ארכיון יומי: 9 בספטמבר 2020


רבי מישאל (מָכְלוּף) בר ר' שאול דְהָן. באר שבע

 

רבי מישאל (מָכְלוּף) בר ר' שאול דְהָן. באר שבע

הילד מָכְלוּף נולד בעיר זָגּוּרָא (ZAGURA) אשר בחבל הפנימי של דרום מרוקו לאימו הצדקת אסתר ואביו הרב שאול אשר יחוסו מגיע עד לדוד המלך. בכ"ב תמוז התר"פ [1920]. בגיל שבע הגיע הרב לעיר מֶקְנָס (MEKNES) בה הייתה קהילה יהודית תוססת  ועד מהרה מצא את מקומו אצל הרב רפאל ברוך טולידנו כתלמיד מן המניין בישיבת "כתר-תורה". הרב שהתייתם בגיל צעיר, חי את מרבית שנות צעירותו בישיבה ובהמשך אף הוסמך לרבנות וכיהן כדיין יחידי בעיר עד עלייתו ארצה.

שמו של הרב שאול זצוק"ל יצא לשם ולתהילה בקרב עם ישראל ובקרב שאינם בני ברית כאיש מורם מעם ומשכין שלום, וכל העם ישמעון בקולו ושפט דיין בדבר ממון, וקולו ברמה נשמע, אם כי דיבר בשפה רכה, משפטים קצרים ולא יוסיף, ולעולם יקום דבר המלך.

    רבי מישאל מכלוף נתייתם מאביו בעודו רך לימים כבן ה' שנים משום מעשה שהיה, ומאז גידלתו אמו במסירות נפש רבה וגלתה מביתה וממקומה למען הביאו לבית התלמוד, כדי שיגדל ויתחנך  בתורה ומצוות ויעבוד לאילנא רברבא, ולא נחה ולא שקטה עד אשר  מסרתו למורו ורבו הגאון הגדול רבי רפאל ברוך טולידנו זצוק"ל מעיר מֶקְנָס. רבו זצוק"ל גידלו במשך כמה שנים, בביתו ישן, מפיתו אכל ומיינו שתה, והכל טבול בשמן התורה ויראת שמים צרופה, הזכיר תמיד את מורו ורבו זצוק"ל באימה ויראה וסיפר את המעשה הידוע בגילוי אליהו אשר התרחש לעת אמירת תיקון חצות ובכיה רבה על גלות השכינה, כדת המלך.

    חסד זה של מסירות נפשה של אמו לחנכו לגדלות בתורה, זכר  רבי מישראל מָכְלוּף, וכל ימיה שהתה בביתו ויחד לה חדר מיוחד  למשכבה ושירתה בכל הכבוד הראוי כדין כבוד הורים, מעולם לא  הגביה קולו בפניה ולא סתר את דבריה, ועמד בפניה למלאות רצונה ‏וחשקה, והכל ללא הקפדה ובשמחה לעשות רצון המלך.

    בישיבת "כתר תורה" גדל ונתעלה ועסק בתורה בהתמדה רבה  שתים עשרה שנה, ושמעו יצא למרחוק כבקי בש"ס ופוסקים עד  שהוסמך לדיינות ועודנו צעיר לימים כבן כ"ד שנה, ואזי נקרא לכהן כדיין ומורה צדק בעיר אפלו [באלג'יריה] וכיהן שם  בדיינות עד עת עלייתו ארצה בשנת התש"ט [1949]. בט"ו לחודש מר חשוון תשי"א (1951)אושר לרב בבאר שבע על ידי הגאון רבי בן ציון עוזיאל זצ"ל והרב יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל. בשנת תשי"ט [1959] נבחר לרב העיר ותפקידו זה מילא ברוב פאר ומסילת המלך.

    את ביתו הקים עם מרת רחל ע"ה בת יָקוּט לבית אלון, אביה הרב יצחק אלון כיהן כשו"ב (כשוחט בודק) בקהילת גֶּרְסִיִף [עיר הקרובה לְאוּגְ'דָה ולא רחוקה מהגבול האלג'ירי. ש"ט]. צדיק תמים משכים ומעריב בבתי מדרשות, בעל צדקה ורבים. אנשים רבים השכימו לפיתחו בעצה וברכה ואשר התפלל לפני הבורא נענה כדבר המלך.

     רבי מישאל זצ"ל העלה פירושים אלה על גבי הכתב בלילות,  ולא איברי לילה אלא לגירסא, ובכל היום היה עסוק בעבודת הקודש, היא עבודת הרבנות אשר נשאה כחד מקדמאי [אחד מהראשונים] בתקיפות ובנחישות ונשא את משא העם ביד רמה, ומאידך בחן בחסד וברחמים, במאור פנים, וללא ליאות. דלת הבית הייתה פתוחה בכל שעות היום והלילה, והשיב לכל שואל בהלכה בהגדה בעצה ובברכה, פרק זה של הנהגת הרבנות מצריך לימוד מיוחד ואין כאן המקום להאריך.

    במקביל למשא הרבנות היה יושב בבית הדין לשפוט את ישראל בימי שני וחמישי שבהם היו בתי דינין, ומה נהדר מראה הקודש לראותו מכין את עצמו בתפילה בהשכמת הבוקר וסדרי הלימד ובשירת דוד בן ישי כנועם המלך.

    את משא הרבנות נשא ביד רמה עד עת נפילתו למשכב ביום שני י' באייר התשנ"ו [1996] ובו בזמן בעצמו של האירוע הקשה באו החברים [כך נהג לקוראם] המקשיבים לקולו, קול התורה לשמוע את השיעור היומי ברבנו הרמב"ם אשר התקיים תמידין כסדרן למעלה מט"ז שנה.

    הרב עלה לארץ בשנת תש"ט (1949) ולמרות שבמרוקו כיהן ברבנות והוסמך לדיינות, לא חפץ בתחילה לעסוק ברבנות ובהנהגת הציבור, אך בהגיעו, נתבקש ע"י הרב עוזיאל זצ"ל הרב הראשי להגיע לעיר באר-שבע. באותם ימים הייתה באר-שבע עיר קטנה של פועלים קשיי-יום, אשר בעיקר סבלה משממה רוחנית. למרות שהרב זצ"ל היה נגד התופעה בה החליפו אנשים את שמותם בעלייתם ארצה, הוסיף הרב לשמו המקורי את השם "מישאל". לימים כשנשאל על כך, הסביר זאת כך: "בעלותי לארץ-ישראל, התחדשה בי בחינה חדשה לגמרי".

    מעולם לא עזב הרב את הארץ עד לפטירתו, גם לא לצרכי פרנסה או לביקור בעקבות צדיקים. בני משפחתו מספרים, כי במהלך השנים קיבל הרב על עצמו הנהגות רבות אשר אחת מהן פותחת צוהר קטן על אישיותו. באחד הימים, רכש הרב לעצמו חליפה לבנה ועניבה מיוחדת אותה קיבל על עצמו ללבוש בקבלת פנים. הרב אף לא הותיר צוואה אחריו, מתוך הבנה עמוקה וברורה שמלך המשיח צריך להגיע בכל רגע. הרב הקפיד לשמור בארץ על מספר מנהגים שנהגו יהודי-מרוקו, אך כל מנהג שהיה אפשר וצריך לשנותו, הורה לקבל את הלכות השולחן-ערוך ואמר: "מרגע עלותי לארץ-ישראל אין לנו אלא לקבל את פסקי מרן". דוגמא להנהגות זו באה לידי ביטוי בכך שהניח סידור "זכור לאברהם" שעל פיו נהגו להתפלל בחוץ לארץ, ואימץ את סידור "מסילת-ישרים" של "בקאל", אשר היה מקובל יותר  בארץ-ישראל. לעניין סוגיית עניית "ברוך הוא וברוך שמו", פסק שיש להמשיך לאומרו כיוון שאין הדבר מהווה הפסק כלל, והסתמך בכך על פסיקות גדולי-מרוקו ובהם הוא עצמו. באותם ימים, בהיותו רב צעיר בבאר-שבע, ועל אף השכר הדל והעניות הרבה, החל לפעול במרץ לביצוע מהפכה רוחנית בעיר. בתחילה עסק הרב בנושאי נישואין וגירושין, בעיות של שלום-בית ובקידום נושא המקוואות בעיר. בנוסף עסק הרב בנושאי פטירה וקבורה, בפיתרון סוגיות הכשרות ובמתן אוזן קשבת לכל פניה ובקשה של תושבי-העיר. לא פעם דחה הרב נסיעות מחוץ לעיר בטענה: "אולי יבוא מישהו ויקיש על דלת ביתי ולא ימצא אותי?".

    בראשית שנות החמישים המצב הכלכלי בעיר היה קשה והשבר אצל משפחות רבות היה עצום. מעמד האב במשפחה התדרדר, ורבים עזבו את קיום התורה והמצוות בשל העול הכלכלי. הרב זצ"ל כיתת רגליו בין משפחות רבות שביקשו סיוע ועזרה בבעיות אישיות וכלכליות ואפילו רכב לא היה לו, וכתוצאה מכך זכה הרב להכיר את מרבית תושבי-העיר תוך שהוא משתדל לשמש בתפקידו זו כחומה בצורה. הרב השתדל לעשות הכל בדרכי-נועם, ללא חיכוכים עם המגזרים השונים בעיר ומתוך ראיית האחדות כערך עליון. בנושאי-כשרות ונישואין יצק הרב כללים רבים המהווים אבן יסוד של פעילות הרבנות בעיר עד ליום זה.

    מלבד היותו תלמיד-חכם וידען עצום, מתוודעים כיום לעבודת ה' המיוחדת של הרב דְהָאן, ולהתנהגות הקדושות שהיו לו לאבני-הדרך בשנות חייו. במשך שנים רבות מגלים היום, נהג הרב לצום ימים שלמים מבלי שאיש ידע על כך, מלבד שומר שהציב לעצמו שידאג לשלומו. כמו-כן קיבל הרב על עצמו את "צורת הקנה" ועוד סיגופים וקבלות אישיות ופרטיות. שהנסתר רב על הנגלה. עוד נהג הרב לקיים סדרי-לימוד מיוחדים לתוך הלילה, כל זאת לאחר ימיו העמוסים במלאכת הרבנות, הנהגה נוספת של הרב הייתה שלא לאכול מזון מבושל, על אף שדאג כי בני-משפחתו יהנו מארוחת-שבת עשירה ומשובחת. נהג הרב להסתפק בגביע "אשל" ומעט לחם גם בסעודת השבת. כשנשאל על כך אמר בשעתו: "זה העונג-שבת שלי". היום בנו ממשיך דרכו הרב יוסף דְהָאן שליט"א: "ברור שהנהגה זו ועוד רבות כמותה היו חלק מתקופה מסוימת של עבודה פנימית, אך מעולם מדגיש בנו, לא ביקש להנחיל את החומרות עלינו או על הציבור. ההיפך, בפסיקת ההלכה הוא היה נגד חומרות ואמר לא פעם: "ברגע שמרבים בחומרות הדבר גורם ל"ותבאש הארץ". על-אף ספגנותו והנהגות החסידות שקיבל על עצמו נותר הרב בכל שנותיו בעל מאור פנים וקיבל כל אדם בסבר-פנים יפות ובנפש חפצה. מעולם לא דיבר הרב בפומבי על לימוד קבלה או התעסקות בה, אך בני-המשפחה מספרים כי נראה פעם לומד את ספר האותיות של רבי עקיבא. מעולם לא גילה הרב את דעתו בעניין ולא הירבה לדבר בו, רק ציינו  ש"צריך לעבוד על התנאים", אמר ולא פירש. זכורה לרבים ענוונותו הרבה של הרב דְהָאן. לא פעם אמר: "איני מניד איבר בגופי נגד רצון ה' יתברך ומבלי ידיעה שזה רצונו". בנו, הרב יוסף, סיפר לאחרונה כי הרב זצ"ל התבטא באמירה נדירה ואמר כי שם ה' לא מש מנגד עיניו לעולם, וציור שמו נמצא כנגדו תמיד. בקרב בני-משפחתו זכורה השמירה הקפדנית על ניקיון גופו ובגדיו. פעם משהובהל לבית-החולים, ביקש את סליחת הצוות הרפואי על כך שהוא לבוש "רק" בָּגֶ'לָבָּה המסורתית (בגד מרוקני) ולא בבגד הרבני הרשמי. למרות שהרב כתב במשך ימיו, מעולם לא הסכים להדפיס את כתביו ולהוציאם לאור, ולו בשל החשש כי הוצאת הספרים יאדירו את שמו ויהללוהו. לאחר הסתלקותו אספה המשפחה את כתביו והוציאה להדפסה את הספר "מוסר מלכים"

 

וכן מדרשים ופירושים להגדת פסח. משפחתו ובראשם בנו הרב יוסף פתחו לקהל הרחב את הספריה התורנית שע"י מוסדות "לב-מלכים". לספריה זו באים מתושבי העיר ומעיינים בספרי ההלכה, האגדה והמוסר שהיו לחם חוקו. מי שעמד לצידו במלאכת הרבנות במהלך השנים היה הרב הגדול אליהו כץ זצ"ל אשר תקצר היריעה מלתאר את יחסי האחווה והרעות ששררו בניהם. שני רבנים אלו פעלו תוך כבוד הדדי כאשר להם מטרה משותפת להביא את דבר ה' לתושבי-העיר מתוך נועם. נחת ושלווה. גם כאשר היו חלוקים בניהם בנושא הלכתי, ידעו השניים לעשות זאת בחדרי חדרים ולבסוף לצאת לציבור עם הלכה אחת תוך הצגת הדברים בצורה משותפת. הרבנים, כך מספרים החליטו שכאשר זה אומר אסור והשני מותר תהא ראשית ההחלטה אסור ואח"כ ישבו וידונו יחד. בענייני הלכה, תמיד היה משתדל הרב למצוא פתרון הלכתי לבעיות שהתעוררו ולהקריב את נפשו למען ביצור קיום ההלכה. אך בעניינים פרטיים היה קשה מאד שלא לחדש את ענוותנותו הגדולה ובריחתו מכל סממן של כבוד ויראה. נגד תופעה אחת התבטא הרב בחריפות, תופעת הקמיעות וכל אלה המוליכים את עם ישראל שולל. לא פעם אמר: "כל יהודי שיש לו צרה יפנה לאבא שבשמים וישפוך שיחו לפניו                                                                                                            

אלו הם חיבוריו:
"מעדני מלך" – פירוש על הגדה של פסח אשר ניכר מפני רבינו זצק"ל שהאמונה והביטחון בהשי"ת [בה' יתברך) הייתה נר לרגליו, וכתבה מתוך עמל והרגשת הנפש,

"מוסר מלכים" – ספר מידות האדם

"לב מלכים" – מערכות בהלכה בשמונה חלקים.

"קרית מלכים" – שו"ת

"דברי מלכים".

"פתגמי המלך" ועוד.

        ביום השבת כ"ה לחודש אלול התשנ"ז [1997] פרשת ניצבים וילך, ניצחו אראלים את המצוקים, ונישבה הארון הקודש ועלתה נשמתו לגינזי מרומים בבאר שבע.

    הרב זצ"ל השאיר ברכה לרבים, חידושים וביאורים בכל מקצועות התורה, ואע"פ שנתבקש ע"י רבים וטובים להוציאם לאורה, אמר בלשונו לשון הקודש אשר רבו המה הספרים  ובל"נ [ובלי נדר] ספרי יצאו בעיתם ובזמנם  

ראו: מקומי דתי גליון 172 כח' אלול (תשמ"ט)  

       וענונו ש. ארזי הלבנון כרך ד' תשס"ו י"ם

אשרי האיש-תולדות הרבנים והאישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל

אשרי האיש

 

בימי שישי נהגנו ללכת יחד אתו לבית הכנסת לבושים בבגדים חדשים ומלווים אותו, הה עשה לאבא טוב וכבוד, שכל פי שראה אותו הולך עם בניו ברחוב היה מקנא. למשה הבן שאותו אהב עשה בר פצחה מפוארת שכל פי שבא לאירוע היה המום, כי נתן הכל שאירוע זה יצליח, וכל המשפחה רקדה ושמחה עד השעות הקטנות של הלילה, מהקטן ועד הגדול, ואבא היה עליז ושמח ועבר משולחן לשולחן לבדוק אם הכל בסדר. לאחר הבר מצוה הגיע שבת החתן עם פייטנים בבית הכנסת, וכל אחד היה בקולו הערב שר לכבוד החתן כל פיני פיוטים, ואמא והאחיות וכל המשפחה זרקו סוכריות ברגע שהחתן עולה לספר תורה. ולאחר מכן התאספו כמה אנשים וליוו אותו הביתה להמשיך את השמחה, ולטעום משבת חתן. כל אנשי בית הכנסת היו מזמרים ושרים מבית הכנסת עד הבית, שבו היו שולחנות ערוכים עם מפות לבנות וצלחות מכל מיני סוגים, בקבוקי יין מכל טעמים. הכל היה זוהר ונוצץ, ובכניסה למטבח עומדים האחיות והאמא, וכולם נרגשים ומחייכים כשהחתן נכנס לבית עם ההמולה ומתיישבים מסביב לשולחנות ומתחילים לפייט ולשיר, והאבא היקר מכל מתחיל להעמיס את השולחנות עם בקבוקי שתיה, בירות, שתיה חריפה וכל מיני דברים, האחיות מגישות את הכיבודים, הסלטים והמאכלים שאימא הכינה לכבוד האירוע. וכך נחגגה שמחת בר מצווה בהוד והדר ותפארת המשפחה.

אחרי השבת והשמחה במשפחה מתפזרים כל אחד לעיסוקיו ולעבודתו וכולם חוזרים לביתם שמחים ששים וגאים והכל חוזר לשגרה, אבא חוזר לעבודתו שעבד בנגב קרמיקה, עבודה קשה, עומד על רגליו במשך כל היום עד לשעות הערב כשחוזר הביתה על הדרך קונה כמה מצרכים לבית, וישר יושב בסלון ופותח בלימוד תורה שעות ארוכות עד לחצות, לומד ולומד ולא עוזב לדקה את ספר הזוהר או ספר התהילים. במשך כשעתיים קורא מספר התהילים בקול ערב, ואור זוהר מעיניו. קדושת התהילים עמדה מולו, ואותם הרגעים הבית היה מלא אור זורח. מסביבו אשתו וילדיו, וכולם רק מקשיבים לשיריו מתוך ספר התהילים, כגון פסוקים אלו הכתובים ומובאים כאן בספר זה, כדי להיזכר בימים אלו וכך היה פותח את ספר התהילים ומתוך הפסוקים האלו נקרא ספר זה על שמו הקדוש, ״אשרי האיש״ שזהו האיש אבינו רבנו ומורנו שלימד אותנו תורה וחכמה, ולא חסך מאתנו רגע אחד בלי לספר או לשיר.

״למה רגשו גוים, ולאמים יהגו ריק. יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד. על ה׳ ועל משיחו. ננתקה את מוסרותינו ונשליכה ממנו עבותימו. יושב בשמים ישחק, ה׳ ילעג למו. אז ידבר אלימו באפו, ובחרונו יבהלמו. ואני נסכתי מלכי, על ציון הר קדשי: אספרה על חק ה׳ מפר לי בני אתה, אני היום ילדתיך, שאל ממני ואתנה גוים נחלתך, ואחזתך אפסי ארץ. תרעם בשבט ברזל, ככלי יוצר תנפצם: ועתה מלכים השכילו הוסרו שפטי ארץ.

עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה. נשקו בר פן נאף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו אשרי כל חוסי בו.״

זה הפרק מתהלים שאבא תמיד התחיל בו את ספר התהילים. לאחר מכן פתח בסיפורים מדהימים שזכר בהיותו צעיר בנפש, והיה מספר אותם מכל הלב, וכל משפחתו יושבת ומקשיבה. בחוכמתו הרבה היה מפרש מילה במילה כאילו הם כתובים במוחו, מרוב חוכמתו וקריאתו בתורה, את ידיעותיו בתורה למד מאביו רבי שמעון מויאל עוד בהיותו צעיר.

אבא היה אדם צנוע ושקט ולא פגע אפילו בזבוב. תמיד תמך ועזר לכל מי שהגיע אליו, תמיד חייך לזולת, ונתן הכל כדי שאחרים יהיו שמחים בחלקם. תמיד דאג המשפחה תהיה מלוכדת, ואחד יעזור לשני, וגם כשהיה בא מבית כנסת, בדרכו היה עובר דרך הבית של חברו, והיה מקדש להם על הקידוש בליל שבת, כי בעל המשפחה לא ידע לקדש, וכיבד את רצונו ועשה מצווה גדולה מעין זו. לאחר מכן היה בא הביתה, וכולם מחכים לו מסביב לשולחן לקבלת שבת הקדושה. אבא אהב ושמר את השבת יותר מכל דבר, והקדיש את כולה אחר רק ללימוד תורה ותפילות מהבוקר עד הערב.

על פי ששומר שבת כתוב: ׳׳ויברך אלקים את היום השביעי ויקדש אותו״(בראשית ב׳-ג) שממנו ברכה לששת יפי המעשה שאחריו. כפו שאומר אור החיים הקדוש על פסוק זה ״כי בשעת הבריאה לא ברא ה׳ כח בעול זולת כח מספיק לעמוד בכל יום את יומו בלבד, כך שבכל אחד מששת ימי הבריאה נתחכם ה׳ וברא יום אחד שהוא יוודע לה׳ ובו ביום חזור ה׳ ומשפיע נפש לעולם שיעור מהקיים עוד ששת ימים וכן על זה הדרך וזולת זה היום היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ומהו וצריך ה׳ להכינו פעם שנהי ובאמצעות השבת העולם עומד, ועיין עוד בדבריו המאירים. יש לדעת כי מציאות השבת בעולם היא קיומו של העולם, כי אם אין מקיימים שבת – אין שבת, וממילא אין את ימי המעשה שאחריו. יוצא מהאמור לעיל כי המקיים שבת עפ״י התורה דינו כשותף – שמכוח מעשיו מושפע לעולם כולו שבוע נוסף, והאדם שמקיים את השבת נעשה שותף להקב׳׳ה במעשה בראשית. ובזכותו ה׳ מקיים את העולם עוד ששה יפים נוספים וכפי שמפרט באריכות מיום שנברא העולם עוד עתה תמיד היה פי שישמור את השבת על הארץ ובכך מתקיים העולם. ומהפסוק הזה לומדים שהשבת היא מלכה.

גם בתקופת החגים, כשבניו ובנותיו היו יושבים מסביבו, היה פותח פיו רק בדברי תורה ומעשים טובים. אבא אף פעם לא היה גאוותן, חי בצניעות רבה והסתפק במועט, והיה יושב ולומד תורה עד השעות הקטנות של הלילה, ולאחר מכן היה עולה לישון, ובבוקר קם מוקדם מתפלל ויוצא לעבודתו כפדי יום.

במשך היום עבד קשה במתקנים קשים וחום כבד מול תנורים גדולים במפעל נגב קרמיקה בירוחם. הוא היה מפעיל את מכונות הערבול, והכל היה תחת ידו, כי בלעדיו המפעל לא עבד ברצף, וזאת עבודתו של אבא כל יום משעות הבוקר ועד הערב. כולם אהבו אותו מאוד במפעל ופרגנו לו בגדול. כשהיה מגיע בבוקר לעבודתו היה מביא אתו כל מיני סוגי עוגות והפועלים היו מחכים שיגיע, ואבא היה מכין להם קומקום תה גדול ומגיש להם כל פיני מטעמים שאימא הכינה להם, וכולם אהבו את התה, ואין אחד שיכל לעשות את התה המרוקאי כמוהו. הוא היה מפנק את כל העובדים, ומדי בוקר ובוקר כולם חיכו ליד החדר שאבא עבד. בערב כשאבא היה מסיים עבודתו, היה חוזר לכיוון הבית ועובר דרך מכלת לקנות מצרכים לבית וכל מה שצריך. כל יום אבא דאג וקנה כל הדברים כדי לפנק את ילדיו ואפילו עד השקל האחרון.

הבית הגדול בשכונת אלי כהן בן 4 חדרים כלל סלון ומטבח נאה, והיה מספיק לגדל בו משפחה כמו של אבא. כשמשפחתנו היתה באה לבקר תמיד היה מקום, ואבא דאג שיהיה הכל כדי שלא יחסר כלום, ירקות פירות שתיה עוגות וכו', וזה תמיד עשה לו שמח בלב, כי את הכנסת אורחים הקפיד לשמור תמיד. כשהאורחים היו פגיעים לבקר את אבא או אמא קיבל אותם בסבר פנים יפות, והיה יושב איתם מסביב לשולחן ומספר להם מעשיות וסיפורים מדהימים. כל אירוע משפחתי שהתקיים אצלו במשפחה תמיד היה בהדרת פאר והוד, והיה שמח. לאבא תמיד היה חיוך על פניו, וזהר מאושר כל הזמן.

איזה אבא מיוחד! קשה למצוא אבא כזה, איננו יודעים אם בכל מקום ישנו אדם מיוחד כזה, שגידל ילדים למופת ונתן להם את אהבתו, את דאגתו לכל אחד מבניו ומבנותיו ולא החסיר להם מאומה וגם לאשתו הצדיקה שגדלה ללא הורים, והתחתן אתה, והיא היתה בשבילו הדבר הכי יקר בעולם. הוא טיפח אותה מאז ומתמיד ודאג לכל מחסורה. תמיד התייעץ אתה בכל נושא ושמע בקולה גדולתו של אבא תמיד מכבד את אשתו ושומע כל מילה במילה שלה. אף פעם בחיים לא הרים קולו עליה, ותמיד כיבד את רצונה, ובשבת היה יושב מסביב לשולחן ומספר בשבחה, איך אמא התמודדה בתקופה קשה, וגידלה עשרה ילדים לבד בלי עזרה. אבא היה עובד לילות כימים, !אמא נשארה לבד וגידלה אחד לאחד, קמה בלילות, והאכילה את הילדים עד שגדלו, והבן הבכור צ׳רלי היה בעזרתה.

גם כמה מהילדים ביל! בבתי חולים, אחת נפלה על מצחה ואושפזה בבית חולים, והשניה נפלה על הראש, השלישי נכווה בחשמל והבן הבכור נכווה ברגלו, ואמא תמיד היתה לצידם בבתי חולים, נכנסת לחדר אחד ועוברת לשני ומטפלת בהם, וכל זה לבדה, בלי עזרה של אף אחד, בלי הורים ובלי אחים, ורק האל בעזרתה. ישנה בבית חולים לילות על לילות, ובראש מעייניה רק ילדיה הקטנים, ודאגה להם. אבא עבד תמיד, ולא היה לו זמן ללכת לבקר כי עבד לבד להביא פרנסה ואוכל לבית. קשה מאוד היה לפרנס עשרה ילדים, אבל אבא היה אדם חרוץ שעבד כל ימיו, כל המשפחה עברה תקופה קשה כשגח בשכונת הגבעה. כך אבא היה מספר לנו כשהיינו יושבים לידו ופותח את ספר הזוהר הקדוש, ולידו אמא, וכל המביט בעיניו היה רואה דמעות זולגות מעיניו. לא קל לאדם לעבור תקופה קשה מעץ זו, כשהכל מסביבו היה קשה, אך אבא ידע להתמודד לבד מול החיים האלו גם בטוב וגם ברע, כל הסיפורים שלו היו מדהימים, כל מילה היוצאת מפיו היתה אמת. אבא לא ידע לשקר ואמר את כל הדברים אחת לאחת, ושמר רוב הזכרונות בליבו. רק כשאדם היה יושב אתו, היה אבא מספר לו בטוב לב.

כשהחגים היו מגיעים אבא היה מאושר מאוד, ודאג שיהיו כל הדברים הטובים והקניות. בראש השנה כל ילדיו היו עוזרים בהכנות עם אמא במטבח, ואבא ראה את כולם עוזרים ומנקים את הבית לכבוד החג. ביום כיפור כולם מסביבו היו הולכים לבית הכנסת, ומבקשים סליחה ומחילה, וכולם בצום.

בחג סוכות הבנים היו מכינים סוכה גדולה שתספיק לכל המשפחה, הבנים היו באים אחד לאחד ובונים סוכה לפי רצונו של אבא, שהיה עושה ביקורת ובודק את הסוכה עוד בטרם כניסתו פנימה. הבנות היו מקשטות את הסוכה בכל מיני קישוטים, ובערב החג יושבים מסביב לשולחן הארוך והערוך בכל מיני מטעמים מאכלים טעימים שאימא הכינה, לבושים יפה, ואבא היה מקדש על היין, ושרים שירי סוכות ביחד. מחוץ לסוכה שלנו היו סוכות אחרות צמודות שגם הם היו שרים ביחד ושומעים את כולם, והקולות היו נשמעים בחוץ עד לשעות הקטנות של הלילה. במשך השנים חג הסוכות אצל אמא ואבא היה יפה ושמח, וכל זה למען ההורים שאת הכבוד אליהם אי אפשר לתאר.

בחג סוכות אחד כל המשפחה היתה מסביב לשולחן, ואמא התחילה להגיש מאכלים, פתאום ירד גשם כבד בחוץ עד שחזר פנימה לתוך הסוכה וכולם יצאו ועלו לבית, אבל אבא המשיך לשבת ולקרוא בתורה ומעליו גשם זלעפות ולא אכפת לו גם שביקשנו ממנו לעלות הביתה, הוא סירב, ונשאר בסוכה עד שסיים לאכול ולקרוא בתורה, ולאחר שהגשם פסק הוא עלה לבית, ואנחנו התפלאנו איך אבא ישב בסוכה הרכה זמן וירד גשם כבד, ולא נרטב אפילו בטיפת גשם, ונשאר יבש. הוא היה אומר לנו, מי שיושב בסוכה הרבה זמן, גם כשיורד גשם, זו מצווה ולא יירטב.

זאת גדולתו של אבא: חכם. נבון. צדיק. נשגב מרוב חוכמתו בתורה. הכל היה מסביבו זוהר, וידע תמיד לפתור בעיות, ולענות תשובות מדויקות ולא להתבלבל.

אחרי החגים שעוברים, כל חג וחג שישבנו מסובין עם אבא, החג הפך למואר ונוצץ, וכל המשפחה שמחה וצהלה ולראות את עיניו של אבא המאושר בחייו, ומחייך מכל הנשמה, ושר לנו שירי חג עם קולו המענג ומסביבו יושבים בניו ובנותיו ומקשיבים לסיפוריו המדהימים היוצאים מפיו דברי קדושה וטהרה. כאשר פתח את ספר הזוהר הקדוש היה מספר לנו מעשיות ומפרש כל מילה ותוכנה כך שנבין את משמעות הדברים והמילים הנשלפים מתוך ספר הקדוש.

כל השכנים שגרו אתנו באותו בנין היו בזמנם החופשי עולים לביתנו ויושבים ליד אבא ועל השולחן קומקום תה ועוגיות שאבא תמיד דאג שיונחו עליו, ואמא היקרה הכינה, והיא אף פעם לא השאירה שולחן ריק, תמיד דאגה שיהיה מלא ובשפע, ואבא שאין שני לו בהכנת התה המרוקאי האמתי, וכשאתה טועם מכוס אחד בא לך עוז, ובביתו של אבא תמיד ביקשת- קיבלת, ואבא היה מתוך הספר מספר לכולם מי מסביבו ומי שיושב לידו, ופותח במעשה מאוצר המעשיות שאסף וליקט, וביקש מבנו צ׳רלי לכתוב ספר ובו מסופרים סיפורים מדהימים להפליא, כל המעשים אבא זכר במוחו ובתוך ליבו המלא באהבה תמיד דיבר דברים טובים ולא שכח כלום.

אוצר מעשיות זה מביא סיפורים קטנים וגדולים שאולי אדם בעולם הזה ילמד ממנו דברים טובים, ומתוכם עולים זכרונות רבים ומרגשים, איך שאבא היה מספר אותם, וכל שכניו יושבים מסובים מסביב לשולחנו לצד משפחתו, ולומדים ממנו חכמה.

אבא הצדיק היה מלא בתורת ה' ידע וחכמה שלמד מגיל צעיר מאביו רבי שמעון מויאל הצדיק בדורותיו. עוד בתקופת חייו במרוקו גידל את בניו לדרך ישרה ודרך חוכמה ותורה, ואבא היה הבכור מבין בניו, ולמד ממנו הרבה דברים גם בגיל מבוגר. המרחק בין אבא לאביו היה נסיעה של עשרים דקות מירוחם לבאר שבע, ובכל פעם שאבא היה נוסע לבאר שבע היה מבקר את אביו ואמו שגרו שם, והיה יושב רוב הזמן עם אביו ומשוחחים על דברי תורה, וממנו אבא למד ולמד, והיה מגיע חזרה לבית ונכנס ישר לתוך החדר הגדול ופותח ספר תהילים או ספר זוהר הקדוש וקורא בו. ספרי הקודש שאבא תמיד קרא בהם נתנו לו אור ופניו היו כמנורה המאירה למרחקים, עיניו נוצצות כאור הכוכבים, וליבו מלא במעשים טובים וגמילות חסדים. תמיד נתן ועזר לכולם וחילק צדקה לכל מי שהושיט ידו, ועזר לזולת תמיד, והכי חשוב גם לבניו ובנותיו. בכל אירוע זה או אחר שהיה מתקיים במשפחה אבא היה שותף תמיד מההתחלה ועד לסוף, ותמיד התייעצנו אתו בכל נושא ונושא, ואם אמר כן היה מתקיים.

השמחה היתה המידה העיקרית והחשובה ביותר לאבא, ומתוך ספרי תורה ומתוך דברי צדיקים תמיד אומרים:

על ידי תוקף השמחה זוכים לאמונה. עלינו להתחזק באמונה בקדוש ברוך הוא, וכשאדם חזק באמונה זה מחדיר בו שמחה, כי באמת שמחה ואמונה תלויות זו בזו, ועל ידי תוקף השמחה זוכים לאמונה, ועל ידי אמונה חזקה בו יתברך זוכים לשמחה עצומה, כי באמת אין עוד שמחה יותר גדולה מזו, שיהודי דבוק בקדוש ברוך הוא, יהודי מרגיל את עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא. כי כשיהודי מרגיל עצמו לחיות עימו יתברך, כל חייו הם חיים אחרים לגמרי, ולכן אומרים חכמינו הקדושים, לא חרבה ירושלים. אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמונה.

אומר רבנו ז״ל (לקוטי מוהר״ן חלק ב׳ סימן אי) זה ירא שלם. שאדם יפחד רק מהקדוש ברוך הוא. ואיך זוכים לזה. על ידי אמונה שאדם מאמין רק בו יתברך. אזי איננו מפחד מאף אחד. רק ממנו יתברך. ואם אדם חזק בזה. שאין לו בזה העולם רק את הבורא יתברך שמו. הוא אף פעם לא יהיה שבור. ולא יפחד משום דבר כי יודע שאין לו רק את הקודש ברוך הוא. אבל ברגע שנפסקת מהאדם האמונה. בר מינן. שזוהי הצרה הכי גדולה. שיכולה לקרות לאדם. שמאבד את האמונה.

ואבא, מתוך האמונה שהיתה בו בשם יתברך, תמיד שקד והתמיד בלימודי תורה ביום ובלילה, וישב פעמים רבות וקרא מתוך ספר הזוהר הקודש, והיה מפרש לנו מילה במילה, ונתן לנו דרכים להתגבר בחיי היום יום, והבטיח שאם רק נלמד ונתמיד ונשמע בקולו, נצליח בכל דרכינו הרבים.

באותו בית בשכונת אלי כהן גרנו בה הרבה שנים ידענו ימים יפים וידענו ימים קשים. כל המשפחה היתה מלוכדת, וכשהיינו מגיעים לחגים לחגוג עם הורינו השמחה היתה עבורנו גם שמחת החג וגם האושר שהיה לאבא ולאמא בעיניים שלהם שראו את כל בניהם ובנותיהם יחד מסביב לשולחן הערוך עם המטעמים שאימא תבדל לחיים ארוכים הכינה ועמלה קשות מהבוקר המוקדם ועד השעות לפני הסעודה. כשאבא היה יושב מסביב לשולחן ושר לנו שירי החג היינו ביחד שרים אתו מהקטן ועד הגדול וממשיכים עד לשעות הקטנות של הלילה.

כשכולם מתעייפים חלקם נרדמים, היינו אנו הבנים יושבים מסביב לאבא, והוא היה מספר לנו סיפורים ומעשיות, ותוך כדי הסיפורים אבא סנה אליי וביקש ממני לכתוב לו סיפורי מעשיות שלוקט על ידי אבא כד לזכור ולהביא את הסיפורים האלו למי שיקרא אותם בעתיד.

הסיפורים והמעשיות הם אוסף מיוחד שאבא אסף ואותם והצליח לזכור במוחו, ותמיד סיפר אותם, כל פעם שהיינו יושבים מסביבו הקפיד להוציא את המעשיות בצורה דייקנית וזהו רק החלק הראשון. ניסינו ללמוד את חוכמתו של אבא ולהבין את ידיעתו בתורה, ואיך הוא היה שקוע רוב היום מרכיב משקפיים כמה זוגות שמתחלפות ביניהם, ואיתם היה יושב ומפרש את האותיות הקטנות של ספר זוהר הקדוש ואת כל חמשת חומשי התורה. גם בקריאת תהילים היינו שומעים את קולו הערב מילה במילה פסוק ופסוק אפילו טעות אחת לא היתה לו.

אשרי האיש-תולדות הרבנים והאישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל-עמ' 40

Nessim Sibony-Des jouets dans la societe juive marocaine-Brit 29

ברית 29

Nessim Sibony

Des jouets dans la societe juive marocaine

Le jeu de la toupie

Contrairement aux jouets dans les societes occidentales qui sont orientes vers l'enfance et coupent les enfants des adultes, les jouets et les jeux dans la societe juive marocaine integraient l'enfant dans la societe environnante puisqu'il n'existait pas de marchand de jouets et que chaque artisan produisait marginalement et sur commande la partie du jouet qu'il pouvail realiser avec son materiel et de par sa profession. C'est ainsi que pour avoir une toupie, il fallait trois corps de metiers, les visiter tous les trois et attendre que l'artisan soit disponible pour notre requete. Le corps de la toupie etait l'oeuvre du tourneur qui decoupait la toupie dans un gros baton de bois en se servant de mouvements synchronises des mains et des pieds. La pointe de la toupie etait l'oeuvre d'un fondeur de cuivre, dinandier. II fallait donc attendre que le moule soit realise avec toutes sortes d'elemenls necessaires a l'armature des plateaux. On attendait que le cuivre durcisse etl que la glaise chauffee sur le meme feu eclate, que tout le moule soit place dans l'eau et que les elements en soient separes. L'artisan enfin commengail a limer la pointe en cuivre pour l'orgueil de la toupie. On parlait avec l'artisan et on apprenait tout de son metier. Puis e'etait le tour de la ficelle qu'il fallait acheter chez le mercier en choisissant le bon diametre et en l'enroulant sur la toupie pour determiner la longueur necessaire, marchander le prix et couper. II fallait donc visiter trois corps de metiers au moins. Car si l'on voulait ajouter une ou cinq punaises sur le sommet pour devier lout coup d'en haut, il fallait passer aussi par le quincaillier. A la longue on connaissait toutes les activites des menuisiers, des tourneurs, des ferblantiers, des cordonniers, des exploitants de pneus comme matiere premiere, des cordeliers, des teinturiers, des marchands d'epices et de colorants, des potiers, des tisserands, des dinandiers, des tourneurs, des fabricants de plateaux, voire des tailleurs dont les restes servaient a remplir nos balles de jeu faites de chaussettes remplies d'etoffes ou de chanvre.

 

  1. Pour posseder de bons jouets il fallait bien connaitre tous les artisans de la cite. D'autres jouets prolongeaient nos contacts avec les parents, les grands parents, les freres et soeurs aines. C'est avec leur aide qu'il etait possible de confectionner tous les jouets en roseau, en papier et en feuilles de palmier, ils etaient les aides ou les maitres que nous devions suivre et imiter.
  2.  
  3. Il fallait donc d'abord passer par la societe adulte pour parvenir a la societe des enfants dans laquelle le jouet avait enfin une fonction ludique. Cette boucle la etait la composante culturelle essentielle de cet univers. Quand bien meme on achetait une toupie toute faite on se trouvait face a un jouet qui ne correspondait pas a toutes nos exigences car ce n'etait qu'une matiere premiere pour ainsi dire. La premiere etape consistait a la debarrasser de sa huppe appelee ENNOUASSA.
  4.  
  5. On frottait ensuite cette partie contre le sol pour bien l'arrondir, puis on placait une punaise afin de devier les coups qui pourraient tomber d'en haut. Cette operation etait une conversion de la toupie en un element masculin. La deuxieme etape consistait a mettre un rivet a la pointe afin d’empecher la pointe de trop s'enfoncer. Ce rivet l'arretait. C'etait aussi une occasion de changer de pointe ou de limer la pointe pour la rendre plus pointue. On essayait alors la toupie dans des cours avec carrelage et dalles afin de verifier si la toupie tournait parfaitement. On disait d'une toupie qu'elle etait danseuse quand elle sursautait: SETT AHA.
  6.  
  7. On la reparait nous-memes en affinant la pointe contre une pierre ou en decalant le centre. Enfin, on ajoutait d'autres punaises tout autour et on avait son instrument pret pour la parade. Car le jeu de la toupie etait un veritable match. Mais personne ne commencait a jouer a la toupie contre des adversaires de but en blanc.
  8. Nessim SibonyDes jouets dans la societe juive marocaine-Brit 29
  9. Le jeu de la toupie

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר