ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ -בן אדמה-השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי

השירה העממית

 

וולד לארד ייתפככר ללי וולדתו

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

גְ'זִייל מֵן סְבָאב, קוֹלוֹ לְווּלְדְ כְמְס סְנִין,

דרוֹזוֹ כִּיף שְׁמִס טָאלְעִין.

אוּממּוֹ תְפְרַח בִיהּ תֵטְלְב לְרַבּב לְחְנִין,

כְללִּי ווּלְדִי ייָא רְבבִּי, נְתִין כְלְקְּתוֹ.

 

בן האדמה יזכור את מולדתו

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

צבי יפהפה, אמרו לבן חמש,

מדרגותיו עולות, כצאת השמש.

אמו תשמח בו, וברימון עולמים תפציר,

השאר, אלוהי, בני בחיים, כי אתה היוצר!

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

בן אדמה יזכור במולדתו

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

כי קום והצלח

 אמרו לבן חמש

 מעלותיו עולים עלות שמש

 בין שדי אם ישכב ואל ימש

 צוארי אב לקח לימרכבתו:

 

ווּלְדְ עְסַר סְנִין לָאדָאב מָא תְכְּרְהְלוֹ,

סווּאִיי בְסווּאִיי ייִתְרְתֵּתבְלוֹ עֵקְלוֹ.

תְּכְּללּמוּ מְעָאהּ בְלְמְחְננָּא אוֹ בְּששְּרוֹלוֹ,

מְפְסֵס ייָאסֵר עֵנְדְ אַהְלוֹ ווּקְּבִּילְתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן עשר שנים אל תחסכו לו מוסר השכל,

כי לאט לאט יתייצב לו השכל.

דברו עמו בחנונות, ותנו לו בשורתו,

מדושן עונג הרבה, בקרב ביתו ומשפחתו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

כי מה תאיצון מוסר לבן עשר

 עוד מעט קט יגדל ויזכר

 דברו לו חן דון ויתבשר

 שעשועיו יורדיו ומשפחתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

 

אַמָא לְדָאדְ יִיָּאם ווּלְדְ לְעֵשְׂרִין,

פרכ לגוזלאן מא ייסבהלו פלחין.

ייִּטְנֵז עְלָא שִׁייוּכ, ייִּדְחַכְּ עְלָא לְמְעֵלְלמִין,

תָאייַּה בְרוּחוּ טְרִיק לְמְעַוְוְזָא גְרְרְתוֹ,

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

ומה נעימים ימיו של בן עשרים,

עופר האיילים, לא ידמה לו בפניו יפי התארים.

 ילעג לזקנים ויצחק למלומדים יודעי מושכלות,

תועה ברוחו, השלתה אותו דרך עקלקלות.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

כי מה נעימים ימים לבן עשרים

 קל כעופר דולג על ההרים

 בז למוסר לועג לקול מורים

 יעלת חן חבלו ומלכדתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

ווּלְד תְלָאתִין לְהְמוּם בְּדָאוְו עְלִיהּ,

רְדּד בָאלוֹ מְלִיח פְסְסְבְּכָּא צָאב רְזְלִיה.

מְצְרוֹפוֹ כְּתִיר מְסְדָארוֹ מָא יִיסְזִיהּ,

מְהוּולִינוֹ אוּלָאדוֹ ווּמְדָאתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן השלושים, תלאות הזמן הציפו אותו,

נתן דעתו היטב, נלכדו רגליו ברשתו.

הוצאותיו מרובות, והכנסותיו לא להספיקו,

הסיעו אותו בניו ואשת חיקו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

בן שלשים נפל ביד אשת

 קם והביט הנו בתוך רשת

 ילחצוחו סביב בני קשת

 משאלות לב בניו ולב אשתו:

 כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

ווּלְדְ אַררְבְעִין ייִּבְדָא ייִּנְקְצַר קֵּלְבּוֹ,

ייִּפְרַח בְּקְרְעְתוֹ לְלִי עְטָאלוֹ רְבבּוֹ.

ייִּתְבֵע טְרִיקְּתוֹ ווּיִתְרֵכּ צְחָאבוֹ,

עְלָא עְדָאבוֹ וּועְלָא סְקָא זְרִיתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן הארבעים, התחיל סובל בלב שברונו,

ישמח בחלקו, אשר העניק לו ריבונו.

הולך במישרי דרכו, יעזוב גם ידידיו,

על יסוריו, וחרף עמל טרחותיו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

נע ונכנע משיג לארבעים

 שש בחלקו אם רע ואם נעים

 רץלדרכו מעזוב רעים

על עמלו יעמוד במשמרתו

 כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

 

ווּלְדְ לְכֵמְסִין קְּלְבּוֹ בְדָא ייִנִהִזֵם,

ייִדדּוֹ עְלָא כְדַדוֹ ייִבַאת גִ'יר ייִכֵמֵמם.

מָא עַרְף בְרָאצוֹ כִּיף חְצְל פִי הָאד לְהְמְּמ,

קֵלְבּוֹ כָאיְיְף לָאמָא ייִתְקְרֵרב ווּקְתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן חמישים ליבו החל נכנע.

ידו על לחיו, ועם הרהוריו נד ונע.

לא ידע בנפשו, כיצד נלכד במתלאה,

לבו ירא, פן יתקרב סופו הלאה.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

בן המשים יזכור ימי הבל

 יאבל כי קרבו ימי אבל

בז בעיניו אח כל יקר תבל   

כי יפחד פן קרבה עתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

ווּלְדְ סְתְתִּין פְעָאלוֹ מָאהַוְסִי דָאהֵר,

ררָּאיְי ווּצְוּוָאר עֵנְדוֹ תְצִיבוֹ חָאדֵר.

טֵבְעוֹ מֵבְדדֵּל מְעָא ננָּאס דִימָא ווָאעֵר,

מֵרְכִי פְצְחחְּתוֹ ווּפִמְסִיתוֹ ייִּעְתַר.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן הששים, מעשיו בלתי מובנים,

העצה והדעה אצלו מזומנים.

טבעו משונה, עם זולתו קשה במשאו ובמתנו,

רופף בבריאותו, תמיד יצלע על ירכו ועל מותנו.

 בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

שאלו מה היה לבן ששים

 אין מעשיו ברים ושרשים

 בי שרידיו דלים ונחלשים

 לא יקומון אתו במלחמתו

 כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

אִידָא סְנִינוֹ יוּצְלוֹ לְחְסָאב סֵבְּעִין,

כְּלָאמוֹ מָא יִסְווָאסְ קְּדדָּאם ססָּאמְעִין.

ייִּקְּלָאל עְלִיהּ חֵתתָּא נְנְדֵר דְלעִין,

עְלָא עְקקָּאֵיְיזוּ מְחֵנִי פִי תֵמְסֵיִתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

אם שנותיו הגיעו עדי חשבון שבעים,

לדבריו אין ערך, מול השומעים.

נתמעטה אצלו גם חדות ראות עיניו,

על משענתו שפוף, בהילוך פסיעותיו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

אם שנותיו נגעו אלי שבעים

 אין דבריו נראים ונשמעים

 רק למשא יהיה עלי רעים

 מעמם על נפשו ומישענתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

ווְּלְד תֵמֹאנִין אוּלָאדוֹ מֵקְּלְלְקִּין מֵננֱּוֹ,

מֵחְקּוֹר עֵנְדְ חְבָאבוֹ ווּזִירָאנוֹ.

לְכְבְז ווּלְמָא מָאררִּין קְּבָאלְת עִינוֹ,

קָארִי חְסָאבוֹ אַמָא נְהָאר תְקּוֹם עִיטַתוֹ,

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן השמונים, בניו מחוסרי סבלנות כלפיו,

בזוי בפני ידידיו, וגם שכניו.

הפת והמים מרים בעיניו,

קורא חשבונו, ליום בו תישמע צווחתו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

בן שמונים טורח עלי בניו

אין לבבו אתו ולא עיניי

בוז ליודעיו ולעג לשכניו 

רוש בכוסו גם לענה פתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

 

 

אִידָא סְנֵינוֹ יוֹצְלוֹ לֵחְסָאב תֵסְעִין,

מֵפָאצְלוֹ כָּאמְלִין דִימָא עֵנְדוֹ מֵזַעְזְעִין.

חֵתתָּא עֵדָאמוֹ ווּעְרוּקוּ ייִּבָאנוּ מֵדַעְדְעִין,

זֵלְדוֹ תֵכְּממֵּס ווּתְקְררֵבּ ווּקְתוֹ

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

אם שנותיו יגיעו למנין תשעים,

אברי גופו, אצלו כולם רעועים,

עצמותיו ועורקיו נראים שדופים ובלואים.

עורו נצטמק, קרב יומו ועתו,

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו ישוב לחיק אומנתו.

 

ווְּלְד מִייָּאת עָאם פָאנִי הוּוָא דְגְ'ייָא,

מָא בְּקָאתְלוֹ ווּקְּפָא ווָאלָא מְסִייָא,

סָאף חֵפְדָאנוֹ ווּסְבֵע פֵכִיר דוּנִייָא,

רָאקֵּד פִי פְרָאצוֹ מָא מְטְלְלעִין לֵחְסַבְתוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן מאה שנים, במהרה הוא הולך וחרב,

לא נותרה זקיפות קומה, ולא זריזות הגו.

הביט בנכדיו, שבע בטוב עולם,

מוטל על יצועו, מכלל חשבון הוא נעלם.

 בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

מוּל לְמִייָּא ווּעְסְרָא כִּיף לְמִייִּת ייִּנְחְסָאב,

אַבִייָאד לִינְסָאן לְלִי אוּסֵל לְהָאד לְחְסָאב.

נְהָאר מוֹתוֹ ייִּדְפְנוּהּ לוּלָאד לְקְרָאב,

יִפֵרְחוּ זְמִיע לוּלָאד מְעָא לְחְבָּאב.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

בן מאה ועשר שנים, חשוב כמת,

אשרי בן אנוש, שהגיע לגיל זה כעת.

במותו יקברוהו, בניו וקרוביו,

ישמחו צאצאיו,יחד עם אהוביו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

אַבִּייָאד לִינְסָאן לְלִי אוּצֵל לְהָאד לֵחְסָאב מֵסָא פִי תַלְמוּדוֹ,

עְמָאיְילוֹ מְלָאח עֵבבָּאהוּם כָּאמְליִן פִייִּדוֹ.

לְמִצְווֹת לְלִי עְמֵל פֵעוֹלַם הַבָא, לִיהּ ייִּתְעֵררְדוֹ,

ננָּאס כָּאמְלִין יֵקוּלוֹ עְלִיהּ אַבִייָּאדוֹ,

מֵתְבבְּעִין פִי טְרִיקְּתוֹ, כֵּללָּא אוּלָאדוֹ.

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ,

ווּקְּת לְחְדּד ייִּרְזַע לְלִי רְבבָּאתוֹ.

 

אשרי בן האדם, עדי חשבון זה הגיע בתלמודו,

מפעליו טובים, בשלמות לקחם בידו.

מצוות מעשיו, בעולם הבא יקבילו פניו,

והקהל כולו, יאמר עליו, אשריו!

ממשיכים בדרכו, שהותיר לבניו אחריו.

בן האדמה יזכור את מולדתו,

כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו.

 

הגרסה בסידור יום הכיפורים

אחרי זאת כמת יהי נחשב

אשרי איש אשר נחשב לגר תושב

אין בלבו רעיון ולא מחשב 

רק לאחרית נפשו ומשכרתו:

כי לעת קץ יישוב ליולדתו :

ווּלְדְ לָארְדְ ייִּתְּפְכֵּכר לְלִי ווּלְדְתוֹ -בן אדמה-השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר