ארכיון יומי: 8 ביולי 2021


"וידבר ה' אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר:-מאת: הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

"וידבר ה' אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר:

זה הדבר אשר ציוה ה': איש כי ידור נדר לה'…

       לא יחל דברו – ככל היוצא מפיו יעשה" (מטות ל, ב-ג).

"מילה זו מילה" – כוחה של שמירת ברית הלשון.

 

הרה"צ רפאל עמנואל חי ריקי הי"ד אומר:

 אדם המקפיד לקיים את נדרו בבחינת "לא יחל/יחלל את דברו" –

 זוכה שהקב"ה "יעשה היוצא מפיו",

ויקיים את מה שהוא מבקש,

 לכן, הפרשה נקראת 'מטות',

שיוכל להטות מידותיו של הקב"ה מדין לרחמים (במדבר ל, ג)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"מטות" – שמה של פרשתנו, מהווה שם נרדף לשבטי ישראל. מה ההבדל בניהם? "שבט" – הוא ענף שנקטף מהעץ, ועדיין יש בו לחלוחית, וניתן לכופף אותו, ולעצב אותו. "מטה" – לעומת זאת, הוא גם ענף שנקטף מהעץ, אבל הוא כבר יבש לגמרי וחסר לחלוחית.

בעל "התכלת מרדכי" אומר: השבט והמטה – מסמלים את סוגי הקשר בין הקב"ה לעם ישראל.

 ה"שבט", מסמל את הקשר היותר גלוי כפי שהיה בנדודים במדבר, כאשר הכל התנהל ע"פ נסים גלויים.

 ה"מטה" לעומת זאת, מסמל את הקשר הסמוי לקראת הכניסה לארץ, כאשר המן כבר לא יורד מן השמים, וענני כבוד פרחו להם השמימה, אבל הקב"ה ועם ישראל, ממשיכים באותה ברית שנכרתה בהר סיני.

מצד שני, ה"מטה" מסמל את החוזק והעוצמה אותם עם ישראל אמור להקרין כלפי הגויים מסביב, כפי שקרה במלחמת מדין בה הרגו את הזכרים ואת מלכי מדין, כאשר את עריהם שרפו באש. אותה עוצמה, הופעלה במלחמת כיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון, וכן במלחמות ישראל לדורותיהן.

 

פרשת "מטות" פותחת בדיני נדרים ושבועות אותם מצווה משה רבנו את ראשי המטות ובני ישראל. משה רבנו מדגיש כאן שהציווי הוא בשם ה' ככתוב: "זה הדבר אשר ציוה ה'", ביטוי שאינו נפוץ בשאר המצוות.

 

"כי ידור נדר": 

הנדר יכול להיות חיובי או שלילי.

 

בנדר חיובי, האדם מבטיח לתת דבר מה בתור נדבה, כגון נדרו של יעקב אבינו עליו נאמר: "וידר יעקב נדר לאמור: אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך… ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלוקים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים, וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך " (בראשית כח, כ).

דוגמא נוספת הוא נדרה של חנה: "אם ראה תראה בעוני אמתך… ונתתיו לה'" (שמואל-א, א, יא). אכן, שניהם קיימו את נדרם בבחינת הכתוב בפרשתנו, "ככל היוצא מפיו יעשה". יעקב אבינו הפך את "האבן" {אבן השתיה בקודש הקודשים} ל"בית אלוקים", הלא הוא בית מקדשנו וכו', ואילו חנה הקדישה את בנה שמואל, לבית ה' במשכן שילה.

גם בפרשתנו, בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה, הבטיחו למשה רבנו לצאת חלוצים עם אחיהם, במלחמת כיבוש ארץ ישראל: "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה – כאשר אדוני דובר" (במדבר לב, כז).

משה רבנו דרש מהם לעמוד בהבטחתם, ככתוב: "והיוצא מפיכם – תעשו" (במדבר לב, כד).

אכן, בני גד ובני ראובן עמדו בהבטחתם כפי שמעיד עליהם יהושע בן נון: "אתם שמרתם את כל אשר ציווה משה עבד ה', ותשמעו בקולי לכל אשר ציוויתי אתכם" (יהושע כב, ב).

 

בנדר שלילי, כאשר הנודר מתחייב להינזר מהנאה מסוימת כמו הנזיר המתנזר מיין ככתוב: "כי יפליא לנדור נדר נזיר… יין וחומץ שכר לא ישתה" (במדבר ו, ב). נדר זה נקרא "איסר" = אוסר על עצמו, או כאשר נשבע לאסור על עצמו דבר המותר לו, ככתוב: "או השבע שבועה, לאסור איסר על נפשו".

על כל הנדרים הנ"ל, "לא יחל דברו – ככל היוצא מפיו יעשה".

"לא יחל דברו" – שלא יעשה דבריו חולין" כדברי רש"י. ו"לא יבטל פתגמיה", כדברי תרגום אונקלוס.

 שני הפירושים הנ"ל משלימים אחד את השני. בכך שכאשר אינו מבטל את דברו, הוא מקדש את הבטחתו.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות: א. הרי ידוע על פי חז"ל (נדרים עח) שמשה רבנו לימד את מצוות התורה תחילה לנשיאים שהם ראשי המטות, ורק אח"כ את העם. לכן, מדוע התורה הדגישה בדיני נדרים את עניין לימוד לראשי המטות תחילה, ורק אח"כ לעם?

 

קְצָּצא עְלָא כֵלִיָּיאן יְרוּשָׁלַיִם-יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו

השירה העממית

קְצָּצא עְלָא כֵלִיָּיאן יְרוּשָׁלַיִם

אווילי נמסי האייס, וונזדד פי חזאני,

עלא כלייאן ירושלים מא יידחכוסי סנאני.

נבכי בדמוע אדדם, וואלא נקבל לעזא.

עלא להיכאל דדי נהדם מן כתרת למעזזא,

וודכלו כיול מסררזא, ווכלאוו למכאגי,

ווכלאוו חיוט לבהזא בדדכאן וונניראני.

 

קינה על חורבן ירושלים

אויה לי כי אלכה המום, ואחדש ימים אבלים,

על חורבן ירושלים, לא יחייכו שיני השפיים.

אבכה בדמעות דם, ולא אקבל תנחומות,

על ההיכל, אשר נהרס, מרוב הוקרות.

פרצו לשעריו פרשים על סוס מאוכף, ורמסו המקומות.

וניתצו קירות ההדר בעשן ומדורות.

 

 

ייא נאס אללאה אסכט ווחנא מא בינא נשעפו,

בדדם נכתב אלכטט, לא סמאחא וואלא אעפו.

סמאוואת בתתלאלס לחפו, אווילי עלא מא ואני,

ווננצארא בחדידהום חררפו, דבחו לוי מעא לכוהני.

 

אנשים! האל זעף עלינו ולקח לא למדנו,

כי בדם נחקק הסימן, בלא סליחה ולא רוחמנו.

הרקיעים עטו בשחור אמתחות, אויה על אסונים,

הצוררים בברזל מוטטו, טבחו לויים עם כוהנים.

 

 

שממרו כמאמהום וזאוו, פארחין לדאכ אננהאר,

סתפאוו פינא אוגאזאוו דבחו וחדקו בננאר.

ייא חוסרא חכמוהום כיף לחות לקננאר, סגיר וושיבאני,

חתתא לכהן הודלק בננאר למקריב לקורבני

 

זקפו קומתם ובאו ששים ליום ההוא נכספו,

לאידנו שמחו וגייסו חיילות, שחטו ובאש שרפו.

אויה! כמו דגים לכדום בחכה, צעיר וזקנים,

גם כהן על מוקד הועלה, זה שהקריב קרבנות ושלמים.

 

תקאלת לחאלא בינא, עלא דדנוב וולכדע,

סבבתלנא מות אנבינא, זכריה בן יהודיע.

עלא סבבתו מאתו סגיר וולמראדדע דזאל או־נסוואני,

בלא אוצאייא ובלא אודע, מדבוחין פי כול רכאני.

 

הוחמר מצבנו מרוב עוון ומרמה,

על המתת הנביא זכריה בן יהוידע במזימה.

מתינוק ועד טף, מאשה ועד גבר.

בלי שאול בלי התרות, שחוטים בפינות ובכל עבר.

 

 

מן ססמא נאדא נאדי, אוצאח עלא נבוכדנצר,

קאללו, קום תפנני אולאדי, ירושלים תכצצר,

זאב לזיוס וובקא חאצר.

עלא פממ למדינא בעד ממא זא למבששר,

מא בא ייאמן ייא כוואני.

 

מזבולה זעקה בת קול, קראה לנבוכדנצר,

אמרה לו, קום השמד בני, וירושלים לתל נחרב.

הביא צבאות, במצור הקיף וסבב,

ולשער העיר בא, זעזוע המתרה להיזהר,

כי איש לא האמין לנביא המזהיר.

 

 

הוודו זוז דלמלאייכא סאגוהא למדינא,

דככלוה לבלאד טאייקא, נכסי כול מא חדינא.

אמר אללאה וודדינא מא אילו סארכ תאני

מקביל מא ייעטינא ארראחים אררחמאני.

 

ירדו שני מלאכים, הובילו אותו לירושלים המדינה,

הכניסוהו לעיר המובטחת, ונותץ כל אשר נבנה.

גזר מאמר האל קיבלנו, הוא אחד ואין שני לו.

סבלנו כל אשר גזר עלינו האל, ברחמיו שלו.

 

 

בית למקדש סארת מחקורא, וולחללוף מדבוח פיהא,

קדדאם ארון התורה, אלצנאם מעא ססביהא.

ייא חצרא וואיין נביהא, ללי ייסכר אררחמאני,

וידדד סיבא פיהא, מותת זכריה ייא כוואני

 

בית המקדש נותר נכלם, כי נזבח בתוכו החזיר,

ומול ארון קודש התורה, פסלים וצלמים למכביר.

עתה אין עומד על המשמרת, ואין משרתי האל הרחמן,

וכל זה נגזר על שהרגנו זכריה נביא נאמן.

 

הקצצא מובאת כאן בחלקה….(א.פ)

 

קְצָּצא עְלָא כֵלִיָּיאן יְרוּשָׁלַיִם-יעקב לסרי-השירה היהודית עממית במרוקו

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה

היהודים בקזבלנקה

הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה

הריגת מוסלמי על ידי יהודי היתה תופעה חריגה, אבל מקורות עבריים, כמו גם מקורות זרים, אינם מסתירים עובדות אלה, שאירעו במקומות שונים במרוקו. בעקבות תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, אנו סוקרים את האירוע בדבר הריגת מוסלמי על ידי יהודי בקזבלנקה, ורק הודות להתערבות דיפלומטית, שוחרר היהודי מכלאו ומעמוד התליה. בנושא זה היתה התכתבות ענפה בין גורמים שונים בקזבלנקה ובלונדון.

הערת המחבר: בשנת שנ״ה (1595): ׳דברי הימים של פאס׳, מהד׳ בניהו, תשנ׳׳ג, עט׳ 62; ׳יהודי הכה ערבי׳: שמואל רומאנילי(1817-1757) ׳משא בערב׳, קמברידג׳ תרמ׳׳ה, עט׳ 65-64; מהד׳ תשכ״ט, עמ׳65 , 134; ׳יהודי הרג גוי מכת הרג׳. ההורג ברח, וכיון שלא מצאו אותו, העלילו על יהודי אחר: פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, חו׳׳מ, סי׳ שצב. לפי תעודה מה-29 באוקטובר 1863, יהודים נאשמו בתקיפתו של מוסלמי (F099/117) ; ב׳יומן עיר פאס׳ מסופר כי בשנת תר״ס בעקבות קטטה בין יהודי למוסלמי, האחרון הכה יהודי, וזה שלף אקדחו וירה במוסלמי: ׳יומן עיר פאס׳, בתוך: ׳פאס וחכמיה׳, תשל״ט, עמ׳ 194 ; יהודי במוגדור הרג כושי שקנה ממנו יין והשתכר. לפי מידע ב-7 ביוני 1901: 26 .JC, 1901, 7 June, p ; חכם בשם יצחק פינטו הרג נוצרי במראכש, כי לקח לו אשה יהודייה, (מלכי רבנן, עב ע״א).

ב-13 באוקטובר 1879 שלח ל״א כהן מברק ל׳אגודת אחים׳ בלונדון, ובו הודיע, כי יצחק עמאר נאסר בטנג׳יר, באשמת הריגתו של מאורי, וכי הוא יועבר לפאס, מקום מושבו של הסולטאן. בהמשך מתאר המכתב את גורלו המר של האסיר, שאין לו כל סיכוי שמשפטו יזכה לצדק. מר כהן מתאר את הפרטים הבאים: הנאשם שהיה לפנים תחת חסותה של ספרד, הוא סוחר מכובד בקזבלנקה. האיש העסיק מאורי, שהוכה בעת כעס. לאחר מספר שבועות המאורי נפטר. על מטת חוליו הוא העיד בפני שני עדים, שמותו נגרם על ידי המכה היהודי. בעקבות זאת נאסר עמאר, ונכבל. והוא אמור להישפט בפאס בפני בית משפט עליון, אשר לפי חוקי האסלאם אינו מקבל כל עדות של בלתי מוסלמי. למרבה הצער, החסות שהוענקה לו על ידי ממשלת ספרד למשך שמונה שנים נלקחה ממנו, עתה גורלו נתון לחסדי הממשל המאורי.

למזלו, הסיכון שבפניו ניצב, נודע לעו״ד ל״א כהן מ׳אגודת אחים׳ בלונדון, שעשה מאמצים לשחרורו, והוא נתמך על ידי אירופאים, ביניהם מר רפאל בן זכרי, מזכיר הכבוד של סניף ׳אגודת אחים׳ בג׳יברלטר. במשך הזמן, קרובי המאורי הנפטר וכמה מאנשי הממשל, עשו מאמצים כדי לסחוט כסף. היה חשש על ידי המעורבים בפרשה, כי גם יהודים מכובדים אחרים יהיו קרבנות לעלילות שקר. המטרה של ׳אגודת אחים׳ היא להגן על עמאר, בכל הכוח והעוצמה. הברון הנרי דהוורמס, חבר הפרלמנט הבריטי, שהוא גם נשיא ׳אגודת אחים/ פנה לשגריר ספרד בלונדון. ובאותו זמן הובטח שיתוף פעולה עם כי״ח בפריס, האדונים למשפחת רוטשילד סייעו בכך, שהביאו את הנושא ישירות לידיעתה של ממשלת ספרד. הפרשה נמסרה גם לידיעתן של כמה ממשלות נוספות. ׳אגודת אחים׳ פנתה לסיר ג׳והן דרומונד האי שגריר בריטניה במרוקו בנושא.

ב-29 באוקטובר 1879, לפי פרסום בעתון היוצא בג׳יברלטר, בשם Gibraltar Chronicle הודיע כתב בקזבלנקה ב-18 בחודש אוקטובר, כי ספינה צרפתית הגיעה מטנג׳יר ב-14 בחודש, ועליה סוחר יהודי בשם יצחק עמאר, מלווה על ידי שני חיילים. הוא יליד העיר רבאט, ונהנה בעבר מחסותה של ספרד. זו בוטלה ע״י שגריר ספרד בטנג׳יר, כי הציג תביעות ממאורים. עמאר הלך לטנג׳יר כדי ללחוץ לקבלת תביעותיו. העדות היחידה על הריגת המוסלמי ע״י היהודי היא, כי המשיך לעבוד עוד שלושה ימים, לאחר מכן. המוסלמי נפטר ממחלת הטיפוס. אין זה מוצדק שהממשל המרוקאי ידון בפרשה זו, רק בגלל שההורג הוא יהודי. עמאר נמצא עתה בידו של הקאיד, שהוא יליד תיטואן ואדם קנאי. שנאתו לנוצרים וליהודים אין לה גבולות. הנאשם נכבל בכבלים כבדים, ורק הודות להתערבותו של סגן הקונסול הספרדי, הועבר לביתו של הקאיד.

ג׳והן דרומונד האי דיווח ב-31 באוקטובר 1879 לשר החוץ הבריטי המרקיז מסליסבורי. בהקשר למכתבו מ-28 בחודש בדבר החסות שמעניקים נציגים זרים ליהודים, שהם בני חסותו של הסולטאן, אני מעביר אליך סעיף שפורסם ב-Gibraltar Chronicle מה-29 בחודש, בקשר ליהודי בשם יצחק עמאר שחסותו נשללה ממנו על ידי נציגה של ספרד, באשר הוא נאשם בהריגתו של מוסלם בקזבלנקה. היהודי נשלח לכלא בעיר זו ונשפט שם. החסות של ספרד הוענקה לו לפי החוק של ספרד. בעת שהותי בלונדון נפגשתי עם חברי ׳אגודת אחים׳ היהודית בקשר לפרשה זו. וזיר הבטיח שעמאר יזכה למשפט הוגן, וזו הזדמנות לסולטאן ולממשלתו להוכיח למדינות אירופה ואמריקה שהם שופטים בצדק, בהתאם לעובדות (30 .F0413/4, p).

באותו היום, ב־31 באוקטובר 1879 כתב דרומונד האי למוחמד בן מוכתסאר, הוזיר לענייני חוץ של הסולטאן חסן הראשון (שלט בין השנים 1894-1873): בשובי לטנג׳יר נודע לי מהקונסול הבריטי, כי יהודי תחת חסותה של ספרד נאשם בגרימת מותו של מאורי, ממכה בעת מריבה. שגריר ספרד הביע בטחונו, כי היחס כלפי עמאר יהיה הוגן. הכותב משוכנע שהסולטאן מעריך את היחס של נציג ספרד, וניתנו הוראות שהמשפט יהיה הוגן. יהודים באירופה משתדלים להשיג מעורבותן של ממשלות אירופה במשפט. היהודי לא התכוון להרוג את המוסלמי, והיתה זו תקלה שהוא נפגע. העיתונות בספרד מאשימה את ממשלת ספרד שהסגירה את היהודי לממשל של מרוקו, והוא יהיה קרבן לקיצוניות ולאכזריות (31 .F0413/4, p). מוחמר בן אלערבי ענה ב-4 בנובמבר 1879 לדרומונד האי: מאשר קבלת מכתבו בקשר ליהודי עמאר שהרג מוסלמי בקזבלנקה. המכתב הונח לפני הסולטאן לתשומת לבו. חוזר על כמה דברים שכתב דרומונד האי, הוא מתנגד לשפיכות דם נקיים, ומציע תחליף לעונש מוות, ע״י פיצוי כספי, דבר שמקובל בדינינו. סליחה עדיפה על קנאות וקיצוניות .

ב־6 בנובמבר 1879 שגריר בריטניה בספרד לשר החוץ הבריטי, מתייחס למכתבו של דרומונד האי מה-31 באוקטובר. הבאתי את הדברים בפני הדוכס מתיטואן, שמכיר את פרטי הפרשה, קיימת הבנה בין שלטונות בריטניה לאלה של ספרד בנושא. מתייחס גם לנושא של חסות חריגה במרוקו. דרומונד האי דיווח מטנג׳יר ב-10 בנובמבר 1879 לשר החוץ הבריטי. מתייחס למכתבו מה-31 באוקטובר בקשר ליהודי בשם עמאר הנאשם בכך שגרם למותו של מוסלמי. מעביר תרגום מכתב שכתב לוזיר סיד מוחמד בן מוחתסאר, ששלח באותו היום. הוא הציע לי כי אכתוב באופן פרטי לוזיר, דבר שעשיתי. דיווח של שגריר בריטניה במרוקו לשר החוץ הבריטי ב-16 בנובמבר 1879. מתייחס למכתבו מה-10 בחודש עם העתק מכתבו לוזיר הראשי של הסולטאן, בקשר לפרשת היהודי עמאר. מצרף תרגום תשובתו של הוזיר בנוגע לפרשה זו, ממנו תלמד על ההוראה שנתן הסולטאן למושל קזבלנקה

ב-5 בדצמבר 1879 פורסם שעמאר עוד לא שוחרר, אבל שוחרר מהכבלים בהם היה כבול. המשפטן מר לוי – כהן, עבר מטנג׳יר לקזבלנקה, כדי להגן עליו, כי לא היה ספק שידונו אותו למוות. ויש סיכוי שהודות לסניגורו מר לוי, חייו ינצלו. הבארון דה וורמס נשיא ׳אגודת אחים' כתב לדרומונד האי ב-8 בדצמבר 1879 : אני פונה אליך בקשר לאמצעים הננקטים בקזבלנקה נגד הסוחר היהודי יצחק עמאר, הנאשם ברצח מוסלמי, שהיה מועסק על ידו. פרטי הנושא מוכרים ליהודי מדינה זו. העובדות כפי שידועות לנו, אינן מוטלות בספק, שעמאר הוא קרבן לאינטריגות ולסחטנות מגמתית. אנו משוכנעים שהתערבותך אצל השלטונות, תשים קץ לעוול שנגרם, והנך מתבקש להפעיל את השפעתך לשחרורו של האיש המסכן. התובעים בקזבלנקה מצפים שסבלנותם של חברי עמאר תפקע. בתנאים אלה, פחות קשה להשיג את שחרורו המיידי .

דרומונד האי כתב ב-22 בדצמבר 1879 לשר החוץ הבריטי, בקשר ליצחק עמאר שנאשם בהריגתו של מוסלמי. מעביר לו העתקים של מכתב שכתב לי הברון דה ורמס, נשיא ׳אגודת אחים' ובו בקשה להשיג את התנצלותו של עמאר ושחרורו. תשובתי לברון דה וורמס, כי איני יכול להעביר לו העתקי ההתכתבות בנידון עם הממשל. אם הברון הנ״ל ירצה לפנות אליך, אוכל להעביר לו העתקי ההתכתבות בנידון. וכן להראות לו תרגום מכתבו של הסולטאן למושל מאזאגאן, בו הוא פוקד על יחס הוגן כלפי היהודים. הדבר יאשר את יחסו של הסולטאן ליהודים היהודים בקזבלנקה במאה הי״ט דרומונד האי כתב לשר החוץ הבריטי ב-18 בפברואר 1880. באשר ליהודי עמאר שגרם למותו של מוסלמי בקזבלנקה, קיבלתי הודעה מסגן הקונסול הבריטי שם, כי עמאר שוחרר מכלאו בפקודת הסולטאן.7 כתבתי בתחילת החודש לוזיר, ומסרתי לו כי מוסלמי קנאי הסית את משפחת המוסלמי הנפטר, לא לקבל פיצויים מעמאר. התברר, שעמאר שוחרר מכלאו ללא כל תנאים. הוא אמר שיסע לאירופה כדי להביע תודתו לאלה שפעלו לשחרורו.

במכתבו של Howard White ב-15 בספטמבר 1880 לשר החוץ הבריטי, הרוזן מגרנויל, נכתבו הדברים הבאים: בהתיחס לחמישה מכתביו של סיר דרומונד האי, בתאריכים 31 באוקטובר 1879 עד 18 בפברואר 1880, יש לי הכבוד להודיעך שהנתין המאורי יצחק עמאר מצ׳אר אלבידא, שלפנים עמד תחת חסותה של ספרד, נאשם בהריגתו של מוסלם, באמצעות מכה. הוא היה במאסר ושוחרר, הודות להתערבותו של ג׳והן דרומונד האי. הוא עזב את מרוקו, ועבר לאיטליה, וחזר עם מכתבי המלצה מממשלת איטליה לנציגה של איטליה מר סקובסו. כשהגיע לטנג׳יר, הוצג יחד עם אחיו לסיד מוחמד ברגאש [הוזיר לענייני חוץ] על ידי מר סקובסו, שמסר לסיד מוחמד שהם המליצו עליו לממשלת איטליה, ושהוא מינה אותו לסוכן קונסולרי של מר יצחק משה נהון, אחד מהנתינים המאורים העשירים, בעלי חסותה של איטליה. סיד מוחמד ברגאש הודיע בתשובתו למר סקובסו, שאינו יכול להכיר באחים עמאר, כנתינים המוגנים על ידי איטליה. אחד מהם היה בעבר תחת חסותה של ספרד, אבל נשללה ממנו על ידי השלטונות של ספרד, ורק לאחרונה סלח לו הסולטאן, על הפגיעה במוסלמי. הכלל כאן, כי כדי להעניק לנתין מאורי חסות זרה, דרוש כי שני אנשים נוספים ימונו כסוכנים קונסולריים. סקובסו הודיע למוחמד ברגאש, כי הוא עומד לשלוח את האחים עמאר לחצר הסולטאן, עם מכתבים לוזיר, בהם נאמר, כי מונו כסוכנים מסחריים של מר נהון, ולכן הם תחת חסותה של איטליה.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה

עמוד 43

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר