ארכיון יומי: 28 ביולי 2021


מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-ארדיטי-אקשוטי.

משה דוד גאון

יששכר אצראף

נולד בשנת תקע״ז. חמיו ורבו של הרה״ג רפאל אנקאווה. מרבני סאלי שהתישב בירושלים. היה מועמד לר״מ עדת המערבים אתדי מות הרב דב״ש ז״ל, יחד עם חברו הרב המקובל אליעזר הלוי בן טובו. היתה סיעה שתמכה בו, לבסוף השתוו שני הצדדים והרב בן טובו נתמנה לראש והרב יששכר אצראף משנהו. לאחר פטירת הרב בן טובו עלה על מקומו תחתיו, ויהי במשך שש שנים רב ואב״ד לעדתו. נלב״ע בירושלים, בחדש אב תרנ״ב והוא זקן ושבע ימים בן ע״ה שנה.

 

מרדכי בן רפאל אקלר

נולד במשהד )פרם( באדר תרט״ז. מכונה בשם מולא מראד בלשון הפרסית. אביו בצעירותו היה אנוס, ושמר את דת אבותיו בסתר. אח״כ גלה את יהדותו, ובשנת תרמ״ג לערך ישב על כסא הרבנות בעיר הנ״ל. אחר פטירת אביו הוזמן למלא מקומו, ובמשרתו זו כהן עד שנת תרפ״ז, שאז עלה ממשהד עיר מגוריו לאה״ק ויתישב בירושלים. תקופה קצרה היה רב רשמי לבני עדתו בעיה״ק, ותוך כדי כך נתקבל לדרשן קבוע בביה״כ הגדול לעדת הבוכרים, ומדי שבת ידרש בו מעניני דיומא. בכדי להקל לאחיו את הבנת התפלות וכיוצא, הקדיש רוב עתותיו לתרגום ספרים נחוצים, מעברית לפרסית. במשך שנות שבתו בירושלים תרגם את כל תפלות השנה והפיוטים הנלוים אליהן, לחנוכה, פורים, שבועות, תשעה באב, סוכות, הושענות. בין השאר, הכין תרגומים מספר המדע לרמב״ם, האמונות והדעות לרס״ג, אזהרות לשבועות לרשב״ג ועוד. חבוריו אלה כתובים פרסית, ופה ושם מכילים פרקים קצרים בעברית. חי בהצנע מיגיעו ופירות נכסיו, וכדרכו נחבא אל הכלים לבל תשורנו עין, שקוע בלמודו ובעבודתו הספרותית.

 

יצחק ב״ר חיים אקשוטי

אחי הרב שבתי אקשוטי, שהיה ראש ישיבת ״אחד״ בירושלים, בשכונת נחלת שבעה. היה ר״מ בקושטא בפרור פירי פאשה, במשך כ״ה שנה. כנזכר בהקדמת לספר ״בני ישחק״. מתוך היותו חשוך בנים קרא לספרו אשר חבר ״בני ישחק״ הכולל דרושים, שו״ת וחידושים על הש״ם. נדפס ע״י אחיו הרב שבתי אקשוטי בירושלים בשנת התרמ״ד. הרב הראש״ל המרפ״א ומשנהו הרב יש״א ברכה שכתבו הסכמה לספר זה יכנוהו: הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא וכתר שם טוב עולה ארי שבחבורה, מד קשישא דין ומורה הודאה, בוצינא קדישא דנהירין ליה׳ שבילי ואור עוטה כמהר״ר יצחק אקשוטי. הקדמת ס'״בני ישחק״ הנ״ל.

 

שבתי ב"ר חיים אקשוטי

מרבני קושטא. אחד מנדיבי עירו, והוא הגביר רפאל יהודה בנבנישתי, נתן לו את היכלת החמרית לעלות ולהתישב בירושלים, כנזכר בהקדמת הספר בני ישחק. סמוך לשנת תר״ל בא לירושלים, וישב בה על התורה ועל העבודה. בה בעת קבע לו הגביר רפאל נפתלי הלוי ישיבה מיוחדת בירושלים, בקנותו שלש מאות אמות קרקע בשכונת נחלת שבעה ועל שטח זה נבנתה על ידו ישיבה צנועה, שנקראה בשם ״אחד״. לראשה ומנהלה נמנה הרב אקשוטי. בהקדמה ל ס' ״בני ישחק״ מזכיר ישיבה זו ומודיע: ״ואנו לומדים בה בכל שבוע לדרוש ולתור בנועם מלין וכו'.״ כיום ישיבה זו היא עזובה, וספריה הרבים שמספרם מגיע לכמה מאות הולכים ונרקבים בתוך האצטבאות באין מפריע, ואין פוקדם. במשך ימי שבתו בירושלים הוציא לאור את ספר אחיו ז״ל הרב יצחק אקשוטי בשם ״בני ישחק״ שנדפס בירושלים בשנת תרמ״ד. בהקדמתו, הרב המו״ל קורא לעצמו קטן שבקטנים בתורה ובמצוות ובמדות שמנו חכמים, שפל אנשים, מתאבק בעפר רגליהם זעיר וזוטי שבתי אקשוטי. רבני ירושלים שהסכימו לספר בני ישחק, יכנו את הרב המו״ל, ״מתהלך בתומו צדיק תמים, הרב המובהק מאיר כברק שייף ועייל ונפיק… חילים יגבר וכו'.״ יחד עם ספר אחיו הרב יצחק אקשוטי הוציא בכרך אחד את חבורו הוא בשם קול שחל. (ר״ת — שיבתי ודיים ליונה) כולל דרושים וחידושים. את הקדמתו לספרו הנ״ל חותם: זה מנחת עני בעניו נגש ונענה מנחת חוטא אשר טפחתי ורביתי בעיר מולדתי הגדולה קושטא ומקצתו בעה״ק ירושלים. ומסיים — לא הגעתי לרועה צאן ובקרים, הצעיר וזוטי אדם מלקט פרורי ילקוטי הצעיר שבתי אקשוטי.

 

שמואל שבתי אקשוטי

מיחידי סגולה בקושטנדינא. הובא זכרו בהקדמה ל ס' מעם לועז יהושע. שם יכונה: הלא הוא החכם השלם כמוהר״ר שמואל שבתי אקשוטי עושה חסד מאן דרחים רבנן ברוך מבנים, ונזר משרשיו יפרה. הרב רחמים מנחם מיטראני מחבר הספר הנ״ל מפליג בשבחו. נראה הדבר כי הוא אבי הרב שבתי אקשוטי הנ״ל. מעם לועז לספר יהושע שלוניקי תדי״א.

 

יצחק ב״ר שמריה ארגואיטי

מגדולי רבני שלוניקי. המשיך את פעולתם המבורכת של הרבנים יעקב כולי ויצחק ב״ר משה מאגריסו. חבר ס׳ מעם לועז לאדינו חלק דברים, עד פרשת עקב. הנחשב לחלק א. מספר זה, שנדפס בקושטנדינא שנת תקל״ג.וחותם שם פי המדבר ברוח נמוכה ובנפש שפלה הלוחך ומתאבק בעפר רגלי החכמים, איש צעיר מקטני ישראל יצחק ב״ר שמריה ארגואיטי. ליתר פרטים עליו ראה הקדמתו הלועזית המפורטת של הרב רחמים מנחם מיטראני לספרו הוא, מעם לועז יהושע שלוניקי תרייא. אחד מקרוביו הוא הרב שלמה ארגואיטי, נמנה בין חו״ר ישיבת ״כנסת ישראלי בירושלים, בשנת תקי״ח, שנוסדה עיי הרב חיים בן עטר. הובא זכרו ברשימת חכמי ולומדי הישיבות בעיה״ק בס׳ ״המעלות לשלמה׳ לר"ש חזן עמ׳ ק״ג.

 

אברהם הכהן בן ארדוט

חכם ומחבר מתושבי שלוניקי. ונראה שהיה מקרובי הרב חיים יוסף בן ארדוט הנזכר להלן. תרגם ספד איוב לאשפניולית, בתוספת באור והערות והוא כעין מלואים למעם לועז על התורה ואחדים מספרי הנ״ך. במבוא לספר נאמר: ״דיקלאראדו מרי בואנו סיגון איל דיקלארו די נואיסטרוס סאב׳ייוס אי אין קאב׳ו די קאדה קאפיטולו טופארה איל מילדאדור און ריזומידו דיל וכוח קי ליס איסטה פאסאנדו איקי סירה מונג׳ו ליב׳ייאנו פור אינטינדירלו ג׳יקוס אי גראנדיס.״ נדפס בשלוניקי שנת התרמ״ט.

 

יצחק ב״ר שלמה ארדיטי

מרבני ק״ק אזמיר ואח״כ תושב אה״ק. חו״ר עירו יכנוהו ארי שבחבורה המנורה הטהורה וכו'. בין חבוריו יזכר ס' פתות שבערכין שנדפס בשלוניקי שנת תקפ״ג. חיד״א בחבוריו מפליג בשבחו, בפרט בס' פתח עינים ח״ב. צריך להניח כי אח״כ חזר לאזמיר, ונפטר שם.

 

שלמה ארדיטי

מיקירי קרתא דידושלים. מקצת שבחיו ותהלותיו הובאו על גבי מצבת קברו. נלב״ע בשנת התקי״א. ונראה שהוא מחבר הספרים שם שלמה דרשות, ולחם שלמה בעניני קבלה.

 

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-ארדיטי-אקשוטי-

עמוד 120

II semble bien que le regne d'Hassan Ie se deroula dans une conjoncture cruciale. Quel homme etait-il?

il-etait-une-fois le Maroc

II semble bien que le regne d'Hassan Ie se deroula dans une conjoncture cruciale. Quel homme etait-il?

Hassan Ie etait dans sa trentaine lorsqu'il devint sultan. Ce fut un monarque pieux et bien intentionne ainsi qu'un erudit litteraire. Dans ses palais de Fes, de Meknes ou de Marrakech, des copistes s'affairaient a recopier d'anciens ouvrages. Lors de ses voyages, des copistes l'accompagnaient au cas ou un manuscrit rare tomberait entre leur main. Un harem considerable l'accompagnait egalement durant ses deplacements. Bien que 1'autorite du Makhzen ne s'etendit pas sur 1'ensemble du territoire, les recours au monarque trouvaient bonne oreille aupres du sultan Hassan Ie. Les visiteurs etrangers s’emerveillaient devant sa courtoisie et son affabilite extremes.

Hassan Ie tint a se montrer equitable envers ses sujets Juifs. II admonesta le gouvemeur de Tetouan pour 1'inciter a agir mieux envers les Juifs : « Observe une bonne conduite envers les Israelites. Conduis-toi a leur egard de la meme facon qu'avec tes administres musulmans. » Les Juifs etaient convaincus que le sultan etait anime d'un grand esprit de justice envers les demandes qui lui etaient adressees. On rapporte qu'un des fils du sultan s'etait endette outre mesure aupres de negociants juifs. Lorsque ces derniers le firent savoir au sultan, ce dernier demanda a ce qu'ils affirment sous serment a la synagogue qu'ils disaient la verite. Ce dont. II paya la dette de son fils rubis sur ongle. Dans un pays regi par la dhimma, ou le temoignage d'un Juif n'est pas considere valide, un tel comportement ne manqua pas de laisser un souvenir emu chez les Juifs du Maroc.

Hassan Ie fut un sultan actif qui realisa d’emblee que son autorite etait faible. On lui attribua la declaration: « Je serai empereur, meme si je regne sur des cadavres et des mines en flamme. » Son regne ne fut pas de tout repos. II sillonna le pays pour contenir des revoltes. D'abord dans le Rif, puis a Marrakech, puis a Oujda ou son harem fut capture. En 1878, la combinaison de la secheresse, de la famine et de l'epidemie du cholera contribua a la sedition. Dans les annees qui suivirent, le pays etait a bout de ressources. Bien que la convention de Madrid ait tente de mettre un terme aux abus de la protection consulaire, elle ne fut pas respectee. Ladite protection octroyee a un nombre croissant de personnes relativement nanties donnait droit a une exemption d'impots. Cela contribua a degamir encore plus le tresor public. L'anarchie et la peur des agents du Makhzen pousserent bien plus de citoyens a rechercher la protection consulaire. Par la suite, Hassan Ie reprima une revolte dans le Haut-Atlas, dans le Rif, puis dans diverses regions du pays. II fit deux expéditions militaires au Sous en 1882 et en 1883 afin d'y mater les rébellions sécessionnistes avec des résultats qui n'eurent pas d'effets durables. Il fonda la ville de Tiznit afin de faire concurrence à la ville dissidente d'Illigh par laquelle transitaient les caravanes commerçant avec l'Afrique noire. Puis ce fut au tour de la région du Tadla de se soulever. Sa dernière expédition dans le Tafilalet fut un désastre. L'armée souffrit de pertes énormes en raison de la chaleur torride et du manque d'eau. Plus des deux tiers du corps expéditionnaire de 40 000 hommes périrent. À son retour en 1894, il dut verser une indemnité de 650 000 livres sterling, réclamée par l'Espagne, à la suite d'incidents impliquant des Rifains.

Hassan Ie tenta, autant qu'il le put, d'éviter la modernisation du Maroc et n'accepta franchement la collaboration des Européens que lorsque celle-ci fut d'ordre militaire. Une mission militaire française fut invitée pour former des troupes aux frais du sultan. Ceci fut plus ou moins respecté en ayant recours à des équipements militaires dépassés. Cette mission militaire passa la majorité de son temps à faire des relevés topographiques et à recueillir des informations qui allaient servir à l'invasion du pays.

Hassan Ie dut maintenir l'équilibre entre les tendances à la révolte en pays berbère et celles de la pénétration des Européens. A la recherche d'appuis diplomatiques, il envoya une première délégation à Berlin en 1878 et une seconde en 1889. Il dépêcha une délégation marocaine au Saint-Siège en 1888 à l'occasion du jubilé sacerdotal du pape Léon XIII. En posant ce geste diplomatique, il pourrait avoir surestimé l'importance politique du Saint-Siège sur les pays d'Europe. Ses efforts ne parvinrent qu'à retarder la mainmise des Européens sur son pays et tant lui que son entourage demeurèrent impuissants face à cette adversité sur laquelle il n'avait que très peu d’emprise.

Il décéda en 1894. On cacha sa mort de façon à faire accepter l'héritier Abdelaziz aux notables réunis sans connaître l'objet de la rencontre. Le grand vizir Ba Ahmed agit comme régent. À sa mort en 1900, le jeune sultan Abdelaziz, alors âgé vingt ans, prit les commandes du pays.

En regard de l'instabilité au Maroc, l'historien Henri Terrasse écrivait en 1950 dans l'ouvrage Histoire du Maroc : « Le Maroc chérifien, prisonnier de son passé, ne faisait que prolonger ses traditions séculaires – sans excepter les plus nocives – et restait incapable de les dépasser. Dans ce pays divisé contre lui-même, la politique extrêmement conservatrice du Makhzen et la xénophobie des masses ne s'accordaient qu'en une volonté obstinée d'isolement. Le renouvellement ne pouvait venir que d'une force et d'une volonté étrangères au pays.»

II semble bien que le regne d'Hassan Ie se deroula dans une conjoncture cruciale. Quel homme etait-il?

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 176 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר