ארכיון יומי: 24 בספטמבר 2020


שרשי משפחת פינטו- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

יוצאים ב'גאון'

באותו הזמן, בני משפחת 'גאון', כשאר היהודים הנאמנים לדרך אבותיהם, החליטו לעזוב את רום משרתם, את מעלתם וממונם ולהגר למדינות שכנות ורחוקות: למרוקו, לסוריה, לפורטוגל, לטורקיה, להולנד ולשאר מדינות אירופה.

תאריך הגירוש נקבע לתאריך ז' באב, הסמוך ליום המר והנמהר בו הורם הנזר והוסרה העטרה, ובו נכפלו צרות קשות לאבותינו, הלא הוא יום תשעה באב. וכך אותם ימי בין המיצרים, קיבלו תחושה קשה של גלות נוספת. ההרגשה ש"עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" נהיית מוחשית יותר ויותר. וכפי שהגדיר זאת רבינו האברבנאל במילותיו ההדורות (שם(: "

"וילכו בלא כח שלוש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד מכל מדינות המלך, אל אשר שמה הרוח ללכת, ילכו. ויצא מלכם לפניהם וה' בראשם… והנה צרה וחשכה ואפלה מנודה, ומצאום צרות רבות ורעות, השוד והשבר והרעב והדבר… וישארו מעט מהרבה… הן גווענו כולנו אבדנו, יהי שם ה' מבורך". עדות נוספת מצאנו בכתבי החסיד יעב"ץ בספרו אור חיים, וכך כתב: "גלות ספרד, היו בה קרוב לשלוש מאות אלף בעלי בתים עם הגולה אשר הוגלתה באי הנקרה שיזילי"א, והיינו לבז ולמשיסה, הא מננא קטלא חרבא, הא מננא בלעת ימא, הא מינא דמיתו במותנא ברעב ובצמא, בעירום ובחוסר כל, אנשי היחס והמעלה ירדו מכסאותם לשערים, עשירים ונכבדים שאלו לחם, פורש אין להם. ומי ימלל את כל תלאותינו אשר עברו עלינו משנת רנ"ב עד עתה".

בגלות פורטוגל רבים רבים מגולי ספרד, כמאה ושלושים אלף מספרם, העדיפו שלא להרחיק נדוד אלא למצוא מקלט זמני במדינה השכנה – פורטוגל. לבחירה זו, כך חשבו, עדיפות רבה, בפורטוגל יוכלו להמשיך לחיות כיהודים בגלוי, בו בזמן שהדרך להגיע לשם לצד השינוי באורח החיים יהיו מזעריים, השפות דומות, התרבויות כמעט זהות, כך חשבו רבים וכך פעלו. אמנם המקלט אופשר ליהודים אלו רק בתמורה לתשלום מס גולגולת גבוה. אך הללו חשבו כי בכך ימצאו מנוחה. אך גזירה יצאה מלפני ה' ולפיכך גם שם לא רחמו עליהם וגם שם לא מצאו מרגוע לכף רגליהם… באופן רשמי קיבלו הגולים אשרה למשך זמן קצוב של שמונה חודשים, ובמהלכם אלה שלא עמדו בתשלומי המסים, שהלכו ותפחו מיום ליום, הוכרחו ליטול שוב את מקל הנדודים למדינות ויבשות אחרות, או שנלקחו אחר כבוד לשמש כמשרתים ועבדים תמורת להצלתם. ובאותם ימים של תלאות ונידודים, כשההמונים צובאים על שערי פורטוגל, במצב של רעב וצמא מטולטלים ורמוסים, החלה מגיפה קשה נותנת את אותותיה בין הגולים, והממשלה הפורטוגזית החליטה כי על גולי ספרד לעזוב את ארצם באניות מיוחדות שסופקו להם על ידי הממשל. רבים מן הגולים מילאו את בקשת הממשל, ועלו לאניות כשפניהם מועדות למקום בלתי ידוע. כשמטרת ממשלת פורטוגל להשתמש בהם לעבדים ושפחות בקולניות שונות אותם כבשו באותם ימים. ברם, מחשש להידבקות במגיפה, יושבי אתם המקומות לא חפצו לתת מדרס כף רגל לפליטים, והאניות נותרו להטלטל בין משברי ים, משך שבועות  אחדים, בשבפרק זמן זה בעלי האניות מתיחסים בצורה משפילה ובוטה, לניצולים הדוויים הנמצאים בבטן ספינתם – את רכושם וכבודם הזלו, את נשיהם בניהם ובנותיהם לקחו לעבדים ושפחות. הנותרים ממסע זה הצליחו לאחר תלאות רבות להגיע למרוקו.

בפורטוגל – מגורשים בשנית

שארית הפליטה שנותרה בפורטוגל זכתה ליחס נוקשה ואכזרי מצד המלך יואן. מי שלא היה באפשרותו לשלם מס גולגולת נלקח לעבד בבית האצילים הפורטוגזים. חטיפת תינוקות ונשים הפכה לדבר שבשגרה, וחיי היהודים נהפכו לסיוט מתמשך, ביום אמרו מ׳ יתן ערב ולערב אמרו מ׳ יתן בוקר.

תקופה קצרה בלבד עמדה לרווחת היהודים בפורטוגל. היה זה לאחר מות המלך יואן, כאשר יורשו, המלך מנואל הראשון, עלה לשלטון ושחרר את כל הגולים המשועבדים. האינקוויזיציה הספרדית אשר ניסתה במשך זמן רב לנעוץ את צפרניה בפורטוגל השכנה, נתקלה בהתנגדות עיקשת, מצד המלך מנואל וליהודים היתה מעט רווחה.

כל זאת עד לשנת רנ״ז, אז התגלה גם המלך מנואל במלוא רשעותו ואכזריותו, עת נשא לאשה את איזבל הספרדית, אשר גם היא כאמה, מלכת ספרד, חפצה ברשעותה כי פורטוגל תהא נקיה מיהודים, ומנואל – עשה כרצונה.

בתחילה פקד פקודת גירוש על כל היהודים, בפקודה זו אשר יצאה בל׳ לחודש כסליו רנ׳׳ז, ניתן ליהודים זמן של עשרה הודשים לעזוב את פורטוגל. ברם לא עבר זמן רב והחלו גזירות קשות ניחתות על היהודים, ילדים נלקחו ממשפחתם [בתחילה רק עד גיל י״ד ולאחר מכן אף עד גיל כ׳] ואולצו ־להתנצר. כך שלא נותרה להורים רבים ברירה אם חפצים להתאחד עם בניהם אלא להישאר בפורטוגל ולהתנצר בעצמם – או לעזוב ולדעת שאת בניהם מן הסתם לא יראו יותר. מחזות קורעי לב נראו בכל רחבי המדינה, עת ילדים רכים מזרועות אימותיהן, ועוללים רכים נלקחו בכח הזרוע מאבות ממררים בבכי הזועקים לילדם ’שמע ישראל;

את כל זאת עשה מנואל הרשע, מחמת שהבין וידע שכלכלת מדינתו תלויה בחכמת היהודים, ולפיכך לא חפץ לגרשם, אלא להמיר דתם. אך בכך לא הסתפק בראותו שהיהודים מתמידים וממשיכים בהכנותיהם ליציאה מפורטוגל, והבינו כי מאום לא יעמוד לו כנגד עקירתם מהמדינה, גם לא לקיחת ילדיהם, המיר פקודת הגירוש בפקודת הטבלת היהודים כולם לנצרות, אך ליהודים לא גילה זאת. להם הובטח שאם יגיעו לנמל ליסבון יוכלו לעלות על ספינות וליסע לאן שיחפצו, אך בבואם אל הנמל, הוכרחו להתנצר ולטבול, אלו שסרבו נכלאו ועברו מסכת מצמררת של התעללויות, עינויים השפלות וייסורים, מעטים באמת הצליחו לצאת משם [כמה אלפים מתוך למעלה ממאה אלף יהודים שנותרו בפורטוהל באותו הזמן], מגורשים בעירום ובחוסר כל. אך רבים רבים נתפסו והוטבלו בכח לנצרות והפכו לאנוסים בעל כרחם.

כך על אף שרוב היהודים העדיפו את האפשרות הראשונה, בה יוצאים הם אמנם בעוני גשמי משווע, אך בהיותם גאים ביהדותם, הרי שאפשרות זו, לצאת מפורטוהל באניות – כמעט שלא היתה מציאותית מפני שהמלך, על אף הבטחת לא העמיד לרשותם אניות. בסופו של דבר, אותם יהודים עונו ברעב ובהטבלה לנצרות בעל כרחם.

עדות ר׳ אברהם סבע

בין אותם גדולי ישראל שעברו לפורטוגל מספרד מוצאים אנו את מרן ר׳ יוסף קארו זיע״א, בעל השו״ע, שהיה אז צעיר לימים.

כמו את הגאון המקובל, החכם השלם, רבי אברהם סבע זיע׳יא, מחבר ספר ׳"צרור המור"­ על חמשה חומשי תורה. אשר מספר בהקדמתו לספרו ״אשכול הכופר׳’ את אשר ארע בב' הגירושים הנוראים הללו:

״והנה בהיותי בפורטוגל מגורש מגירוש קסטיליה, הדל באלפי, זעירא דמן חבריא.

אברהם סבע, עלה בדעתי לפרש חמש מגילות ופרשתי אותן. ואז חרה אף ה׳ בעמו בגירוש שני של פורטוגל ויצווה המלך לקחת את כל הספרים. והנחתי את כל ספרי בעיר פורטו ושמתי עצמי בסכנה גדולה להביא עמי בהחבא לליסבונה פירוש התורה שחיברתי בעיר פורטוהל עם פירוש חמש מגילות ופירוש מסכת אבות עם חיבור צרור הכסף שחיברתי בימי נעור׳ בעניין הדינים. ובהגיע׳ לליסבונה, באו אלי אנשים יהודיים ואמרו לי שהעבירו קול במחנה שמי שימצא עמו ספר, אחת דתו להמית. ומיד הלכתי וטמנתי אותם תחת זית אחד, וקראתי לו ״אלון בכות״, לפי ששם קברתי כל מחמד עיני: פירוש התורה והמצווה הנחמדים מזהב ומפז רב, לפי שבהם הייתי מתנחם על שני בני שהיו קירות לבי שלקחום בעל רוחם להמיר דתם, לפי שמיד השליכום בבית הסוהר ועמדתי שם מרעיד קרוב לששה חודשים״.

שרשי משפחת פינטו- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

עמוד 22

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון

חכמי המערב בירושלים

חידוש הסמיכה בימינו

רבי רפאל אהרן תמך וסייע רבות בכל איחוד או התאגדות שיש בה תועלת להרמת קרן התורה. אולם כאשר ראה בעינו הבדולח ובחושיו החדים, שכנס זה או איחוד אחר יביא לידי מחלוקת, והנזק יהיה רב על התועלת, הוא התרחק מכל שיתוף פעולה ואף השפיע בדרכים שונות כדי לבטלו. כדוגמא לכך, כאשר הגה רבי אהרן מנדל בהרי׳ן ז״ל את חידוש הסמיכה בימינו רבי רפאל אהרן כתב לו והביע את התנגדותו הנמרצת לרעיון זה, ונימק את התנגדותו בטוב טעם ודעת, ואחד מנימוקיו היה ״כי בדורות לפנים היתה המניעה מסיבות התלויות ביראת שמים, והסיבות המונעות עתה הן מחסרונה״, וכך כותב רבי רפאל אהרן בלשונו הזהב והבהירה, שלמרות שדבריו נכתבו זה רבות בשנים טעמם לא פג והם מקבלים משנה תוקף בימינו:

״שלום וברכה וכל טוב יחדיו יאתיו לראש ידידי וחביבי, אישי כהן גדול הרה״ג המפורסם כקש״ת כמוה״ר אהרן מענדל הכהן בהר״ן, הי״ו.

קבלתי באהבה את הקול קורא הנוכחי, עם כתב בקשתו מעמדי, לשום עיני עליו ולהסכים על מבוקשו.

חיבת עין ימיני! הן מפה לאזן דיברתי עם כת״ר, ביום הגיד לי את הרעיון הנשגב הלזה, אשר התרוצץ בחביון עזו, לחדש ענין סמיכת הרבנות והדיינות בישראל, אחרי אשר ברעיון זה עצמו התלקחה מלחמה איומה ונוראה בדורות הראשונים בין רבני ירושלים ורבני צפת ת״ו, ולא צלחה לצאת לאור, ומעכ״ת נ״י מצא לו כי אותם הסיבות שהיו מונעים את הדבר, בדורנו חלפו למו. ואת לבי גליתי למעכ״ת שיחי׳, כי לפע״ד, הסיבות המונעות בדורנו זה את דבר הסמיכה הם יותר עבים מקורת בית הבד.

והסיבות המונעות את הדבר בדורות לפנים, הם כאפס וכאין מול המניעות העומדות למכשול בדורנו זה. ורק בזאת יבדלו, כי בדורות לפנים, היתה המניעה מסיבות תלויות ביראת שמים, והסיבות המונעות עתה— הן מחסרונה. ומדעתי לא זזתי עד ועד בכלל, ועם רוב הפצרותיו בי לתת ידי אל הענין, יכריחני לתאר על הכתב, את אשר נדברנו שנינו. ואם זה רצונו ולא רצוני, בטלתי רצוני מפני רצונו.

 

שמעני אדוני! הן ביחס עצמו של הענין, אין לכחד כי הוא רעיון קדוש ונקדש, נורא ונשגב הנהו. בו אחוזים וצמודים מטרת הדת, ובנין גדרי חומותיה. תפארת לאום ישראל, והוד והדר ישוה על אמונתו ותורתו. ואין צורך לעדויות והסכמות. ובפה מלא אמרתי אליו, כי הענין הוא נשגב וכביר מכוח אנושי. ואם ה׳ יעזרהו להוציא מחשבתו לפועל, וכבוד רבנינו וגאונינו מאורינו שבתפוצות הגולה יתנו יד אחד לכונן את רעיון הסמיכה על בסיס חזק ונכון, וככל אשר ערך לפניהם בהק״ק הנוכחי, אז אומרה לנפשי כי כבר אנחנו עומדים בדור הגאולה, או כי נושענו כבר, אם לא בחומר אכן ברוח.

הצעיר רפאל  אהרן ן' שמעון

 

מתרחק מן המחלוקת

לאחר פטירתו של הראשי׳ל הגאון יש״א ברכה זצ׳׳ל, פרצה בירושלים מחלוקת גדולה שנמשכה תקופה ארוכה בכיוונים שונים ובין כתות שונות, סביב בחירת חכם באשי וראש״ל במקומו. כל כת שאפה להמליך ולהכתיר את המועמד שלה, כך שהצדדים התגרו זה בזה ואף היו מלשינות ומסירה למלכות. דבר זה גרם לפירוד הלבבות ולמחלוקת נוראה, שלא הוסיפה כלל כבוד לשמה הטוב של ירושלים עיה״ק. כמו כן המחלקת ערערה את מעמדם של השותפים הנאורים בפולמוס.

בראשית שנת תרסי׳ז (1907), הציע הקאימקם אפנדי מקושטא כי הרבנים הדגולים, רבי אליהו חזן רבה של אלכסנדריה, ורבי רפאל אהרן בן שמעון רבה של מצרים, יבואו לירושלים כדי לתווך ולפשר בין הכתות השונות, ולנסות להשכין שלום במחנה העיברים.

תושבי ירושלים ונכבדיה אשר נלאו נשוא את בזיונה של ירושלים והכפשת שמה הטוב, בשל המחלוקת שהסעירה את העולם היהודי, קבלו את הבשורה בשמחה. הם ציפו בכליון נפש לבוא משלחת הרבנים הנ״ל, מתוך תקוה ואמונה שאכן הם יצליחו במשימתם הקדושה להביא שלום אמת, ותשקוט ירושלים ממלחמות ומריבות. כן צורף למשלחת הנ״ל הרב ד׳׳ר משה גאסטר רב קהלות הספרדים והפורטוגזים בלונדון.

ביום ראשון כ׳׳ח אייר, בבקר, נשלחה משלחת של רבנים ונכבדים לנמל יפו, כדי לערוך קבלת פנים ל״משלחת השלום״. על חברי המשלחת נמנו גם הרב גבריאל שבתי, הרב יעקב דאנון, הרב אברהם פינטו, מר חנניה גבריאל והבנקיר ואלירו.

ביום שלישי א׳ בסיון, לעת ערב, באו רבים מנכבדי וחכמי עדת הספרדים, המערבים והתימנים, לתחנת הרכבת בירושלים כדי לקבל את פני הגאון רבי אליהו חזן אשר בא בלוית אשתו הרבנית. הוא התקבל בכבוד מלכים. שני קואסים הלכו לפניו. הרבנים הנכבדים מקבלי פניו, הלכו לצדו, והמון רב אחריהם. רבי רפאל אהרן בן שמעון, לא יכול היה לבוא באניה אחת עם הרב חזן, והיה אמור להגיע לירושלים ביום חמישי ג' סיון. כך מתאר את הצפיה העתון ״השקפה׳׳ (שנה ח׳ גליון ס׳׳ד):

״ביום ג׳ סיון בא לעירנו כבוד הרה״ג המפורסם מוהר׳׳ר אהרן בן שמעון שליט״א חכם באשי בקהרה. לחג השבועות הזה זכתה ירושלים לבית דין גדול, שלשה רבנים ומפורסמים מלונדון, אלכסנדריה, וקהיר. בודאי בית דין הגדול הזה, שהמה אוהבים ורודפים אחר השלום, ישתדלו למען כבוד העיר ירושלים ולמען כבוד עמנו ויעשו קץ וסוף למחלקת בעדת הספרדים ויגמרו את כל הסכסוכים בשלום, ושלום על ישראל.

מי יתן ויעלה ביד הרבנים הגדולים אורחינו אלה יחד עם הרב הגדול ד׳׳ר גסטר מלונדון, לשים סוף וקץ למחלוקת והפרוד בירושלים ולהשיב השלום על מכונו, כאות נפש רוב העם הירושלמי. זכר עושי השלום האלה יהיה לתהלה ולתפארת בכל התבל בכלל ובירושלים בפרט, ושמם הטוב יכתב באותיות זהב בדברי ימי העדה הספרדית בירושלים בהשיבם לה את כבודה הראשון, אמן״.

אך, ניתן ללמוד מהפירסומים של אותן הימים כי רבי רפאל אהרן בן שמעון, בסופו של דבר לא הגיע לירושלים כלל. הרבנים רבי אליהו חזן והרב משה גאסטר, עשו מאמצים כבירים לקרב את הלבבות ולהשכין שלום בין היריבים אך לצערם משימתם לא הוכתרה בהצלחה והשלום המיוחל לא בא על כנו.

יש להניח, כי רבי רפאל אהרן בן שמעון נמנע מלהצטרף למשלחת הנ״ל, עקב הפרסומים הזדוניים של אוהבי ורודפי המחלוקת, בעלי ריב ומדון, שהטילו דופי וספקות ל״כשרותו״ של רבי רפאל אהרן, ובמצח נחושה נתנו טעם להתנגדותם להצטרפותו בכך שהוא ״איננו דתי״.

כן, סביר הדבר שרבי רפאל אהרן הבין כי לא תצמח ישועה ממשלחת זו, מאחר שבקיעים רבים ועמוקים שררו בין הכתות, ומן הנמנע הוא להשכין שלום ביניהם. אכן צדק רבי רפאל אהרן בחישוביו הנכונים, ולא הכניס ראשו בריב לא לו.

 

כבוד חכמים

בכל מקום בואו, דרש רבי רפאל אהרן בכבודם של תופשי התורה והרבנים יושבי כסאות למשפט שבאותו מקום. הוא נהג בהם כבוד רב למען יראו העם וינהגו בהם בכבוד הראוי.

כל תלמיד חכם שהגיע אל ביתו, קבלו בסבר פנים יפות מעל המשוער ונהג בו כבוד מלכים. הוא נהג לעמוד בפניהם לחבקם ולנשקם ונתן להם את מלוא העזרה הדרושה. כמו כן נהג להזמין לבית דינו, רבנים ותלמידי חכמים, כדי שישבו לפניו ויראו את סדרי בית־הדין, חיקור הדין, ודרך המשפט, הלכה למעשה, ולא אחת קיבל הוא את הערותיהם, ושתפם במעשה בית דין.

הגאון רבי עזרא עטייה זצ״ל ראש ישיבת פורת יוסף, אשר במלחמת העולם הראשונה שהה במצרים, נהג מדי פעם ללכת לבית הדין כדי להתרשם מסדרי בית הדין שהיו למופת, ולראות את חכמת המשפט בהם נהג רבי רפאל אהרן, על מנת להוציא דין לאשורו בעשיית צדק במשפט ובמישרים, על הדין על האמת ועל השלום.

פעם ישב רבי עזרא עטייה זצ״ל בבית דין, והיה נוכח בעת נתינת גט בין איש לאשתו, שערך רבי רפאל אהרן. הוא ראה כי הרב נטה באיזה פרט ממה שכתב בספרו ״נהר מצרים״. בענוה יתירה כדרכו בקודש פנה רבי עזרא לר׳ אהרן ואמר לו: ילמדנו רבינו, מדוע כב׳ שינה בפרט זה ממה שכתב בספרו?, רבי רפאל אהרן השיב: ״האמת והצדק עם מר, וטובה אני מחזיק לך על הערתך זו׳׳. מיד בא הדבר על תיקונו.

על גודל ההערכה שרחש הגר״א בן שמעון, כלפי רבי עזרא, תלמד העובדה הבאה, כאשר הגיע חכם עזרא לקהיר, והחל לדרוש, הודיעו לו שהרב הראשי, ר׳ רפאל אהרן בן שמעון, אסר על הדרשנים להשיב לשואלים בעניני הלכה, אלא על השואל לפנות לרב מוסמך, פעם אחת אחר הדרשה ניגש אליו יהודי קהירי, והציג בפניו בעיה, כמובן שחכם עזרא ידע על אתר את התשובה הנכונה, אלא שלא השיב, הוא הלך לביתו של הרב בן שמעון, הציג את הבעיה, ואמר מה היה בדעתו לענות, בבקשו הסכמה לדבריו, הרב בן שמעון התפלא מאד באומרו: לשם זה הגעת הנה בשבת מהלך חצי שעה? אני לא התכוונתי לאנשים כמוך, אתה יכול להורות הלכה ככל שתרצה, פחדתי משאר הדרשנים שהקשר שלהם עם ידיעת הלכה מקרי מאד, האנשים הללו חושבים שהם יודעים הכל, לכן הוצאתי הוראה שלא יענו הדרשנים ולא יפסקו, אך לך אני נותן רשות מכאן ולהבא יורה־יורה ידין־ידין, (ראה: מ. פאר, ״המורה״, מסכת חייו של רבי עזרא עטייה, עמי 78.

רבי רפאל אהרן, התריע מפני המגמה הפסולה של הסופרים וחוקרי דברי הימים שבאירופא, הנוהגים לכתוב דברי ימי הרבנים ללא תואר של כבוד ומזכירים את שמם כאחד מן ההמון. כך הוא כותב בהקדמה לספרו ״טוב מצרים״: ״ואשר אני אחשבה כי ידי המעתיקים האחרונים אשר באירופא… במעל הזה, שהסירו כל תואר רב או חכם ואפי׳ ר׳ בראשי־תיבות הסירו כלה מעל שמות הרבנים לקדושים אשר בארץ, וכתבו השמות מופשטים מכל תואר כבוד, ישמעאל הכהן, יצחק די וילנא, בנימין קאגיגי, וכיוצא. והמנהג הרע הזה שורר באירופא בדור האחרון הזה…, כי בכל ערי הספרד וטורקיא ומזרח ומערב וכו' יחשב זאת לזלזול ובזיון גדול מאין כמוהו, וזה בכלל המבזה את רבותיו, אכן המעתיקים קצרו נאשמו, ואהבת הקיצור עד גדר הזה נגע וקלון ארוך הוא. על זה נאמר ״קצר אפים יעשה אולת״, ודי בזה למי שיש לו לב להתרחק מדרך זו״.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון

עמוד 209

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן -נשים בעלות רכוש וממון

נשות-חיל-במרוקו

היו נשים בעלות קרקע או נכסים אחרים. אבות נהגו לחלק מקצת מקרקעותיהם לבנותיהם הבתולות וכן נהגו להוריש לבנותיהם הרווקות או הנשואות. אלמנות וגרושות נהגו לגבות קרקע בכתובתן (אישה גבתה חצר בפרעון כתובתה: בירדוגו, תש״ז, סימן קו; בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן שע. בשנת תר״ל (1870) קיבלה גרושה קרקע בכתובתה: עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 630). בעלים נהגו לתת רכוש לנשותיהם כולל קרקע ואפילו בית־כנסת, וכן היו בעלים שנתנו להן קרקע בעת הגירושין, או הורישו להן רכוש או קרקעות.

הערת המחבר: לאשת ראובן הייתה קרקע ״שירשתם מאביה״: אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ס, סא; בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קמב. ״ראובן ציוה בעת מותו שחזקת הבית שהוא דר בו שהיא כתובה לזכות בתו״: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שמד; ״ראובן היה שכיב מרע וכתב בכתב ידו שנתן לבנותיו הנשואות כך וכך ומסר הכתב יד ביד אשתו וסמוך למיתתו אמר בפני עדים כשרים מה שאני מצוה הרי הוא כתוב בכתב ידי ביד אשתי ומה שכתוב שם הרי הוא אמת״: אביחצירא, תרמ״ה, סימן קלט. בת ירשה קרקע מאביה: בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן מח, עב. יתומה מאמה, שאביה השיאה תבעה את חלקה בקרקע: בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן ט. על פי שטר מתנה מטנג׳יר משנת תרנ״ט ( 1899) נתן חיים פינטו לראויים להיות יורשיו סכום מסוים ואת כל היתרה הותיר לבתו: בן שטרית, תשכ״ג, סימן י. הרב שלמה חיון הניח בשנת תקע״ח (1918) עזבון לשתי בנותיו, כולל בית־כנסת בהנאותיה: אביחצירא, תשל״א, חו״מ, סימן קרא. ע"כ

היו נשים שנתנו רכוש או חזקת קרקע לבעליהן או להוריש להם. בעלים מסוימים מכרו קרקע של נשותיהם (בירדוגו, תרצ״ח, סימן עט). ליהודי הייתה קרקע בשותפות עם אשת אביו(בירדוגו, תש״ז, סימן כה). יהודי אחר הוריש בית לדודתו במכנאס במחצית השנייה של המאה ה־19; ״ואם לא יכשר בעיניה תזכה בבית אחר משאר קרקעותיו״: בן שטרית, תשכ״ג, סימן ג). נשים נתנו מתנות כגון קרקע מרכושן או מזה שהניח הבעל [על פי מקור משנת תקצ״ב (1832). אלמנה שקיבלה את כל רכושו של בעלה נתנה אותו לאדם ״העומד היום בערי אדום׳,: אבן ואליד, תרט״ו, חלק א, סימן טו. אלמנה נתנה קרקעות שהניח בעלה מתנה לשמעון: ידידיה מונסונייגו, תשי״ב, סימן קכט. כן נהגו למסור או להוריש את קרקעותיהן לבנים, לבנות, לנכדים ולקרובים אחרים כגון אח או אחות. לאלמנה אחת מן העיר סלא הייתה חזקה על חנות [אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן שט. על פי מקור משנת תקל״ג (1773) לקחה אישה גרושה עלייה של בית: אביטבול, תש״י, חו״מ, סימן כא; עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 580], אישה אחרת ירשה מדודה קרקע(בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן ל). ״אשת איש שהחזיקה אדם בקרקע שלה יותר משני חזקה והיה גובה שכירות כל הקרקע מהדרים״(בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן קסז). אלמנה אחת גבתה קרקע בכתובתה והכניסה אותה לבעלה השני(שם, סימן שע).

נשים בעלות נכסי דלא ניידי במוגדור במאה ה-19

בארכיון משרד החוץ הבריטי מצויה התכתבות אודות נשים בעלות נכסי דלא ניידי במוגדור החל משנות ה־60 של המאה ה־19. בקהילה זו היו סוחרים יהודים מצליחים, שרכשו נכסים, ונשותיהם ירשו אותם. נושאי ההתכתבות הם תביעות וערעורים.

1865: ראמו אביטבול ירשה רכוש מבעלה ופעלה למימוש בעלותה

ב־26 באפריל 1865 כתב סגן הקונסול הבריטי במוגדור, פרדריק קרסטנסן (Carstensen), למשה וליצחק אביטבול בלונדון, שנודע לו מן הממשל המאורי, שראמו אביטבול, אלמנת יוסף חדידה, טוענת לזכותה על רכוש ניכר שהשאיר בעלה, ושהנמענים מונעים ממנה לממש זכות זו. השניים מתבקשים למסור תוך שלושה חודשים פרטים אודות אופי התביעות, שיש להם מראמו אביטבול כדי שהנושא יועבר לטיפולו של בית־הדין במוגדור. משה ויצחק אביטבול ענו ב־29 ביוני ואילו ב־26 ביולי של אותה שנה השיב להם סגן הקונסול. השניים התבקשו למנות בא כוח, שייצג אותם בפני בית־הדין במוגדור, ולתת לו את כל המסמכים הדרושים כדי לאשר את הטיעונים שהועלו במכתבם. השניים השיבו לדיפלומט בנדון ב־22 בינואר וב־20 בפברואר אך לא נענו להצעתו. ב־23 באפריל 1866 כתב להם סגן הקונסול ללונדון, כי הדיון בנדון לא התקיים כיוון שהם לא דאגו למינוי נציג. מסיבה זו הוא עוצר את הדיון למשך שלושה חודשים החל מן ה־1 במאי, אך ניתן לערער על ההחלטה (אין פרטים נוספים בנדון; 4-FO 631/4,2b).

1867: אלמנה קיבלה דמי שכירות על בית

ב־30 בדצמבר 1867 כתב אותו דיפלומט לקונסול צרפת במוגדור, אוגוסט'בומיה (Beaumier), שאלמנה בשם אסתר חלפון, בתו של אברהם כהן, היא המוסמכת לקבל את דמי השכירות מהרופא, ד״ר טבנין (Thevenin). אולם הרופא רשאי, אם זו העדפתו, להפקיד את הדמים בידי הכותב (FO 631/4, 44b).

אישה תבעה משוכר לפנות דירות

סגן הקונסול במוגדור, קרסטנסן, כתב ב־7 בדצמבר 1872 מכתב על פי בקשתה של הגברת מסעודה, אישתו של דניאל דה א׳ כהן.11 זו ביקשה להזכיר בשם בעלה, הנעדר ממוגדור, לסעדיה דה א׳ כהן, שב־ 31 במרס 1873 עליו לפנות את הדירות ששכר מבעלה. בינתיים חזר דניאל דה א׳ כהן למוגדור, וסגן הקונסול כתב שוב (ב־31 בינואר 1873) אל סעדיה דה א׳ כהן והתייחס למכתבו הקודם אליו. הוא הודיעו, שמר דניאל א׳ כהן חזר למוגדור ואישר את ההתראה שניתנה על־ידי אישתו בדבר פינוי הדירות(98-99 ,631/4 FO)

הערת המחבר: החסות: בעקבות התרחבות המסחר בין מרוקו למדינות אירופה ואמריקה במאה וד19 דאגו מדינות אלה להבטיח לנציגיהן מעמד דיפלומטי, כדי שלא יהיו נתונים למרות הממשל, לא יוגבלו על־ידו ולא ייסחטו מהם מסים. נוסף על הסגל הדיפלומטי זכו גם האזרחים הזרים לחסותו של המדינות, שחתמו על ההסכמים, רובן עד שנת 1865. על פי הסכמים אלה, שנחתמו בין השאר עם בריטניה בשנת 1856 ועם צרפת בשנת 1863, היו שני סוגים של בעלי חסות: נתינים מקומיים, שהועסקו על־ידי משרדי הקונסוליות, או מתווכים מקומיים, שהועסקו על־ידי הסוחרים הזרים, ולכל אחד מהם הייתה זכות לשני מתווכים נוספים בכל מקום, שקיים בו סניף של הפירמה הזרה. תעודת החסות העניקה שחרור ממסים לשלטונות, וכן לא חלו עליהם ההגבלות שב״תנאי עומר״, בין השאר שחרור משירות צבאי ואי כפיפות למרות השיפוט המוסלמי. החסות הייתה תקפה לתקופת השירות בלבד ולא עברה בירושה (פרט לבני משפחת בן שימול, ששירתו את צרפת במשך דורות בתפקיד תורגמנים). בפועל נהנו מהחסות לא רק אנשים (ביניהם יהודים), שהיו זכאים לכך מכוח ההסכמים, אלא גם בעלי יכולת, שרכשו תעודות אלה. במקרה שנפגעו זכו להגנה על־ידי הקונסול, שממנו קנו את התעודה. מבחר ביבליוגרפי על הנושא: FO 413/4 Correspondence Respecting Foreign Protection in ;292 -263 ,Morocco 1878-1880; Cruickshank, 1935; Miege, 1961-1963, vol. Ill .1980 ,Kenbib

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן נשים בעלות רכוש וממון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר