אחינו את אדמתם, מאין להם אמצעים לעבדה בעצמם, אבל מה נבהלו בראותם ההכנות הגדולות האלה, ולכן ניסו להלשין את אחינו אלה לפקידי המקום כי היהודים בונים בתים בלי רשיון. ואולם המנוח ה׳ מויאל ידע לבטל את הקובלנה ולהמשיך הדבר עד כי נשתקע ולא נאמר עוד. אבל עתה, כשראו הערביים כי ידיהם לא תעשינה תושייה ויד היהודים רוממה, מהרו ועזבו את שנאתם לאחינו בגדרה, ויחיו עתה עמהם בשלום״. ״ע״ד [על דבר] מעמד הקולוניות באה״ק [ארץ הקודש]״, המליץ, 10,33 במאי 1886.

מצבן של שתי מושבות שבהן טיפל מויאל במסירות, היה קשה במיוחד: גדרה ויסוד המעלה. באחד השלבים הוא העלה רעיון ל״חילופי מתיישבים״ – אנשי גדרה יעברו צפונה ויתיישבו על האדמה הדשנה של הגליל, ואילו את יוצאי מזריץ בפולין – שהקימו את יסוד המעלה – הציע ליישב בפתח-תקווה, שם ישתלבו ללא קושי. את אדמות חובבי ציון בגדרה הציע למכור לאנשים פרטיים. הנחתו הייתה כי אדמות גדרה, הקרובות ליפו, ימשכו בעלי הון שיחפשו השקעה בטוחה למדי. נראה שחובבי ציון התעלמו מהצעה זו, ומכל מקום – היא לא הגיעה לידי מימוש.

גם משה סמילנסקי מתאר את הרעיון שהגה מויאל בניסיון לפתור את מצוקת מתיישבי גדרה: פינס ופינסקר, שתמך בו, רצו לבסס את מצבם של הביל״ויים בגדרה, לעומת ויסוצקי וחובבי ציון מביאליסטוק – שרצו להעבירם לפתח-תקווה ולפזרם בין האיכרים המנוסים שם, וכך לבטל את היישוב בגדרה. ״אברהם מויאל אשר חקר ולמד לדעת את מצב האיכרים והמושבות. שנתמכו אז על ידי חובבי ציון, ביקש פשרה. הוא אמר להעביר את הביל״ויים ליסוד המעלה ולקשור את גורלם של האנשים הטובים בגורלה של האדמה הטובה, ואת אנשי יסוד המעלה להעביר לפתח תקוה, לישב את חלקות האדמה הבלתי מיושבות, ואת אדמת גדרה הציע למכור לעולים בעלי רכוש, על מנת שיטעו כרמים״. אבל כשנודע דבר ההעברה המוצעת לבילו״יים, ״הודיעו למויאל נמרצות, שאת גדרה לא יעזבו, כי הם קשורים בה לחיים ולמוות. הוא הבין להם והסכים עמהם, הגן עליהם בכל כוחו ויתמסר לעבודתו בעדם בכל נפשו ומאודו״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 –עמ' 78

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

את אחי אני מבקש

הצלחנו והנה כל החבר׳ה שלנו נמצאים עכשיו ב״אליאנס״ ולשמחתנו לא היה גבול. זה היה מעבר לחיים חדשים בכל המובנים. פה גילינו עולם אחר וזר, שלא היה ידוע לנו עד כה. לא לנו ולא לאבותינו. עולם אחר לגמרי. לפתע ההורים בעצמם מגלים בנו יותר עניין ורוצים לשמוע מה אנחנו לומדים, ואנחנו מספרים בהנאה. נכנסנו לסדר חיים חדש. לא ששינינו מסדר חיינו הקודם, אלא הוספנו חדש על ישן. השפה הצרפתית שלא ידענו עד כה, תלבושתנו האירופית, התנהגותנו, משמעת בבית הספר, סדר, מנהגים ודפוסים אחרים שהיינו צריכים לאמץ לעצמנו. איזה הבדל ביחס ל״סלא״ ול״אם־הבנים״. פה הרגשנו חופשיים ופחות מפחדים. מדוע? כי פה אין ״תחמילאת״ או מקלו הקשה של הרבי שהיה מכה בנו ללא חמלה. המורה היה מדבר אלינו יפה והרגשנו כמו בני אדם, קטנים! התייחסו אלינו בכבוד ולא ככלי שכל הבא חובט בו. דבר נוסף חדש לגמרי – ספורט, משחקים.

ספר ההיסטוריה ממנו למדנו התחיל ב״אבותינו הגאלים״(Gaulois Les), אלה הצרפתים הקדמונים שקראו להם ״גאלים״ – והם בכלל לא אבותינו! אבל למי אכפת? אנחנו ידענו שאבותינו הם אברהם, יצחק ויעקב ושמולדתנו היא ארץ ישראל ולא צרפת. נכון שזה בית ספר יהודי, אבל האווירה כאן היא אחרת וחדשה בשבילנו. אנחנו מהדורות הראשונים לקבל חינוך צרפתי. נכון הוא הדבר שאמא גמרה את המחזור הראשון של ״אליאנס״, אבל אז למדו בו רק בנות. הרבנים התנגדו שבנים ילמדו שם כי פחדו שזה ירחיק אותם מדתנו. ואולם, לאט לאט נכנעו, ובתנאי שיהיה גם מורה ללימודי הדת. בכל יום אחר הצהריים, עת סיימנו את הלימודים ב״אליאנס״, הלכנו ל״אם־הבנים״ להמשיך ללמוד. בנו לא התקיים פחד הרבנים שנטעם מהתרבות הזרה ונתפקר. הם, לעומת זאת, פחדו תמיד שנלך בעקבות אלישע בן אבויה. ובכן, אפשר להבין את חששם. דורות על דורות התענו כדי לשמור על יהדותם ועכשיו משרווח לנו סוף סוף, בא בית ספר יהודי צרפתי להרחיקנו מדת אבותינו? היה להם קשה לראות את זה. מה קרה לאלישע בן אבויה? מסופר ב״חגיגה״ (יד, טו) על הארבעה שנכנסו לפרדס. הם קראו ״פרדס״ לעיון בסתרי תורה והם: בן עזאי ובן זומא, ״אחר״ (הכוונה לאלישע בן אבויה) ורבי עקיבא. אז מה בעצם קרה? בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע (השתגע), ״אחר״ קיצץ בנטיעות (יצא לתרבות ־עה) ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. כשגדלתי ולמדתי שרבי עקיבא הכריז על בר כוכבא כמשיח, התפלאתי אם אכן נכנס ויצא מה״פרדס״ בשלום. בר כוכבא, בעידודו של רבי עקיבא, התמרד נגד רומא האדירה ובעצם כך הנחית מכת מוות אחרונה לעם ישראל בארץ ישראל. רבי יוחנן בן תורתה אמר לרבי עקיבא: ״עקיבא! יעלו עשבים בלחייך, ועדיין(בן דוד) אינו בא״. בירושלמי ובסנהדרין כתוב – אין לישראל משיח מפני שהשתמשו בו בימי חזקיה. כלומר, אין שום משיח, ורבי עקיבא לא הקשיב – בזמן שרבן יוחנן בן זכאי הציל את יבנה וחכמיה כשראה את חורבן הבית השני בידי הרומאים מתקרב ובא, והציל את היהדות מכליה. רבי עקיבא ובר כוכבא רק החישו את הריסת ארץ ישראל. כל בר – דעת היה צריך לדעת שאין בכוחה של ישראל הקטנה לנצח את רומא האדירה וכי צריך היה לחכות בסבלנות עד יעבור זעם, במקום לצפות לישועה בדרך נס, שזה אסור. איך רבי עקיבא לא ידע זאת והאמין בבן תמותה כמשיח שיחולל נסים ונפלאות במלחמותיו עם הרומאים?!

הקשיבו ושמעו מה עשו אנשי טבריה. בשנת 66 לספירה התקרב אספסינוס לעיר, לאחר שכבש והחריב את הגליל. מה עשו אנשי טבריה? כאשר אספסינוס התקרב לעיר עם חילו, הם פתחו את שערי העיר וקיבלו את פניו. כך הצילו את עירם מחורבן גמור. שהרי בטבריה נוסדו ישיבות, כמו זו של רבן יוחנן בן זכאי שהציל את יבנה וחכמיה אחרי חורבן הבית. ובכן, טבריה נעשתה מרכז רוחני. שם לימדו רבי יוחנן וריש לקיש, שם חיו ופעלו רבן גמליאל, בן עזאי, רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר. רבי יהודה הנשיא סידר שם את המשנה, ושם סידרו את התלמוד הירושלמי. חכמי טבריה השתתפו בעריכת התוספתא והברייתות ועוד ועוד. אל יקל בעינכם כל זה. בטבריה גרו גם רבי אמי, רבי יהושע בן לוי, רבי חייא בר אבא, רב אסי… ובכן, רואים אתם כמה חשוב וטוב היה זה שטבריה ניצלה? ובכך לא תם העניין.

גם הסנהדרין הייתה שם, גם בעלי המסורה, משה בן אשר, רבי יונה בן ג׳נאח. על טבריה נאמר: שגם ריקנין שבה מלאים מצוות כרמון. בטבריה אף נמצאים חמי טבריה המפורסמים, שמותר לטבול בהם גם בשבת. אומרים שגם הגאולה עתידה להתחיל בטבריה, וחלקה רב ביישוב ארץ ישראל ובעליות השונות בכל הדורות. בה קשור גם מפעלו של דון יוסף נשיא, לאחר גירוש ספרד, שם קבורים גם רבי מאיר בעל הנס, שקופתו נמצאת בכל בית, והרמב״ם. היו בה עליות ממרוקו ועליות של חסידים אחר כך. שם היה מרכז חסידי הבעש״ט. בכל בית נשאנו פיוט על טבריה. פיוט עממי שכל ילד במרוקו מכיר ושר אותו בהתלהבות. למדתי לשיר אותו עוד לפני שהתחלתי לקום ל״בקשות״ בליל שבת. וכך זה נשמע: ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, אעברה נא ואראה, אדמת קודש טבריה. נעמה ישיבתה, גם טובה ראייתה, ים כנרת חומתה שמה העיר בנויה. אעברה נא ואראה… ישרים בלבותם, נחו על משכבותם, בתוכה קבורתם, כולם בני עלייה. אעברה…״, וכן הלאה.

אם תשאלו באשר ליוסף בן מתתיהו, הרי שהתשובה לשאלה אם אף הוא היטיב, תהיה כן ולא. הוא לא עשה כמו אנשי טבריה. הלוא הוא היה מפקד צבאות היהודים בגליל, ואני מניח שידע שאין תקווה לנצח במלחמה זו, (כי היה לפני כן בשליחות ברומא בעניין אחר וראה איזו אימפריה עצומה היא רומא). מדוע, אם כן, לא נהג כמו אנשי טבריה להציל את הגליל? לפי עניות דעתי, הוא כן ניסה לשכנע את חבריו לנטוש את המלחמה הזו, אולם ללא הצלחה. לכן, הציל את עצמו במרמה במקום למות יחד עם הלוחמים. אנחנו יודעים שיותר מאוחר חזה בצער במצור ירושלים, וניסה לשכנע את לוחמיה להיכנע לרומאים, אך אלו לא שעו לעצתו. זכותו הגדולה היא ספריו החשובים שהשאיר לדורות הבאים, אשר מהווים את המקור היחידי שיש לנו כדי ללמוד על תקופה זו של חורבן בית שני ועל היהדות בזמנו. ״תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים״, ״קדמוניות היהודים״ ו״נגד אפיון״ – שבו אנו מגלים שהגן על היהדות בכל לבו. אכן, מזל גדול הוא שאנשי טבריה הצילו את עירם. הרומאים – שמם נמחה מזמן ואנחנו עדיין קיימים. נצח ישראל שיתקיים לעד ועדיין – הרבנים שלנו פוחדים שמא ניכנס ל״פרדס״ (לא של סתרי תורה אלא ל״פרדס״ של התרבות הצרפתית של הגויים), נציץ וניפגע. האמת היא, שהיו כאלה שנפגעו והתפקרו, והיו שנכנסו בשלום ויצאו בשלום. תלוי באישיות של כל אדם. מי שמאושר ביהדותו – יעמיק לימודיו ויכיר אף יותר את שורשיו. מי שלא מעמיק בידיעותיו בלימודי היהדות, עלול ״להיפגע״, מפני שהחינוך הבסיסי בלימודי היהדות עד גיל שבע (הגיל שבו נכנסנו ל״אליאנס״), לא סיפק חיסון חזק נגד פיתויי התרבות הזרה. אנחנו, שחיינו את יהדותנו בגאווה ובהכרה מלאה, המשכנו בלימודי היהדות שלנו גם לאחר שנכנסנו ללמוד ב״אליאנס״ והתחלנו ללמוד מדעים. הצרה עם הרבנים שלנו, היא, שהם איבדו את המגע עם המציאות החדשה. הם עדיין חיים בעולם של הדור הקודם ולא חשבו על העתיד שלנו בדור הזה, שבו נפתחו לפנינו אפשרויות ללימודים חילוניים וכניסה לעולם חדש כפי שהם לא ידעו. שוק הפרנסה היום שונה לגמרי ממה שהם ידעו. מה שהיה בדור הקודם הולך ונעלם והם לא שתו לבם לכך. לכן, היו מנותקים מבני הדור החדש.

עכשיו אנחנו נחשבים לאברכים קטנים, פרחי הכיתות המתקדמות ב״אם־הבנים״. המורה שלנו היה רבי שמואל בן הרוש, תלמיד חכם ובר-אוריין אשר לימד אותנו שולחן ערוך, משנה ותלמוד, והתייחס אלינו יפה ובכבוד. הוא היה מלומד גדול שדיבר אלינו בנועם ובהבנה. לא היה עוד ״תחמילאת״ שחטפנו לרוב על לא עוול בכפינו בכיתות הנמוכות. התייחסנו ברצינות ללימודים שלנו, כיאה לתלמידים טובים, והתקדמנו יפה מאוד. ב״אליאנס״ היינו התלמידים המצטיינים ביותר בין כל תלמידי בתי הספר הצרפתיים בעיר. בסוף השנה, בבחינות הכלליות, אספנו את כל הפרסים הראשונים, מה שהוסיף לקנאתם ולשנאתם של ילדי הגויים כלפינו. עד שהגענו ל״אליאנס״, היינו כבר תלמידים ב״סלא״ וב״אם־הבנים״, ושם חידדנו את שכלנו ופיתחנו את הזיכרון המצוין שלנו. ל״אליאנס״ באנו כבר כ״מלומדים״ קטנים. כשהתחלתי ללכת ל״אליאנס״, לא הלכתי לבד. אמא ביקשה את בן דודנו, יחיא פוני, שייקח אותי אתו. הוא היה המורה היחידי ב״אליאנס״ מבין הקהילה שלנו. אנחנו במשפחה היינו גאים בו מאוד. כל יום חיכיתי לו ליד הבית שלו והלכתי איתו עד בית הספר. הייתי גאה מאוד שבן משפחתנו מורה ב״אליאנס״. מעמד המורה אצלנו היה מעמד נכבד מאוד. לכן בכיתות שלטה משמעת, ואף אחד לא הפריע או התחצף. היינו תלמידים טובים ונשאנו עינינו אל המורים בהערצה וביראת כבוד. גם בקהילה זכו המורים לכבוד גדול.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-עמוד 51

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר