ארכיון יומי: 9 ביולי 2021


קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב

קהילות-תאפילאלת

פרק אחד עשרה: בין המצרים

מבוא

שלבי החורבן של בית המקדש הם ארבעה: א. הטלת המצור על ירושלים בעשרה בטבת. ב. הבקעת חומת ירושלים בשבעה עשר בתמוז. ג. שרפת בית המקדש בתשעה באב. ד. הריגת גדליה בין אחיקם בשלושה בתשרי ובוא הקץ על שארית הפלטה של ממלכת יהודה.

פרק זה עוסק בימי האבל של ימי בין המצרים הכוללים את שני שלבי החורבן המכריעים ואת התקופה שביניהם. תקופת בין המצרים נפתחת בצום י״ז בתמוז, שהנשים כינוהו ׳אציאם אזגיר׳ (=הצום הקטן, הקל), ושיאה הוא צום תשעה באב, הקרוי בפיהן ׳אציאם לכביד (־־הצום הגדול). הכול ידעו על צומות אלו והקפידו עליהם, וזה הטעם, כנראה, שלא נהגו להכריז בתאפילאלת בבתי כנסיות על הצום ׳אחינו בית ישראל שמעו, בשבת שלפני הצום.

בקהילות תאפילאלת מחמירים באבלות כדעת הרמ״א וכרוב שאר קהילות מרוקו: החל מי״ז בתמוז ועד יום תשעה באב מנהגי האבל מוסיפים ומחמירים מתחנה לתחנה: א. מי״ז בתמוז אין מסתפרים, אין עורכים אירועי שמחה ואין מברכים ׳שהחיינו, אפילו בשבת. ב. מראש חודש אב אין אוכלים בשר ואין שותים יין, אין מתרחצים ואין מכבסים. ג. בערב תשעה באב אין אוכלים בסעודה המפסקת אלא תבשיל אחד שאינו בשרי, אין יושבים לשולחן ואין מזמנים. ד. מליל תשעה באב חלים על כל אחד חמשת העינויים, הולכים יחפים לבית הכנסת, יושבים על הארץ וקוראים קינות. ה. בשחרית תשעה באב אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין, אין קוראים שירת הים אלא פרשת האזינו ובהוצאת ספר תורה אומרים ׳על היכלי,. רק במנחה חלה הקלה באבלות: יושבים על ספסלים, מתעטפים בטלית ומניחים תפילין לסימן של נחמה; אחד מביטוייה הוא המסורת שביום תשעה באב נולד המשיח.

הפרק סוקר את כל מנהגי בין המצרים בפירוט של כל תחנה. כמו כן מתואר סדר התפילות והקינות של ליל תשעה באב, מנהגי השינה בלילה זה, סדר יום תשעה באב, תפילת מנחה והסעודה של צאת הצום. הפרק כולל תיאורי הוויי של תיקון חצות היומי החל מי״ז בתמוז והוויי האבל של הבנות המבכות את החורבן בין תנור וכיריים בין המצרים, ותכנית הלימודים של תשב״ר המתאימה את עצמה לתקופה וכוללת שיעורים ללימוד ההפטרות, ׳תלתא דפורענותא׳, לימוד מגילת איכה, ההפטרה לט׳ באב והקינות על החורבן. בפרק מוהדרות לראשונה ארבע קינות מכתבי יד של חכמי אביחצירא: ׳ציון כלילת יופי׳ לר׳ יעקב אביחצירא. ׳בת ציון כלה נאה׳ ו׳ציון עיר יוצרי', שתיהן לר׳ יצחק אביחצירא, והקינה ׳אל מקודש׳ לר׳ מסעוד אביחצירא על שני נוסחיה, העברי והערבי. כמו כן מוהדרת ההפטרה של תשעה באב המלווה בשרה ערבי בליווי תרגום עברי, מבוא מפורט ונושאי ההפטרה נוסח השרח.

א. תקופת בין המצרים

תקופת בין המצרים נפתחת בצום י״ז בתמוז, שהנשים כינוהו ׳אציאם אזגיר׳(=הצום הקטן, הקל), ושיאה, שהוא גם סופה, הוא צום תשעה באב הקרוי בפיהן ׳אציאם לכביר׳ (=הצום הגדול). הכול ידעו על צומות אלו והקפידו עליהם, וזה, כנראה, הטעם לכך שלא נהגו להכריז בבתי כנסיות על הצום ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שלפני הצום.

ב. הוויי האבל בקהילה בימי בין המצרים – אבל הבנות

כל המנהגים המקלים של התעניות מחמת מיחושים אמתיים או מדומים לא נודעו בקהילה. ילדים בני שמונה/עשר במקומות כאלו כבר עשו חגיגת בר מצווה מוקדמת לטלית וכבר החלו להתענות, ולא המתינו עד מלאות להם י׳׳ג שנים ועד שיהיו בני חיוב. כל איש ואישה, נער ונערה יודעים מה משמעותם של ימים אלה, ימי האבל על חורבן בית המקדש וגלות ירושלים. כל אחד חש ומרגיש שהוא אחד מן הגולים או מבניהם. הילדות, בנות עשר ואילך, נהגו להתאסף חבורות חבורות בפינות הרחובות, לקונן ולהספיד על החורבן שעה קלה כל יום בימי בין המצרים. בנות אלו, שנישאו בגיל צעיר וגידלו ילדים לפני מלאות להן חמש עשרה/שש עשרה שנים, היו בעצם ילדות שלא טעמו טעם חטא. ילדות אלו, שבנות גילן בימינו מתלבשות בבגדי הדר, לא ידעו מה זה יום הולדת, מועדון, ריקודים, דיסקים, טיול שנתי, תענוגות, קייטנות, נופש, בילוי בקניון ושאר פינוקי ילדות. הן עסקו בימי הפגרה והחופשה, לא פחות ולא יותר, בבכי, בהספד, בתמרורים ובקינה על חורבן הבית. ילדות טהורות אלו לא קיבלו חינוך רשמי בבית ספר, לא בבית רבקה ולא בבית יעקב. הכול נספג והופנם בבית היהודי החם שבמרכזו המחנך האב והמחנכת האם. הכול נלמד מהאם הצנועה בביתה שאת שער ראשה לא ראו גם לא כותלי ביתה, קל וחומר – אנשים בשכונתה: יהודים או נכרים, ומן האב שזקנו יורד על פי מידותיו, המשכים ומעריב לבית הכנסת, ושאר יומו נתון למען הבא טרף ומזון לבניו ובנותיו. בכיין של ילדות רכות אלו בימי השרב הלוהטים במדבר הסהרה ללא תנאי מיזוג וקירור היה דוגמה ומופת לחינוך יהודי לאומי, להתמצאות בקורות העם היהודי ובלוח השנה העברי ולהזדהות רגשית עם ערכים רוחניים כמו חורבן בית המקדש וגלות ישראל. על גלות מעין זאת נאמר: ׳צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שפיזרן בין האומות' גם לגלות צריך לפעמים להיות טעם, שאם לא כן, אין טעם לגלות.

ג. תיקון חצות היומי

כל יום נערך ׳מחזה׳ יומי של ימי בין המצרים לזיכרון חורבן הבית, לזיכרון הגולים, ולבקשה ותפילה על גלות ישראל והשכינה. זאת הייתה מין הופעה תאטרלית: זירת האירוע – בית הכנסת, זמן האירוע – חצות היום. ב׳הצגה׳ אין שחקנים ואין צופים, אלא הנפשות הפועלות באירוע החי הן כל המתפללים. שם המחזה – 'תיקון חצות׳ היומי.

חצות יום, השעה שתים עשרה. יוצא לו השמש וקורא אצל כל בעלי החנויות: ׳תיקון חצות׳! ׳תיקון חצות׳! וכשבאים המתפללים לבית הכנסת קוראים ׳תיקון רחל׳: מתחילים בווידוי בעמידה ׳אנא ה״, ואחריו – ׳מה נאמר לאחר הווידוי הכול חולצים את נעליהם, יושבים על הארץ לאות אבל ואומרים בקול תמרורים ׳על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון׳, ואחר כך אומרים את הקינה המרכזית המיועדת לאותו יום בתמרור שלה, כדלהלן:

יום ראשון – ׳קול ברמה׳, מאת ר׳ חיים כהן.

יום שני – ׳מי זה במר יפצה פיהו׳, מאת ר׳ יעקב אבן צור.

יום שלישי – ׳לבבי מלא יגון׳, מאת ר׳ יעקב אבן צור.

יום רביעי – ׳פנה בעוד יום שמשי׳, סימן ׳אני משה׳.

יום חמישי – ׳ארים על שפאים׳, סימן יצחק.

קהל המתפללים קרא קינות אלו המתארות את גודל החורבן, מציגות את עברו המפואר של עם ישראל לעומת מצבו בגלות ומסתיימות בערגה וציפייה לגאולה. כל קינה וסגנונה. יש והקינה מתארת את החורבן כמשבר של נישואין בין הקב״ה – הדוד, לבין הרעיה – ישראל, על פי הציור האליגורי של נביאי ישראל כמו ירמיהו, ישעיהו, הושע ויחזקאל. דוגמה לכך היא הקינה ׳קול ברמה׳.

הקינה פותחת במדריך/הפזמון המשמיע לנו את קול בכייה של ציון ׳קול ברמה נשמע ביללה / קול נהי מציון המהוללה׳.

ציון / כנסת ישראל מעלה הרהורים וזיכרונות נעימים שיש בהם משום חשבון נפש והבלטת מצבה האומלל בהווה לעומת עברה המפואר: לפנים הייתה כנסת ישראל גברת ביד ה' עטרת תפארת, ועתה היא טבועה בבור הגלות. בעבר הרחוק הייתה ציון רעיה יחידה של הקב״ה הקרויה ׳כבוד עליון' ועתה ירדה לתחתיות ו׳דודי ורעי לרום עלה/ ביטוי להסתלקות השכינה. בימיה הטובים – כנסת ישראל הייתה ׳כלה בתוך אפריון וענן יומם על מכון הר ציון' ועכשיו היא מושלכת בחוץ כעני ואביון, כאלמנה בודדה שאין דורש לנפשה, והאויב שנופלת בידו בשביה אומר לה: ׳לא תקראי עוד אישי׳ לבעלך הראשון, ביטוי של אורך הגלות וייאוש מן הגאולה. הקינה עשירה בציורים נוספים על החורבן: הקריאה של הרעיה לרעותיה לבכות עמה, כי רבות אנחותיה, האהל שנפל ואין שיקים את יריעותיו, הכוהנים והזקנים הטבוחים והבחורים והעוללים ההולכים בשבי, והכול בגוף ראשון. הפעם, בדמותה של רחל המבכה על בניה: ׳אין נוטה עוד אהלי ואין מקים יריעותי'  ׳כהני וזקני, בני היקרים ובחורי הלכו בשבי ועוללי בגולה' למרות החורבן והייאוש הקינה נחתמת כמו כל הקינות בתקווה ובמראות של גאולה:

נָא אָב הָרַחֲמָן תָּשׁוּב לְצִיּוֹן / עַיִן בְּעַיִן נִרְאֶה בְּבִנְיַן אַפִּרְיוֹן

וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן / וַאֲזַי גְּאוּלִים יִפְצְחוּ צָהֳלָה

שילובה של קינה זו, שבה נשקפת התמונה של רחל המבכה על בניה בתוך ׳תיקון רחל' הוא רעיון אמנותי מוצלח. בתום הקינה היומית הקהל עובר אל קטע אחר הנאמר בלשון יחיד וכולו הספד, קינה ובכייה על החורבן ועל כל מה שהיה ואיננו: ׳אוי לי על גלות השכינה, אוי לי על חורבן בית המקדש, אוי לי על שריפת התורה, אוי לי על הריגת הצדיקים, אוי לי על חילול שמו הגדול, אוי לי על צער כל העולמות, האבות והאמהות, הנביאים והחסידים, על צערו של המשיח ועל הבנים שגלו מעל שולחן אביהם, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו'

כך מרגיש כל אחד את גודל האסון הלאומי, את אורך הגלות, את החורבן, כאילו זה עתה אירע, ואת הצורך בתיקון האישי של כל אחד שיביא גם לתיקון הלאומי. אחרי ההספד ממשיכים את ׳תיקון רחל׳ בקריאת הקינה ׳על היכלי אבכה יומם ולילה' וחותמים בקטע ׳עורה נא ימינך רמה׳ הקורא לה׳ לפדות את עמו, לבנות את ציון ולנחמה, כדכתיב ׳כי נחם ה׳ ציון נחם כל חרבותיה… ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה' ומסיימים ב׳התנערי מעפר קומי… אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד…' בסיום הקריאה קמים מהארץ והולכים כל איש למקומו, מחוזקים באמונה ובתקווה על סיום הגלות והחשת הגאולה.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב

קהילות-תאפילאלת

מנהגים שנהגו החל מי״ז בתמוז

החל מי״ז בתמוז מתחילים במנהגי אבלות לאומיים: אין נושאים נשים, אין מסתפרין, אין מברכים ׳שהחיינו׳ אפילו בשבת ואין מכים את התלמידים ברצועה.

לימודים

בתקופת בין המצרים משלבים בתכניות הלימודים של תשב״ר נושאים הקשורים לעניינא דיומא, כמו הוראת מגילת איכה ב׳שרח׳ (=תרגום מילולי לערבית), ולימוד ההפטרות של ׳תלתא דפורענותא׳: ׳דברי ירמיה׳, ׳חזון ישעיהו׳ ו׳שמעו שמים׳. גם ההפטרה של תשעה באב הייתה נושא מרכזי בלימודי הימים שבין המצרים.

קריאת ההפטרות ׳תלתא דפורענותא׳ בלחן של איכה

בימי בין המצרים נוהגים להפטיר בשבת את ההפטרות של ׳תלתא דפורענותא׳ בטעם של ׳איכה׳ שנסוכים בו עצב ותוגה על החורבן. מנהג זה ידוע בכל קהילות מרוקו, אבל נוסח הניגון של ההפטרות הנשען על איכה בקהילות תאפילאלת שונה מזה של שאר קהילות מרוקו.

הערת המחבר: בבית כנסת ע״ש ר׳ ישראל אביחצירא בארפוד לא נהגו לקרוא את ההפטרות במנגינת העצב של איכה, זאת על פי הוראת באבא צאלי, כי אין אבלות בפרהסיא בשבת (ישראל סבא, עט' 358-357) ורק לעתים, כשאחד מחשובי הקהל התרפק על המנגינה המסורתית, לא מנעו זאת ממנו, כמו בא-יאהו בן בא-יגו בן אשיך=אלי בן יעקב שטרית(בשם ר׳ מסעוד מלול, עש״ק כ״ב בתמוז תשס״ח).ע"כ

ז. ההכרזה על הצומות

נהוג בקהילות הספרדים שבשבת שלפני תענית, אחר קריאת ההפטרה, שליח ציבור מכריז באיזה יום יחול הצום, בנוסח: ׳אחינו בית ישראל שמעו, צום פלוני יהיה ביום פלוני, יהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה..,׳, חוץ משלוש תעניות שאין מכריזים עליהן: תשעה באב, יום הכיפורים ותענית אסתר, וסימנך ׳כי אכף עליו פיהו׳; אכ״ף = אב, כיפורים, פורים.

אולם בתאפילאלת לא נהגו להכריז על שום תענית ׳אחינו בית ישראל שמעו׳ בשבת שקודם לצום, אולי מפני שאנשי תאפילאלת מודעים מאוד לתענית ומקפידים לצום בכל התעניות.

בשבת שלפני ראש חודש אב אין אומרים ׳יהי רצון׳ כנהוג, ובמקומו אומרים את הפזמון ׳מחדש חדשים׳ כרשום בתפילת החודש, שהוא סיום בנחמה של הקינה ׳אשחר עדתי׳.

יש שקוראים פזמון זה בתמרור הקינה המקורית ויש שאין קוראים בתמרור של קינה, כגון בבית כנסת ע׳׳ש ר׳ ישראל אביחצירא, משום שלדעתו של ר' ישראל אין להראות סימני אבלות בשבת. זה נוסח הפזמון:

מְחַדֵּשׁ חֲדָשִׁים / יְקַבֵּץ קְדוֹשִׁים / אֲנָשִׁים וְנָשִׁים / לָעִיר הַבְּנוּיָה

וְיָהּ זֶה הַחֹדֶשׁ / לְטוֹבָה יְחַדֵּשׁ / וְרָצוֹן יְצַו אַל / רַב הָעֲלִילִיָּה

אחרי הפזמון אומרים: ׳מי שעשה נסים… יהי לנו ראש חודש אבן הרחמן ביום פלוני…׳.

אין אומרים ׳עננו׳ בערבית שקודם לתענית.

נושאים כפיים במנחה של כל תענית, ואם אין כהן אומרים ׳אלהינו… ברכנו׳.

בקריאת התורה בפרשת ׳ויחל׳ אין הקהל אומר עם החזן י״ג מדות.

קוראים בפרשת ׳ויחל׳ בי׳ בטבת גם אם חל בערב שבת.

אין קוראים הפטרה במנחה של תענית, ורק בט׳׳ב מפטירים ׳שובה ישראל׳ עם ברכות.

ח. דאש חודש אב

נוהגים לשחוט בקר בערב ראש חודש אב, ולמחרת בראש חודש מחלקים ואוכלים.

בראש חודש אב מתפללים מוקדם ואוכלים סעודה בשרית אחרונה.

בשבת חזון שלפני תשעה באב אין שוחטים לכבוד שבת, ור׳ ישראל אביחצירא הורה היתר באכילת בשר מן המצוי בשבת חזון.

ט. מראש חודש אב ועד ט׳ באב

אין אוכלים בשר מב׳ אב עד ליל מוצאי תשעה באב, ועד בכלל.

אם יש מילה מב׳ אב ואילך שוחטים בשביל בעלי השמחה.

בתקופה השלטון הצרפתי, כשהצבא הצרפתי היה בעיר והזמין בשר עבור חייליו, כ־80-50 קילו בשר, לא יכלו להימנע משחיטת בקר גם בימי א׳־ח׳ באב, ולכן היו שוחטים עבורם בקר בשחיטה כשרה כדי להפקיעו מתורת נבלה, אבל לא בדקו אחר כך את הריאות, כדי לא לטעות ולמכרו ליהודים.

ר׳ ישראל הורה היתר לאחרים לאכול עופות ביום ה׳ באב, יום הילולתו של האריז׳׳ל.

בעשרה באב מקפידים לא לשחוט, אבל בבצאר נהגו להקל.

אין מכבסים בגדים בתשעת הימים.

י. מאכלים בתשעת הימים

בתשעת הימים אין אוכלים בשר, אבל במשך הזמן אופיינו ימים אלה במאכלים מיוחדים שזכרם וריחם המתיקו את האווירה הקודרת של ימים אלה. הנה כמה מטעמים לתשעת הימים:

חצילים צלויים על האש (=זעלוק): נוהגים לצלות חצילים שלמים על גחלים או בתנור השכונתי, לקלפם, להוסיף קצת שמן ותבלינים ולמעכם בכלי. לפעמים הוסיפו עגבניות לחציל לגיוון.

פשטידת עגבניות: עגבניות קלופות כתושות מעורבות עם ביצים טרופות מושמות בסיר ונאפות בתנור בתוספת שמן ותבלינים. זה נחשב למעדן מבוקש. תפוחי אדמה מטוגנים בשמן בסיר.

מאכלי חלב

הארוחות בארפוד, ערב וצהריים, היו ארוחות בשריות. ארוחת עשר הייתה פרווה. מאכלי חלב לא היו מרכיב עיקרי במזון, לא לילדים ולא למבוגרים, ומוצרי חלב לא נמכרו בחנויות. חלב ומוצריו היוו מעין מעדן שנאכל מדי פעם, כמו בימי ׳בין המצרים׳. יש שמשפחה שכרה פרה לימים אלה להפיק ממה חלב ולעשות לבן וכיו״ב, כגון סבתי לאעדא יעקב, וכגון ר׳ מסעוד מלול שהיה קונה לפני י״ז בתמוז רחלה, והיו שותים את חלבה המעודן בשמונת הימים שלפני תשעה באב.

יא. שבוע שחל בו תשעה באב

שבוע שחל בו תשעה באב לא נהג בקהילות תאפילאלת, שהרי תספורת, נישואין ואירוסין, ׳שהחיינו׳ והכאת תלמידים אסורים מי״ז בתמוז, וכביסה ואכילת בשר אסורים מראש חודש.

יב. שבת שלפני תשעה באב

בשבת חזון שלפני תשעה באב נוהגים לאכול בשר, אבל משתדלים לא להותיר ממנו לאחר שבת, ואם נותר אין אוכלים אותו

גם בשבת חזון אין מחליפים בגדים עליונים.

יג. סעודה מפסקת בערב תשעה באב

אוכלים סעודה בישיבה על הקרקע, סעודה זו כוללת לחם ותבשיל של עדשים, ואחר כך הולכים לבית הכנסת יחפים.

יד. סדר ליל תשעה באב

סדר ליל תשעה באב כולל שלושה חלקים: קינות, תפילה, קריאת מגילת איכה ומה שבא אחריה.

כל המתפללים יושבים על הארץ יחפים ואומרים את הקינות המודפסות: א. ׳הלנופלים תקומה׳; ב. ׳בורא עד אנה׳, ואחריהן ׳על נהרות בבל׳.

התפילה: מתפללים ערבית, ואין החזן אומר קדיש אלא רק ׳והוא רחום׳ ו׳ברכו׳. מדלגים על ׳שים שלום׳ בעמידה, ואומרים רק ׳ברכנו ברוב עוז ושלום׳ ובלי ׳יהי רצון׳ ו׳אלהי נצור׳, ואחר העמידה החזן אומר ׳חצי קדיש׳(בלי ׳תתקבל׳).

אחרי ערבית אומרים את הקינות הבאות: א. ׳נשכבה בבושתנו ותכסנו כלימתנו ב. ׳איך אבלה ואומללה׳(אוצר א־2740). ג. ׳בליל זה יבכיוך.

אחרי הקינות קוראים מגילת איכה, וקודם קריאתה הקורא אומר ׳ברוך דיין האמת׳. את הפרק האחרון ׳זכור ה׳ מה היה לנו׳ הקהל קורא בקול והחזן חוזר עליו, והקהל חוזר על הפסוק שלפני האחרון של ׳איכה׳, ׳השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם׳, שלוש פעמים.

אחרי מגילת איכה החזן אומר ׳ואתה קדוש׳ ו׳קדיש לעילא', ואינו אומר ׳קדיש דהוא עתיד׳ בלילה אלא למחרת, אחר גמר הקינות.

בתום קריאת מגילת איכה מכבים את האורות, החזן אומר ׳אחינו בית ישראל׳, חותמים ב׳על נהרות בבל׳ והולכים לבתיהם בבכייה.

כשחל תשעה באב במוצאי שבת אין אומרים ׳ויהי נועם' ואומרים את שתי הקינות: ׳אוי כי קינה׳; ב. ׳אני הגבר אקונן׳. אחר כך המבדיל מברך ׳בורא מאורי האש׳, ואינו מברך על הבשמים אלא במוצאי שבת, ומברך ׳המבדיל בין קודש לחול׳ לבד, ואחר כך קוראים מגילת איכה.

בתשעה באב הופיע מרא דאתרא, ר׳ מאיר אביחצירא, בבית הכנסת ע״ש בבא צאלי בארפוד.

בבית הכנסת ע״ש ר׳ ישראל אביחצירא נהג מרא דאתרא, יש׳׳א ברכה, לקרוא את כל מגילת איכה.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי ט' באב

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר