נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן -נשים בעלות רכוש וממון

נשות-חיל-במרוקו

פרק ו: נשים בעלות רכוש וממון

בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר(משלי לא:יא)

תקנה בפאס שאישה לא תהיה ערבה לבעלה

בח׳ באייר שכ״ח (1568) התקין בית־הדין בפאס בהסכמת המעמד (טובי הקהילה) והנגיד את התקנה הבאה: ״מהיום הזה והלאה ששום אדם לא באונס ולא ברצון יכול ליתן לאשתו ערבה לשום גוי בעולם בשום אופן״. המתקינים הניחו, שלאישה רכוש עצמאי, ובמקרה שהבעל לווה היא עשויה לערוב לו מכספה או מרכושה. החשש, היה שאם לא יהיה באפשרותה לשלם את הערבות היא תיאסר ושחרורה יפול על כתפי הקהילה ״ומזה יבואו להכריח להקהילות לשלם בעדה״ (אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן כח; בר אשר, תשנ״א, 77. תקנה מקבילה בירושלים: פריימן, תשייט, 209).

בפועל היו חריגות מהתקנה ונשים אכן ערבו לחוב בעליהן, למשל: בפנקס בית־הדין בפאס רשום, שבה׳ באדר תס״א (1701) הייתה פריחא, אישתו של יעקב בר מכלוף כהן, ערבה לכסף שהלווה גוי לבעלה(בנטוב, תשכ״ו, תסח, מס׳ 84).

לעתים אירע, שאישה נאסרה במקום בעלה, וכך אכן מסופר במקור מפאס משנת תק״ן (1790): הנגיד יוסף בן מכלוף ברח שכן המסים שהוטלו עליו היו גבוהים ולא היה בכוחו להביאם למושל, ואישתו נאסרה במקומו. על פי מקור מצפרו משנת תקס״ח (1808) קיבלו נשים אחריות לתשלום חובות בעליהן.

הערת המחבר: אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן לג; עובדיה, תשלייה-תשמ״ה, מס׳ 233; 1808: שם, מס׳ 505. בשנת 1884 נפוצו בטנג׳יר שמועות, שבקזבלנקה נעשים מעשים אכזריים בבני אדם, שלא פרעו את חובותיהם. אישה נאסרה ונכבלה ברגליה בשל תביעה כספית של אזרח בריטי מבעלה שברח; 25 בפברואר 99/254,6:1888 F0.ע"כ

 

עדויות על נשים בעלות רכוש וממון

בספרות התשובות ובמקורות אחרים מצויות עדויות על נשים בעלות רכוש משל עצמן. רכוש זה הגיע לידיהן בדרך־כלל מהוריהן, שנתנו לבנותיהם רכוש נייד או קרקע (בית או חצר) כנדוניה. כסף זה לא היה שייך לבעל, אלא לאישה בלבד. חפצי הנדוניה, שהביאה האישה מבית אביה – אין בעלה רשאי למוכרם ולהתפרנס מהם אלא בהסכמת איש   

הוא הדין במטלטלין ובמלבושים שעשה לה – אין הוא רשאי למוכרם אפילו אין לו ממה להתפרנס. אולם חפצי זהב ובדולח שקנה לה רשאי הוא למוכרם אם אין לו ממה להתפרנס.

הערת המחבר: על פי אנגלי שביקר במרוקו בשנות ה־30 של המאה ה־19 היה ליהודייה רכוש משלה: 1839,140,Davidson. ״חפצי הנדוניה אין הבעל יכול למוכרם להתפרנס מהם… אפילו אין לו במה להתפרנס״: בירדוגו, תש״י, נב, סימן א. דרושה הסכמת אישתו לשימוש בנדוניה: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן עב. אישה הכניסה לבעלה קרקע בנדונייתה: אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קעח. אישה הכניסה לבעלה בנדוניה חזקת חצר: טולידאנו, תרצ״א סימן קפג. בית שהכניסה לו בנדוניה: שם, סימן קעט. אישה ירשה חורבה מאביה והכניסה אותה לבעלה בכלל הנדוניה: אביטבול, תרצ״ד, חלק א, סימן נט. אלמנה נתנה בנדוניית בתה בית: קוריאט, תרכ״ב,פט; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קיא; בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן כח, מא, אהע״ז, סימן מא, מד, מה, נ, סב; בירדוגו, תרצייח, אהע״ז, סימן עד. אישה הכניסה לבעלה בנדוניה בית: כלפון, תרצ״ה, חלק א, סימן י; חלק ב, סימן לה. אמה וקרוביה של הכלה נתנו לה נדוניה מעזבון אביה – קרקע ומטלטלין – על פי מקור משנת תקנ״ט (1799): בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן עב. אב נתן לשתי בנותיו לצורך נדונייתן: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שמב. אישה נתנה לבתה נדוניה: שם, סימו שפו. אישה הכניסה קרקע לבעלה ולא נזכר הדבר בכתובה:

שם, סימן שפב. אישה הכניסה בנדונייתה בית: אבן ואליד, תרט״ו, חלק ב, סימן קח; אבן דנאן, תרס״ב, חלק א, סימן מט. בשנת תרכ״ג(1863) נתנו האחים נדוניה לאחותם: מאמאן, תשייט, חו״מ, סימן יג. הבעל משכן את הבית, שהכניסה לו אישתו בנדונייתה: אנקאווא, תר״ע, סימן רא. אישה הכניסה בנדונייתה חצר וחצי בית־כנסת: אבן דנאן, תרצייא, סימן ל. בעל שמכר ללא רשות כלי כסף וזהב, שהכניסה לו אישתו בנדונייתה, חייב להחזיר את תמורתם: ריוח, תש״י, אהע״ז, סימן עה.ע"כ

 

היו בנות, שירשו מהוריהן רכוש. חלקן העבירו רכוש זה לבעליהן ואחרות שמרו אותו לעצמן. רק במצבים חריגים היה הבעל נהנה מרכוש אישתו.

הערת המחבר: ״אישה הכניסה לו נדוניה והיה לה ממון אחר והניחה אותו לעצמה ולא הודיעה לבעל״: בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן ס. אישה בעלת קרקע, שלא הכניסה אותה לבעלה: בירדוגו, תרצ״ח, סימן סב, סג. ״אלמנה שהעניקה נדוניא לבתה והתנית שתהיה הנדוניא לבתה ולזרעה אחריה… והבעל לא ידע מזה כלום״: בירדוגו, תרנ״א, חלק א, סימן שלד. אישה הכניסה לבעלה קרקע במראכש, ובשולי הכתובה היה כתוב, שרק רביע החצר לזכותה והיא תעשה בו כל מה שלבה חפץ. השאר שייך לבעלה: עמאר, תשמ״ט, אהע״ז, סימן ג. על פי פסק דין משנת תרכ״ט (1859) אישה שנישאה בצפרו השאירה מחצית הבית לעצמה ולא הכניסה כנדוניה לבעלה: אלבאז, תש״ם, חו״מ, סימן כט; לאישה הייתה קרקע לא הכניסה לבעלה בנדונייתה, אלא השאירה אותה לעצמה. היא התנתה עם בעלה, שידיו יהיו מסולקות מקרקע זו מכל וכל ולא יחול עליה כל שעבוד של בעל חוב גם לאחר מות אחד משניהם, ואם יגרשנה – תיטול האישה את הקרקע נוסף על דמי כתובתה. אם ימות הבעל בחייה תטול האישה את הקרקע נוסף על חלקה בנכסיו: שם, סימן קטו.

 

הרב חיים טולידאנו כתב: ״תקנה נהוגה אצלנו [בפאס] בענין מי שיש עליו חובות הגוים וחובות ישראל, ואין לו כדי לפרוע לשניהם. הגוי קודם לגבות אם יש ממה לפרוע לגוי, ואפילו מנכסי אשתו יגבה״(טולידאנו, תרצ״א, סימן רסה).

הרב מימון בירדוגו דן באדם, שרצה לעלות לארץ־ישראל ולכן מכר את חפציו ואת חפצי נדונייתה של אישתו והאישה נתנה את חפצי נדונייתה שנשארו בידה לסרסור        (בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן טז). שמירת הרכוש בידי האישה הנשואה הייתה מקובלת במיוחד בנישואין שניים.

רבי יוסף בירדוגו דן במעשה הבא: ״אשה שירשה קרקעות מבעלה הראשון, וכשנשאת לבעלה השני התנית עליו שאין מכנסת לו שום דבר מנכסי בעלה הראשון רק הם ברשותה לעשות בהם חסד ורחמים״ (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן נד. מתה האישה הראשונה ״ואחר כך נשא שנייה והכניסה לו נדוניא וקרקעות״: ידידיה מונסונייגו, תשי״ב, סימן עז).

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן נשים בעלות רכוש וממון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר