רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלא-המשחקים

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

המשחקים

בדרך כלל הורים ומלמדים, לא ראו בעין יפה את משחקי ילדיהם וחניכיהם. הם ראו בהם, ביטול תלמוד תורה ופתח לתרבות רעה. חששם הגדול היה, שילדיהם יהפכו חלילה לילדי רחוב(אולאד א-שוק) והם היצרו את צעדיהם. הילדים נמצאו כל הזמן תחת השגחה, אם זה בבית, בבית־ספר או בבית-הכנסת. אך את טבע הדברים אין לשנות.

על־אף ההשגחה ועל־אף היותם סגורים רוב הזמן פי-סלא (ב״חדר״), הם ידעו למצוא את הזמן הפנוי למשחקים. הם ניצלו את הזמן בדרכם הביתה לארוחת צהרים או בסיום הלימודים, את זמן קריאת התורה בשבת בבוקר בבית-הכנסת, ובפרט כאשר זו התארכה לרגל שמחות, את זמן המנוחה של ההורים, ובמיוחד של האב לאחר שהוא היטיב את לבו במשקה בשבתות ובחגים.

על אף הסתייגויותיהם וחששותיהם של הורים ומלמדים, המשחק היווה שסתום טבעי להוצאת המרץ שהצטבר בשעות הארוכות של השהייה בחדר ותרם שלא ביודעין לחינוכם ולחיברותם של הילדים. רק עם פתיחת בתי-ספר של אליאנס, ערך המשחק התחיל לחדור לתודעה, וההפסקה הרשמית בין השיעורים נוצלה כראוי לריצות, לתנועה ולמשחק.

לבנות ולבנים היו משחקים רבים ומגוונים, בהתאם למקום ולעונות השנה. היו משחקים עם חוקים וכללים קבועים, והיו אחרים שהומצאו ואולתרו במקום, כיד הדמיון הטובה. נזכיר אחדים מהם.

משחקי הבנים

א) כדורגל(אל-כּורא),

מאחר שלא הייתה אפשרות לרכוש כדור, מה גם שההורים לא הירשו משחק הכדור בכלל, הילדים הכינו אותו בעצמם מסמרטוטים בלויים שתחבו לתוך פוזמק ישן. הכדור אמנם לא קפץ אבל ניתן היה לבעוט בו. הייתה רק סכנה אחת; בעיטה לא נכונה או נמוכה מדי, הייתה משפשפת את הנעל עם האדמה, ובהרבה מקרים, הסולייה הייתה נפערת. וכך היה מתגלה לאב המחמיר, החטא הגדול של בנו שירד לשפל המדרגה.

המחבואים(א-תכ'בייא),

ילד אחד מתחבא במקום מסתור וחבריו מחפשים אחריו וסורקים חצרות עד שמאתרים אותו. כשהוא נתפס, הוא נכנע ואז תורו לחפש אחרים.

היכן בית המלך(פ’איין דאר א-סלטאן),

עוצמים את עיני הילד במטפחת שכורכים סביב ראשו, והוא מתחיל למשש ולשאול: ״היכן בית המלך?״ וחבריו עונים לו בלעג: ״זיד סוואיי׳ (עוד קצת! עוד קצת!)״, עד שהוא מצליח למצוא ולהגיע ליעד שנקבע מראש.

אל-מהאברא

הילדים לקחו קני־סוף ועשו מהם ״רובים״. כל ילד רץ אחרי חברו, כשהרובה מכוון נגדו כמו לוחם אמיץ. אולם משחק זה היה מסוכן בעיני ההורים והמבוגרים, שהתנגדו לו וכינו אותו בשם מוזר: אל-מהאברא (התגוששות).

קפיצה על החמור, (תנקיז על לחמאר)

ילד מתכופף וחבריו קופצים על גבו, כקופץ אדם על גב חמור. הנכשל הופך לחמור. יש המכנים משחק זה ״שב שבות״.

קפיצה על הגגות(תנקיז על סטיחאן),

ב״מללאח״ היהודי, הבתים היו בני קומה אחת, והגבוהים ביניהם היו בעלי שתי קומות, כך שכל הגגות כמעט התמזגו לגג אחד, וזה הקל על הילדים לשחק עליהם. ביום שבת במיוחד בשעת הוצאת ספר תורה, נהגו הילדים להתפרפר מבית- הכנסת ולשחק בחוץ. הם טיפסו על הגגות ורצו אחד אחרי השני. לפעמים הם הגיעו בדרך זו לביתם. זה היה משחק מעייף מאוד אך גם משעשע.

משחקים נוספים

לצד המשחקים המעייפים שהיו כרוכים בריצה ובתנועה, היו גם משחקים שקטים שדרשו חשיבה ומיומנות: הגולות (אל-לבי מהמלה הצרפתית les billes, הפוררה (טרינבו או טרומבייא), הגילגולים או סקלאייבא, הילד מתגלגל על האדמה כשראשו בין ברכיו כמו כדור.

השוט הילדים הכינו כעין שוט עם המטפחת, וילד החזיק אותו ביד אחת ובשנייה אבן קטנה. הוא סובב את ידיו לאחור והחביא את האבן באחת מהן, על חברו היה לנחש באיזו יד נמצאת האבן. והיה אם ניחש נכונה, הוא לקח את השוט והנחית מכה על־כף־יד חברו. ואם לא הצליח, אז הוא ספג את המכה.

עוד משחק שכיח אצל הבנים ואצל הבנות יחד, והוא ה-קלאס או סרטא, או אלקרה. מסמנים ריבועים בגיר על האדמה, ומדלגים ביניהם עם אבן. כאמור המשחקים היו על־פי־רוב עונתיים: בסתיו משחק הגולות, בחורף משחק הסביבון, באביב משחק חמש אבנים ובקיץ משחק הדמקה.

הבנקאות,

משחקי הבנקאות, התקיימו בדרך כלל לפני פורים. נייר העטיפה של ממתקי ה- כאראמל, נעשה מצרך מבוקש והילדים קיבלוהו והכירו בו ככסף עובר לסוחר. הילדים סחרו בכל, בדברי מאכל ובכל דבר אחר, ומכרו לחבריהם תמורת ניירות העטיפה של ה-קאראמל. מנייר ה-קאראמל עברו הילדים למטבע ״הקלפים״, וגם כאן נוהלה בנקאות סדירה, שהחזיקה מעמד למעלה מהמשוער (שישה חודשים). הילדים גזרו את העיגולים הצהובים והמצויירים בקלפים, והנפיקו אותם ל״שוק״ כמטבע חוקי. מעמדו של מטבע זה היה יותר יציב ויותר חזק מזה של ה-כאראמל. משחקי הבנקאות, החזיקו מעמד יותר מיתר המשחקים העונתיים. כך אנו רואים, שאין חרבות בעולם שמשחקים אינם מצוים בה, וכן כל משחק הוא מהנה, והאפיון הראשוני שבו, הוא השעשוע.

משחקי הבנות

הבנות בדרך כלל העדיפו משחקים שקטים ומשעשעים שלא דרשו כל מאמץ פיזי. הן שיחקו על-פי-רוב עם בנות גילן, בתוך הבית או בסמוך לו.

אל-עזזאף

בתוך הבית כל ילדה שיחקה בל-עזזאף. זהו מטאטא עגול ללא מקל, שאורכו כארבעים ס״מ. הילדות הלבישוהו בכל מיני סמרטוטים, והפכוהו לבובה. משחקי הבובות היו מגוונים ואוניברסאליים, ולא היו שונים מכל מה שמוכר לנו. עוד משחק בלעדי כמעט לבנות הוא משחק הגוגואים (גלעיני המישמש) שנקרא א- ניס בערבית. המשחקים שדרשו מאמץ מצד הבת, היו החבל, סרטא (״קלאס") ומחבואים. משחקים אלו נערכו מחוץ לבית.

החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א־סלא

סיכום

יש לציין שעל אף העדר הכשרה מספקת של המלמדים ועל אף המחסור בספרי לימוד בסיסיים, הורים, פרנסים ורבנים העניקו לחינוך עדיפות עליונה ועשו כמיטב יכולתם להקנות לדור הצעיר את מורשת האבות. הצאצאים הצליחו בלימודם וההורים ראו ברכה בעמלם, על אף קשיי הפרנסה שלא הייתה תמיד מצוייה, ועל אף תלאות הזמן. התמימות והפשטות שליוו את לימוד התורה, המסירות והמאמצים של ההורים ושל הבנים יחד, כל אלה הניבו בסוף פירות מרובים ומבורכים.

היהודי ראה בלימוד תורה עוגן הצלה, שהציל אותו מירידה לשפל המדרגה. הוא ראה בתורה נחמה יחידה לסיבלותיו ולצרותיו, שהוסיפה שמחה לחייו, והוא השתדל בכל מאודו לקיים את הכתוב: ״והגית בו יומם ולילה״(יהושע א,ח). אין להתעלם מהתמורה הכבירה שחלה בדורנו אנו, עקב פתיחת בתי-ספר ללימוד השפה הצרפתית, על ידי חברת כל ישראל חברים (אליאנס).

נחטא לאמת אם לא נכיר במאמצים הכבירים שהיא השקיעה במרוקו ובמדינות אחרות. חברת כי״ח, הצילה רבבות בני נוער, בנות ובנים, והוציאה מקירבו, מורים ומחנכים, פקידים ובעלי-מלאכה רבים שמצאו את פרנסתם בכבוד. פתחה בפניהם אשנב רחב למערב, ורבים מהם פנו ללימודים אקדמאיים באוניברסיטאות צרפת.

הערות המחבר: מ. לסקר, עמי 189: מצטט את סטנלי אברהמוביץ שכתב: ״דברי ימי החינוך היהודי במרוקו, ראויים להירשם בפירוט רב. זהו פרק מפואר, סיפור הצלחה של ממש בדורותינו כאשר ניצב העולם היהודי בפני משבר כה עמוק בתחום החינוך במערב, יכולה מארוקו לשמש דוגמה להישגים מוחשיים ומרשימים, וזאת על אף התנאים הקשים״ כותב בונסירוון.

Î. Bensirven, (Vie de famille et éducation juive) les juifs de tous les temps ont

attachés un grand prix à l'instruction préfane que sacrée"

נ.. שוראקי, עמי 212. על תרומתה של חברת כי״ח הוא כותב: ״בהתפתחות העצומה, שחלה על על-אף הכל ביהדות המוגרבית מילא בית-הספר תפקיד יסודי, בזכותו קנו להם דורות של יהודים את הרעיונות וההליכות שהביאה צרפת. בבית-הספר גם למדו היטב את הלשון הצרפתית, כלי ומנוף של ציביליזציה חדשה״.

רפאל בן שמחון-החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א-סלאהמשחקים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר