גרוש יהודים משלשה כפרים באזור הסוס ב-1891.
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור הסוס ב-1891
בתחילת 1891 הגיעו ידיעות ללונדון על גירוש כ 700-600 יהודים מהכפרים Eloojan, Ait Abdallah, Emintanout. אלה שוכנים באזור הסוס, לרגלי הרי האטלס, כשני ימי הליכה ממוגדור. עתה אימין-תאנות Imin-Tanout, השוכן 47 ק״מ דרומית לעיר שישואה (Sheshowa ,Chichaoua). זה המקום הגדול יותר בין שלושתם. ככל הידוע אינו נזכר במקורות יהודיים, ולא פורסם עליו דבר, פרט לעובדה שבקרבתו מצויים ארבעה קברים קדושים. הפרטים הידועים לנו הם מדיווחיו של המיסיונר אלי זרביב יליד קונסטנטין שהתנצר ב-1860 בגיל עשרים, ופעל בשירות האגודה: London Society for Promoting Christianity amongst the Jews החל ב־1875 במוגדור בראשותו של ג׳ימס ברנט גינצבורג, ומשנת 1886 עמד בראש המשלחת המיסיונרית של אגודה זו עד פטירתו ב 1919.
הוא ביקר באימין-תאנות לראשונה באוקטובר 1886 ושוב ב-1899. הוא כותב כי זה כפר מרכזי לגוש של ארבעה חמישה כפרים. במקום גרות 75 משפחות יהודיות עניות במלאח, יש להם בית כנסת המשמש מקום תפילה גם ל-250 יהודים מהסביבה הבאים לשם ליום כיפור, באשר אין להם בתי כנסת.
בביקורו הבא ב־1899 אמד את מספר המשפחות היהודיו ב -50. שני מיסיונרים שליחי אגודה אחרת מאנגליה ביקרו ב-1899 בעשרים ואחד כפרים בהרי האטלס, ביניהם באימין- תאנות. לדבריהם נפגשו עם יהודים, ביניהם עם ״רבנים״.
הגדרה לא ברורה, וספק אם אמנם היו שם חכמים. על פקודה לגרושם של יהודים משלשת הכפרים דווח לראשונה ב 25 בפברואר 1891 על ידי יהודי מהכפר אלוג׳אן ( דרומית מזרחית לשישואה ) בשם אוחה קסלאסי שהיה סוכנו של יעקב ש. לוי במקום. לוי סוחר אמיד במוגדור, מקורב לקונסול הבריטי בעיר ותורגמנו העביר את המידע, וכך הגיע לדיפלומטים הבריטיים לועד שליחי הקהילות באנגליה.
לדבריו, פקד המשנה למושל בעקבות הוראה מהסולטאן, על יהודי שלושת הכפרים הנ״ל לנטוש את בתיהם מיד.מספרם בין 600 ל 700 נפש, המתלוננים שהחורף הקשה יגרום סבל רב לילדים ולזקנים. בהמשך מביא נימוק כלכלי: אם הסוחרים מביניהם לא יורשו לחזור לבתיהם ולהמשיך במסחרם, כי אז לא יוכלו להחזיר את חובם לסוחרי מוגאדור אתם הם קשורים בקשרי סחר.)
אם נחלק את מספר המגורשים לפי 7-6 נפשות למשפחה, הרי מספר המשפחות היה כמאה. מספרים אלה תואמים את האומדנים של המיסיונרים על מספר היהודים באימין-תאנות בשנות ה 80 וה 90, ושל הגברים בכפרים הסמוכים כפי שהזכרנו.
התורגמן היהודי העביר העתק מכתב זה לקונסול הבריטי במוגדור צ׳רלס פאייטון.Payton זה כתב ב 27 בפברואר לממונה עליו שגריר בריטניה במארוקו ויליאם קירבי גרין.W. K. Green לדבריו יהודים הגרים בשלשה מלאחים באזור הסוס מאוימים בגרוש, והוא פונה אליו כדי שישיג ביטול, או לפחות דחיית הפקודה האכזרית.
אין הכותב מסתפק בנימוק ההומניטארי, אלא הוסיף שיש גם אינטרס כלכלי ביזמה. כי יש בין היהודים הנ״ל החייבים כסף לסוחרים הבריטיים במוגדור. פאייטון פנה (ב-4 במרס) גם לקונסול הכללי של בריטניה והממונה על השגרירות הרברט וייט H.E. White, ומזכיר את יזמתו של מר לוי, וכן שגם שגריר צרפת, מר פאטרנוטרה Paternotreשיצא לפגישה עם הסולטאן, התבקש להתערב בנושא זה ולהפעיל השפעתו.
בסיום מופיעה הערה האומרת שלעומת הצפיפות הרבה השוררת במוגדור ובמראכש, והבקשות החוזרות למרחב נוסף למגורי יהודים, מוזר שקהילות שלמות ייהפכו לחסרי בית ומקומות מגוריהם יתרוקנו. לפי נתונים משנת 1875 הצפיפות המללאח במוגאדור הגיעה בממוצע ל – 4 -5 נפשות בחדר.
הרחבת המללאח במוגדור נידונה כבר בעת ביקורו של מונטיפיורי אצל הסולטאן בתחילת שנת 1864. משנות ה – 60 ועד ה – 90 הייתה התכתבות בין הקהילות היהודיות המוגאדור ובין " אגודת אחים " בלונדון, השלטונות המקומיים והבריטיים בקשר לעזרה לשיפור התנאים הסניטריים במללאח טהרחבתו. הפרטים בתיקים אלה של משרד החוץ הבריטי.
מר וייט כתב עשרה ימים לאחר מכן לווזיר לענייני חוץ סיד אמפדל גארניט. הוא חוזר על הפרטים כפי שנמסרו לו, ומבקש שיביא את הדבר לתשומת לבו של הסולטאן ״אשר ידוע ביחסו הנדיב כלפי נתיניו היהודים״, ומבקש שהסולטאן יורה לסגן המושל לבטל את הפקודה.
ואם אמנם יש סיבה משכנעת לעזיבתם, יש לתת להם זמן מתאים לחיסול ענייניהם. ועתה הוא עובר לנזק שעלול להיגרם לאוצר המלכות, בהנחה שזה גורם משכנע. אם לא יינתן להם זמן מתאים, והגרוש הוא מידי, אזי המקומיים החייבים כסף לסוחרים הבריטים במוגדור לא יחזירו החובות, ואם אלה לא יקבלו את המגיע להם, ידרשו ששלטונות מארוקו יפצו אותם על הנזק.
גרוש יהודים משלשה כפרים באזור הסוס ג-1891
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Eldaudi- Adjiman Abrekhek
אברכיך-Abrekhekh
Aberkhekh, Aberjej
Appellatif non identifié
בו אברכיך Ben Abrekhekh –
Même que l’anteriéur, précédé de l’indice de filiation
בן אגורייאן-Ben Agurian
Ben Agurian Ben Agouriane, Ben Aghurian
אגוראCe nom semble être un dérivé judéo-phénicien ou judéo-berbère du terme chaldéen «agora» (Autel, fortin). (Comp. au grec ancien oq'opa , lieu public d’assemblement où les sacrifices avaient lieu et au berbère «anghur» et «agrur» enclos) et «agrawa» avec le sens d’assemblée, de réunion)
Dans l’Antiquité, les tribus judéo-berbères et judéo-phéniciennes étaient gouvernées militairement et religieusement par des chefs issus de clans de Cohanim. Ces clans de prêtres, qui ont donné plusieurs dynasties, vivaient dans des camps retranchés, avec leur oracle et un autel, :appelés ] «Agora», où le peuple venait apporter des sacrifices
D’après Nahum Schlouschz (Judéo-Hellcnes et Judéo-Berbères, Récherches sur les Origines des Juifs et du Judaïsme en Afrique), les papyrus d’origine juive découverts à Eléphantine et à Syène (l’Assouan actuel), démontrent d’une façon bien catégorique l’existence d’une colonie juive établie en Egypte dès le temps de Xerxès (471 avant J. C.)… Cette colonie possédait déjà son «Agora». D’ailleurs, on sait qu’Onias, descendant du grand-prêtre de Jérusalem, était venu fonder lui aussi le célèbre Temple d’Egypte, à la suite des persécutions qui ravagèrent la Palestine au Ile s. avant l’ère chrétienne.
La survivance des «agora» semble se maintenir au Maroc dans le culte des grottes et des tombeaux des saints qui sont devenus des lieux de pèlerinages juifs et musulmans.
D’autre part, il ne faut pas oublier queغور «Ghur» (grotte, terre basse) est le terme par lequel les Arabes désignaient la Phénicie et dans ce cas אגורייאן «Agurian» pourrait bien se traduire par «Troglodyte» ou «Phénicien».
Rappelons également que אגור «Agur», dont le sens est «assembler» était le nom du compilateur d’une série de proverbes contenus dans le Chapitre XXX du Livre des Proverbes dans la Bible. D’après la Agadah, ce nom symbolisait la poursuite de la sagesse et serait une des épithètes par lesquelles le Roi Salomon était identifié. Si cette étymologie devait être prise en considération, אגורייאן «Agurian» signifierait celui qui aspire à la sagesse ou la possède.
Le Talmud et le Midrash nous ont légué les noms similaires de גוריון Gurion, בן גוריון Ben Gurion (Yer. Kidd. IV, 14; Gitt., 56), בר גוריון Bar Gurion (Gen. R. XXVI, 12), בן גוריא Ben Guria (Kidd. 76 b; Shab. 66), בר גוריא Bar Guria (Niddah 55) et מרין Gurian (Yer. Kidd. IV, 14)׳ dont quelques-uns se conservent encore.
Ce nom figure dans les anciens documents espagnols sous la graphie de Gorren.
Don Abraham Gorren et d’autres Juifs d’Uclès figurent comme vendeurs d’une maison en leur nom et au nom de l’Aljama de leur ville suivant acte du 14 novembre 1463 (Baer II, 195).
אג׳ימאן Ajiman:
Adjiman, Adjimane, Ajimane, Azimane
Nous ignorons le sens et l’origine de ce nom porté par une célèbre famille turque dont plusieurs membres furent Intendants Généraux et trésoriers des Janissaires. Parmi eux, se distinguèrent Meïr Ajiman,, personnalité très influente auprès du sultan de Turquie, Sélim III. As sassiné par un Janissaire, ainsi que ses successeurs, le frères Barukh,, Jacob et Isaac
La famille Ajimane s’est établie au Maroc au début du XXe s.
Eliyahu Ajiman, un des dirigeants de la Communauté de Constantinople au XVIIe s. Célèbre philantrope, il jouissait de l’estime et de la considération des autorités turques et gagna le respect et l’amour׳ de ses coreligionnaires par les nombreuses oeuvres de bien qu’il entreprit
Yeshaya Ajiman, intendant-trésorier des sultans Mohammed I,. Othman III et Mustapha III au XVIIe s. Il protégea les sciences et les études rabbiniques et se distingua par sa générosité et l’aide apportée à ses coreligionnaires en toutes occasions
Yeshaya Ajiman, riche notable de la Communauté de Constantinople. En 1820, se rendit à Jérusalem et fonda une maison d’accueil à. Jaffa, près de la mer, pour servir d’hébergement aux voyag eurs et migrants juifs se rendant à Jérusalem
Barukh Ajiman, fils de Yeshaya, riche notable de Constantinople, ayant ouvert la souscription en faveur d’une école rabbinique à Firenze avec un don de 1800 groush turcs, vers 1820
Eddadssi, Dadsi, Eldadsi الدادصي אדאדסי
Ethnique du Dadès, province dans le bassin de l’Oued Draa, au sud du Maroc.
Saadiah Eddadsi, «Zaddiq» dont le tombeau aux environs de Melilla fait l’objet de pèlerinages annuels.
Addaoudi, Aldaudi, Aldaoudi, الداودي אדאוודי
Eddaudi, Edaoudi, Eldaudi, Eldaoudi, Daudi, Daoudi, Dawdi
Nom arabe relatif à David: «le Davidien» ou «le descendant de׳ David». On le trouve au Moyen Age en Espagne sous la forme Adodi. Autre graphie: אלדאוודי
La famille Eddaudi est, d’après les chroniqueurs juifs du Moyen Age, descendante de Hiskiyah, petit-fils de David ben Zakkay, lui-même descendant du roi David, qui succéda à Hay Gaon comme président du Gaonat.
Lorsque David fut jeté en prison à la suite d’intrigues formées contre lui, il envoya ses deux fils en Espagne auprès de Rabbi Joseph ben Samuel Ha-Nagid, conseiller du roi Badis de Grenade. Lors des massacres de cette ville en 1066, l’un d’eux se réfugia à Saragosse où il se maria et eut des enfants. Ses enfants s’établirent en Castille et parmi eux on peut citer Rabbi Hiyya Ben Eddaudi, mort en Castille et enterré à Léon vers 1157
Hiyya Eddaudi, poète liturgique mort en Castille en 1151, descendant de Hiskiyah, naci de Babylone. De nombreux Sélihot portant la signature sont contenus dans les Mahsors de Tlemcen, d'Oran, d’Avignon et dans le Rituel Séphardi. Deux de ses compositions furent publiées dans Betulat bat Yehudah par S. D. Luzzato qui le confondit avec Hiyya-ha-Ma'arabi
David Adodi est mentionné dans une lettre de Don Pedro II, roi d’Aragon adessée à l’«Aljama» de Huesca en date du 17 Janvier 1212
Sa’adia Dawdi figure dans de nombreuses quittances et autres documents de Majorque dans l’année 1378. Millás, «Albaranes Mallorquines». «Sefarad» IV (1041) 275-286
Jacob Edaudi, rabbin à Marrakech
Mokhluf Edaudi, rabbin de Marrakech, mort à Jérusalem en 1910 à l’âge de 58 ans. Auteur de nombreux ouvrages encore inédits
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Eldaudi– Adjiman Abrekhek
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי
רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:
א-״למה רבו לוחמי? למה רבו זועמי? // האם לא כדאי הוא לי לחיות שלו בגבולי?״ – בפיוט זה, שנכתב כנראה בתקופת ההמתנה, המשורר מלין על השנאה התהומית שרוחשים הערבים לישראל, בדומה לשירי תלונה של שירת הגלות והגאולה.
למה רבו לוחמי
שיר על מלחמות ישראל.
מלים: ר׳ דוד בוזגלו ז״ל לחן:
מצרי — נָהְווָנְד — סָאחְלִי
לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי, לָמָּה רַבּוֹ זוֹעֲמִי,
הַאִם לֹא כְּדַאי הוּא לִי, לִחְיוֹת שָׁלֵו בִּגְבוּלִי.
יַחְדָּו שֹׁית שָׁתוּ עָלַי, צִבְאוֹת חַיְתוֹ שָׂדַי.
כִּי שָׁם רַבּוֹ חַלְלַי, וּפְצוּעִים לִי בְּלִי דַּי.
אוֹהֲבֵי צֶדֶק יְרִיבוּן. עִם חוֹמְסַי עַד כִּי יְשׁוּבוּן
מָה לָכֶם וְלִמְתֵי מִסְפָּר, מִלְיוֹנִים רַבּוֹ מֵעָפָר. (למה וְכוּ').
אָנָה אֵלֵכָה לִמְנוּחָה. אִם לֹא אֶל־בֵּית אָבִי.
כִּי שָׁם עֲרָבָה כָּל שִׂמְחָה. מֵאַרְצוֹת הַשֶּׁבִי.
וְאִם כֵּן בּוֹשׁוּ יוֹשְׁבֵי רֹאשׁ , כָּל קוֹרְאֵי תִּגָּר חָפוּ רֹאשׁ
מָה לָכֶם וְלִמְתֵי מִסְפָּר, מִלְיוֹנִים רַבּוֹ מֵעָפָר (למה וְכוּ')
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי